צרור סיפורים לפסח

אבל בשנת תקט"ז - או תקי"ז - היתה התנהגותו של הבעש"ט שונה ומסתורית. אך אתמול, בעת שאיבת 'מים שלנו', היה שרוי בשמחה רבה, והנה לעת-ערב, בשעת בדיקת חמץ, לבשו פניו קדרות. התלמידים הבינו שדבר-מה נסתר מעיב על שמחת ההכנות לחג. הדבר גרם גם להם לשקוע בחרדה ובצער.

בלילה, לאחר בדיקת חמץ, קרא הבעש"ט עשרה מתלמידיו וביקשם לערוך תיקון-חצות בכוונה רבה. עתה היה ברור להם, כי הבעש"ט מבקש לבטל איזו גזירה רעה, שרק עיניו הטהורות צופות אותה.

הבוקר האיר והתלמידים קיוו שהיום החדש יביא עימו גם מצב-רוח חדש אצל רבם, אבל פני הבעש"ט הוסיפו להיות חיוורות וחמורות-סבר. הוא אף ביקש מהתלמידים, לכוון בעת התפילה את הכוונות המיוחדות לראש-השנה.

לאחר התפילה אמר הבעש"ט דברי תורה, שהתמקדו במידת הביטחון בה'. "הביטחון האמיתי הוא", אמר, "שגם כאשר האדם אינו רואה שום מוצא ושום מבוא לישועה, הוא בוטח בה' ומאמין בישועתו הקרובה". עוד אמר הבעש"ט, כי הביטוי לביטחון הוא השמחה.

אחרי הדברים ניכרה על פני הבעש"ט ארשת של שמחה, אך זו היתה מהולה בחרדה. כך עבר היום, ברגשות מעורבים של שמחה הכרוכה במרירות-הנפש. בשעת אפיית מצת- המצווה היהת הבעש"ט בשמחה, אך לפני תפילת מנחה ציווה שוב על תלמידיו לכוון את הכוונות של ראש- השנה, וחרדה נפלה עליהם.

ליל הסדר הגיע. התלמידים הקדושים הסבו סביב רבם, וציפו להסבריו ולדברי התורה הנפלאים שהיה נוהג לתבל בהם את אמירת ההגדה. אבל השנה לא הרים הבעש"ט את עיניו מן ההגדה כל הסדר. הוא רק קרא את הכתוב בנעימה משתפכת, ולא פסק אף לרגע קל מקריאתו. הדבר גרם צער עמוק לכל התלמידים.

הבעש"ט השתתק, והיה שקוע בשרעפיו. דממה השתררה בחדר. גם התלמידים היו שקועים במחשבות ובהרהורים. ולפתע נשמע קול צחוק מפי הבעש"ט. התלמידים הביטו בו וראו כי עיניו עצומות, פניו לוהטות בשלהבת-קודש, והוא צוחק מתוך חדווה פנימית עמוקה.

כעבור שעה קלה פקח הבעש"ט את עיניו וקרא: "מזל-טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, שגם עמו הם בבחינת ישראל, ופועלים יותר מאשר ישראל'יק בעל-שם-טוב".

שמחה גדולה הציפה את התלמידים, אבל הם השתוקקו לדעת את פשר הדבר והתפללו בלבם שרבם יואיל לספר להם את אשר ראה בעיניו הקדושות. ואכן, הבעש"ט סיפר:

"בערב חג הפסח השנה נגזרה גזירה חמורה על אחד מכפרי היהודים שבסביבה. גויי אותו מקום, שרחשו שינאה עזה ליהודים, גמרו בלבם להתנפל על היהודים דווקא בליל חגם ולכלות בהם את זעמם.

"בראותי זאת, ניסיתי לעורר רחמים לפני היושב במרומים. ביקשתי גם את עזרתכם, בתפילה ובכוונות. אבל כל מעשיי וכל מעשיכם, לא הועילו. לפיכך נתאזרתי במידת הביטחון והשלכתי את יהבי על אבינו שבשמים. כשראיתי את עוצמת הגזירה, לא ראיתי כל סיכוי לבטלה, אבל כפי שאמרתי אתמול, מידת הביטחון דורשת אמונה מוחלטת בכל מצב.

