שבת הגדול פסח. שבת חול המועד שביעי של פסח

אמנם עניינה של התורה הוא ציוויים והדרכות, אך לא בכל מקום משתמשת התורה בלשון זו. השימוש בלשון "צו" מזכיר לנו את דברי רבי חנינא בגמרא (במסכת בבא-קמא, ל"ח" ע"א): "גדול המצוּוה ועושה יותר ממי שאינו מצוּוה ועושה". ומדוע באמת גדול יותר המצוּוה ממי שאינו מצוּוה? אם נדקדק בדברי רש" כאן אצלנו, נראה שיש למי שמצוּוה ועושה, קשיים שאינם קיימים אצל מי שעושה על אף שאינו מצוּוה. למעשה רש"י דיבר על שלוש צורות שונות בלשון "צו": הראשונה - "זירוז", השניה - "מייד", והשלישית - "ולדורות". וכך מובנים דברי רש"י לאור הגמרא: בזמן שאדם מצוּוה, יצר הרע מנסה להתגבר עליו ולהרחיקו מקיום המִצווה. אך מי שאינו מצוּוה, יצרו מניח לו ולא מֵרָחָקוֹ. לפיכך יש צורך למצוּוה ב"זירוז". קושי נוסף שמתעורר אצל מי שמצוּוה הוא "מייד". כלומר יש זמן מוגדר לקיים את המִצווה ואין לדחותה. זאת, לעומת אדם שאיננו מצוּוה וברצונו מקיים את המצווה בזמן שירצה. הצורה השלישית "ולדורות" גם היא באה לידי ביטוי בקושי שיש למצוּוה על פני מי שאיננו מצוּוה: מי שמצוּוה, עליו להעביר את הציווי הלאה לבניו וכך מדור לדור. אך מי שאינו מצוּוה אין לו צורך להעביר את הציווי הלאה לבניו.  

כעת אם נתבונן בפסוקים באופן פשוט, נעמוד על כך שישנו כאן ציווי לאהרון הכהן הגדול על "תרומת הדשן", שעליו לקיימה בכל יום. לפי זה מובנת לשון הזירוז שיכול שמגיעה בשל חשש שקיום מִצווה "שגרתית" שבכל יום, יתכן שתיעשה כמצוות אנשים מלומדה. למעשה ציווי זה אינו רק לאהרון, אלא ראוי שכל אחד ילמד קל וחומר מהציווי שהוטל על הכהן הגדול, כדי להזדרז בעבודת המצוות ולא לעשותה כדבר של שגרה. כלומר כאשר עלולה השגרה לפגום בקיום המצווה בזריזות, אזי יש צורך בהתעוררות מיוחדת. בדומה לכך, אנו אומרים בתפילה (לפני פסוקי דזמרה) "ומייחדים שמך בכל יום תמיד ואומרים פעמיים באהבה: "שמע ישראל ה' א-לקינו ה' אחד" וכן "המייחדים שמך בכל יום תמיד, פעמיים באהבה "שמע" אומרים..." (בקדושה של מוסף). מסביר על כך ה"חתם סופר": מאחר שאנו מייחדים את שם ה' "בכל יום תמיד", עלולה השגרה לגרום לנו לעשות זאת כמצוות אנשים מלומדה. לכן יש כאן הדגשת ההתעוררות המיוחדת של יחוד ה' - באהבה. 

ברצוני לעמוד על עניין הציווי הפותח את פרשתנו מזווית נוספת. בפרשות האחרונות עסקנו בהקמת המשכן. כעת, לאחר שהוקם המשכן ואהרון ובניו נמשחו לעבודת הקודש, היינו מצפים שהם יתחילו בעבודתם. אך לשם כך, היה עלינו (ולמעשה על הכהנים) ללמוד בשבוע שעבר בפרשת ויקרא מהו ה"קטלוג" של סוגי הקרבנות השונים - איזה קרבן צריך להביא במקרים מסוימים. וכך, בפרשתנו לומדים את השלב הבא - כיצד יש להקריב כל סוג קרבן. אהרון ובניו לא נכנסים מייד למשכן וכבר עובדים. אמנם הכל מוכן, הכלים, המזבחות והבגדים את תחילת העבודה במשכן מבצע משה ומדריך ומלמד את הכהנים לעשות את מלאכתם. כאן מגיע השימוש בלשון "צו" - ויש לדייק בפסוק הפותח: "וידבר ה' אל משה לאמור" ראשית, הדיבור הוא למשה. מובן שהדיבור הזה הוא עצמו ציווי ה' למשה, אך המשך הפסוק: "צו את אהרן ואת בניו לאמור זאת תורת העולה..." מראה כי על משה ללמד את אהרון ואת בניו את המלאכה. 

