המשיח והגאולה בראי החסידות

הציפייה לביאת המשיח ולגאולה האמיתית והשלמה חקוקה בלב שיטת החסידות. אחד הטעמים העיקריים לעובדה שתורת החסידות נתגלתה דווקא בדורות האחרונים, הוא להכין את העולם לקראת גילוי פנימיות התורה בזמן הגאולה. ידועה גם תשובתו של המשיח לבעש"ט, בעליית הנשמה שעשה, כי יבוא "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". כאן בולטת עוד יותר הזיקה בין תורת החסידות ובין ביאת המשיח.

ככל שהתקדמו הדורות והתקרבנו עוד יותר לזמן הגאולה, גברה הציפייה לגאולה הקרובה, והדבר מצא את ביטויו בהתבטאויותיהם של גדולי ומאורי החסידות בעניין זה. ידועים ומפורסמים המאמצים שעשו כמה וכמה מצדיקי החסידות, עד מסירות-נפש ממש, להחיש את בוא הגאולה. בדברי תורתם ובשיחות-הקודש אנו רואים את עוצמת הציפייה והתחושה, שהנה זה עומד אחר כותלנו.

משיח מוכן להגיע

כ"ק אדמו"ר הרש"ב התבטא בשיחותיו על קרבתה של הגאולה. "משיח כבר מוכן להגיע. כל עיכובו אינו אלא מפני עניין מסויים שיש לו לגמור עם מישהו בברבריא (על פי מאמר חז"ל בשיר-השירים רבה ב,י: 'אחד מכם גולה לברבריא'). על כל אחד ואחד לחשוב, שמא הוא האחד הזה" (ספר השיחות תורת שלום עמ' 15). ופעם אחרת הכריז: "דור זה הוא דורו של משיח, ללא כל ספק! כעת הוא הבירור הכי אחרון" (שם עמ' 74).

בנו, אדמו"ר הריי"צ, הוסיף לדבר ביתר-שאת על הגאולה הקרובה. וכך אמר: "משיח כבר קרוב. מי שיש לו חוש שמיעה טוב וחוש ראייה טוב - שומע את קולו ורואהו" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 316). ועוד: "משיח כבר כאן: 'הנה זה עומד אחר כותלנו' (שיר השירים ב,ט). בעולם עליון יותר כבר ששון ושמחה; הוא כבר בא! אלא שכאן - בעולם הזה - ממתין הוא לבני-ישראל שיעשו תשובה" (ספר השיחות תש"א עמ' 81).

עוד אמר: "עומדים אנו על סף הגאולה, וצריך להתחזק כדי שלא להחמיץ את הזמן בתרדמה (בשעת הלילה האחרונה, לפני שמאיר היום, מתחזקת השינה, כידוע). כאשר פוגשים יהודי, יש לומר לו: שמע-נא אחי! אל תירדם בטרם יאיר היום! עוד מעט-קט, כאשר יגיע אור היום, תתחרט על כך" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 317).

בצרות האיומות שעברו על עם-ישראל בדור הקודם ראה אדמו"ר הריי"צ חלק מחבלי משיח: "כל הצרות שעברו ושעוברים עלינו, הן 'טבילה ברותחין', טבילה המעבירה כל זוהמה. אחרי-כן נוכל לקבל את פני האורח שלנו, משיח-צדקנו" (איגרות-קודש שלו כרך ב, עמ' תקלא).

ה'עקב' מתארך

ההתעוררות העצומה שעורר הרבי מליובאוויטש בעניין האמונה והציפייה לביאת המשיח - היא מן המפורסמות. ככל שחלפו השנים התעצמו התבטאויותיו בדבר הגאולה הקרובה והעומדת ממש בפתח. באחת ההתוועדויות נדרש לשאלה, איך אומרים שהגאולה קרובה כל-כך, והרי לפני ארבעים שנה גם-כן אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ שהגאולה קרובה. השיב הרבי: "אדרבה, אם כבר לפני ארבעים שנה הייתה הגאולה קרובה, ודאי וודאי שעכשיו היא מוכרחה לבוא"...

הציפייה לגאולה מהולה גם-כן בצער על הגלות המתארכת (שהרי אלה שני צדדים של אותו מטבע). הרבי, שניהל מלחמות ה' ברמה ועמד כארי בחזיתות רבות, היה פורץ בבכי מר כאשר היה מדבר על הגלות. לא-אחת היה קולו נשבר ודמעותיו חונקות את גרונו, כשהיה מדבר על שכינתא בגלותא ועל כך שכבר עברו יותר מאלף ותשע-מאות שנה ועדיין לא נושענו.