"הערב, כשישבנו לעריכת הסדר, לא ידעה נפשי מרגוע. שעת הגזירה קרבה והלכה, ולא ראיתי כל מוצא. אבל לפתע השתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה.

"באותו כפר ישב לשולחן הסדר זוג חשוך-ילדים. האיש, שהוא מחסידינו, בינוני בידיעת התורה אבל תמים במעשיו ובעל מעשים טובים, ישב עם רעייתו, קרא את ההגדה וסיפר לה את סיפור הצרות של בני-ישראל במצרים, על-פי המדרשים.

"כשסיפר על גזירת 'כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו', פרצה האשה בבכי מר. 'אילו היה הקב"ה מזכה אותי בבן', אמרה, 'הייתי נוהגת בו אחרת. לא הייתי מאפשרת לאיש לפגוע בו. לא הייתי נוהגת עמו כפי שהקב"ה נוהג בנו'.

"הבעל, מצידו, הצדיק את הדין ואמר שעלינו להאמין כי צדיק ה' בכל דרכיו. אבל האשה הוסיפה לטעון: 'איפה מידת הרחמים? איך יכול הקב"ה להתנהג כך עם בנו יחידו? אפילו אם אנחנו חוטאים לו, בכל-זאת הרי אנו בניו!'.

"כך התנהלה ביניהם שיחה נוקבת. הבעל מצדיק את הקב"ה, ואילו האשה טוענת שהוא היה צריך לרחם יותר על עם-ישראל. אחרי הכוס הרביעית נסתתמו טענותיו של הבעל, והוא אמר: 'הצדק איתך. הקב"ה צריך לרחם יותר על עמו'. ומכיוון שתם הוויכוח, והם היו תחת השפעת היין ששתו, קמו שניהם ויצאו בריקוד".

הבעש"ט סיים את דבריו: "באותו רגע קיבלו גם בשמים את דברי הסניגוריה של האשה הכפרית, וכאשר יצאו השניים במחול, נהייתה שמחה בכל העולמות, וגם אני שמחתי שמחה רבה. ומובן שגם הגזירה נתבטלה".

_________________

במיוחד היה מקפיד על שלוש המצות שמהן היה אוכל בליל-הסדר. אף שגם יתר המצות שעלו על שולחנו בכל ימי החג כשרות היו למהדרין מן המהדרין, הרי על אותן שלוש מצות היתה הקפדתו חמורה בתכלית החומרה. הוא עצמו היה מתעסק באפייתן ולא נתן לאיש להתקרב אליהן. מיד בתום אפייתן היה אורזן באריזה כפולה ומשמרן בפינה מיוחדת, בחדר מיוחד שהותקן לקראת החג לאיכסון מצות אלה וכל יתר המצות.

מדי שנה היו כמה מהחסידים הקרובים של הרבי מוזמנים לסעוד עימו על שולחן הסדר. עריכת הסדר נעשתה תמיד ברוב עם, ומובן שההכנות לקראת הסדר היו רבות.

באותה שנה היה מספר האורחים המוזמנים רב במיוחד, וההכנות לחג היו בהתאם. הרבנית טרחה ועמלה סביב הצוות שעסק במלאכת הבישול, ובמקביל ניצחה ביד רמה גם על אלה שעסקו בשאר ההכנות: סיוד הקירות, מירוק הרהיטים, התקנת החצר, ועוד ועוד.

נהוג היה בעיר אפטה, שבימים הסמוכים לחג היו עוברים גבאי הצדקה מבית לבית ומלקטים מצרכים שונים לעניי העיר. בראש וראשונה, היו אוספים מצות, שכן לא זו בלבד שאכילתן היא חובה מן התורה, אלא שהן גם היקרות ביותר מתוך כל מצרכי הפסח. לא נמצא בית בכל העיירה שהגבאים התדפקו על דלתותיו ולא נענו ברצון וביד נדיבה. גם על ביתו של הרבי לא פסחו הגבאים, כמובן.

