|
|
| נשלח ב-5/4/2009 02:29 |
 |
| |
מדוע דווקא לפני הגאולה מתחזקות צרות הגלות?
 |
|
|
אף שאיננו יודעים במדוייק כיצד אמורים להתחולל התהליכים הקשורים בגאולה, בכל-זאת ניתנו לנו הקווים הכלליים והמאפיינים המרכזיים. אחד המוטיבים החוזרים בצורות שונות בנושא הגאולה הוא, שהמעבר מהגלות לגאולה איננו בצורת טוב ההולך וגובר, אלא שהגאולה באה דווקא לאחר שלב של התגברות החושך.
גאולת מצרים, שמהווה דגם לגאולה הקרובה, ממחישה זאת היטב. לקראת הגאולה גובר סבלם של בני-ישראל במצרים והם זועקים אל ה' ("וייאנחו בני-ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים1"). הקב"ה שומע את הזעקה ושולח אליהם את משה רבנו כשבפיו בשורת הגאולה. ניתן היה לצפות, שמרגע זה ואילך יתחילו בני-ישראל לראות את פעמי הגאולה. אך קורה ההפך הגמור: פרעה מכביד את עול השיעבוד ואיננו נותן לעם תבן. שוטרי בני-ישראל מטיחים במשה את כאבם, ומשה רבנו זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה?! למה זה שלחתני?!2". ורק אז מתחילות להינתן המכות שמביאות את הגאולה.
הקור גובר לפני הזריחה
ב'זוהר חדש'3 מתואר, שכך יהיה סדר הגאולה: "כך היא גאולתן של ישראל - בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה ואפילה אחר אפילה, ובעוד הם שרויים בה - יאיר עליהם אור ה'".
ה'כלי יקר'4 אומר: "כך היא המידה, שבכל יום סמוך לעלות השחר, החושך מחשיך ביותר... וכן בימות החורף, סמוך לעלות השמש, הקור הולך וגובר ולבסוף הוא מנוצח מן השמש... כמו-כן, מה שהרע פרעה לישראל עכשיו יותר ממה שעשה לשעבר, זה מופת חותך שקרב קצו וזמן הגאולה קרוב5".
המהר"ל6 מסביר, שכאשר צריכה להתחולל "הוויה חדשה", התהוות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לצמוח מתוך המציאות הקודמת, אלא צריך להתקיים תהליך של "הפסד הוויה ראשונה", כלומר, ביטול המצב הישן ויצירת חלל ריק, שלתוכו פורצת המציאות החדשה.
רבנו הזקן בעל התניא מבאר7, שהואיל ובני-ישראל עמדו אז לקראת התגלות שם
הוי-ה במתן-תורה, היה צריך להיות קודם לכן שלב של "הסתלקות החיות", שבו הכוח האלוקי כאילו מסתלק ומתעלם, ואז גוברת "שליטת מצרים". זו, בעצם, התשובה שהשיב הקב"ה למשה רבנו על שאלתו "למה הרעותה", כי עכשיו צריכה לבוא ההתגלות של שם הוי-ה - ו"לכן אמור לבני-ישראל אני הוי'8".
דבר זה מסביר את העובדה, שדווקא קודם הגאולה באה תקופת 'עקבתא דמשיחא', שהיא תקופה ירודה וקשה שלא הייתה כמותה בדורות שעברו, וכן אירועים נוספים שמתרחשים דווקא כאשר מתקרבים ממש לזריחת אור הגאולה. עלינו להבין, שזהו החושך הגובר לפני בוא האור.
כאב הלידה
ביתר פירוט מתחלקות צרות הגלות לשלושה סוגים, והדבר תואם את המשל שהובא לעיל, שממשיל את הגלות לעיבור ואת הגאולה ללידה: א) הייסורים ה'רגילים' של תקופת הגלות, שהם בדוגמת 'צער העיבור'; ב) הסבל המתעצם של תקופת 'עקבתא דמשיחא', שהוא בבחינת 'חבלי משיח' המשולים ל'חבלי לידה'; ג) הכאב המיוחד של המעבר מגלות לגאולה, שהוא נמשל לצער הלידה עצמה.
הצרות ה'רגילות' של הגלות הן בדוגמת כתישת הזית, שעל-ידה הוא מוציא את שמנו9. זו מטרתם הפנימית של צרות הגלות ושל כל הרדיפות והייסורים - לגלות ולהוציא את ה'שמן' שבתוך עם-ישראל, את כוח מסירות-הנפש והדבקות המוחלטת בה'. דווקא על-ידי הניסיונות שעם-ישראל עובר בתקופת הגלות, הוא מבטא יותר את עומק האמונה ואת עוצם הקשר בינו לבין הקב"ה, ובכך הוא סולל את הדרך לגילוי המלא של כבוד ה' בזמן הגאולה.
סוג שני של צרות וייסורים מופיע סמוך לגאולה. אלה הם 'חבלי משיח'. מטרתם להשיג את הזיכוך האחרון שלפני הגאולה, וגם ליצור את התנאים שלתוכם תפרוץ הגאולה. הואיל והגאולה היא מציאות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לבוא על בסיס המציאות הרגילה. לכן נדרש תהליך של הרס המציאות הקיימת, מין יצירת חלל ריק, שעליו יכולה להיבנות הגאולה10.
אולם הסוג השלישי של צרות הגלות הוא בדוגמת כאב הלידה עצמה. זהו הזעזוע האחרון, שמצד אחד הוא מכאיב מאוד, ומצד שני הוא פותח את השער לאור הגאולה. כך היה גם בגאולת מצרים - ממש לפני הגאולה, אחרי שכבר ניתנה בשורת הגאולה מפי משה רבנו, בא השלב המכאיב של "תכבד העבודה על האנשים", עד שמשה רבנו עצמו זעק לקב"ה: "למה הרעותה לעם הזה!". אך מיד אחר-כך החלו ניסי הגאולה, וכפי שהשיב הקב"ה למשה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה".
ואכן, מדברי חז"ל ברור, שממש לפני הגאולה מתחולל שיא ההידרדרות הכוללת של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. הגמרא אומרת11 שבן-דוד בא כאשר "תתהפך כל המלכות למינות", וכאשר השפל מגיע לשיאו, דבר שמשפיע גם על אמונתם של יהודים רבים בעצם הגאולה - "עד שיתייאשו מן הגאולה"12. זהו הרגע שאחריו מתחילה הגאולה עצמה.
