סיפור חדש בהמשכים - מיוחד לבין הזמנים - מאת חברי פורום נוער חרדי

שמוליק התיישב על מיטתו בכבדות ,מניח את ראשו על הכר ונותן דרור למחשבותיו ..
הוא נזכר באותו יום נורא,זה היה ביום שישי, שמוליק חזר לביתו מהישיבה ,בעודו מתרווח על הכורסה בסלון צדו אוזניו של שמוליק בקול בכי חרישי ,לשמוליק היה נדמה שזה קולה של אימו ,הוא ניגש בצעדים חרישים למרפסת ,וליבו כאב ממראה עיניו ,הוא הביט בה ,באימו ,היא היתה ניראת כאילו סערה אחזתה ,עינייה היו אדומות מבכי ,היא מיררה בקול מבלי יכולת לעצור את בכיה ,שמוליק ניגש אליה וליטף את ראשה ,"אמא" קרא שמוליק ,הכל בסדר ? מה קרה ?
אמא של שמוליק רק הביטה בעיניו והמשיכה למרר בבכי ..
שמוליק עזב את המרפסת ,הוא לא יכל לסבול את המראה הזה ,מעולם הוא לא ראה את אימו במצב כזה ,לפתע אימו קראה לעברו ואמרה לו ,שמוליק אני חייבת לספר לך משהו ,
שמוליק ניגש לאימו וישב לצידה ,
"כן אמא ,מה רצית לספר לי ?"
זה בקשר לאבא הוא .....נפטר ....

שמוליק פתח את עינייו לא ,הוא לא רוצה להיזכר באותם רגעים של צער ואובדן ,מאז אותו מקרה שמוליק הוא לא שמוליק של פעם ,לא שמוליק השמח והפתוח עם כולם ,מאז אותו יום הוא יותר מופנם ,יושב בצד ולא מתחבר לכל אחד ...

הוא נזכר ביום הראשון שהוא נכנס לישיבה ,בחור בשם דניאל ,ניגש אליו ולקח אותו לחדר שלו ,הוא היה גבוה ויפה ,כולם הכירו אותו והוא הכיר את כולם, הוא היה השפיץ של הישיבה ,דניאל ליוה את שמוליק לחדרו ויידע אותו שהוא חברו לחדר ,שמוליק הודה לו ,ופרק את תכולת תיקו ,כך המשיכו הימים בישיבה מבלי קשר בין השניים ,חוץ משלום שלום ,לא היה דיבור רציני בינהם ,עד שלילה אחד בעת שכולם ישנו ,שמוליק התעורר מסיוט על אביו ,הוא יצא לחצר ,היה חייב להתאוורר ,הוא משפשף את עיניו ,לא ,זה לא יכול להיות ,הוא רואה שם את ..את דניאל השפיץ של הישיבה מדבר עם .....