כשהגיעו לבית הרבי היו ידיה של הרבנית מלאות עבודה. היא הורתה לאחד השמשים לגשת לחדר המצות ולקחת מן המצות שלוש מצות עבור גבאי הצדקה. העבודה לפניה הייתה רבה והיא לא הלכה לבדוק אילו מצות מסר השמש לגבאים.

הגיע ערב החג והרבנית ניגשה לעריכת השולחן. והנה, שומו שמים - המצות המיוחדות של הרבי נעלמו. ליבה של הרבנית פג. במהירות שיחזרה את כל מה שאירע והבינה כי השמש, בתום-לבו, בחר דווקא במצות המיוחדות של הרבי כדי לתיתם לגבאים!

לבה של הרבנית נפל בקירבה. דבר כזה טרם אירע בבית. מה תעשה עתה? כיצד תוכל לספר זאת לרבי? במחשבה מהירה החליטה להעלים את הדבר. הן ממילא אין כל אפשרות להשיב את הנעשה. מדוע אפוא להסב לרבי עוגמת-נפש מיותרת! נטלה הרבנית שלוש מצות אחרות והניחה אותן מול מקום מושבו של הרבי.

בעיר אפטה התכונן לקראת הפסח זוג צעיר. זה להם הפסח הראשון לערוך את החגבצוותא. בערב החג, משנכנס הבעל למטבח, מצא את רעייתו עוסקת בהכנת קניידלאך מקמח מצה. אחדים מהקניידלאך כבר התבשלו בתוך סיר המרק.

הבעל, שהיה ירא-שמים ונזהר כל ימיו ממצה שרויה, נרעש ממראה עיניו והרים קול זעקה: "שרויה בפסח!". הרעיה הצעירה הגנה על עצמה בטענה כי אימה וסבתה אף הן אכלו 'שרויה' בפסח. הבעל התכעס וצעק שלא העלה על דעתו שצריך להבהיר דבר פשוט כל-כך, שבפסח אין אוכלים 'שרויה'.

אולם האשה עמדה על שלה והצהירה כי לא תשנה ממנהג אימותיה. גם הבעל לא אבה לוותר. הרוחות בבית התלהטו. בהגיע ליל הסדר היתה האווירה בבית הזוג הצעיר עגומה למדי. הבעל לא אכל מתבשיליה של רעייתו, והביט בלב מתפלץ בקניידלאך העולים על השולחן.

בביתו של הרבי מאפטא, היתה אווירת ליל-הסדר עילאית ומרוממת. הרבנית שמחה על התבונה שהדריכה אותה לא לספר לבעלה על עניין המצות. קודם לכן, כשהגיע זמן אכילת המצה, החסיר לבה פעימה, אך מיד נרגעה. התנהגותו של בעלה לא חרגה מהרגיל. הוא נטל בידיו את המצות, בירך עליהן בכוונה רבה כהרגלו, כאילו לא אירע דבר. ליל-הסדר עבר בשמחה ובהתרוממות-רוח.

ימים אחדים לאחר הפסח הופיע אותו זוג צעיר בביתו של הרבי. הם סיפרו על המריבות שנתגלעו ביניהם בפסח האחרון וביקשו את עצתו. הרבי ביקש לשמוע מה אירע, והשניים סיפרו לו על המריבה הגדולה שפרצה ביניהם בנושא המצה השרויה.

הרבי הרהר קלות ולפתע פנה אל שמשו וביקשו לקרוא לרבנית. הרבנית נכנסה פנימה תמהה במקצת. "ספרי להם בבקשה אילו מצות אכלתי השנה בליל הסדר", פנה אליה הרבי.