להילחם בחושך
אלא שהבנה זו טובה רק כדי שלא ניפול ברוחנו וכדי שלא נפקפק חלילה באמונת הגאולה. אך בה-בשעה צריכה להישמע הזעקה והתפילה לקב"ה שיסתיים החושך ושתבוא מיד הגאולה. הרבי שליט"א מסביר בשיחותיו13 למה זעק משה רבנו לקב"ה "למה הרעותה", אף-על-פי שוודאי לא פקפק באמיתות הגאולה הקרובה, וודאי ידע שאין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה. כי משה ידע, שכמי שרואה בצערם של ישראל ובעול הגלות המעיק עליהם, מחובתו לזעוק לקב"ה "למה הרעותה", אף אם הקב"ה יגער בו על כך.
יש כאן צורך בהתייחסות מורכבת ולא חד-צדדית. יהודי שרואה את הירידה הגדולה של עקבתא דמשיחא, ודאי שאסור לו 'להצדיקה' בנימוק שזהו סדר הדברים לפני הגאולה. עליו לזכור, כי אף שסימנים אלה מבשרים כי הגאולה קרובה, הרי כשלעצמם הם שליליים בתכלית. יהודי חייב להיאבק ברע ובייאוש. עליו להילחם בחושך הגובר ככל יכולתו - בתפילה לה', בהגברת אור התורה והמצוות וכו'. ועם זאת, בדיעבד, אחרי שהתגברות החושך כבר הייתה, עליו להבין שהיה זה שלב-מעבר לקראת הגאולה הקרובה מאוד.
הגמרא14 אומרת: "מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? - יעסוק בתורה ובגמילות-חסדים". תורה וצדקה וחיזוק האמונה בגאולה - מצילים את האדם מחבלי משיח, מקצרים את משך הזמן של 'צירי הלידה', ומזרזים את הגאולה.
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)
_______________
1) שמות ב,כג.
2) שמות ה,כב.
3) זוהר חדש בראשית ו,א.
4) סוף פרשת שמות.
5) וכך מובא בשם הרמ"ק (המקובל רבי משה קורדבירו) בספר 'אור החמה' בפירושו לזוהר דף ז,ב: "הנה תחילת הגאולה יהיה צרות גדולות לישראל, מפני שהוא צירוף בשתי דרכים - הא' לצרף כללות האומה מהרשעים שלא יוכלו לסבול... ויהפכו לאויבים למשיח; הב' לצדיקים הנשארים, כדי שיזכו לגאולה ויתכפר עוונם על-ידי סבל הצרות, והם ייסורים, וזהו פתח כניסת הגאולה".
6) נצח-ישראל פרק לב.
7) תורה-אור וארא נז,ד.
8) שמות ה,כו.
9) כמאמר חז"ל מנחות נג,ב.
10) וכפי שמוסבר במקומות רבים בתורת החסידות, שבין 'יש' ל'יש' צריך שיהיה 'אין' באמצע.
11) סנהדרין צז,א.
12) בצרות ובקשיים הללו יש גם היבט של העמדת האמונה במבחן. זו הייתה גם אחת המטרות של הגברת סבל הגלות במצרים לפני הגאולה. וכך נאמר ב'רעיא מהימנא' לזוהר חלק ג, קכד,ב: "כגוונא דא יתעביד לנסא לון לישראל בפורקנא בתרייתא. הדא הוא דכתיב: יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, דאינון מסטרא דטוב וקיימין בנסיונא, והרשיעו רשעים - אינון רשעים דרע" (=כך יעשה הקב"ה נסיונות לעם-ישראל בגאולה האחרונה, כמו שכתוב: 'יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים' - אלה שמצד הטוב יעמדו בניסיון, 'והרשיעו רשעים' - אלה הרשעים שמהרע).
13) שיחת שבת פרשת וארא תשמ"ג, ועוד.
14) שם צח,ב.
|
|
_________________
http://www.otzar770.com/
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2009 19:55 |
|
| |
האם תבוא הגאולה בהארה פתאומית אדירה או בתהליך איטי וכאילו טבעי?
|
|
|
כל המעיין בנושאי הגאולה עלול לעמוד נבוך נוכח סתירות בין מאמרי חז"ל שונים, תיאורים קוטביים, תהליכים מנוגדים וכו'. למשל, במקורות מסויימים נראה, שהגאולה תבוא כהתגלות פתאומית אדירה, שתשנה בבת-אחת את כל המציאות1; ואילו במקומות אחרים מתוארת הגאולה כתהליך איטי וממושך, שהולך ומתפתח שלב אחר שלב, כשהוא מלווה ספקות ותהיות3. פעם נאמר שבית-המקדש יירד בנוי ומשוכלל מן השמים, ופעם אחרת נקבע שמשיח הוא שיבנה את בית-המקדש.
רוב ה'סתירות' הללו מתיישבות4 על-פי הכלל שמציבה הגמרא5: "זכו - אחישנה; לא זכו - בעיתה... זכו - עם ענני שמיא; לא זכו - עני ורוכב על חמור". כלומר, ביאת המשיח יכולה לבוא בשני אופנים: באופן של 'זכו', ואז לא זו בלבד שהיא באה לפני הזמן הסופי שנקבע לה, אלא שכל תהליך הגאולה בא כהתגלות על-טבעית פתאומית, עם בית-המקדש שיורד מן השמים וכו'. אבל אם 'לא זכו' - כי-אז באה הגאולה בזמנה הקבוע, וכשהיא מלובשת בדרכי הטבע, כולל בניין בית-המקדש (ולפחות התחלת בנייתו) בידי אדם - בידי המשיח6.
גאולה "היום"
הבחנה זו בין שני אופני הגאולה מהווה את המפתח להבנת ענייני הגאולה. לא זו בלבד שהבחנה זו מאפשרת לנו להבין ריבוי נבואות ומאמרי חז"ל, שנראים סותרים ומנוגדים, אלא שרק על-ידי כך אפשר להימנע מלנטות ימין ושמאל.
דוגמה לכך: יהודי שלומד את מאמרי חז"ל האומרים שהגאולה באה כשהיא מלובשת בדרך הטבע, והוא מעיין ברמב"ם שמתאר את ביאת המשיח כתהליך שלם ("יכוף", "יילחם", "ינצח", "בנה מקדש" ו"קיבץ נידחי ישראל") - עלול להתקשות להאמין בביאת המשיח בכל יום ובכל רגע. הוא מצפה לסימנים מקדימים, לתהליכים ממושכים ומורכבים. את האמונה בביאת המשיח "היום", הוא עלול לראות כתפיסה ילדותית של הגאולה. מנגד, יהודי שתפס דווקא את המאמרים המדברים על התגלות פתאומית, עם בית-המקדש שיורד מן השמים - עלול באופן תיאורטי לדחות את המשיח, אם יבוא שלא בהתגלות אלוקית פתאומית, אלא דווקא בתהליך טבעי משהו.