כעת, נחזור להסברו של רש"י ונתבונן בו שוב בהקשר הזה: המצוות כולן נאמרו מפי הקב"ה ואין "עדיפות" למצווה שנאמרה בלשון "צו" על פני לשון "דבר" או "אמור", וכמובן להיפך. עניין הזירוז לאהרון ולבניו בהקשר הזה יכול שהוא מוסב על כך שלא יתרפה אהרון על שאין הוא זה שמתחיל בעבודות המשכן. הרי תכלית המשכן לעבודת הקודש על ידי הכהנים. אלא שבפועל, משה עושה אותן בתחילה, ואהרון ובניו לומדים ממנו. לכך ניתן הציווי בלשון זירוז, לזרז את אהרון ובניו ללמוד את מלאכתם ושלא יתרפו ידיהם על שמשה חונך את העבודה במשכן, המיועדת להם. וכך הוא ההסבר גם לגבי הצורות "מייד" ו"לדורות". אהרון ובניו מצווים לעשות את מלאכתם בזמן המוגדר להם, לאחר שילמדו (ומידי יום ביומו ב"זריזות" שוברת שגרה, כפי שראינו). עליהם גם להעביר את ציווי לבניהם אחריהם, וזהו "לדורות". ושוב אם נדייק בפסוק הפותח: הדיבור למשה הוא ציווי - לצוות את אהרון ובניו על מלאכתם. יש כאן מעין העברת סמכויות, חיבור כל הציוויים ב"שרשרת" אחת: מה' למשה, לאהרון ולבניו, ולשרשרת הדורות.  

אנו עומדים בשבת הגדול ובערב חג הפסח, בהם אנו נפגשים ברעיון דומה. בהפטרה של שבת הגדול (מלאכי פרק ג') מבשר מלאכי הנביא על בואו של אליהו להכין "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם... לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". הפטרת שבת הגדול באה, כשמטרתה להכין אותנו לקראת הפסח. אליהו הנביא בא, כשמטרתו היא להכין את ישראל לקראת בוא יום ה'. ומה היא אותה הכנה? "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". בליל סדר יושבים הורים וילדים ומספרים מסב - לאב - לבן את אותו הסיפור שסיפרו יוצאי מצרים לבניהם, את אותו הסיפור שסיפרו רבי עקיבא וחבריו שהיו מסובים בבני ברק לתלמידיהם. הסיפור על גאולת אבותינו והסיפור על גאולתנו שלנו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", תלוי בדיבור, באמירת ההגדה וגם כאן צריך זירוז, במובן מסויים.  

עניינו של פסח, פה-סח, הוא ביכולת להעביר את החיבור לשרשרת הדורות, הלאה לדור הבא. אצל מי בכל העולם ובאיזה עוד הזדמנות, יושבים כמה דורות מסובים ליד שולחן אחד ומצוּוים - באמצעות שיחה זה עם זה - לחבר עבר עם עתיד? כדי לחבר את "עבדים היינו לפרעה במצריים" עם "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", יש צורך בהכנה שנותן לנו אליהו והיא כאמור "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". על אף שעניינו של הדיבור והאמירה היא הוצאה מן הכח אל הפועל (כשם שלומדים ממעשה בראשית ובריאת העולם: "ויאמר א-לוקים...") כדי לחבר ולהתחבר לשרשרת הדורות לא די באמירה בלבד. צריך להיות דו שיח, צריך דיבור משותף של אבות ובנים. עבודת ההכנה כוללת לא רק את היכולת לומר ולספר, אלא גם את היכולת להקשיב. וכך, כשיושבים כל "ארבעת הבנים" סביב לשולחן, ניתן לשמוע גם את ה"מנגינה" שמאחורי הדברים של כל אחד ואחד.  

נזכה מהרה לבואו של אליהו ולבשורת הגאולה. ונראה בקיום דברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".  

תוקן על ידי שרית560 ב- 07/04/2022 16:05:31

תוקן על ידי שרית560 ב- 30/03/2026 17:41:50