לשונה של הרבנית דבקה לחיקה. לבה הלם בקרבה: האמנם ידע בעלה? האם רוח-הקודש פיעמה בו? בלית-ברירה נאלצה הרבנית לחשוף את סיפורן האמיתי של המצות.

פנה הצדיק מאפטא אל הבעל הצעיר ואמר: "רואה אתה, אני, שהקפדתי על הידור המצות בליל-הסדר ידועה לכל, אכלתי השנה מצות רגילות, ככל האדם, ולא פציתי פה. ידעתי גם ידעתי, אך החרשתי כדי לא להפר את שלום הבית. ראוי היה גם לך, שלמרות הקפדתך לא לאכול 'שרויה' בפסח, תמצא את הדרך לשכנע את רעייתך, בנועם ובסבלנות, ללכת בדרכך ולא להפר את שלום ביתך בחג הפסח.

מיהרו שני בני הזוג להתפייס ופנו לביתם שמחים ואוהבים כבראשונה.

_________________

סבל רב היה מנת-חלקו - רעב, מחסור, קור, מחלות, בדידות ואנטישמיות. אולם הסבל הגדול ביותר עבורו היה כשהתקרבו החגים, והוא המתין בעיניים כלות לקבלת צורכי החג מאת בני-משפחתו. מבחינתו, לחגוג את ראש-השנה בלי שופר, את חג- הסוכות בלא ארבעת המינים ואת חג-הפסח בלא מצות ויין - היה הדבר הקשה והמציק ביותר.

שנה אחת זכה לקבל חבילה ובה יין לארבע כוסות, אך מצות לא היו שם. הוא ניסה להשיג גם מרור, אף שכדבריו, "מרור רוחני היה לי שם בשפע". הוא פנה אל מכריו הגויים וביקשם לנסות להשיג בשבילו חזרת, אלא שבתקופת הפסח שרר באזור קור עז והחזרת לא הייתה מצויה.

הגויים הבינו שכנראה החזרת היא מאכל אהוב על היהודי המוזר שנקלע אליהם, ולקראת חג- השבועות קיבל מנות גדושות של חזרת מכל ידידיו הגויים, שדאגו לספק לו את הירק החביב עליו...

זה היה בשנה השלישית של גלותו. החל מפורים ציפה ר' רפאל לקבלת החבילה מהבית ובה מצרכי הפסח. עבר יום ועוד יום - והחבילה לא הגיעה.

התעוררה אז בעיה חדשה. עקב התחלת עונת הפשרת השלגים, חדלה מרכבת הדואר להגיע לכפר שבו שהה, וכל הדואר היה מתרכז בכפר שנמצא במרחק כשלושים קילומטרים משם. הוא ויתר האסירים המתינו בקוצר-רוח שמרכבה כלשהי תצא מכפרם אל נקודת הדואר, אך שום מרכבה לא יצאה.

בתחילת חודש ניסן נודע שפקיד של הג-פ-או (המשטרה החשאית) נצטווה לנסוע לאותו כפר, לבצע שם שליחות מסויימת ולחזור. מיד התנפלו עליו כל האסירים והתחננו לפניו שיביא עמו מכתבים וחבילות מהדואר.

האיש הסכים להביא מכתבים בלבד, ואילו חבילות סירב להביא, באמרו שמסלול נסיעתה של המרכבה עובר מעל נהרות ששכבת הקרח שעליהם נעשתה דקה, ואם יטעין על המרכבה משא כבד, הוא מסכן את חייו.

ואכן, לאחר שהפקיד סיים למלא את שליחותו, נכנס לדואר והודיע שהוא מוכן לקחת עבור האסירים רק מכתבים, אך לא חבילות.

אמר לו פקיד הדואר: "חבילה אחת אתה מוכרח לקחת. זו חבילה ממשלתית חשובה ממוסקווה. היא מלאה בחותמות שעווה מכל צדדיה. קח עמך חבילה זו בלבד". לקח עמו השליח את החבילה ואת המכתבים, וחזר לכפר.