שלמות האמונה בביאת המשיח היא דווקא בשילוב שני האופנים: מצד אחד, להאמין שהגאולה יכולה לבוא בכל רגע, אף-על-פי שעדיין לא בא אליהו7, ולא נשלמו תהליכי ההכנה השונים, ולא נתקיימו כל הסימנים המקדימים וכו' - שכן היא יכולה לבוא "עם ענני שמיא" (כפי שמפרש רש"י: "במהירות"), בהתגלות אלוקית פתאומית, באופן של 'אחישנה'. ועם זאת צריך לדעת, שהגאולה יכולה לבוא גם בתהליך שלם ומורכב, 'בעיתה' ובזמנה, אחרי שייראו סימנים שונים ובאופן של "עני ורוכב על חמור" (כפירוש רש"י: "כעני הבא על חמורו בעצלות").
טבעי ועל-טבעי
תורת החסידות8 מסבירה, שיש מעלה בכל אחד משני האופנים הללו. המעלה של הגאולה השמימית מובנת מאליה, אך יש מעלה גם באופן השני, כאשר הגאולה מתלבשת בתוך מערכות הטבע. דווקא האופן השני הוא שמביא את העולם לבירור עמוק יותר ולזיכוך נעלה יותר, שכן בדרך זו נעשה העולם מוכשר לקבל את הגאולה בעצמו ובמושגיו-שלו.
כ"ק אדמו"ר שליט"א מסביר, שיכול להיות גם שילוב של 'בעיתה' עם 'אחישנה'. בתוך תקופת 'בעיתה' עצמה יכול להיות 'אחישנה', כלומר - החשת תהליכים באורח על-טבעי. על-כן, עצם העובדה שכבר נראים סימני הגאולה, אינה צריכה לחייב מסקנה, שהגאולה תבוא אך ורק בתהליך טבעי וממושך. בתוך תהליך זה עצמו יכולה לבוא התגלות גדולה, שתביא את הגאולה היום ממש9.
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)
_______________
1) לדוגמה: בפסוק (מלאכי ג,א): "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". ובפירוש ה'מצודת-דוד': "זה מלך המשיח אשר עין כל אדם מצפה ומייחל לו".
ובספר 'מגיד מישרים' פ' צו, על הפסוק (ישעיה מא,כז) "ראשון לציון הנה הנם" מבואר, שהגאולה לא תהיה כפי שנהוג בעולם, שלפני בוא המלך באים כמה מבשרים ומודיעים שבעוד עשרה ימים יבוא המלך, ואחר-כך מכריזים שבעוד חמישה ימים יבוא וכו', אלא הגאולה תהיה כהרף-עין.
וכך מובא בספר 'מלבוש לשבת ויום-טוב' בשם רבי אלימלך מליז'נסק, שאף-על-פי ש"נאמרו כמה פסוקים אשר בשעת ביאת משיח יהיו מלחמות גדולות ומלחמות גוג ומגוג, אמנם הוא הפעיל בתפילתו שלא יהיו אז מלחמות, רק המוכר קמח יעמוד בהמידה וימכור הקמח, והמוכר סחורה על מלבוש יעמוד עם האמה וימכור הסחורה, ופתאום יבוא אליהו ויבשר אשר הנה משיח בא" (הובא ב'שומר אמונים' עמ' שנ).
2) כמאמר חז"ל, שגאולתם של ישראל באה קימעא-קימעא, כאיילת-השחר (ירושלמי ברכות פ"א ה"א; יומא פ"ג ה"ב; ועוד). וכן בזוהר חלק א, קע,א: "בזמנא דקוב"ה יוקים לון לישראל ויפיק לון מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מיניה, עד דקב"ה יפתח לון תרעין עלאין פתיחן לארבע רוחי עלמא" (=בזמן שהקב"ה יקים את ישראל ויוציאם מן הגלות, יפתח להם תחילה פתח דקיק של אור, ואחר-כך פתח אחר, רחב ממנו, עד שהקב"ה יפתח להם שערים עליונים פתוחים לארבע רוחות העולם).
3) ראה פסיקתא רבתי סוף פרשה לה: "למה נקרא שמו עני, שנתענה כל אותם השנים בבית-האסורים ושחקו עליו פושעי ישראל, מפני שרוכב על חמור". וכן בפירוש הרמב"ן לפרשת "הנה ישכיל עבדי" ('כתבי רמב"ן', כרך ראשון, עמ' שכד), על הפסוק "נגש והוא יענה" (ישעיה נג,ז): "כי בבואו בתחילה עני ורוכב על חמור, יבואו עליו נוגשי כל עיר ושוטריו ויענו אותו בחירופין וגידופין, כי יחרפו אותו ואת האלוקים אשר הוא בא בשמו". ומוסיף הרמב"ן, שהמשיח "יחשוב בלבו, אפילו יהרגוני אעשה שליחות בוראי, כי כן חובה עלי".
4) ראה אור-החיים על התורה (במדבר כד,יז): "שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל - יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזוהר. מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה - תהיה באופן אחר, ועליה נאמר שהגואל יבוא עני ורוכב על חמור". ובהמשך הוא מפרט, שעל הגאולה באופן הראשון נאמר "דרך כוכב מיעקב" - "שיזרח הגואל מן השמים... רמז לכוכב היוצא באמצע השמים, לנס מופלא"; ואילו האופן השני מרומז במלים "וקם שבט מישראל" - "שיקום שבט אחד מישראל, כדרך הקמים בעולם דרך טבע... שיבוא עני ורוכב על חמור ויקום וימלוך ויעשה מה שנאמר בסמוך".
5) סנהדרין צח,א.
6) ליקוטי-שיחות כרך חי, עמ' 418; כרך כז עמ' 204. וראה באריכות להלן בפרק אחד-עשר, בסעיף "מי יבנה המקדש", על דרכים נוספות לתיווך בין שתי הדעות.
7) ליקוטי-שיחות כרך ח, עמ' 323 הערה 42.
8) שערי-אורה לאדמו"ר האמצעי עמ' פו-פז.
9) ועיין בספר השיחות תש"נ, חלק ב, עמ' 651, שהעובדה שיש סדר מפורט לגאולה, ואפילו המאמר שהגאולה באה 'קימעא-קימעא', אינם מונעים שהגאולה תבוא בזמן קצר ביותר - "גם כשהתחלת הגאולה ושלמותה הם בסמיכות-זמן, יכול להיות באופן ד'קימעא-קימעא', שלב אחרי שלב, בהגאולה האמיתית והשלמה עצמה".
|
|
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2009 22:34 |
|
| |
בוא נחשוב על איזו כותרת 'מאתגרת' לאשכול, רוצה?
