ספירת העומר

ועפיפתם במדה ממוצעת בין אהוי"ר והיא מדת הרחמנות כדכתיב כנשר יעיר קנו (דברים ל"ב י"א) [וע"ז נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות י"ט ד') כי מחמת שהיו ישראל בגשמיות בחומר ובלבנים בשעבוד מצרים לא היו ראוים לזכות לעילוי הנפלא דמ"ת שדבר ה' עמהם פב"פ כ"א ע"י התעוררות רחמים רבים עליהם] והטעם שכנפיהם פרודות הוא מצד התחלקות האור והחיות הנמשך להם ממקורם בשינוי המהות והאיכות כי הנה כל שפעם וחיותם הוא מבחי' דיבורו ורוח פיו של הבורא ית' וכמובן ממארז"ל ועוף זה מיכאל כו' הנז"ל שמצירופי אותיות אלו שאמר ה' בשי"ב נברא מיכאל ומחנהו וגבריאל ומחנהו ועד"ז בכולם ובחי' דיבור הוא הנק' בשם מלכות שמים כי דבר מלך שלטון שהמלך מנהיג ממלכתו בדבור וז"ס בהבראם (מנחות כ"ט ב') בה' בראם שהמל' הנק' דבור נק' ה' לפי שהוא בחי' ההבל שהוא מקור לכל האותיות ונק' אות קלילא דלית בי' מששא, והנה בחי' דיבורו ית' מתחלק לה' מוצאות שכמו עד"מ באדם הבל הדבור מתחלק בה' מוצאות כן בחי' מל' ורוח פיו ית' הנק' ה' מתחלק לה' מוצאות שהוא ענין התחלקות האור והחיות הכללי למדריגות ובחי' שונות ומובדלות זו מזו וזהו ענין ד' חיות שבמרכבת יחזקאל הם ד' מחנות שכינה שהם מחנה מיכאל מחנה גבריאל כו' שהם בחי' שונות לפי שכל א' מקבל ממוצא מיוחד נבדל מזולתו, אך מה שאינן אלא ד' ולא חמש הוא לפי שמוצא החמישי אינו מכלל המוצאות הנמשכות לנבראים כמו ד' מוצאות הנשארים אלא הוא מקור הכוללם יחד שממנו יתחלקו אח"כ בפרט לבחי' שונות הגם שממנו נמצאים אותיות גיכ"ק והיינו מפני שנאמר חכו ממתקים (שה"ש ה' ט"ז) פי' כמו שהחיך גשמי יש בו מעלה מיוחדת שירגיש הטעמים והתענוג שבמתיקות וכיוצא וכמ"ש וחיך אוכל יטעם (איוב י"ב י"א) וכמו"כ חיך הרוחני הוא בחי' חכמה שבו הוא סוד הטעמים וגילוי תענוג העליון שבכל עולם לפי ערכו גלוי תענוג אלקי הנמשך ומאיר בו מאא"ס ב"ה שהוא מקור החיים ומקור התענוגים הוא בבחי' החכמ' שבו ח"ך מ"ה ולכן נז' בע"ח שטעמים בכתר וגם בחכ' ע"ש כי הכתר הוא מקור התענוג ונמשך ומאיר בחכמה הנק' עדן והנה בחי' ח"ך שבה' מוצאות הוא בחי' חכמה שבדבור שכולל כל המוצאות שתחתיו (כמ"ש בזהר ובע"ח בסוד כולם בחכ' עשית (תלים ק"ד כ"ד)) הפרטיים ופעמים כשיהי' גילוי הארה ממוצא זה הכללי אזי יהי' יתרון עצום עד להפליא במלאכים המקבלים ממוצאות הפרטיים וז"ס עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב') בין שר של מים מיכאל ושר של אש גבריאל שאין מכבין זא"ז מחמת גלוי הארה למעלה מבחי' החיות התמידי הנמשך לכאו"א בפרטות ממקורו שהוא המוצא שלו שבגלוי הארה זו יתבטלו ממציאותם וישתוו יחד וז"ש היא מתהלכת בין החיות (יחזקאל א' י"ג) שהוא בחי' ה' דשם הוי' מקור ד' מוצאות הפרטיים ובל' הקבלה הוא ענין זיווג חך וגרון ונק' יחוד חו"ב ר"ל גלוי הארה מחכמה שבדבור שהוא מקור הד' מוצאות בהם ביתר שאת מכפי התמיד ואז עושה שלום במרומיו כי לגבי בחי' זו כולם מתבטלים כאחד ועונין ואומרים קדוש מחמת השראת אא"ס שבחכמה וז"ס ופניהם (יחזקאל א' י"א) בזקף גדול שהוא הפסק מאמר להפסיק בין ופניהם לוכנפיהם לומר שפניהם פי' פנימיותם אינן פרודות כמו וכנפיהם, שפנימיותם הוא בחי' הארת גיכ"ק שמהחך שכוללם יחד ובחי' זו קמה וגם נצבה מעלה מעלה ולכן יש עליו טעם זקף גדול בחי' זקיפה ועלי' גדולה (ע' מ"ש הינוקא שם דקצ"א ב' זקיף טעמא לעילא):