בהגיעו לכפר, התנפלו עליו כל הגולים לקבלת מכתביהם, ובתוך כך ראו את החבילה הממשלתית החשובה, אשר עליה התנוסס שם הנמען - שמו של ר' רפאל כהן. הוא לא האמין למראה עיניו. בשמחה אין-קץ עט על החבילה ומיהר לפותחה. לאושרו הכילה החבילה - קילוגרם מצה שמורה לחג-הפסח!

אמנם יין ושאר מצרכים לא היו בחבילה, אבל הוא אוחז עכשיו בידיו מצות אמיתיות, מצות שמורות, מהודרות - מצות בכפר נידח בסיביר!

כל החבורה השתתפה בשמחתו, ומיד התחוללה שם מעין הילולה. הגויים הרימוהו על כתפיהם וקראו: "הידד! הידד!". קריאות נשמעו: "אלוקי היהודים שומר עליך!", "הקב"ה דואג לך!".

באותו כפר שהה עוד יהודי. הוא היה רחוק מאוד מהיהדות ומשמירת תורה ומצוות. בכל-זאת אמר לו ר' רפאל: "יש לי כאן קילוגרם מצות, אנחנו נתחלק בהן בינינו בחג-הפסח".

מיד החלו הגויים לצעוק לעברו: "אל תיתן לו מצות! הוא איננו דתי! הוא אוכל טריפות!".

ר' רפאל לא התרגש מהקריאות. כחסיד, הלוא ידע שיהודי איננו כפי שהוא נראה ושבקרב כל יהודי שוכנת נשמה טהורה ומלאת אמונה.

הוא פנה לאותו יהודי: "אם תבטיח לי שכל ימי הפסח לא תאכל חמץ או מאכל טרף, ותאכל רק מה שאני אוכל - אתחלק איתך במצות".

היהודי הבטיח בהתרגשות רבה.

לאחר שהגויים שמעו את הבטחתו, צעקו אליו, כשהם מנופפים לעברו באגרופיהם: "בן-מוות אתה אם נתפוס אותך אוכל חמץ!". ואילו לר' רפאל אמרו: "אל תדאג, נשמור עליו היטב"...

את ליל-הסדר חגג ר' רפאל ביחד עם אותו יהודי. מצות היו להם, ובמקום ארבע כוסות של יין, היו להם ארבע כוסות של דמעות. אבל השמחה על עצם הזכות לקיים את מצוות אכילת מצה בתנאים כאלה - חיפתה על הכול.

במשך כל ימי חג-הפסח ניזונו שני היהודים שבכפר הגולים רק ממצות ומפרי ששמו היה 'קלובקה', ושתו ממי המעיין שהיה שם בהר. היהודי קיים את הבטחתו, ובילה שעות ארוכות במחיצת ר' רפאל, שסיפר לו על חג-הפסח ועל האמונה היהודית.

את סיפורו סיים ר' רפאל במילים אלה:

"בשולחן-ערוך נידונים שלושה מצבים של מחסור במצרכי החג: מי שיש לו יין אבל אין לו מצות; מי שיש לו מצות אבל אין לו יין; מי שאין לו לא יין ולא מצות. במשך שלוש שנות גלותי עברתי את כל שלושת המצבים הללו"...

_________________

פסח תש"ג היה בשנה השביעית לגירושו. בשנים הקודמות הצליח לקבל חבילות מהבית ובהן מצות ומצרכים כשרים לפסח, וכך התקיים בימי החג. גם בשנה זו קיבל עוד בתחילת חודש אדר מכתב מביתו, שבו הודיעה לו משפחתו כי נשלחה עבורו חבילה עם מצרכי הפסח ושידאג לקבלה.