אני רואה שיש הרבה צופים לאשכול הזה. רוצה לחשוב ביחד ? תעלה רעיון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2009 22:50 |
|
| |
המשיח והגאולה החסידיים
_________________
תוקן על ידי שניארב ב- 07/04/2009 22:48:38
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2009 22:51 |
|
| |
זתומרת בראי החסידות
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2009 11:39 |
|
| |
איך אפשר לזהות את סימני הגאולה המתקרבת?
|
|
|
האמונה האמיתית בביאת המשיח היא, שהמשיח יכול לבוא בכל עת וזמן. בלי שום הכנות, בלי שום הודעות מראש, מבלי שייראה ולו סימן כלשהו על בואו. זו משמעות האמונה והציפייה "בכל יום שיבוא1". שכן, אם יש תנאי מוקדם שצריכות להתקיים הכנות מסויימות, הרי כל עוד הכנות אלה טרם התרחשו, אין המשיח יכול לבוא. על-כן, חובה עלינו להאמין, שהמשיח יכול לבוא בלי שום הכנות ותנאים.
ועם זאת, נראה שהקב"ה רצה שבואו של משיח-צדקנו יהיה לאחר הכנה מסויימת. לא שהיה הכרח בכך (שהרי הקב"ה יכול לעשות כרצונו), אלא שבפועל יודעים אנו עכשיו שכך רצה ה'. משמעות ההכנה היא, שימות המשיח אינם באים על העולם כדבר חדש לגמרי, אלא שהעולם מתחיל להכיר את המושגים של התקופה העתידה, נהיה בשל להם וצועד לקראתם.
טעימה קטנה
ההכנה הגדולה והעיקרית היא גילוי פנימיות התורה, תורת החסידות. אחד הטעמים2 לגילוי החסידות דווקא בדורות האחרונים (אף שאלה דורות ירודים לעומת הדורות שקדמו להם) הוא, שפנימיות התורה היא בבחינת 'טעימה' מ'מטעמי' הגאולה. תקופת הגאולה נמשלה לשבת, והתקופה של ערב הגאולה כמוה כערב שבת; והרי בערב שבת נוהגים לטעום מכל מאכל ומאכל של מאכלי השבת. כך נתגלתה תורת החסידות בדורות שלפני ביאת המשיח, כדי לתת לנו אפשרות 'לטעום' מגילוי סודות התורה בתקופת הגאולה.
שהרי מה יהיה כשיבוא המשיח? ודאי, יהיה רוב טוב גשמי, תהיה מנוחה מכל הגורמים המטרידים והמפריעים, אבל אין זה העיקר. הדבר העיקרי שיהיה כשיבוא המשיח הוא - "ונגלה כבוד ה'3", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים4". משיח ילמד תורה את כל העם - "תורה חדשה מאתי תצא5"; יתגלו כל הסודות וכל הדברים הכמוסים. וכבר אמרו חז"ל6: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", דבר שנאמר במקורו על גן-עדן, והוא נכון גם לגבי תקופת הגאולה. אשרי מי שיבוא לגאולה כאשר "תלמודו", בפנימיות התורה, "בידו"!
ואכן, לא זו בלבד שגילוי תורת החסידות קשור בגאולה המתקרבת, אלא שבמידה רבה תלויה הגאולה בהפצת החסידות. ידועה איגרתו של הבעש"ט7, שבה הוא מספר על 'עליית הנשמה' שהייתה לו, ושבמהלכה הגיע עד 'היכל המשיח', ושאלו: "אימתי קאתי מר" (=מתי יבוא מר); וענהו המשיח - "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". הרי שגילוי מעיינות החסידות מהווה הכנה ישירה, שמביאה את הגאולה.
העולם נעשה בשל
בתקופה האחרונה החל להתגשם שלב נוסף של הכנות לגאולה - העולם הגשמי נעשה מוכן לגאולה. מתרחשים עכשיו דברים שאי-אפשר שלא לראות בהם תהליכי הכנה ממשיים לגאולה. יציאתם הפלאית של היהודים מאחורי מסך-הברזל, שם דוכאו רוחנית וגשמית במשך כ70- שנה, היא ממש הכנה לקיום הנבואה: "אומר לצפון תני8". הסיוע הגובר של עמי העולם לעם-ישראל (במקום הרדיפות והצרות שהיו בדורות שלפנינו), יש בו משום הכנה ל"ועמדו זרים ורעו צאנכם9" בתקופת הגאולה.
ההכנה היא לא רק בדברים הקשורים ישירות לעם-ישראל. הננו עדים, כי העולם נעשה מוכשר יותר ויותר לקלוט את הדברים שיתרחשו בעת הגאולה. נבואות הגאולה מדברות על שלום בעולם, על "וכתתו חרבותם לאתים10". והנה, בצעדי-ענק מופלאים מושמד נשק ההשמדה ההמוני, שכה רבות השקיעו בו בעבר. גוברות והולכות המגמות של אחדות ושלום בעולם. גם בענייני אמונה מתקדם העולם בצעדי-ענק, וכיום הוא בשל הרבה יותר מאי-פעם לקלוט את האמונה הנכונה בא-ל אחד - "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד11".
אלא שכל מה שמתרחש היום הוא רק הכנה לגאולה, רק 'טעימה' ממה שיקרה בגאולה. התיקון השלם של העולם והגאולה האמיתית של עם-ישראל יבואו אך ורק על-ידי משיח-צדקנו, לאחר שיתגלה בקרוב ממש12.
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)
_______________
1) לשון הנוסח של 'אני מאמין'.
2) ראה ליקוטי-שיחות כרך כ, עמ' 173, ועוד.
3) ישעיה מ,ה.
4) שם יא,ט.
5) שם נא,ד; ויקרא-רבה פרשה יג,ג.
6) פסחים נ,א. וראה ליקוטי-שיחות כרך כד, עמ' 580, הערה 8: "יש לומר, שעל-דרך-זה הוא בנוגע לתורתו של משיח, שההכנה לזה הוא על-ידי לימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, בזמן הגלות".
7) נדפסה לראשונה בסוף ספר 'בן פורת יוסף' של בעל ה'תולדות'. כמו-כן בתחילת 'כתר שם טוב' (הוצאת קה"ת). וראה יותר על איגרת זו בספר 'שבחי הבעש"ט', במהדורתו של ר' יהושע מונשיין, עמ' 229 ואילך.
8) ישעיה מג,ו.
9) שם סא,ה.
10) שם ב,ד.
11) צפניה ג,ט.
12) שיחת שבת פרשת משפטים תשנ"ב, ושם מבואר, שהתקופה הנוכחית היא "זמן השיא" של ביאת משיח-צדקנו, כאשר האירועים שמתרחשים עכשיו בעולם הם "(מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים".
|
|
|
תוקן על ידי שניארב ב- 13/04/2009 11:38:46
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2009 11:50 |
|
| |
והי'1 ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, ומדייק אדמו"ר הזקן (בהמאמר ד"ה זה שבלקו"ת2) מ"ש בשופר גדול, מהי המעלה דשופר גדול. גם צריך להבין (כמו שמדייק בהמשך המאמר3) מ"ש יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע. ואדמו"ר האמצעי4 מוסיף עוד דיוק בזה שנאמר יתקע, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו. ונקודת הביאור (בהדרושים5) היא, דההתעוררות שעל ידי שופר סתם הוא רק לאלה שהם בקירוב קצת, ובכדי לעורר את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים שגם הם יתעוררו לבוא לירושלים ולהשתחוות לה', הוא על ידי שופר גדול.