תוקן על ידי 20sweet ב- 29/03/2009 21:03:36

עם בחורה....
כן ,בחורה צנועה וחסודה עמדה לידו,שמוליק שיפשף את עיניו כלא מאמין,מה? זה דניאל שאני מכיר?השפיץ של הישיבה?מה הוא עושה בחוץ בשעה כזאת?ועוד עם מי? אך הוא שתק ולא אמר מילה.
הוא התיישב בשקט על הדשא תוך שהוא שומר על שתיקה ולאוזניו הגיעו חצאי משפטים. שבוע הבא ההזכרה...שחרור מהמשגיח..אבא עצוב...
שמוליק לא הבין דבר אך לפתע ראה שהבחורה שעומדת על יד חברו ומדברת איתו ללא בושה קצת דומה לו,רגע,אולי זאת אחותו,חשב.
ואז הגיע המשפט שביסס אצלו את ההנחה שאכן מדובר באחותו:אבא לא יסלח לך אם לא תבוא להזכרה של אמא.
לרגע אחזה בשמוליק רעדה ולאחר מכן קפא על מקומו,והמחשבות טסו במוחו:אז דני יתום,וזאת אחותו,אין לו אמא,והוא מנסה להסתיר זאת.
הוא קם ממקומו בבת אחת לא חושב על מה שהולך לקרות,דמעות עמדו בעיניו וכשהביט בחברו ראה שגם בעיניו עומדות דמעות.
הם הביטו אחד בשני נבוכים,דני  שנתפס בקלקלתו ושמוליק שהתבייש בדמעותיו...ניצוץ של הבנה דלק בעיני שניהם ניצוץ של עצב...
הם ליוו את אחות של דניאל לביתם ובחזור סיפרו אחד לשני על כל מה שעבר עליהם לפני ואחרי,מאז היו דני ושמוליק חברים בלב ובנפש ואף אחד לא ידע על הלילה ההוא שחיבר בינהם שבו נתוודעו זה לחייו העצובים של זה..
 לפתע צילצל הטלפון שמוליק התעורר בבת אחת מחלומותיו וקלט את עצמו יושב על מיטתו ובוהה בתיקרה.
אמו ענתה לטלפון וקריאת הפתעה נפלטה מפיה.. היתה זו השדכנית שהתקשרה הפעם להציע שידוך ל..    לה.
השידוך שהוצע לה היה לא אחר מאשר אביו של דני-חברו הטוב של שמוליק...

(ניסחפתי עם דימינותי,הא?)

תוקן על ידי מבריקה ב- 29/03/2009 23:45:14

אבא של דניאל היה בסוף שנות הארבעים לחייו ,אבא מסור לילדים ,בעל חסד גדול ,ליבו היה פתוח לכולם ,מות אשתו עדיין קשה עליו ,לפעמיים היה מדמיין אותה באה למולו כשהיא מבקשת ממנו  להמשיך הלאה ,להביא אמא חדשה לילדים ,אשה בשבילו,שיחזור האור והשמחה לבית ..
אבא של דניאל ,היה תמיד מתעורר ואומר לעצמו בנחישות : "לא ,לא אשכחך ולא אחליפך לעולם אשתי היקרה ,רק את בליבי ,לעולם לא אוהב אף אחת כמו שאהבתי אותך " "אחחחח קשה  עם הילדים והכול בלעדייך .."     ככה היה נאנח שלמה כמידי יום
עד שיום אחד ,בעת ששלמה מדבר לעצמו ,דניאל עמד מאחורי הדלת והקשיב לדברי אביו,ליבו נחמץ בקירבו " אוי ,כמה אבא סובל ,כמה קשה לו ,אני חייב לעשות משהו "
דניאל דפק קלות על הדלת וביקש רשות מאביו להיכנס לחדרו ,
"כנס בני " אמר שלמה
"אבא ,אני רוצה לדבר איתך על משהו מאוד חשוב , אני רוצה לדבר איתך עליך ועל..ועל .....אמא .(קולו היה חלוש ושבור שהזכיר את אימו ..)
"אבא ,אני יודע כמה אהבת את אמא וכמה שהיא היתה כל עולמך ,וגם לי זה קשה ,אבל אתה חייב להמשיך הלאה ,אם לא בשבילך אז בשבילנו ,אנחנו לא יכולים לראותך ככה שבור ,הבית נראה כאילו רוח רפאים נמצאת בו ,אין שמחה, אין אושר, אין כלום ,וזה קשה לי אבא ,קשה מאוד ,קשה לי ללמוד קשה לי לאכול ,קשה לי לראות אותך ככה מתפורר לי מול העיינים ,אני צריך דמות של אמא שתחזק אותי ,שתדאג לי ,שתעודד אותי ,זה חסר לי ..בבקשה אבא ,תמשיך הלאה .."
דניאל נישק את יד אביו ויצא מן החדר ,נשכב במיטתו ופרץ בבכי ..
כאב לשלמה על בנו ,כאב לו לראותו כך ,ע"כ החליט בליבו שלא משנה מה יקרה ,הוא ימשיך הלאה ,לא בשבילו ,בשביל בנו ,הוא הבטיח לעצמו שהו לא יאכזב את בנו ,הוא לקח את הטלפון בידיים רועדות וחייג למשה חברו (שהיה ידוע גם כשדכן ) הוא אמר לו שהחליט להמשיך הלאה ,
משה הימהם איזה משהו לא מובן ואז אמר בקריאת צהלה : אוווו איזו השגחה פרטית בדיוק היום התקשרה משהי במצב כמו שלך בדיוק בשביל שידוך ,אני חושב שאתם מתאימים ,אני כבר מצלצל אליה ,להתראות שלמה ,כל טוב ובשורות טובות .
שלמה ניתק את הטלפון ,היתה לו מן תחושה כזאת של אבן שנגולה מהלב ,הוא נאנח קלות ויצא מביתו חש לבית הכנסת להתפלל מעריב .
ובנתיים בבית משפחת  ישראל ,יושבת שרה (אמא של שמוליק ) קוראת את עיתון מרווה לצמא ,כשלפתע נשמע קול הטלפון וקורע את חוט מחשבותיה ,
היה זה משה השדכן ,הוא אמר לה את הפרטים על שלמה (אבא של דניאל ) והיא הסכימה להיפגש ,משה חזר לשלמה חזרה ובישר לו את הבשורה ,הפגישה נקבעה ליום רביעי בלילה ..