עברו הימים והחבילה טרם הגיעה. ימים אחדים אחרי ראש-חודש ניסן באה אליו מפקחת מטעם 'מחלקת ההסברה הפוליטית'. היא היתה ממונה גם על הצנזורה ועל המכתבים והחבילות שקיבלו האסירים מדי פעם. עילת בואה אליו היתה כדי להכירו ולדעת אם עודנו מחזיק בהשקפותיו הדתיות. היא התעניינה אם הוא מקפיד על אי- עבודה בשבתות ובחגים ועל אוכל כשר. כמו-כן ביקשה לדעת מהי מצה.

ר' אהרון השיב בכנות על שאלותיה. היא ביקשה לדעת מתי יחול חג-הפסח. "בעוד עשרה ימים", השיב ר' אהרון.

"ומה תעשה אם לא יגיעו המצות לפסח?", שאלה המפקחת.

"אסתפק בתפוחי-אדמה", השיב.

"ואם לא יהיו לך תפוחי-אדמה?", הוסיפה להקשות.

"במקרה כזה לא תהיה לי ברירה אלא לרעוב", אמר.

"שמונה ימים?!", תמהה.

ר' אהרון הנהן בראשו ואמר: "אני מקווה, שבעזרת-ה' אוכל להחזיק מעמד".

הגיע הפסח והחבילה לא הגיעה. אין מצות ואין יין, אין ירקות ואין פירות. גם תפוחי- האדמה אזלו באותה תקופה. בליל הסדר הזמין אליו ר' אהרון שני יהודים נוספים שהיו במחנה. על השולחן פרשו נייר לבן, ובמקום יין מזגו ארבע כוסות תה.

לתדהמת הכול הוציא ר' אהרון שלוש מצות והניחן על השולחן. "יש לי, השגתי", סתם ולא פירש. כך ערכו את הסדר, עם מעט מצות ותה, כאשר קריאת ההגדה נעשית מתוך הזיכרון.

בליל הסדר השני כבר לא היו להם מצות. עתה יכול היה ר' אהרון לגלות את הסוד: "מאז היותי במחנה, נהגתי להותיר שלוש מצות לשנה הבאה. הרי לא יכולתי להיות בטוח שאקבל בשנה הבאה מצות טריות. ואכן, השנה לא קיבלתי, ויכולנו לקיים את המצווה במצות של אשתקד".

חבריו כעסו למשמע דבריו. "אילו היינו יודעים שאין לך עוד מצות, לא היינו אוכלים את פירוריך האחרונים", אמרו.

"לכן לא גיליתי", אמר ר' אהרון בחיוך שמח, "רציתי שגם אתם תקיימו את מצוות אכילת מצה".

"אבל מה יהיה איתך? ממה תתקיים שמונה ימים?", באה השאלה.

"ה' יעזור", השיב ר' אהרון.

עברו הימים. ר' אהרון הכניס לפיו רק חתיכות סוכר שהשיג. כוחותיו אזלו אט- אט. חבריו ניסו לשכנעו שיאכל חמץ, שהרי זה פיקוח-נפש, אך הוא התעקש.

באמצע הפסח באה המפקחת לבקרו בעבודתו. היא הבחינה בחיוורונו ובידיו הרועדות. "הבאתי לך משהו לאכול", אמרה והוציאה לחמנייה לבנה. ריחה כמעט גרם לו להתעלף. הוא הודה על הרצון הטוב, אך הסביר שבפסח אינו אוכל חמץ. היא הלכה מבלי לומר מלה.

למחרת באה שוב לבקרו. "הבאתי לך עוגות שאפיתי בעצמי. אתה מוכרח לאכול, אחרת תמות", ניסתה שוב. ר' אהרון דחה את ההצעה בנימוס אך בתקיפות. היא הלכה נרעשת כולה.

בימים האחרונים כבר לא היה יכול לרדת מהמיטה. חבריו הישקו אותו במים מתוקים, ומזה חי. באחרון של פסח כבר היה על סף עילפון. הוא ניסה לקחת את הסידור ולהתפלל, אך ראשו הסתחרר, וכשהתעורר מצא מולו אחות ממחלקת העזרה הראשונה של המחנה, שהזריקה לו חומר שגרם לו לחוש חום עז בכל גופו.

