השתפחות הנפש..

לפי דבריך בעצם כדאי להוציא את הכאב שבליבנו כי בעצם אנו טועים באשר לכאב וכשנוציאו החוצה נגלה את האושר שהיה מתחילה על כף המאזניים כאשר לא היינו שם.
שאלתי אליך האם זה לדעתך בכל דבר הטמון בליבנו, גם כאשר אנו מאושרים שמא העצב מונח על כף המאזניים ואנו פשוט לא נמצאים שם... או שתאמר זאת רק על הכאב שאנו חווים.

רציונליסטי, אני לא הבנתי לא מה שהוא כתב, ולא מה שאתה כתבת. אבל ממה שכתבת אני מבין, שהבנת מה שהוא כתב. אולי תסביר לנו מה הוא כתב לפי הבנתך, ונבין את מה שאתה כתבת!!!

זה הגדרות לתשבץ היגיון?

את מי אתה שואל?

את מי אני שואל, מחשבון? את מי? אני שואל את שושנת העמקים, אני שואל את רוח ההרים, אני שואל את הטוב שבי, אני שואל את שקדי המרק, אני שואל את זריחת השני, אני שואל את קרסי הנחושת ואת האיל המואדם, אני שואל את בריח הזהב. אני שואל, אני שומר חינם, אני שוכר ושומר שכר, אני גזלן החייב באונסין, אני גרמא בנזיקין, אני היזק שאינו ניכר, אני חזקת קרקעות. גורו לכם ממני, יושבי אופל, חשבתם לשרפני נפש והרי אני נושא אשי אל ההרים, להפרות כל חי. עד כאן בהשראת שאנטיבאבו, ועכשיו לגוף שאלתך- השאלה הופנתה לשאנטיבאבו, את התגובה שלך דווקא הבנתי היטב.

אתה - איסתרא בלגינא, חמור נושא ספרים, כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, דורש טוב לעצמו, גדי כפות, ועוד ועוד, שליט"א.

הדברים, לפי מיטב הבנתי, מתייחסים למצב בו העצב בלתי מוסבר, מה שאתה מכנה כ"השתפכות הנפש", היא בעצם כמיהה והצפה רגשית.

בהעמקה בלתי מתפשרת, ניתן להגיע לשורשי התחושות, לעיתים רק עם עזרה מקצועית, אך, לרב האנשים החושבים - ישנן מיומנויות מפותחות להתמודד בלעדיה.

בכי, במקרים כאלו, אכן, מתגלה כיעיל ביותר, משחרר, ומכין מקום להצפה הבאה...

רציונלי..ההתמודדות עם הכאב והעלמותו הוא המבחן לממשות קיומננו..

הנביאה, עזרה מקצועית עובדת עם כללים וככזאתי היא מגבילה ומצמצמת, יתכן שבמצב של "השתפכות הנפש" עדיף להימנע מכך ופשוט להשתפך...

אכן, בכי עוזרת תמיד. זאת הבטחה אלוקית שבכי עם דמעות יואילו לפרוק את מועקות הלב.

יעקב, העזרה המקצועית רלוונטית רק לגבי אלו המעונינים לרדת לשרש התחושות, עיין שנית בדבריי דלעיל.