_________________

"שמוליק? מה אתה עושה פה?" שרה שאלה מיד אחרי שניתקה את הטלפון, כולה עדין מתרגשת מן הפגישה הקרובה ומבולבלת מהימצאותו של שמוליק בנה בחדרו.
"אני..." הוא החל לגמגם. אמא נראית מאושרת וכואב לו לצער אותה, "אני קצת לא מרגיש טוב" הפטיר.
היא הניחה את ידה הרכה על מצחו, "אתה לא חם" אמרה, ובכל זאת ניגשה מיד למטבח להכין לו כוס תה מהביל.
"מי היה בטלפון?" הוא שאל
"סתם.... מישהו" טוב שהיא נמצאת במטבח ווהוא לא רואה את פניה המסמיקות. אם השידוך באמת יצא לפועל, היא תספר. לבנתיים, עדיף להשאיר את הדברים בסודיות.
"את נראית מרוגשת בשביל סתם מישהו"
היא הגישה לו את כוס התה, "כדאי שתנוח אחרי שתשתה, אני מכינה ארוחת צהרים במטבח"  התחמקה משאלתו וברחה מהחדר.
הוא ישב סתם כך על המיטה, לוגם מכוס התה החם, ומביט בתקרה. ההתרגשות של אמא לא נותנת לדאגה לכרסם בתוכה- היא לא חקרה אותו כמו תמיד.
מישהו דפק קלות על דלת חדרו, "שמוליק?" ראשה של מיכל הציץ מהדלת, "אני צריכה את עזרתך"
היא נכנסה בלי הזמנה לחדר, אוחזת בפלקט גדול בידה.
"מחר אני מוסרת שיעור לבנות בכיתה ב', ואני צריכה שתצייר לי כמה ציורים" היא החליטה לנצל את כישרון הציור של אחיה הנמצא במקרה בבית.
היא הניחה את הפלקט על הריצפה ומסרה לו את הטוש, "בצד אחד של הפלקט, שני ילדים רבים, ובצד השני ילד בוכה" פקדה עליו כמו תמיד.
מיכל היתה המפקדת של הבית. מיד כשאבא נפטר, היא זאת שהצליחה להשיב את הבית על סדרו. שרה היתה מדוכאת ממות בעלה, וימים על גבי ימים שכבה במיטתה חסרת מעש. מיכל באותו זמן, היתה מארגנת את הקטנים, מכינה את ארוחת הצהרים, מסדרת ומנקה את הבית, וכמובן דואגת להוציא את אמה מהמיטה אל העולם החדש שבחוץ. ורק כך, שרה הצליחה לשוב לחיים נורמליים.
שמוליק נשמע לציוויה, רכן לרצפה והחל לצייר שני ילדים רבים,
"זה שיעור על 'לדון לכף זכות'" הסבירה, "אני הולכת להביא את הצבעים"
היא יצאה מהחדר. הוא היה לבד.
את כל כעסו על דניאל החל להוציא על הציור, הילד הראשון זועף כועס, ועוד רגע מרים יד על חברו.
זה הוא. זה בהחלט הוא. והילד העומד ליד, קשוח ועומד במקומו, כולו בטוח בעצמו בדיוק כמו דניאל.
בצד השני של הפלקט הוא מצייר את הילד השני, הבוכה. כולו עטוף בצער, חבול מפגיעה נפשית ישירה,
מי זה, הוא שואל את עצמו, אני או דניאל?