כך, בין עילפון להכרה מעורפלת, עבר היום. כשהחשיך, באו חבריו היהודים ובישרו לו שכבר יצא החג. הם הביאו לו כמה צנימים ותה והאכילו אותו בכפית, כשם שמאכילים תינוק. עברו עוד ימים אחדים עד ששב לאיתנו.

יום בהיר אחד נקרא ר' אהרון למפקד המחנה. בחדרו מצא את המפקחת, חיוורת כסיד. המפקד אמר, כי נודע לו שהמפקחת החזירה חבילה שהגיעה על שמו, ואחר-כך השמידה שני מכתבים שנשלחו מהבית, כדי שלא ייוודע לו שהחבילה הוחזרה. עתה הבין ר' אהרון מדוע המפקחת דאגה לו כל-כך. היא פחדה שמא ימות, ומותו ירבץ על מצפונה.

המפקד ביקש ממנו לחתום על כתב-תלונה נגדה, והבטיח שהוא עצמו ידאג שתיענש כדין. היא החלה לבכות ולהתחנן למען ילדיה, אשר אביהם מת במלחמה למען המולדת. "לא ממני תבקשי, אלא מהאיש שכמעט גרמת למותו", אמר המפקד בזעם.

ר' אהרון אמר, שניכר עליה שהתחרטה על מעשיה, ואף ניסתה לתקן את המעשה הבלתי-אנושי שעשתה. הוא מצידו, אמר, מוכן לסלוח לה.

"אתם אנשים מופלאים", אמר המפקד, ובזאת נסתיימה הפרשה. אבל הפסח ההוא לא נשכח לעולם.

_________________

האנשים שעבדו במקום ידעו, שזהירותם תקבע אם יוכלו בני צ'רנוביץ לאכול השנה מצות בפסח, או שיצטרכו לרעוב בימי החג. אמנם בעיר זו, השוכנת על גבול רוסיה ורומניה, היו החיים שקטים מעט יותר מאשר בתוככי רוסיה האיומה, ממנה ברחו, אבל גם כאן לא חסרו סיבות לחשוש. השוטרים הקומוניסטים בצ'רנוביץ לא היו טובים בהרבה מאחיהם שברוסיה.

דבר אחד היה ברור: אם יתגלה דבר המאפייה הנסתרת, יקיץ באחת הקץ על כל המצות ועל הקמח השמור שהושג בעמל רב, וכל העובדים שייתפסו במקום ישולחו לגלות ארוכת-שנים.

עבודתו של מוט'ל הסבל היתה אפוא אחראית ורבת-סכנות. עליו הוטל להעביר את חבילות המצות, העטופות והמוסתרות, אל כל חלקי העיר, בהתאם להזמנות. הוא היה עושה זאת בעיקר בשעות הבוקר, כאשר אנשים רבים סבבו ברחובות, או בשעות בין- הערביים, כשהיו הבריות חוזרות ממקומות העבודה והרחובות היו הומים.

נוהג היה להתערבב בין האנשים, לבל יבחינו בו אנשי המשטרה הגלויים והחשאיים. בחושים חתוליים היה מתגנב אל חצרותיהם של מזמיני המצות, מניח את החבילה ליד דלת הבית ונעלם כלעומת שבא.

הימים חלפו, ושאננות מסוכנת חילחלה אל תוכו. הוא כבר עשה את מלאכתו כזקן ורגיל, ושוב לא ליוו אותו הפחד והמורא כבראשונה. בלבו אמר, כי איש אינו מתעניין במעשיו של איזשהו סבל עלוב העובר ברחוב לתומו. אבל לא-כן היה.

חבילת המצות שנטל עימו הפעם מן המאפייה היתה גדולה מן הרגיל. חבריו הזהירוהו, והציעו לו לחלק את הכמות לשתיים וליטול את המצות בשתי פעמים, אבל הוא לא נענה להם. כהרגלו, עטף את המצות הארוזות בכמה בדים ישנים, הכניסן לתוך שקו, העמיס את השק על גבו ויצא לדרך.