וכך פירש אביו, המקובל רבי לוי-יצחק, את הפסוק (תהילים מא,י) "הגדיל עלי עקב": תקופת עקבתא דמשיחא נתגדלה ונתארכה ביותר ועדיין לא נושענו! (תורת לוי יצחק עמ' קפב).

העולם מתנהל על-פי תכנית אלוקית קבועה מראש (ולא כאן המקום לדון בשאלה הידועה על מידת השפעתה של הבחירה החופשית על התהליכים). נקודת-המוצא היא הבריאה, והיעד הוא תקופת ה'עתיד לבוא', שבה תתממש בפועל כוונת הבריאה - "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". תקופת-הביניים מתחלקת לשלוש תקופות-משנה: 'תוהו', 'תורה' ו'ימות המשיח'.

הגמרא¹ מפרטת את חלוקת התקופות: "ששת-אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים - תוהו, שני אלפים - תורה, שני אלפים - ימות המשיח". תקופת ה'תוהו' נסתיימה כאשר אברהם אבינו הגיע לשלב של "הנפש אשר עשו בחרן". אז החלה תקופת ה'תורה' - אברהם החל להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. הדבר תואם גם את מאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם - התחיל להאיר". זה היה בדיוק בסוף האלף השני, כאשר אברהם היה בן נ"ב שנים.

תקופת ה'תורה' נסתיימה בסוף האלף הרביעי. זה היה סמוך לחתימת המשנה, עם ראשיתה של תקופת האמוראים. את סיומה של תקופת ה'תורה' ניתן לראות גם בכך, שלאחר חתימת המשנה לא ניתנה עוד סמכות כה מוחלטת של פסיקת הלכה, כפי שניתנה לתנאים, חכמי המשנה. אז החלה תקופה חדשה - 'ימות המשיח'.

"ימות המשיח"

כיום, 1752 שנים אחר-כך, אולי זה נראה תמוה שתקופה זו נקראת 'ימות המשיח'. הרי זו תקופת הגלות הארוכה, על כל מוראותיה, ייסוריה, רדיפותיה ותלאותיה! אלא הכוונה היא, שבתקופה זו יכול היה לבוא המשיח. כך מסביר רבי יצחק אברבנאל², שאלפיים השנים הללו נקראים 'ימות המשיח', "לפי שהם ימים מוכנים ומתוקנים לביאתו, אם יזכו הדור". הוא ממשיל זאת ל'ימות הגשמים', שאין הכרח שיהיו תמיד ימי גשם, אלא הכוונה היא "שהם מוכנים לביאת הגשמים בהם יותר מכל ימות השנה. כן גם האלפיים שנה האחרונים היו מוכנים לביאת המשיח".

המהר"ל מפראג³ מסביר, שקודם לכן, גם אם עם-ישראל היה מגיע לשיא ה"זכו", עדיין לא הייתה הגאולה יכולה לבוא, אבל מאז נכנסנו ל"שני אלפים ימות המשיח", הדבר תלוי בנו: אם נזכה, תבוא הגאולה מיד, בראשית התקופה; אם לא נזכה, תתעכב הגאולה. אבל היא חייבת לבוא בתקופה זו, שבכללותה היא תקופת הכנה לגאולה.

שישה ימים, שישה אלפים

החלוקה הנ"ל של ששת-אלפי שנותיו של העולם לשלוש תקופות, היא חלוקה כוללנית למדי. בדברי רבותינו מופיעה חלוקה מפורטת יותר, שמראה את הסדר האלוקי הפנימי ששורר בכל אחד מששת-אלפים השנים הללו.

הרמב"ן⁴ מסביר, כי ששת ימי הבריאה מקבילים לששת-אלפי שנות קיומו (הנוכחי) של העולם. וכך הוא אומר: "ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת-אלפים שנה, שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנה". בהמשך הדברים משרטט הרמב"ן כמה קווים מקבילים בין אירועי הבריאה שקרו בכל יום לבין אלף השנה המקביל לו.

בצורה מפורטת יותר מופיעים הדברים בתורת החסידות⁵. ששת ימי הבריאה, כמו ששת-אלפי שנות קיום העולם, מקבילים לשש המידות היסודיות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.