והוא ידע את התשובה, הוא כל כך ידע.

מיכל ,חזרה אל החדר לאחר מחצית השעה ,ובהארת פנים אמרה : " וואוווו ,שמואל ממש מדהים ,מהיום אתה עושה לי את כל העבודות " היא קרצה לו וצחקה צחוק מתגלגל ....
שמואל חייך חיוך בכוח ויצא מן החדר ,עלה על מיטתו ונרדם .
למחרת בבוקר הוא קם ,חיש מהר נטל ידיים והחיש צעדיו לבית הכנסת להתפלל שחרית ,בסוף התפילה,בעת שהחזיר את סידורו למקום ,הרגיש שמואל יד תופסת בכתפו ,היה זה יוסף גרוסמן ,שכנו המבוגר של שמואל ,

" שמוליק צדיק ,מה שלומך ,מה שלום המשפחה ?"

"בסדר ב"ה ,ר' גרוסמן "

"מה עם שידוך ? מתי נראה אותך כבר תחת החופה ? "

" אממממ ,בע"ה ,מתפללים ,הכל מאיתו יתברך "

" נכון ,אתה צודק שמוליק ,אבל יכול להיות שאני יוכל לעזור לך בזה ,יש לי הצעה בשבילך ,את משפחת צוקרמן אתה מכיר ? "

"כן, זכיתי להכיר אותם"

"משפחה מיוחדת, שמעת עליהם?" כך ר' יוסף

"שמעתי גם עליה" קורץ שמוליק

נו ו..? מקשה הוא

"משכמה ומעלה, אבל...."

"אבל...?! נו שוין הצעירים תמיד עם אבל, ומה הפעם?"

כבר הציעו את זה, אמר שמוליק

"ומה 'יצא' מזה?

"אם אני כאן, כנראה ש...כלום" חייך מפה לאוזן

"ספר לי שולי יקירי, מה באמת היה שם, אולי זה באמת באשערט.."

"היא בחורה מיוחדת! נפגשנו כבר מספר פעמים, אבל לא יודע, משהו כאן לא 'הולך', אני לא מרגיש שזה 'זה'. ולא, אני לא מרגיש שיש בה פגם או משהו אחר שמפריע לי, אין לי מושג איך להגדיר את זה,
זה 'ירד' ואני לא יודע למה"

המהום קצרצר מתחת לשפמו של ר' יוסף הבהיר לו היטב לשמוליק אלו מחשבות רצים בראשו

תוקן על ידי המקשיב ב- 30/03/2009 14:35:09

"שמוליק יקירי ,אתה לא חושב שאתה בררן ,הרי אם אמרת שהיא כלילת המעלות  ,אז למה לא ? חבל מאוד ,אתם נראים לי ממש מתאימים ,אבל אם אתה אומר ,אז מי אני שיחלוק עליך ...."

"יהיה יותר טוב ,עד החתונה זה יעבור "- אמר בקריצה . נפרד מר'  גרוסמן ופנה לדרכו ..