ובכדי לבאר העילוי דשופר גדול שיהי' לע"ל, מקדים בהמאמר6 ביאור ענין שופר דראש השנה (עכשיו), דעל ידי שישראל תוקעין בשופר, שהיא הצעקה דפנימיות הלב שלמעלה מהשכל, עי"ז נמשך פנימיות הלב דלמעלה כביכול, רצון העליון שלמעלה מהחכמה. ועל זה נאמר7 ואד' הוי' בשופר יתקע, דכמו שתקיעת שופר דהאדם היא הצעקה דפנימיות הלב, עד"ז הוא למעלה, דענין תקיעת שופר הוא המשכת וגילוי הפנימיות. והחילוק בין שופר סתם לשופר גדול הוא, דשופר סתם הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה מעולמות אבל שייך לעולמות, סובב כל עלמין, ושופר גדול הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה משייכות לעולמות, למעלה גם מסובב. וזהו שבשופר סתם כתיב ואד' הוי' בשופר יתקע, דאד' הוי' הם שמות, אלא ששמות אלה (אד' הוי' בניקוד אלקים) הם נעלים ביותר8, ובשופר גדול כתיב יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע, כי תקיעה זו היא המשכה וגילוי מבחינת סתימא דכל סתימין, שלמעלה משמות.
ב) ובכדי לבאר העילוי דשופר גדול עוד יותר, מביא הצ"צ9 (בהביאור שלו10 להמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול שבלקו"ת) מ"ש
11
בלקו"ת בד"ה להבין המשנה11 יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה12, דזה שבראש השנה צריך לתקוע בשופר הוא בכדי לעורר עי"ז למעלה התענוג בבריאת העולמות, וכיון שבשבת מצד עצמו ישנו התענוג, לכן בראש השנה שחל להיות בשבת אין צריך [כ"כ13] לתקיעת שופר. וזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת הוא, כי בתענוג כמה מדריגות, ודרגת התענוג שממשיכים על ידי תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר מדרגת התענוג דשבת. שהתענוג דשבת הוא מבחינת חיצוניות הכתר, שרש הנאצלים, והתענוג שהמשיכו על ידי תקיעת שופר במקדש הוא מבחינת פנימיות הכתר, בחינה תחתונה שבמאציל14. ומוסיף הצ"צ, שגם בהתענוג דבחינה תחתונה שבמאציל, ישנם כמה מדריגות. והתענוג שנמשך בבית ראשון על ידי תקיעת שופר הוא נעלה יותר מהתענוג שנמשך בבית שני. ובבית ראשון עצמו, השופר דיוהכ"פ דשנת היובל [שמצות יובל היתה רק בבית ראשון15] הוא נעלה יותר מהשופר דראש השנה. ואעפ"כ גם בשופר דיובל נאמר16 והעברת שופר תרועה, שופר סתם17. ומזה מובן, ששופר גדול הוא למעלה גם מהגילוי שנמשך על ידי שופר דיובל.
ג) ולהוסיף, דשופר גדול שיהי' לע"ל הוא למעלה יותר גם משופר דמתן תורה, שהרי גם בשופר דמ"ת נאמר18 ויהי קול השופר, שופר סתם. דזה שממשיך בכתוב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד הוא שקול השופר היה חזק מאד, קול גדול19, אבל בנוגע השופר שממנו נמשך הקול20 לא נאמר שהי' שופר גדול, ומזה מובן דשופר גדול שיהי' לעתיד הוא למעלה גם מהשופר דמתן תורה. וכדאיתא בפרקי דר"א21 בענין ב' קרניו של אילו של יצחק, דקרן של שמאל נשמע קולו על הר סיני שנאמר ויהי קול השופר, וקרן של ימין שהוא גדול מהשמאל עתיד לתקוע בו לע"ל, שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול. והטעם על זה שהשופר דמתן תורה הי' שופר סתם והשופר דלע"ל יהי' שופר גדול, מבאר אדמו"ר האמצעי22, כי
12
במתן תורה היו כולם בקירוב לאלקות (גם לפני קול השופר), ולכן גם ע"י שופר סתם הי' אפשר לעוררם. אבל בכדי לעורר את האובדים והנדחים הוא דוקא ע"י שופר גדול. ועפ"ז מבאר מ"ש יתקע בשופר גדול, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו, כי הגילוי דבחינת שופר גדול לעורר את האובדים והנדחים יהי' מעצמו, בלי אתערותא דלתתא כלל23.
ד) והנה מבואר בתחלת המאמר24 (לאחרי הדיוק בהפסוק והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול) דזה שאומרים25 בראש השנה זה היום תחלת מעשיך הוא כי בכל ראש השנה הוא התהוות כל העולמות מחדש כמו שהי' בפעם הראשונה. ומ"ש זכרון ליום ראשון (שראש השנה הוא רק זכרון ליום ראשון) הוא, כי בתחלת הבריאה, המשכת הרצון והתענוג בבריאת העולמות היתה מצד עצמו, כי חפץ חסד הוא26, ועכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא. ומבאר27 שהעבודה (אתערותא דלתתא) שעל ידה ממשיכים הרצון והתענוג בבריאת העולמות היא כמאמר רז"ל28 אמרו לפני מלכיות כו' זכרונות כו' ובמה בשופר. והטעם על זה שההמשכה עכשיו היא על ידי עבודת האדם הוא29 כי ע"י שההמשכה (עכשיו) היא ע"י עבודתם של ישראל, דשורש ישראל הוא בהעצמות, הרצון והתענוג שנמשכים עכשיו הם נעלים יותר מהרצון והתענוג שנמשכו מצד עצמם (בתחלת הבריאה). ועפ"ז צריך להבין, שהשופר דלמעלה (פנימיות רצון העליון30) שנמשך עכשיו, שהוא שופר סתם, המשכתו היא ע"י עבודת האדם, והשופר דלע"ל שהוא שופר גדול, יומשך מעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל.