ביום הראשון של הבריאה האירה מידת החסד, ולכן נברא בו האור האין-סופי. כך גם האלף הראשון של העולם היה תקופה של חסד ושפע אלוקי מופלא. האנשים האריכו ימים ו"ניזונו בחסדו של הקב"ה".

ביום השני פעלה מידת הגבורה - נוצרה ההבדלה בין המים התחתונים לעליונים. גם האלף השני היה תקופה של דין - המבול, מגדל בבל.

ביום השלישי, פעמיים כי-טוב, האירה מידת התפארת. העולם החל להיתתקן - נראתה היבשה, החלה הצמיחה של העשבים והפירות. כך גם באלף השלישי החלה להתגלות התכלית של הבריאה - הייתה יציאת-מצרים, נבחר עם-ישראל וניתנה התורה.

בדרך זו מוסברים גם האירועים שקרו בימי הבריאה הנוספים וההקבלה שלהם לאלפי השנים המתאימים:

ביום הרביעי נתלו המאורות, ובאלף הרביעי עמדו שני בתי-המקדש שמהם יצאה אורה לכל העולם כולו.

ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף החל לעופף - רמז להתגברות ממשלת האומות באלף החמישי.

וכך אנו מגיעים ליום השישי, שבו הגיע העולם לשלמותו - נברא האדם. זהו רמז לשלמותו של העולם באלף השישי, שבו 'נברא' ומתגלה האדם השלם ביותר - המלך המשיח. ובלשון הרמב"ן: "זהו בן-דוד הנעשה בצלם אלוקים". כלומר, האלף השישי זהו האלף שמכין את העולם לקראת הגאולה, ואשר במהלכו בא ומתגלה המלך המשיח.

"עקבתא דמשיחא"

יש הסבורים בטעות שהגאולה תבוא לאחר תום ששת אלפי השנים הללו. אין זה כך. הגאולה וימות המשיח באים במהלך האלף השישי, ואילו באלף השביעי נפתחת תקופה אחרת לגמרי - תקופת השכר העתידית. בספר הזוהר⁶ נאמר במפורש, שהגאולה תבוא "בשית אלף שנין ולא באשלמותיה" (=באלף השישי ולא בסופו).

בתוך האלף השישי עצמו, התקופה העיקרית והמשמעותית ביותר בתוכו היא התקופה האחרונה, זו המכונה 'עקבתא דמשיחא'. שמה של התקופה נושא בתוכו את שני הפנים הקוטביים שבה: מצד אחד, 'עקבתא' מלשון עקב, החלק התחתון והנחות ביותר בגוף, חלק שהוא קהה וגס וחסר-רגישות. ומצד שני, 'עקבתא דמשיחא' במשמעות של עקבות המשיח - תקופה שבה נשמעים הדי צעדיו המתקרבים של משיח-צדקנו⁷.

וכך, כאשר אנו מעיינים במקורות, אנו מגלים כי תקופה זו מתאפיינת בשני תהליכים סותרים: מצד אחד - מתחילה בה ההכנה לגאולה, ומצד שני - זוהי תקופה קשה ביותר, תקופה של שפל רוחני-מוסרי ואף תקופה של צרות קשות ומכאיבות.

בספר הזוהר⁸ מוסבר, כי באלף השישי תתחיל תקומתה של השכינה מעפרה, והדברים יתנהלו בהדרגה. שלב מכריע ייפתח במאה השישית של האלף השישי: "ובשית-מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה" (=ובשש-מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומבועי החכמה למטה, והעולם יתתקן להיכנס לאלף השביעי).

ואכן, בתקופה זו - שהחלה בשנת ה'ת"ק (לפני כמאתיים וחמישים שנה), עם תחילת המאה השישית לאלף הזה - החלה פריצה עצומה של חכמה ודעת בעולם. מצד אחד, נתגלו "שערי החכמה למעלה" - החכמה העליונה, פנימיות התורה, זוהי תורת החסידות⁹; ומצד שני, פרצו גם "מבועי החכמה למטה" - חכמות העולם, חכמות הטבע, דבר שמצא את ביטויו בזינוק המדעי והטכנולוגי שהחל אז.