את עינו של השוטר המשועמם, שסבב בפינת הרחוב, צדה משום-מה דמותו של הסבל היהודי שהלך בניחותא, כאילו כל יומו לפניו. "מעניין מה כבר יכול לסחוב ה'פאראזיט' הזה בשקו", הרהר השוטר.

עשתונותיו של מוט'ל אבדו לרגע למראה השוטר שניצב לפתע מולו. "פתח את שקך", ציווה עליו השוטר ביוהרה. ידיו של מוט'ל רעדו. עיניו התרוצצו בחוריהן ומוחו תר בקדחתנות אחר 'סיפור' משכנע, אבל המציאות פעלה מהר יותר. השק נפתח, הבדים נפרשו והמצות נתגלו.

"הו, היום העליתי דג שמן בחכתי", צהל השוטר בסיפוק, "יהודי אנטי-מהפכני שעוסק בפעילות דתית אסורה. של מי המצות הללו?", חקר.

"הן אינן שלי", פלט מוט'ל מפיו בבהלה.

השוטר חייך בהנאה: "אם-כן, של מי הן?".

"אינני יודע", השיב מוט'ל, מבולבל ונבוך.

"מי מסר לך את החבילה?", הוסיף השוטר לחקור. אבל לא איש כמוט'ל ילשין על אחיו ויביא על-ידי-כך לחיסולה של מאפיית המצות הנסתרת. מוט'ל שתק ושתק, וסבלנותו של השוטר החלה פוקעת.

השוטר אחז בזרועו ואמר: "קדימה, בוא עמי לתחנת המשטרה". מוט'ל כבר ראה לנגד עיניו את הצפוי לו: חקירות, עינויים, סיביר, ומי יודע מה עוד.

בינתיים התקבצו סביב סקרנים רבים. יהודים שחלפו במקום, נרעדו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם. הם חששו לגורלו של מוט'ל המסכן, ויותר מכך חששו שמא לא יעמוד בלחץ, ויחשוף את כל העושים באפיית המצות בעיר.

באותה שעה עבר שם ר' אברהם-שמואל לבנהרץ ע"ה, חסיד חב"ד שהיה ידוע במסירות-הנפש שלו. הוא היה מהחסידים שנמלטו מהאזורים המסוכנים של רוסיה, ומצא מקלט זמני בצ'רנוביץ. כשיצא לרחוב באותו בוקר והבחין בנעשה, הבין כי העסק בצרות.

הוא פילס דרך בין ההמון הרב, והגיע אל השוטר ור' מוט'ל. ואז נטל את חבילת המצות מידיו הרועדות של מוט'ל וקרא: "שלי הן, אני נתתי לו אותן!".

הציבור סביב הביט משתומם באיש המוזר, שמכניס את עצמו לצרות. גם לשונו של השוטר נעתקה לרגע. מוט'ל המסכן ניצל את רגע המבוכה וחיש-מהר נעלם מן המקום.

כשהתעשת השוטר מתדהמתו, אחז בזרועו של ר' אברהם-שמואל ואמר: "אם-כן, מדוע אנו משתהים? בוא עמי".

אבל ר' אברהם-שמואל לא הראה כל סימן של פחד. הוא הרים את עיניו, הישיר מבט לעבר השוטר, ואמר בקול תקיף: "אדרבה, בוא נלך אל תחנת המשטרה, ושם כבר אגלה את פרצופך האמיתי".

השוטר נדהם. טרם נתקל בהתנהגות כזאת. או אולי היה לו מפני מה לחשוש. לשונו נעתקה, פניו החווירו, וניכר היה עליו שהוא מחפש מוצא מן הסבך. הוא פלט כמה מלים חסרות- משמעות, סב לאחוריו, ונעלם מן המקום.

ור' אברהם-שמואל, לקח את המצות ונעלם אף הוא. נס צ'רנוביץ תש"ז.

_________________