והנה מבאר בהמאמר31 דזה שלע"ל יתקע בשופר גדול הוא ע"ד שופר דראש השנה עכשיו, כי מצות אינן בטילות לע"ל [אלא שאז יהי' השופר במדריגה נעלית יותר, שופר גדול]. ויש לומר, שהמקור לזה (שיתקע בשופר גדול שייך לתקיעת שופר דראש השנה) הוא מה דאיתא בגמרא32, דטעמו של המ"ד בתשרי עתידין להגאל הוא אתיא שופר שופר, כתיב33 הכא תקעו בחודש שופר וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ועפ"ז צריך להבין עוד יותר מה שהובא לעיל מהדרושים, דפירוש יתקע (תי"ו בקמ"ץ) בשופר גדול הוא יתקע בעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל, הרי מענינים העקריים דראש השנה הוא עבודת האדם [וכמבואר בכ"מ34 דהטעם על זה
13
שראש השנה הוא באחד בתשרי, אף שבכ"ה באלול נברא העולם35 ואחד בתשרי הוא יום הששי למעשה בראשית, הוא, כי ביום זה נברא האדם], וכיון דענין יתקע בשופר גדול הוא ע"ד תקעו בחודש שופר דראש השנה (תשרי36), הי' ראוי לכאורה שהמשכת ענין זה תהי' על ידי עבודת האדם, ואעפ"כ מבואר בהדרושים, דפירוש יתקע הוא יתקע מעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל. גם צריך להבין, דכל הענינים שבתורה (מלשון הוראה), הם הוראה בעבודת האדם, וכיון דזה שיתקע בשופר גדול יהי' מלמעלה בלי אתערותא דלתתא, מהי ההוראה מזה בעבודת האדם.
ה) ויובן זה ע"פ המבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש37, דזה ששופר צדו אחד קצר וצדו השני רחב הוא על שם מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה38. דכמו שקול השופר, ע"י שיוצא מן המיצר מצדו הקצר עי"ז דוקא הוא במרחב ובהתפשטות בצדו הרחב, כמו"כ הוא ברוחניות, שע"י הצעקה מן המיצר והדוחק, מן המיצר קראתי י-ה, עי"ז דוקא ענני במרחב י-ה. ומבאר שם, דזהו שאמרו רז"ל39 כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, דרשה בתחלתה [שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר40 תחנונים ידבר רש41] היא הקריאה מן המיצר, ועי"ז מתעשרת – ענני במרחב. וכמבואר במאמר הנ"ל של אדמו"ר מהר"ש42 המעלה דתפלת עני על תפלת עשיר. ויש לומר, שהמעלה בתפלת עני היא בשני ענינים. בהתפלה עצמה, כתורת הבעל שם טוב43 על הפסוק44 תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, דתפלת העני היא שלפני הוי' ישפוך שיחו, וגם שתפלת העני מתקבלת יותר. ועוד ענין, שגם התענוג דהאדם מההשפעה שנמשכה לו ע"י תפלתו, התענוג של העני הוא תענוג גדול יותר, כתורת הה"מ שהובאה במאמר הנ"ל45.
ועפ"ז יש לבאר השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה, כי זה שלע"ל יתקע בשופר גדול בכדי לעורר את האובדים והנדחים, הוא, כי האובדים והנדחים הם בתכלית המיצר, וזה מעורר וממשיך התקיעה דשופר גדול (ההמשכה מבחינת סתימא דכל סתימין), תכלית המרחב. וזוהי השייכות דיתקע בשופר גדול לראש
14
השנה (תקעו בחודש שופר), כי ענין ראש השנה הוא דע"י שהיא רשה בתחלתה (מרשית השנה, רשית חסר46), היא מתעשרת.
ו) ויש לומר, דעל ידי התקיעה בשופר גדול בכדי לעורר את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים נעשה עילוי גם בארץ אשור וארץ מצרים. כי הכוונה בזה שישראל גלו לארץ אשור ולארץ מצרים, ועד שעי"ז נעשו אובדים ונדחים, היא, בכדי שע"י מיצר הגלות, ובפרט מיצר הגלות של אלה שע"י הגלות נעשו במצב דאובדים ונדחים, יתעורר ויומשך השופר גדול, שעי"ז יתעלו ישראל למדריגה נעלית יותר מהמדריגה שהיו קודם שגלו. ולכן, כשיתקע בשופר גדול ותושלם הכוונה שבשבילה נבראה ארץ אשור וארץ מצרים, תהי' עלי' גם בהם.
ועפ"ז יש להוסיף עוד ענין בהשייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה, כי בראש השנה שני ענינים. שהוא יום בריאת האדם, ושעי"ז נעשה עילוי גם בכללות הבריאה (כדלקמן). והענין הוא כמ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמאמר ד"ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון47, דצריך להבין, הרי ראש השנה (זה היום) הוא באחד בתשרי שהוא יום הששי למעשה בראשית, ואיך הוא זכרון ליום ראשון. ומבאר48, דהרצון לבריאת העולם הוא חיצוניות הרצון, ופנימיות הרצון הוא בישראל. ושני ענינים אלה בזמני השנה הם בכ"ה אלול ובראש השנה. דבכ"ה אלול שבו נברא העולם הוא חיצוניות הרצון, ובראש השנה (אחד בתשרי) שבו נברא האדם, אתם קרויין אדם49, הוא פנימיות הרצון. וזהו זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דבראש השנה שני ענינים50. ענין העיקרי דראש השנה הוא שהוא תחלת מעשיך, המשכת עצמות אוא"ס (שלמעלה מרצון לעולמות) ע"י עבודת האדם, ועוד ענין בראש השנה שהוא זכרון ליום ראשון, שההמשכה דעצמות אוא"ס נמשכת גם בהרצון לבריאת העולמות, ועי"ז בהעולמות51. ועפ"ז, השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה היא בשני הענינים שבו, המשכת הגילוי דשופר גדול לישראל שייכת לתחילת מעשיך, והעילוי שיהי' עי"ז בארץ אשור וארץ מצרים שייך לזכרון ליום ראשון.
ז) והנה ע"פ המובא לעיל (ס"ה) מהדרוש דאדמו"ר מהר"ש שהמיצר דשופר הו"ע שנה שרשה בתחלתה, דענין רשה בתחלתה הוא זה שישראל עושין עצמן
15
רשין בראש השנה, מובן, דענין המיצר שעל ידו הוא המשכת המרחב הוא גם כשהמיצר הוא מצד הביטול, שעבודתו היא בשלימות אלא שמצד הביטול שלו הוא מרגיש שהוא נמצא במיצר, גם ע"י מיצר זה הוא המשכת המרחב. ועד"ז הוא בנוגע הגילוי דשופר גדול שמתעורר ונמשך ע"י המיצר דהאובדים והנדחים, דגם כשעבודתו היא בשלימות אלא שמתבונן שלגבי הרוממות דאוא"ס גם העבודה האמיתית לחטא יחשב52 ולכן הוא מרגיש את עצמו לאובד ונדח, שעי"ז נתעורר ונמשך הגילוי דשופר גדול. ויש לומר שגם אז (כשהמשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י הביטול שלו) שייך לשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ), יתקע מעצמו, כי כשעושה עצמו עני ורש, דענין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו בדרך צדקה, הוא מכיר ומרגיש דזה שע"י עבודתו נמשך הגילוי הוא לא מצד העילוי שלו (שבכחו להמשיך), אלא מצד חסד הקב"ה53, יתקע מעצמו, וכאילו שההמשכה היא בלי אתערותא דלתתא כלל.