פריצה זו של חכמה הייתה מלווה הרבה עליות ומורדות וחריקות. זה טבעי, בהתחשב בכך, שהעולם עדיין לא היה בשל לקבל את ההתגלויות הללו בצורתן הצרופה. אולם ביסוד הדברים, זוהי הכנה של העולם - הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית - לקראת ימות המשיח.

יש סימנים

כנגד זה, אותה תקופה ממש הייתה תקופה קשה ביותר, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. הדברים תוארו בפירוט רב בדברי חז"ל, שנתנו לנו סימנים מדוייקים¹⁰, שעל-פיהם נוכל לזהות את התקופה הזאת. הסימנים הללו מציינים ירידה מוסרית גדולה שתחול בתקופה זו, שבירת המערכות השלטוניות והחברתיות, התמעטותם של לומדי תורה, התגברות הכפירה, תחושת ייאוש כללית, יוקר מאמיר, וגם צרות גשמיות איומות שיפקדו את עם-ישראל (עד שכמה מהאמוראים אמרו: "ייתי ולא אחמיניה¹¹" - שיבוא המשיח, ואל אראהו).

חז"ל תיארו לפנינו בפירוט כה רב את סימני התקופה, למען שתי מטרות: כדי שלא נתייאש חלילה, וכדי שנדע כי אלה חבלי המשיח. ואכן, כשאנו בודקים את מה שהתרחש בעולם במיוחד בעשרות השנים האחרונות, אין ספק שכל סימניה של תקופת 'עקבתא דמשיחא' התממשו עד תומם - באופן שאין לו אח ורע בשום תקופה אחרת.

עכשיו ברור למדי, שאנו כבר נמצאים בסיומה של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. עברנו את כל מוראותיה של תקופה זו, ועל-פי התהליכים המתרחשים עכשיו הן בעם-ישראל והן בעולם בכלל, ניתן לקבוע, כי כבר נכנסנו לשלב ההכנות הממשיות לגאולה האמיתית והשלמה.

ואכן, כ"ק אדמו"ר שליט"א מדגיש שוב ושוב כי כבר נסתיימה העבודה הרוחנית של תקופת הגלות, ועכשיו לא נותר אלא "לקבל את פני משיח-צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולגאול את כל ישראל מהגלות!¹²".

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

______________

1)     סנהדרין צז,א, עבודה-זרה ט,א.

2)     ישועות משיחו, העיון הראשון, פרק ראשון, וראה שם באריכות.

3)     נצח-ישראל פרק כז.

4)     על הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות", בראשית ב,ג. וראה גם רבנו בחיי על פסוק זה.

5)     למשל: מאמרי אדמו"ר הזקן פרשיות, עמ' תיט ואילך; ועוד.

6)     זוהר חדש בראשית כא,א.

7)     שיחת שבת פרשת בא תשד"מ.

8)     וירא, חלק א, קיז,א.

9)     כידוע, התגלות הבעש"ט הייתה בשנת ה'תצ"ד, שנים אחדות לפני ה'ת"ק.

10)   בסוף סוטה, סוף כתובות, סנהדרין שם ואילך, ועוד.

11)   סנהדרין צח,ב. וכן בזוהר חלק ב, עמ' ז,ב, שרבי שמעון בכה ואמר: "ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא" (=אוי לו למי שיימצא באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיימצא באותו זמן).

12)   שיחת שבת פרשת חיי-שרה תשנ"ב.

אחד הדברים שקשורים קשר הדוק עם ביאת המשיח, הוא בשורת הגאולה מאת אליהו הנביא. המקור הראשון לכך הוא, כמובן, הפסוק¹: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום-ה' הגדול והנורא". וכך אנו אומרים בברכת-המזון: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות".

דבר נוסף שנכרך עם הגאולה הוא מלחמת גוג ומגוג. יש רבים, שכאשר הם שומעים על בואו הקרוב של המשיח, מיד הם מתמלאים חרדה מפני מלחמת גוג ומגוג. כפי שהדברים נראים, זו אמורה להיות מלחמה קשה שבה ישתתפו אומות רבות, ושההכרעה בה תבוא על הרי ישראל².

נושאים אלה מעוררים שאלות רבות: מתי בדיוק אמור להופיע אליהו הנביא? האם עליו להכריז על בואו של המשיח, או ששמור לו תפקיד בשלב מתקדם יותר של הגאולה? ומה לגבי מלחמת גוג ומגוג - איך תתנהל מלחמה זו ובאיזו מידה יהיה עם-ישראל מעורב בה?

