שו"ת פסח

יש לנקות כל מקום שמצוי בו חמץ בתדירות, ואף מקומות שיש לחשוש שמא הכניסו לשם חמץ באקראי, כולל המכונית. אין צורך לנקות מקום גבוה או נמוך מכדי שימוש רגיל, אולם כשיש פעוטות בבית יש לבדוק ולנקות גם מקומות נמוכים. ניקוי יסודי של הארונות וכדומה פוטר אותם מבדיקה בשעת בדיקת החמץ.

כיסים: עיקר הבעיה היא בכיסי הילדים הקטנים, מאחר שהם נוהגים להכניס בהם חטיפים וממתקים. רצוי מאוד - החל מפורים - לתת לילדים רק חטיפים כשרים לפסח או חטיפים שאינם חמץ ('במבה' במקום 'ביסלי' וכיו"ב), ומובן שהטוב ביותר הוא לכבדם בפירות ובקטניות נטולי חמץ. בגדים שלא נזהרו בהם כאמור, חובה לנערם ולנקותם היטב מכל פירור חמץ.

ספרים: אותם ספרים שלא השתמשו בהם כל השנה - פטורים מבדיקה. אלה שהיו בשימוש - די בניעור ובניקיון ואין צורך (ותועלת) ב'אוורור'. חוברות וספרים שהשתמשו בהם תדיר עם החמץ ממש, כגון ברכונים, 'זמירות שבת', שבועונים ועלונים וכדומה - רצוי לסגור לגמרי עם שאר הדברים הנמכרים במכירת חמץ לגוי.

תיקים, ארונות, מגירות וכלי-קיבול אחרים, בפרט אלה של הילדים, טעונים ניקיון יסודי, וניקיון זה חשוב הרבה יותר מניקוי הרצפות, הקירות ואף הרהיטים. צעצועים שלא ניתן לנקותם היטב, יש להניחם במקום צדדי כדי שלא ייגררו משם פירורים לשאר הבית, ואחר-כך לסגרם ולמכרם בחמץ.

יש להפסיק לאכול על השטיחים ולנקותם היטב ככל האפשר. בכלל, רצוי שבפסח לא יאכלו הילדים על השטיח (עדיף להניחו בין הדברים הנמכרים לגוי, או לנקותו היטב, לגלגלו ולהניחו בצד).

בעל 'שולחן-ערוך הרב' מבאר זאת כך: בדורות הראשונים הייתה הלישה נעשית היטב ונמשכה זמן רב, ולכן לא נזהרו מ'שרויה'; אולם בימיו החלו להקפיד לסיים את כל תהליך אפיית המצה, מערבוב המים והקמח ועד האפייה, בתוך שמונה-עשרה דקות. לכן יש חשש שבעיסה קשה נשאר מעט קמח שלא נילוש היטב במים, ועתה, בבואו במגע עם מים - יחמיץ. לכן נזהרים מ'מצה שרויה' בימינו.

טעמים נוספים שנאמרו בזה: שמא יש משהו חמץ בקמח, שהתבטל כבר לפני הפסח, ועל-ידי הבישול חוזר וניעור. או: כשיבשלו או ישרו מצה אפויה, עלולים לטעות ולנהוג כך גם בקמח.

היו גדולי-עולם שהקלו בזה, כמו היעב"ץ, הגר"א והחתם-סופר. לעומת זאת, פוסקים רבים (כמו ה'חפץ חיים') נזהרו בזה. במיוחד הקפידו על כך גדולי החסידות, תלמידיהם וחסידיהם, החל מהמגיד ממזריטש ותלמידיו.

למנהג חב"ד נזהרים ביותר ממצה שרויה. המצות שעל השולחן מכוסות (בתוך שקיות וכדומה), שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן כדי שלא ייפול פירור מהמצה במים או במרק.

קודם ששופכים מים (או משקה המכיל מים) לכוס או לקערה, בודקים היטב שלא יהיו בכלי פירורי מצה. נזהרים לאכול את המצה לחוד ולא עם התבשילים. מחנכים גם את הילדים להיזהר בזה (בחצרות חסידיות אחרות יש המקילים לילדים ואפילו לנשים לאכול 'מצה שרויה', אך בכלים מיוחדים).

אחרי ברכת המזון פותחים את הדלת לאמירת 'שפוך חמתך', כדי לזכור שלילה זה הוא 'ליל שימורים' ושאנו מצפים לביאת הגאולה השלמה. לפני-כן (ולמנהג חב"ד - לפני ברכת המזון) מוזגים כוס נוספת, ונהגו לקרוא לה 'כוסו של אליהו', כי אליהו הנביא עתיד לבשר את הגאולה.

ארבע הכוסות נתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה (שמות ו): "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", שהן כנגד ארבע גלויות. מכיוון שיש גם לשון חמישית - "והבאתי", שהיא כנגד הגאולה העתידה, יש סוברים שצריך לשתות כוס חמישית, אם כ'מצווה מן המובחר' או כ'רשות'. יש אומרים שכוס זו ניתנה רק למזיגה ולא לשתייה, ואחרים סוברים שאף אין מוזגים אותה.

יש אומרים, שכוס זו נמזגת מחמת המחלוקת בגמרא אם חייבים בכוס חמישית. על-כן מוזגים אותה ואין שותים ממנה, והכוס נקראת 'כוס של אליהו', לרמז שכשיבוא אליהו ויברר את כל הספקות, יתברר גם הספק בעניין כוס זו.

