מעודו היה מנחם תמה על מנהג השארת כסא ריק אצל שולחן הסדר לאותו שבוי. וכי מה טעם יש בכסא ריק. ועוד, אם יזכה וישתחרר מן השבי הרי לא לביתו של מנחם יגיע, שמא לביתו שלו, או לבית ראש הממשלה או נשיא ישראל. לשנה זו עלתה אצלו מחשבה שישאיר כסא ריק עבור החייל השבוי. שיהיה הכסא הריק לזיכרון למסובין, שהן מסובין דרך חירות והוא בבית השבי.
בחזרתו מבית הכנסת נטל כסא אחד והניח בצד השולחן, והניח לפניו צלחת וסכין ומזלג וכף. נענה ואמר, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. מייד פנה לערוך שאר השולחן. הניח צלחת במקומה של אשתו, אמר, אשת חיל מי ימצא. הניח צלחת מימין למקומה וצלחת משמאל למקומה, אמר, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך. ועוד שם צלחת לאורח אם יבוא, אמר, כל דכפין יתא ויאכל. שם לפניו שלש מצות ובקבוק של יין, וערך בקערה זרוע וביצה מרור וחרוסת. מילא בצלוחית מים ושם בתוכם מלח, ושם ליד הכרפס לטיבול ראשון.
כל אותה עת לא היה מתבונן במה שהיה עושה, אלא היה עושה אותם דברים כמי שהורגל בהם. שבכל שנה ושנה היה שם צלחות לאשתו וצלחות לילדיו וצלחת לאורח, ואף השנה עשה כן. אבל מחשבתו לא היתה בדברים שעושה אלא בדברים שנעשו. נזכר בשנה אחרונה שהיה אורח בביתו בליל הסדר, ומרוב שנים לא זכר באיזו שנה היה הדבר. ואף צלחת זו שלאורח הרי תשוב לארון הכלים של פסח בנקיותה. נזכר בבניו ששכל בתאונת דרכים לפני שנים הרבה בחול המועד פסח, כשיצאו לטייל בגליל. ועדיין היה עורך להם מקום בשולחן הסדר. ונזכר בה באשתו אשת חיל שלא יכלה לשאת את השכול, ומתה אף היא בפסח.
נענה ואמר, יום טוב הוא מלזעוק ונחמה קרובה לבוא.
מזג כוס ראשונה וקידש, שתה מלוא לוגמיו וגילה את המצות, ופתח ואמר בניגון של חג הא לחמא עניא.
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
נשלח ב-5/4/2009 10:32
.
OUCH
נשלח ב-5/4/2009 12:17
שכן,
נשלח ב-5/4/2009 12:22
שכני הטוב אתה באמת טוב.
נשלח ב-5/4/2009 12:47
ממחיש כמה הביקורת האנושית סלקטיבית.
שכן,
קבל
_________________
מ. זוהר
נשלח ב-5/4/2009 13:01
נשלח ב-5/4/2009 13:50
ורק אנוכי תמה, לשמחה מה זו עושה?
נשלח ב-5/4/2009 13:54
רבי יוסי אומר, אבל הוא לו. לא יעורר על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלושים יום.
נשלח ב-5/4/2009 13:59
מאיר
יש דברים המשפיעים על הלב, ולא תמיד זה מתישב עם הראש ההלכתי,
נשלח ב-8/4/2009 05:51
לך אכול בשמחה מצתך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה הא-להים את מרורך.
וקרא הגדתך, ושבח בהלוליך, כי כבר נרצו לפניו שיריך. חד גדיא, אף בנה ביתך, כי כמה שנים לקץ הימין ממבלע, זאת מי יודע.
קדש ורחץ, ומוציא ומצה, הכל כרוך, ושולחן ערוך, צפון אָכְלֵך, וברכה ברך.
ישמע הא-להים תפילתך, וישמח בקידושך, יערב לפניו אכילת מצתך, כשולחן אשר לפני ה' שולחנך, וצפון יזכיר הרחקת הצפוני, כי הפיסוח לארץ ישראל הכניסני, ועד אחרית הימים לא הביאני.
אמת ויציב ונחמד וחביב, דבר הזן אף הארץ נתן, ירחם ויושיע, הרע ימניע, טוב ומטיבנו, ביום קראנו יעננו,
כי רָצֹה רָצָה בכל מעשינו
לשנה הבאה בבנויה ירושלים עירנו
כל יגון ואנחה נסו ממנּו.
נשלח ב-8/4/2009 08:14
יש הרואים בריטואליזם טקסי בסך הכל עוד סוג של מחיקת זיכרון, אך כפי הנראה הוא עדיף על פני השכחה פסיבית זוחלת.