לא נדע

העיון במדרשי חז"ל בנושאים אלה, אינו מסייע להבהרת התמונה, ואף מגדיל את העירפול. יש בזה מחלוקות בין החכמים ותיאורים מנוגדים ביותר. זו, אגב, הסיבה, שאלה שניסו לשרטט תחזיות על-סמך המקורות בנושאים אלה, הגיעו ל'תסריטים' שונים ומנוגדים זה לזה בתכלית.

את ההתייחסות הנכונה לסוגיות אלה אנו מוצאים בהלכה. כמו בכל נושא אחר, שההלכה היא זו שמבהירה את התמונה וקובעת מסקנה סופית ונחרצת, כך גם בנושא זה פוסק הרמב"ם בסוף ספרו³ דברים ברורים. את ביאת אליהו הנביא ואת מלחמת גוג ומגוג הוא כולל בתוך הדברים שאותם "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו".

וכך הוא אומר: "ייראה מפשוטם של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה... ויש מן החכמים שאומרים, שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא-בהם, לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו".

לא "עיקר בדת"

כלומר, הרמב"ם קובע לנו הלכה, שכל הנושאים הללו - ביאת אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג וכו' - הם מהדברים שאי-אפשר לצפות מראש כיצד יתרחשו. הוא אף ממליץ להימנע מלעסוק בתחומים אלה, שאינם עיקר בנושא הגאולה ושאין בידינו כלים מספיקים להבינם נכון. וכלשונו: "אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלה וכיוצא-בהם, ולא ישימם עיקר".

דבריו אלה של הרמב"ם באים בהמשך לפרק הקודם, שבו הגדיר את מהותו של משיח, תפקידו וסדר התגלותו. כאן עלולה להתעורר שאלה גדולה: וכי זהו כל עניינו של משיח - פשוט מלך מבית דוד שיביא שלמות בתורה, יסיר את ההפרעות מצד האומות, יבנה את בית-המקדש וכו'?! היכן הם כל הדברים המופלאים שנאמרו על ימות המשיח, כמו הופעתו של אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג, שינוי טבעו של העולם, ועוד?! על כך משיב הרמב"ם, כי דברים אלה אכן יקרו, אך לא נדע איך ומתי; ומכל-מקום, אין הדברים הללו מהווים תנאי הכרחי, ואין הם צריכים להסיח את דעתנו מעיקר מהותו של המלך המשיח, כפי שתואר על-ידו בפרק הקודם.

הרמב"ם קבע הלכה ברורה על גדרו ההלכתי של המשיח ועל סדר התגלותו, ובזה צריך יהודי להאמין. כל הדברים הנוספים, כמו הופעתו של אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג וכו', אכן יקרו, אך איננו יודעים באיזה שלב בדיוק ובאיזה אופן⁴. פרטים אלה הם נעלמים, ו"אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת".

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     מלאכי ג,כג.

2)     כמתואר ביחזקאל פרקים לח-לט.

3)     הלכות מלכים פרק יב, הלכה ב.

4)     ליקוטי-שיחות כרך יט, עמ' 533. ובכלל זה גם הדברים שיקרו בתקופה השנייה של ימות המשיח, שגם אותם "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו" - ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 418.

ואגב, מהגמרא (עירובין מג,ב) משמע, שבשורת אליהו היא על ניצחונו הסופי של המשיח, שבעקבותיו "הכול עבדים הן לישראל". ורבי יצחק אברבנאל, בספרו משמיע ישועה, ב'מבשר' הטו, אומר, שאליהו הנביא "יבוא בתחילת תחיית המתים", ו"הוא יהיה ראש לקמים בתחייה".

תורת החסידות¹ מאירה את סוגיית הגלות והגאולה על-ידי המשלת הגלות לעיבור והגאולה ללידה. דימוי זה מופיע גם בכתובים: חבלי המשיח מכונים 'חבלי לידה', ככתוב²: "חבלי יולדה יבואו לו". הגאולה מכונה 'לידה': "כי חלה גם ילדה ציון את בניה³". ואילו על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה⁴".