לפתע צדו עייניו של שמוליק בילד קטן המשוטט לו לבדו ברחוב שעינייו מלאות דמעות וקורא הוא בבכי "אבא " אבא" ..... שמוליק ניגש אליו ,וליטף את ראשו ,הוציא סוכריה מכיסו והביא לו ,הילד נרגע קמעה ,ושאל את שמוליק : " אתה יודע אולי איפה אבא שלי ? "

שמוליק השיב לילד בשלילה ושאלו : " איך קוראים לך חמוד ? אתה יודע את הכתובת שלך  בע"פ ?" 

פנחס ניגב את דמעותיו בשרוולו ,וענה בקול שקט " פנחס ,פנחס פרלמן ,הכתובת שלי היא : רחוב שבטי ישראל 42 " ...

שמוליק לקח את ידו של פנחס ואמר לו : " אתה רוצה שאני יקח אותך הביתה ? יש משהו בבית ?"

הילד ענה בחיוב והם צעדו לביתו של פנחס ....

ליל האמש.
אולמי 'היכלי היהלום שבפנינה'.
שני בערב - יום סילוקו של שמוליק מן הישיבה.
חתונת קונפלמכר את שוורצמן.
תחילת הריקודים השניים.
הריקודים סוערים במיוחד והשמחה רבה.
מכיוון התזמורת נשמעת המילה "חנינא" משום מה יותר מדי פעמים לטעמה של גברת פרומא הכבודה הנדחקת  ליד המחיצה ומלהגת במרץ לעבר אוזניה של האשה הצעירה העומדת לידה:
"זה הגבוה? נו זה דניאל לוין. בַּבוּסט.. תראי איזה ביטחון עצמי, איך שהוא רוקד שם באמצע... ושמעתי שבישיבה הוא ממש חוֹשוּבֶער... פשש..  היייי אני זוכרת את אמא שלו עליה השלום.. איזה צַדֵייקֶעס..."

-"אהממ.." - מנסה להשחיל האשה הצעיר מילה - "מי זה שמואל ישראל" שהצעת לנו שבוע שעבר, את מזהה אותו פה??"

-"אהה תיכף נראה, רק מינוט..  אהממ. אולי זה שמה בסוף שיושב? זה הנמוך? ממ... לא ההוא שחרחר וזה כאן יותר בהיר...   יָפָה, אני לא מוצאת אותו אם אראה אותו אני כבר אקרא לך.. מוזר למה הוא לא נמצא כאן? דוקא שמעתי שהוא מהשיעור של החתן. מוזר... אולי הוא כבר הלך..

בס"ד

ושמוליק, שמוליק שוכב על המיטה בביתו מנסה לדמיין את עתידו. מה יהיה איתו? הוא יתום זה כבר גורם שלא בצדק לרבים להתרחק מן השידוך איתו. ועכשיו, עכשיו הוא גם בלי ישיבה.

ואז הוא נרדם.




הם הגיעו לרח' שבטי ישראל. ארבעים ושנים ארבעים ושנים ארבעים ו... הנה! הוא טיפס עד לקומה השלישית ואז ראה את השלט הכסוף "מש' פרלמן". הוא דפק על הדלת. דפק פעם דפק פעמיים ואז פתחה לו את הדלת אישה שעייניה אדומות.

"שלום.." היא אמרה בקול חלוש.

-"שלו...." הוא לא הספיק לגמור את המילה ופנחס הקטן קפץ הישר אל זרועותיה של אימו.

מאחוריה הגיח אדם בעל חזות של אברך חשוב הוא ניגש אל שמוליק "שלום עליכם, תודה רבה... כבר לא ידענו מה לחשוב, תודה רבה! בא תיכנס... הלכתם הרבה?"

-"אה..... לא כ"כ רבה..." התחיל שמוליק לגמגם.

-"הלכנו טונההה" ציייץ פנחס בקולו הילדותי במין זרועות אימו 

-"בא, בא, שב תשתה הלכת הרבה..."

שמוליק נכנס לסלון בצעד מהסס כשתמונה גדולה תפסה את מבטו תמונה של ר'  שולעם. הוא שמע את 'מארחו' אומר "זה, זה אבא שלי..."