אמנם הפסוק מקונן "מצוות אנשים מלומדה", אך הסיכוי שיום אחד יתעורר באדם רצון להבין את פעולותיו, גדול מן הסיכוי לחדש אקט של זיכרון אחרי שנים של קומה. ראיה לדבר, מנחם האמור בסיפור שלעיל: "לשנה זו עלתה אצלו מחשבה שישאיר כסא ריק עבור החייל השבוי. שיהיה הכסא הריק לזיכרון למסובין, שהן מסובין דרך חירות והוא בבית השבי". כלומר, אחרי שנים שבהן נהג כך מתוך הרגל, עלתה אצלו בשנה זו מחשבה התואמת את הכוונה המקורית של מייסדי המנהג.
כפי שהדבר קורה בתפילות הנאמרות מדי יום, לעתים (אמנם נדירות) הנפש מתעוררת ליצוק בהן רגש ומשמעות. הישג זה לא היה קורה אלמלא השימור של רוטינות, אף אם הן חסרות פשר.
סיפרו על הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשב שבזמן מסוים בחייו נסתלקו ממנו כל המדרגות שהשיג. אף על פי כן המשיך להתפלל וללמוד כמו יהודי פשוט במשך עשר שנים, ולבסוף זכה וחזרו אליו מדרגותיו (מופיע בכתבי רבי נחמן מברסלב).
תוקן על ידי סיקוונסטו ב- 08/04/2009 8:15:26
נשלח ב-8/4/2009 08:54
הועבר לאשכול הווארטים על ההגדה
תוקן על ידי אחימעץ ב- 08/04/2009 9:04:42
נשלח ב-10/4/2009 09:09
השכן
דבריך מתארים כאב. לפחות אצלי.
נזכרתי בשיחה שנכתבה מדברי הגרי"ד, תיאור של געגועיו לאשתו המנוחה. כיצד הוא בא הביתה ונזכר בקולה, במפגש הקבוע שלהם, וכעת נותרה רק הבדידות.
זה קורה לכל אדם בשלב כלשהו. אלא שלמה לדחוק את הקץ.
ומצד שני, נראה את המעלה של המצוות. אדם שומר מצוות לא רק בשעה שטוב לו ושמח לו, אלא גם בשעה שעצוב לו ומר לו והוא לבדו. והדברים החיצוניים ממשיכים ללוותו ולתת תוכן לחייו. נכון שלא תמיד הוא מצטיין בהפנמה של תכנים, אלא עושה את המעשים כלפי חוץ, אבל זה הרבה יותר מאשר לשבת כאותם קשישים בודדים ולבהות דרך החלון אל הרחוב ולהסתכל באחרים.
לא כל הרגעים והימים בחיינו הם רוויי אושר, ואנו שומרים מצוות בכל זמן, והיא תפארתנו, והיא היא התוכן שלנו, עד כמה שאנו מסוגלים לכך.
הרמב"ם מסכם את חובת סיפור יציאת מצרים בליל הסדר שהיא חלה גם על מי שהוא לבדו, שישאל ויענה לעצמו. כמה עצוב לו לאדם שזה מצבו, וכמה טוב לו לאדם העצוב והבודד שלפחות זה יש בידו.
(כמעט שכחתי: איקון ירוק על התיאור, שצובט בלב ומזכיר את יום הבדידות שלעתיד לבוא, וטוב לו לאדם שידע לעשות מעשים וכך לצבור זכרונות שיוכלו לחיותו לעת אשר כזו, כי זה כל האדם).
נשלח ב-10/4/2009 10:53
למיימוני
"אבל זה הרבה יותר מאשר לשבת כאותם קשישים בודדים ולבהות דרך החלון אל הרחוב ולהסתכל באחרים. "
רבינדרנת טאגור,הפילוסוף ההודי,אמר:"אשרי האדם שגם כאשר הוא לבד,איננו בודד"
בדידות אפשר לחוש בתוך המון .אפשר לחוש בדידות גם בתוך משפחה ואפשר לחוש בדידות כשאתה לבד.
ואפשר גם לא.
נשלח ב-10/4/2009 10:57
צאנה וראנה
אני מסכים בהחלט. ואשרי מי שיש לו תוכן פנימי כטגורי או לפחות לפי הדגם שהציג בדבריו.
אבל לא כל אדם זוכה לזה. ולפחות יש לו הלכה לשמור עליה.
וכפי שראינו אצל הגרי"ד, שהיה אדם גדול ובעל תוכן, יש גם לאדם הגדול שעות קשות ומרות, וההלכה (והתורה) מחזיקה אותו בחיים כלומר נותנת לו טעם כאשר אין עוד שום טעם אחר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-10/4/2009 11:18
הרב מימוני
אולי יש עוד יהודים בעלי סגולה, אנשים גדולים בעלי תוכן-- חוץ מהגרי"ד- ואתה לא ידעת???