חיים של עובר

מצבו של עובר מתואר בגמרא⁵: "דרש ר' שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת... ופיו סתום וטבורו פתוח. וכשיצא לאוויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח". כלומר: מבחינת מבנה האברים, הכוחות והחושים, דומה העובר לוולד חי, אלא שחלק גדול מהם אינם מתפקדים בהיותו ברחם אמו. ביטוי לכך אנו מוצאים בתנוחת העובר לעומת אדם רגיל: מעלתו העיקרית של האדם היא, שיש לו ראש ומוח, ולכן, על-פי מבנה גופו, ראשו ניצב מעל כל האברים; ואילו אצל העובר - "ראשו בין ברכיו" - מעלה זו של הראש אינה באה לידי ביטוי, וכמוהו כאבר גופני רגיל.

העובר חי, ניזון, גדל, ואולי אפילו טוב לו שם, בחלל החמים של רחם האם. אבל לעומת היילוד, הוא נמצא בעמדה נחותה לאין-שיעור. עיניו אינן רואות, אוזניו אינן שומעות כראוי, חושי הטעם והריח אינם פועלים, ריאותיו אינן שואפות אוויר, וכל חייו מצטמצמים לעצם קיום הגוף וגדילתו. אלה חיים צרים ומוגבלים של עובר. רק לאחר הלידה הוא מתחיל לראות דברים ולשמוע דברים. הוא מתחיל לחוש טעמים, לאכול בעצמו ולנשום בריאותיו-שלו. רק אז הוא מתחיל לחיות באמת.

כזאת היא גם הגלות. יכול יהודי ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, להרגיש רגשות של אהבת-ה' ויראת-ה' - אבל כל אלה הם ברמה 'עוברית' בלבד. אין לו 'ראייה' אמיתית בעניינים אלוקיים ואין הוא 'שומע' את דבר-ה' שזועק מכל גרגר של הבריאה. העולם נראה לו כמציאות עצמאית, כבעל כוח-קיום משל עצמו. רק על-ידי הרבה מחשבה והתבוננות הוא יכול להגיע להכרה שכלית (אך לא ראייה מוחשית) בדבר הכוח האלוקי שמקיים את הבריאה בכל רגע ורגע. גם המצוות שהאדם מקיים בזמן הגלות דומות יותר למזון שעובר דרך חבל הטבור. הוא אינו חש את מלוא טעמן ומשמעותן, ודברים רבים נעשים כ"מצוות אנשים מלומדה".

נתחיל לראות

הכיסופים לגאולה דומים אפוא לרצון של עובר להיוולד ולהתחיל לפקוח עיניים ואוזניים אל העולם הגדול. רק עם בוא הגאולה נזכה להתגלות אור-ה', עד שעינינו הגשמיות יראו זאת, בבחינת: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר⁶". כשיהודי ילמד אז תורה, הוא ירגיש בכל רמ"ח אבריו את ההתקשרות עם נותן התורה. כשהוא יקיים מצווה, יחוש היטב את ה'צוותא' שנוצרת על-ידה עם הקב"ה, שציווה על המצווה. הוא ייצא מדרגת 'עובר' ויהיה אדם חי, רואה, מרגיש.

ראיית הגלות כעיבור, גם נותנת לה משמעות עמוקה יותר. העיבור הוא ההכנה ללידה, וכך גם הגלות מהווה הכנה לגאולה. כשיהודי מתאמץ להגיע לדבקות בה', לאהבת ה' וליראתו, למרות הסתר הגלות, בכך הוא מכין את עצמו לקראת הגאולה השלמה בקרוב ממש.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

______________

1)     תורה-אור ובהוספות לתורה-אור פרשת שמות, וכן בתחילת פרשת וארא.

2)     הושע יג,יג.

3)     ישעיה סו,ח.

4)     ישעיה לז,ג.

5)     נידה ל,ב.

6)     ישעיה מ,ה.

תקופת עשרות השנים האחרונות נחשבת, על-פי כל גדולי ישראל, כתקופת 'עקבתא דמשיחא', שקודמת לבוא המשיח. ניתן היה לצפות, כי התקופה שלפני הגאולה תהיה תקופה טובה, תקופה שבה מתחילים הדברים להתקדם לכיוונים החיוביים. ואולם כשאנו סוקרים את מה שהתחולל בעולם בעשרות השנים האחרונות, אנו מוצאים שעוד לא הייתה תקופה כה קשה ונוראה בכל תולדות האנושות.