ולהוסיף, דע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול54) שהשופר גדול יעורר את נקודת היהדות שבכל אחד מישראל, מובן, דזה שכל ישראל (גם וכולל האובדים והנדחים) ירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות לה' הוא שע"י הגילוי דשופר גדול יתעורר הרצון האמיתי55 דישראל. דזהו החילוק שבין הגאולה דיציאת מצרים וגאולה העתידה, שביציאת מצרים, חפצם של ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו ית'56 היתה מצד הגילוי דלמעלה57, משכני58, ובגאולה העתידה, הרצון לצאת מהגלות ולבוא לירושלים יהי' הרצון דישראל, והגילוי דלמעלה (שופר גדול) הוא רק סיבה שעל ידו יתגלה הרצון דישראל. והעבודה שלהם תהי' מצד עצמם – המעלה דראש השנה, עבודת האדם59. אלא שבהאובדים והנדחים כפשוטם, המעלה דעבודת האדם היא לאחרי הגילוי דשופר גדול שעל ידו מתעורר רצונו האמיתי דהאדם, אבל המשכת הגילוי דשופר גדול הוא מצד מלמעלה. ועוד אופן ביתקע בשופר גדול, שגם המשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י עבודה, כנ"ל.
ח) וזהו והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, דההוראה מזה שביום ההוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו, היא, שבסוף זמן הגלות שנשארו רק כמה רגעים שקודם ליום ההוא שיתקע בשופר גדול [ויתירה מזה שבנוגע לכמה ענינים התחיל כבר הענין דיתקע בשופר גדול, כמובן ממאמר הנ"ל דכ"ק מו"ח אדמו"ר60,
16
ובפרט שמעת כתיבת המאמר עד עכשיו כבר עברו כו"כ שנים, ועאכו"כ בזמן האחרון שראו במוחש שכו"כ שהיו תחלה במצב של אובדים ונדחים רח"ל התעוררו בתשובה ע"י התקיעה בשופר גדול61] צריכה להיות העבודה בביטול, ההכרה והרגשה שכל הענינים שנפעלו ע"י עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו אלא מצד הנתינת כח מלמעלה. ולהעיר, שהרגש זה אינו פועל חלישות בעבודתו, ואדרבה, ע"י הרגש זה, עבודתו היא ביתר שאת. דכשהעבודה שלו קשורה עם מציאותו, העבודה היא במדידה והגבלה. וגם כשהעבודה שלו היא באופן דבכל מאודך, הרי היא מאדך, מאד שלך62, וע"י ההרגש שהענינים שנעשים ע"י עבודתו הם לא מצד הכחות שיש לו אלא מצד האלקות, עי"ז הוא יוצא מהמציאות וההגבלות שלו, והעבודה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה63.
ט) והנה מבואר בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול64 בענין שופר דראש השנה, דהגם שעיקר ההמשכה היא ע"י הצעקה דפנימיות הלב מ"מ צ"ל התקיעה בשופר גשמי דוקא, כי עשי' היא לעילא, וגם בכדי שהגילוי דפנימיות רצון העליון [בחינת שופר דלמעלה65] יומשך למטה בגשמיות. ומזה מובן, דכמו"כ הוא בנוגע להתקיעה דשופר גדול ביום ההוא, שאין מספיק הענינים שהיו עד עכשיו, והתקיעה בשופר גדול צריכה להיות באופן שכל ישראל, גם וכולל האובדים והנדחים, יבואו וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, בירושלים כפשוטה, ע"י משיח צדקנו שיוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן בקרוב ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס ראש השנה – תשנ"ב, "לקראת ראש השנה . . כ"ה אלול, שנת ה'תנש"א".
1) ישעי' כז, יג. והוא מפסוקי שופרות דר"ה.
2) דרושים לר"ה נח, א ואילך. וראה גם מאמר זה (בשינויים קלים) באוה"ת דברים כרך ה' דרושי ר"ה ע' ב'עז ואילך. וראה ביאור למאמר זה באוה"ת ר"ה ע' א'תה ואילך. שם א'תח ואילך.
4) עטרת ראש שער ר"ה פכ"ב.
5) לקו"ת שם ס, א. עט"ר שם.
6) לקו"ת שם נח, ד ואילך. עט"ר שם פי"ח ואילך.
7) זכרי' ט, יד. וגם פסוק זה הוא מפסוקי שופרות דר"ה.
8) ראה בארוכה לקו"ת נצבים נא, ג.
9) שיום ההולדת שלו הוא בערב ר"ה – נולד כ"ט אלול תקמ"ט ("היום יום" כט אלול. ועוד).
10) ר"ה ע' א' תה ואילך. וראה שם ע' א'תח.
12) לקו"ת דרושי ר"ה נו, א ואילך. וראה שם נז, א ואילך.
13) בלקו"ת שם (נז, ריש ע"ב) שבשבת "אינו נצרך לשופר". אבל באוה"ת ר"ה ע' א'תלח "בשבת אין צריך כ"כ לתקיעת שופר". ולהעיר, דעפ"ז מובן זה שגם בר"ה שחל בשבת ישנה המצוה דתק"ש, אלא שאינה בתוקף כ"כ כבר"ה שחל בימי השבוע (לפי שבשבת אין צריך כ"כ לתק"ש), ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר.
15) ראה ערכין לב, ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.
17) בלקו"ת ר"ה ס, רע"ג "תקיעות דר"ה זהו בחינת שופר סתם . . אבל ביוהכ"פ . . התגלות זו בשופר גדול". ומבאר בסיום הענין שם "הוא רק הארה מבחי' שופר גדול".
19) בעט"ר שער ר"ה פכ"א (כב, ב) מובא לשון הפסוק (ואתחנן ה, יט) קול גדול ולא יסף. וראה זח"ב פא, ב ד"קול גדול ולא יסף" קאי על קול השופר.
20) ויש לומר, דקול גדול הוא הגילוי ושופר הוא העצם שממנו נמשך הגילוי, כמ"ש בזהר שם "אתרא דקלא נפיק מיני' אקרי שופר". וזהו שלע"ל יהי' שופר גדול, שאז יהי' בגילוי העצם שלמעלה מגילוי.
23) כ"ה הלשון (בלי אתעדל"ת כלל) בעט"ר שם בתחלת הפרק ובסופו.