שמוליק היה המום. והרי הוא מכיר את המשגיח ואת בניו ואיך לא ידע שזהו בנו?

הוא התישב על הכיסא הקרוב ומארחו התישב לידו והתחיל לספר לו

"אבי, כפי שאתה רואה הוא ר' שולעם המשגיח של ישבת 'בית ירמיהו'. כשהייתי בן 3 אימי נפטרה, ואבי התחתן בשנית עם הרבנית. אני מקפיד לבוא לבקרו מידי חודש. אך איני חש בנח. אחרי שאימי נפטרה אביא הקים חיים חדשים ואני - למרות שאבי קירב אותי יותר משאר הבנים שבאו מאשתו השניה - הרגשתי כמפריע להרמוניה המשפחתית שלהם. גם הרבנית נסתה לקרבני, אך זה רק הגביר את קנאת האחים בי שלא יכולתי שלא לחוש בה. אז, ברגע שיכולתי, נעלמתי. נסעתי לישיבה קטנה פה בירושלים והתגוררתי בפנימיה. כך גם בישיבה גדולה. לאחר מכן נשאתי והקמתי בית משלי..." הוא התנער מזכרונות העבר שלו והישיר מבט המום אל שמוליק. ניכר היה על פניו שהוא המום מין ההשתפכות שלו עצמו. אך הוא התעשת מיד וחייך. ואז אמר לשמוליק "יש בך משהו מיוחד... אתה מוזמן אלי בכל עת ותודה על שהחזרת לנו את פנחס."

_________________

"תודה רבה" ענה שמוליק, "אני...." הוא גמגם, "ר' שולעם היה המשגיח בישיבה שלי"
"היה?!" מוישי, בנו של ר' שולעם הביט בתמיהה בשמוליק, "הוא משגיח בישיבה גבוהה, ואתה נראה בגיל הזה בדיוק"
"הוא... בישיבה הקודמת שלי"
מוישי התיישב על אחת הכיסאות, "אז איפה אתה עכשיו?"
"עכשיו?" הוא בהחלט לא רצה לומר איפה הוא עכשיו. אבל עיניו של מוישי הביטו בו כמחכות לתשובה, היה בהן משהו שגרם לו לפלוט את התשובה בלי לחשוב פעמיים."בבית"
"אוהו" ההפתעה היתה ניכרית בעיניו של מוישי. הוא השפיל את ראשו וליטף את זקנו.
"לא כל כך נעים להיות בבית" הוא מלמל. שמוליק הסכים איתו בשתיקה. בבית הוא צריך לראות את אמא לבד, בלי אבא, ולספר לה מתישהו על ההשעיה מהישיבה.
"מה גרם לך לחזור הביתה?" מוישי שאל בהתעניינות כנה
שמוליק התיישב על אחת הכיסאות למול מוישי. היה בו משהו שלא היה באף אדם אחר. ואז הוא מצא את עצמו מספר לו. מספר לו על הישיבה
ועל החבר הטוב ביותר שלו שכנראה בגד בו.
וגם על אמא הוא סיפר, והחיסרון הגדול כל כך מאבא.
"זה לא קל לאבד הורה" קולו של מוישי נשבר.

_________________

באותו זמן בקצה השני של העולם ,יושב מרדכי ,דודו של שמואל ,ומביט באלבום המשפחתי ,נזכר הוא בימים טובים יותר ,ימים שכל המשפחה היתה שלימה ,מעיני ראובן ,היה ניצוץ של שמחה ,אחח כמה כואב לו על אחיו שנפטר ,הוא היה אחיו היחיד והיחיד שבעצם נשאר לו במשפחתו לאחר שהוריו - ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש הלכו לעולמם, ועכשיו גם הוא כבר איננו  ,לפתע עלה רעיון בראשו " ימי בין הזמנים של ניסן קרבים ,למה שאני לא אזמין את שמואל אחייני ?! לא ראיתיו מאז הלוייתו של אביו " כך חשב לעצמו ,חשב ועשה ,שלף את הפלאפון מכיסו וחייג את המספר ,מחכה לשמוע את הקול שכה התגעגע אליו ..