בתקופה זו ירד העולם לדיוטה תחתונה, שכמוה לא נודעה. מלחמות נוראות, צרות איומות לאנושות בכלל ולעם-ישראל בפרט, בלבול יוצרות עצום, חשיכה רוחנית איומה, מבוכה, ייאוש ואובדן-דרך. כשרואים כל זאת, מתבקשת מעצמה השאלה: איזה משיח, איזו גאולה?! כל אלה הם הכנות לקראת הגאולה?! דומה שזהו שיאה של הגלות הרוחנית והגשמית!

ומעניין - אין שום ויכוח בדבר הערכת-המצב. הכול מסכימים שבתקופה זו הגיעה הגלות לשיאה, ודווקא מכאן נובעת המסקנה, שהגאולה קרובה.

הגלות כזריעה

דבר זה נובע מן המהות הפנימית של מושג הגלות. הגלות אינה נתפסת אך ורק כעונש לעם-ישראל; זו תפיסה פשטנית מדי. וכי אין לקב"ה דרך לכפר את חטאי אבותינו אלא בצורת גלות איומה ונוראה של כאלפיים שנה?! ודאי שאם רואים בגלות עונש, אין מקום לומר שאנו עומדים על סף הגאולה. אסיר שעומד על סף שיחרורו, אין מקשים עליו את המאסר עד כלות כוחו. אין זאת אלא שיש בגלות כוונה פנימית אחרת.

הגמרא ממשילה את הגלות לזריעה. על הפסוק¹ "וזרעתיה לי בארץ", אומרת הגמרא²: "כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין!". בכך מסבירה הגמרא גם את תוכנה של הגלות, שהיא בבחינת זריעה: "לא היגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שייתוספו עליהם גרים".

כלומר, אף-על-פי שמבחינת הזרעים, יש כאן אובדן וכיליון, הרי בסופו של דבר תצמיח הזריעה עשרת מונים. החקלאי שקובר באדמה טונות של חיטה משובחת, מתוך ידיעה שהיא עתידה להירקב שם, עושה זאת למען היבול הרב שיצמח מתוך ריקבון הזרעים. רק מי שאינו מכיר את תהליך הצמיחה רואה בזאת אובדן וכיליון, אבל החקלאי מבין שזו זריעה וצמיחה.

כך עלינו להבין את הגלות. העילה החיצונית שלה היא אמנם חטאי אבותינו, אך בפנימיות הדברים יש כאן שליחות שאותה מבצע העם היהודי בתקופת הגלות. ירידה זו היא לצורך עלייה, ובבוא היום נכיר ונראה כולנו את ה'יבול' הרב שצמח מתוך צרות הגלות וייסוריה³.

המשימה מסתיימת

ה'יבול' שצומח מתוך הגלות הוא בירור וזיכוך העולם. פיזורו של עם-ישראל על-פני העולם כולו נועד להביא את אור הקדושה לכל מקום ומקום, ולגאול את הניצוצות האלוקיים שמצויים שם. כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות במקום כלשהו - הוא משכין בו קדושה ופודה את הניצוצות שהיו טמונים שם וחיכו לגאולתם.

וכשם שהדברים אמורים במישור של מקום, כך מתקיים תהליך של בירור וזיכוך במישור הרוחני-ערכי. לאמור: עם-ישראל צריך להתמודד עם כל רבדיה של המציאות הרוחנית - החל במצב רוחני טוב ונעלה, וכלה במצב נחות ושפל. כיוונו של התהליך הוא מלמעלה למטה - מתחילים במצבים רוחניים גבוהים ונעלים יותר, ומסיימים בחושך רוחני כפול ומכופל.

לאורך שנות הגלות התמודד עם-ישראל עם כל המצבים והתנאים, והביא לתוכם את אור התורה והמצוות. נותר רק לסיים את ההתמודדות עם מצבים של בלבול-ערכים וחשיכה רוחנית שלא הייתה כמותה. כשיהודים חיים חיי אמונה בימי 'עקבתא דמשיחא', אינם נרתעים מחושך הגלות, אלא דבקים בתורה ובמצוות ואף דוחים את החושך על-ידי הפצת אור וקדושה - בכך הם מסיימים את המשימה האלוקית, ומכשירים את העולם כולו לגילוי אור ה' "כמים לים מכסים" בביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש⁴.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     הושע ב,כה.

2)     פסחים פז,ב.

3)     וראה תורה-אור עמ' נד,ג ואילך.

4)     ראה באריכות בליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 359 ואילך; כרך ג, עמ' 824 ואילך.