24) לקו"ת ר"ה נח, א-ב. וראה גם עט"ר שם פ"י (ט, ב).
27) לקו"ת שם נח, ב ואילך. עט"ר שם פי"א ואילך.
29) ראה עט"ר שם פי"ב (יב, א). וראה לקמן ע' יז ואילך. ע' כט ואילך. ע' מא ואילך. וש"נ.
31) לקו"ת שם נט, סע"ב ואילך.
34) ראה לקמן ע' מא ואילך ובהנסמן שם.
35) ויק"ר רפכ"ט. ובכ"מ – נסמן לקמן שם הערה 7.
36) ראה סה"מ תרנ"ד ע' קלח (ועד"ז באוה"ת בא ע' רס) דהטעם של המ"ד בתשרי עתידין להגאל כי תשרי הוא "זמן התעוררות תשובה מלמטה". וצריך ביאור, שהילפותא שבתשרי עתידין להגאל (לפי שתשרי הוא מלמטה) הוא מהכתוב יתקע בשופר גדול (אתיא שופר שופר) דפירוש יתקע הוא יתקע מעצמו.
37) ראה סה"מ תרכ"ז ע' תא. ושם ע' שצח.
38) תהלים קיח, ה. וראה זח"ב ס, רע"א.
42) סה"מ תרכ"ז ע' שצט ואילך.
43) כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' צו (יג, ג).
45) סה"מ שם ס"ע תו ואילך.
46) עקב יא, יב. וראה ר"ה שם.
47) דשנת תרע"ג (נדפס בהמשך תער"ב ח"א ע' קכז) ודשנת תרע"ו (נדפס בהמשך הנ"ל ח"ב ע' א'קמ).
48) המשך תער"ב ח"א ע' קלד. ועד"ז שם ח"ב ע' א'קמו.
50) ראה גם ד"ה יבחר לנו דיום ב' דראש-השנה תשכ"ג סעיף ו (לעיל ע' ה). אלא שהביאור שם הוא ד"תחלת מעשיך" קאי על האדם ו"זכרון ליום ראשון" קאי על כללות הבריאה. ובהמשך תער"ב שם, שגם "תחלת מעשיך" קאי על ההמשכה בעולם (המשכת הרצון למלוכה), ו"זכרון ליום ראשון" הוא "דע"י הרצון למלוכה נמשך הרצון לעולמות ושיהי' בבחינת גילוי אור". וראה הערה הבאה.
51) דהעולמות כמו שהם מצד פנימיות הרצון, ענינם הוא לא עולמות אלא זה שעל ידם נשלמת הכוונה (שלמעלה מרצון לעולמות). וזה שענינם הוא עולמות הוא ע"י שהתהוותם היא מהרצון לברוא עולמות (מצד כי חפץ חסד הוא), וע"י שהרצון לעולמות נמשך מפנימיות הרצון (ראה הערה הקודמת), ההמשכה דאוא"ס היא (גם) בהעולמות שענינם הוא עולם.
52) סה"מ תרנ"ט ע' סד. וראה גם סה"מ תרנ"א ע' עה ואילך. ע' ריב ואילך.
53) וזה שההמשכה היא ע"י עבודה, גם זה הוא חסד הקב"ה שההמשכה לא תהי' נהמא דכסופא.
54) נדפס ב"הקריאה והקדושה" תשרי תש"ג ובסה"מ אידיש ע' 78 ואילך.
55) ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
56) לשון אדמו"ר הזקן בתניא פל"א (מ, ב).
57) ולכן יציאתם ממצרים היתה באופן דכי ברח העם (תניא שם. לקו"ת ויקרא ג, א).
58) שה"ש א, ד. וראה אוה"ת שה"ש עה"פ (ע' נט. עה). ובכ"מ.
59) ועפ"ז מתורץ הדיוק שבהערה 36.
60) ראה בארוכה שיחת ש"פ בראשית (ב) שנה זו (תשכ"ח).
61) להעיר, שמאמר זה נאמר לאחרי ההתעוררות שלאחרי מלחמת ששת הימים (המו"ל).
62) ראה תו"א מקץ לט, ד. ספהמ"צ להצ"צ קכג, ב. ובכ"מ.
63) ראה עד"ז לקמן ח"ג ע' ק.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2009 12:13 |
|
| |
לא נדע...
הבאת ציטוטים שצריכים לפזר מאיתנו את ה'ידענות' המופלגות המשוטטת באיזורי הפורומים השונים:
לא נדע
העיון במדרשי חז"ל בנושאים אלה, אינו מסייע להבהרת התמונה, ואף מגדיל את העירפול. יש בזה מחלוקות בין החכמים ותיאורים מנוגדים ביותר. זו, אגב, הסיבה, שאלה שניסו לשרטט תחזיות על-סמך המקורות בנושאים אלה, הגיעו ל'תסריטים' שונים ומנוגדים זה לזה בתכלית.
את ההתייחסות הנכונה לסוגיות אלה אנו מוצאים בהלכה. כמו בכל נושא אחר, שההלכה היא זו שמבהירה את התמונה וקובעת מסקנה סופית ונחרצת, כך גם בנושא זה פוסק הרמב"ם בסוף ספרו3 דברים ברורים. את ביאת אליהו הנביא ואת מלחמת גוג ומגוג הוא כולל בתוך הדברים שאותם "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו".
לא "עיקר בדת"
כלומר, הרמב"ם קובע לנו הלכה, שכל הנושאים הללו - ביאת אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג וכו' - הם מהדברים שאי-אפשר לצפות מראש כיצד יתרחשו. הוא אף ממליץ להימנע מלעסוק בתחומים אלה, שאינם עיקר בנושא הגאולה ושאין בידינו כלים מספיקים להבינם נכון. וכלשונו: "אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלה וכיוצא-בהם, ולא ישימם עיקר".
אני רואה בהבאת הציטוטים, שמופיעים גם במקורות אחרים, חשיבות עליונה להפסק התנצחויות והעלאת ידיעות שאין
בהם שום ממש לגבי הופעתו של משיח ומה יקרה בימות משיח.
כמעט כל ספרות הקודש עוסקת בימות המשיח, בע"ה אביא בקרוב את דברי הרמ"ק הקדוש (שהביא את הקבלה בשיטה
שלו עוד לפני האר"י הקדוש - או ששניהם עסקו במקביל בקבלה, אבל האר"י הקדוש ראה את הדברים בשיטה אחרת),
והדברים שהרמ"ק כותב גבוהים ותמירים שבמציאות של היום קשה בכלל להעלות על הדעת שאפשר שיתקיים מה
שהוא כותב, דברי אלוקים חיים ממש.
תודה על הבאת הציטוטים וההבהרות. מקווה שאוכל להביא מהספרים שנמצאים ברשותי.
יום מבורך.
|
|
|
|
|
|