שני צלצולים ...שלוש ..ושמואל עונה :

"הלו"

"שלום עליכם ,מה שלומך אחייני היקר ?"

"חסדי ה' " , "מתי רואים אותך ? ,התגעגענו ..."

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך .." מה דעתך לבוא לבקר את דודך "הזקן" ? " 

שמוליק:"דוד מרדכי ,אני יחשוב על זה ויחזיר לך תשובה ,אני פשוט לא בבית עכשיו ,בסדר ? "
מרדכי :"אין בעיה ניהיה בקשר ,כל טוב "
שמוליק :"להתראות ,כל טוב "
_____________________________

מויישי : "מי היה בטלפון שמוליק ?"
שמוליק :" דוד שלי ,הוא רוצה שאני יבוא אליו לחג לחו"ל .."
מויישי : "נו ,למה לא ,לא יזיק לך קצת לנקות את הראש ,אני חושב שכדאי לך לענות להזמנה בחיוב ..."
שמוליק " אני יחשוב על זה רבי משה ,ועכשיו כדאי שאני יזוז כי מחכים לי בבית ,אתה יודע הנקיונות של פסח וכל זה .."
מויישי : " כן ,כן ,כמובן ,לך תעזור בבית ,זה מצווה מאוד חשובה ,גם כיבוד הורים וגם חסד ......."
שמוליק : "כן ב"ה ,להתראות רבי מויישה ,תודה על הכל ,כל טוב ."


___________________

בנתיים בבית אמא מתכוננת לפגישה עם שלמה (אבא של דניאל ) היא מרגישה את הלב שלה דופק במהירות ,זאת הפעם הראשונה שלה אחרי מות בעלה ,היא לוקחת נשימה עמוקה אחרונה ויוצאת מן הבית ..


באותו זמן ,עומד שלמה מול המראה ,גם לו זאת הפעם הראשונה מאז מות אשתו ,הוא נאנח קלות ,נזכר הוא לפתע באשתו המנוחה אך מהר מסלק הוא את המחשבה הסוררת מעל פניו ,"אני חייב לנסות להתחיל מחדש ,אסור לי לחשוב עליה עכשיו ,זה ממש לא במקום "מסדר הוא את העניבה נושם נשימה ארוכה ויוצא מן הבית .
בדרך הוא נתקע בפקק איום "דווקא עכשיו כולם נזכרו לצאת מן הבית ?!" אומר הוא בכעס מתוך לחץ .

שרה הגיעה למסעדה ,התישבה לה באחד הכסאות וחיכתה לשלמה .."מעניין למה הוא מאחר .." זרקה היא שאלה לחלל האויר ..
לפתע ראתה היא אדם הנראה בסביבות ה-50 לחייו ,היא זזה קצת מאי נוחות ,והוא קלט אותה הוא ניגש אליה ושאל אם שמה הוא שרה ,היא נענתה בחיוב ,הוא התישב למולה פתח את פיו ואמר :

תוקן על ידי 20sweet ב- 04/04/2009 23:27:27

"ממ... את?.. את?.. זה רק אני שחושב שאת מוכרת לי מאיפשהו או שגם את?.... אם לא אז קבלי את דברי כאילו לא אמרתי אותם כלל וסליחה...."

שרה צמצמה בעיניה.

ליבה דפק כפטיש.

האמנם???

_________________

היא לא מאמינה ,היא יודעת מאיפה פניו מוכרות לה ,היא יצאה איתו לפני כמעט שלושים שנה ,הם כבר כמעט שברו צלחת ,היא זוכרת על מה נפל השידוך ,ההורים שלו דרשו הרבה כסף ולא היה להורים שלה אז הכל התבטל ,אבל עכשיו ,עכשיו זו הזדמנות חדשה לאהבה ישנה ..
היא מביטה בו ולחלוחית בעייניה ,"כן שלמה ,זאת אני ,עבר הרבה זמן ....."