אולם מדברי ה'חק יעקב' (הראשון בין הפוסקים שמזכיר 'כוס של אליהו') ובעל התניא, מוכח ש'כוס של אליהו' ו'כוס חמישי' הם שני דברים נפרדים לגמרי. במצבים מסויימים התירו למסובים לשתות כוס חמישית, ואילו את 'כוסו של אליהו' נהגו למזוג תמיד, ורק כוס אחת בלבד לכל ה'סדר'. הצד השווה שבהם, שרק מוזגים אותן ואין שותים מהן.

כרפס: תיקנו חז"ל, שלאחר שתיית כוס ראשון יאכל כל אחד מהמשתתפים בסדר מעט (פחות מ'כזית') ירקות, שיטבילם תחילה בחומץ או במי-מלח וכדומה. זאת, כדי להתמיה את הילדים, הרואים שינוי, שאוכלים זאת קודם הסעודה, שלא כמקובל כל השנה, וישאלו על כך, ומזה יבואו לשאול על חג הפסח ועל יציאת מצרים בכלל. כי מצוות ההגדה היא לאמרה כתשובה לשאלה, שנאמר (דברים ו,כ-כא): "כי ישאלך בנך... ואמרת לבנך: עבדים היינו...".

נהגו לאכול ירק ששמו 'כרפס', אותיות 'ס-פרך', דהיינו: שישים ריבוא עבדו עבודת פרך. הספרדים מזהים אותו עם סלרי-עלים. למנהג חב"ד אוכלים בצל או תפוח-אדמה.

מרור: על שם שמיררו המצרים את חיי אבותינו. חז"ל קיבלו, שרק ירקות מסויימים נקראים בשם זה: חסה (העדיפה מכולם), עולש, תמכא (שהאשכנזים מזהים עם השורש הלבן הנקרא כיום בטעות 'חזרת'), חרחבינא ומרור.

מצוותו מן התורה לאוכלו עם קרבן הפסח, אך זכר למקדש תיקנו חז"ל לאוכלו תמיד.

חרוסת: תיקנוה זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. רכיביה הם פירות שנמשלה בהם כנסת ישראל (למנהג חב"ד רק תפוחים, אגסים ואגוזים. אחרים מוסיפים: תמרים, רימונים, שקדים ועוד, וכן תבלינים הנראים כתבן). מוסיפים בה יין, זכר לקהות השיניים מקושי השעבוד וזכר למכת דם.

מכינים לכל משתתף 'כזית' מרור, ומטבילים מעט ממנו בחרוסת - בעיקר זכר לטיט.  מנערים את החרוסת (כך עדיף, שלא לבטל את טעם המרירות), מברכים 'על אכילת מרור' ואוכלים. למעשה, טובלים בחרוסת גם את המרור של 'כורך'.

טבק בעיקרו כשר לפסח, אולם לעיתים מעורב בו אלכוהול שאיננו כשר לפסח. אם ברור שמדובר בטבק טהור ללא תוספות, אין חשש חמץ בעישון הנרגילה.

מותר להשאיר בתא ההקפאה מוצרי חמץ גמור שנמכרו לגוי, זאת בתנאי שאין בתא ההקפאה מוצרים המיועדים לשימוש, וכל תא ההקפאה סגור בפסח. אין להשאיר מוצרים במדף מסוים כשיתר תא ההקפאה נמצא בשימוש, זאת גם במקרה שהמוצרים מכוסים היטב.  

בשלב ה'יחץ' פורסים את המצה האמצעית לשני חלקים. את החלק הגדול מחביאים לאפיקומן, שהוא מצווה חשובה, ואת החלק הקטן משאירים כדי לומר עליו את ההגדה ("לחם עוני" –  'שעונים עליו דברים').

בזמן בית-המקדש היו אוכלים את השה של קרבן הפסח בסוף כל הסעודה, כדי שייהנו באכילתו ותהיה דרך חשיבות וגדוּלה, כדרך שהמלכים והשרים אוכלים. לאחר אכילתו אין אוכלים דבר, כדי שלא יעבור טעם הפסח מהפה.

עכשיו, שאין לנו קרבן פסח, חובה עלינו לאכול 'כזית' מצה, זכר לפסח, בסוף הסעודה, והוא הנקרא 'אפיקומן' (דהיינו לפתן). ולכתחילה צריך לאכלו בהסיבה.

את האפיקומן עוטפים במפה ומניחים אותו בנפרד, כדי שלא יבואו לאכלו עד תום הסעודה. בקהילות המזרח, האב (באחרות – הבן, 'שומר האפיקומן') לוקח את האפיקומן העטוף במפה על כתפו, יוצא וחוזר, ומספר לילדים: ככה יצאו אבותינו ממצרים, "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות יב,לד).

מנהג נפוץ בקהילות אשכנז שהילדים 'גונבים' את האפיקומן (ופודים אותו מהם תמורת מתנה כלשהי), אבל בחב"ד לא נהוג כך. והעיר הרבי ממאמר חז"ל, שהגונב את שלו מן הגנב, אף הוא טועם טעם גנֵבה.

לפני אכילת האפיקומן יש לשתות כפי הצורך, כדי שלא להיות צמאים לאחר מכן, שאם יצמא מאוד, יתירו לו לעבור על דעת קצת פוסקים ולשתות מים.

צריך להיזהר לאכלו לפני חצות הלילה (במרכז הארץ: 12:39), כמו הפסח, שלא היה נאכל אלא עד חצות.

מקורות: שו"ע סי' תעז-תעח. שו"ע אדמו"ר הזקן שם. לקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח, לאדמו"ר מליובאוויטש. 'ילקוט מנהגים - ממנהגי שבטי ישראל'.
(1006, 693)