"והשיב את הגזלה אשר גזל"

השבוע נקרא את פרשת ויקרא, שעוסקת בדיני קרבנות עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, שכולם רצויים לד'.  בחתימת
הפרשה מבואר עניין אשם גזלות, שהוא הקרבן שחייב להביא מי שכפר בתביעת ממון של חבירו ונשבע עליו לשקר (ויק' ה כא
כו): "נפש כי תחטא... וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד (= כסף ששם האדם בידו לשותפות-עסקית) או בגזל או
על שקר,עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה. והיה כי
יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל ... או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבדה אשר מצא. או מכל
אשר ישבע עליו לשקר ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו... ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן ... וכפר
עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו".

במציאות של היום יש מצבים של "גזל" שנראים כנורמה, למשל, ההלכה אומרת שאם אדם השאיל משכנו מוצר מזון
כלשהו, עליו להחזירו - אחרת הדבר ייחשב גזל, היום לא כל כך שמים לב 'לפרטים הקטנים' האלה, אבל ידוע שעבירה
קטנה שמצדיקים אולה, הולכת ותופחת למימדים שמביאים היתרים לגזל חברתי, דוגמת: משכורת שלא משולמת בזמן,
הלוואות שלא מוחזרות, הכבדה במיסים על העני ועוד ועוד.

ניסיתי לחפש בפרשיות אחרות ובמקומות אחרים את הנושא 'גזל' ומצאתי התייחסות לכך בפרשה אחרת, פרשת נשא,
ומצאתי כתבה של הרב אריה קרן, שם הוא גם מביא את דברי ה"בן איש-חי" שאומר: מי שחוטא בעוון הגזל הורס הוא
יסודות התורה  ועוקר שורש האמונה שכל מצוות התורה תלויין בה, ואין לך חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש
הגזל.

ומביא סיפור להמחשה: מעשה בכפרי אחד שהיה לו סוס נאה וחזק שעבד למענו בכל כוחו. כשראה הבעל שם טוב את
הסוס ידע שמגולגלת בו נשמת אדם שהיה חייב בחייו כסף לאותו כפרי, ומכיוון שלא פרע את חובו נגזר עליו להתגלגל
בסוס ולעבוד למען אותו כפרי. ניגש הבעל שם טוב אל בעל הסוס וביקש ממנו למכור לו את סוסו. לא הסכים הלה בטענה
שסוסו זה הוא הטוב והמועיל שבסוסיו. "אם כן, הראה נא לי את השטרות אשר עליהם חתומים האנשים שחייבים לך
כסף", ביקש הבעל שם טוב. משהראה לו הכפרי את שטרותיו, הפציר בו הבעל שם טוב לתת לו שטר אחד. למה לכם
השטר הזה?" תמה הכפרי, "האיש החתום עליו נפטר, וממילא לא יחזיר לי את החוב". "ואף על פי כן חפץ אני בשטר
זה", אמר הבעל שם טוב. לאחר שקיבל הבעל שם טוב את השטר מידי הכפרי במתנה גמורה, עמד הבעל שם טוב
וקרעו לגזרים. באותו רגע נפל הסוס ומת, וכך היה תיקון לנשמתו של האיש והוא בא אל מקומו.  (נפלאות הבעש"ט).