והנה עכ"פ כנפיהם שהם פרודות בהתחלקות אופן העפיפה וההסתלקות כלפי מעלה סיבת זה מהתחלקות החיות שמד' מוצאות הנ"ל כי כפי אופן החיות הנמשך לו כך

הוא מהות עבודת המלאך ההוא לפי שהחיות מאיר בהם בבחי' גילוי שהוא נמשך מבחי' דיבור ועלמא דאתגלייא הנ"ל וע"כ ממילא המלאך הוא באהבה ותשוקה נגלית וע"ד שהיו הפרות שנשאו את הארון גועות ואומרי' שירה מחמת שנשאו את הארון שהוא עלמא דאתגלייא נשפע עליהם שפע אלקי להיות משוררות וגועות וכמ"ש וישרנה הפרות (שמ"א ו' י"ב), והמשכת והתחלקות החיות זו נק' שעורה שעור ה' פי' שיעור ומדה הנמשך מבחי' הה' בחי' היא מתהלכת בין החיות להיות מתחלק לד' מוצאות ולהיות נמשך לד' מחנות שכינה לכל א' במדריגתו ולהיות מדריגת כל אחד ואחד מובדל ומופרד מחבירו, ובאמת זהו שיעור ידוע וקצוב משימ"ב שלכן נק' המלאכים עומדים שעומדים מעת בריאתם בשי"ב בלי שום גרעון ותוספת וגם מה ששעורה הוא בשי"ן שמאלית מורה על בחי' הגבורה כמו וסביביו נשערה מאד (תלים נ' ג') וקדמונים אחזו שער (איוב י"ח כ') כמו שער בנפשו (משלי כ"ג ז') לפי שהמשכת והתחלקות החיות הוא ע"י בחי' הגבורות שהם מפרידות ההבל להיות צירופי אותיות שונות וכמ"ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו וזעים מחיל כסא וכנודע והם הגורמים להיות התחלקות ממוצא הח"ך לד' מוצאות כנגד ד' מחנות שכינה הנ"ל וגם כל א' מתחלק לרבוא רבבות מלאכים שונים ומובדלים זה מזה ע"ד הנ"ל וכמבואר אצלינו במ"א ע"פ [היש מספר לגדודיו (איוב כ"ה ג')] ולגדודיו אין מספר (גמ' חגיגה י"ג ב') סיבת ההתחלקות לפי שגם החסד שהוא מקור מחנה מיכאל כלול גם מהגבורה וכן הגבורה דגבריאל כלולה ג"כ מהחסד רק שההפרש הוא בענין הגילוי וההעלם שבמיכאל החסד ואהבה בגילוי והיראה היא בהעלם ובגבריאל להיפך ויש במחנה מיכאל רבבות בחי' שונות באיכות האהבה והתכללותה מכל המדות וכן בגבריאל והתחלקות זו הוא ע"י שינויי הצירופים הנמשכים ממדת מל' דבר ה' וסיבת שינויי הצירופים הוא מחמת הה"ג הנ"ל שהם הנמשכים במל' בראשונה וכמשל באדם שממדה א' שבלב כשיפרשנה בדבור תתחלק לחלקים רבים כמספר התיבות שבכל תיבה יש חלק זעיר שם מני כללות האהבה והיינו ע"י הגבורות שמצמצמים את המדה ומחלקים אותה וכמבואר אצלינו באריכו' בענין פרה אדומה ע"ש וז"ס שעורה שעור ה' השיעורים הנמשכים מה' עילאה הנ"ל בבי"ע שזהו ע"י הגבורות ולכן נקראת לחם הארץ וקדמאה לשאר נהמי דעלמא כי התחלת בנין עלמא דאתגלי' בחי' ארץ שהוא בחי' מלכות דבר ה' אינו אלא ע"י הגבורות, ואח"כ נמשכים בה החסדים שהם סוד החטה וכמ"כ בארץ הלזו הגשמית שמקבלת ממל' דמל' דעשי' שבתוכה מל' דיצי' שבתוכה מל' דבריאה שבתוכה מל' דאצי' היא מוציאת פירותיה ג"כ כסדר הזה כפי שמקבלת דהיינו בתחלה השעורה ששרשה מה"ג הנ"ל שעל שמם נקראת שעורה כי הם הנקראים על האמת כן מטעם שנת"ל ואח"כ החיטים הנמשכים מהחסדים:

ב) והנה חג הפסח נקבע בחדש האביב עת קציר שעורים ואז נצטוינו ממנו ית' ויתעלה להקריב לפניו ב"ה מנחת העומר מן השעורים והיינו כדאי' בר"ה דט"ז אמר ר"י משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, פי' שאנו מעלים השפעת המלאכים שמבחי' שעורה הנ"ל שהכהן בחי' חסד מקטירה ע"ג המזבח ונכללת באש שלמעלה וע"י העלאה זו יוכל אח"כ לחזור ולהיות המשכת השפע למלאכים לכאו"א לפום שיעורא דילי' שז"ס שעורה שעור ה' וכמשנת"ל ומשם יומשך אח"כ ג"כ השפע למטה ברוחניות בנפשות הבהמיות של הישראל וגם בגשמיות וז"ס כדי שתתברך לכם כו'. וביאור הענין הנה מצינו שהמלאך

נק' בשם ה' כמ"ש בהגר ותקרא שם ה' הדובר אליה (בראשית ט"ז י"ג) וכן יכול המלאך לומר ע"ע כאילו הוא העושה הדבר בכחו כמש"ש שוב אשוב אליך כו' (בראשית י"ח י') הנה נשאתי פניך כו' (בראשית י"ט כ"א) והטעם כי מלאך הוא ל' שליח לפי שהם שלוחי השפע שעל ידם אא"ס ב"ה משפיע הארתו לעולמות וכל אשר בהם להחיותם ועד"מ השליח שהוא איננו מדבר שום דבר מדעתו כ"א מה שהושם בפיו ונמצא שהוא רק כלי להולכת השפע והגעתה מן המשפיע אל המקבל ולכן מתייראים מן שליח המלך אע"פ שהוא פחות המעלה מצד עצמו מאימת דבר המלך ופקודתו אשר שם בפיו, וכ"ז הוא לפי שהמלאכים הם בבחי' ביטול מצד גילוי אלקותו המחי' אותם מעלמא דאתגלייא ונמצא שכשהמלאך אומר הנה נשאתי כו' היינו שאור ה' שבתוכו הוא המדבר וכמו שיש מלאכים שלוחים מלמעלה להוליך השפע למטה כך יש מלאכים שמקבלים ההעלאת מ"ן ואתעדל"ת של הישראל ומביאים אותם לפני ה' וכמו שמצינו בזהר בענין המלאכים המקבלים את התפלה והיינו משום שא"א לקול ודבור גשמי של אדם לעלות למעלה ולהתכלל במקורו כ"א ע"י שיזדכך תחלה ע"י המלאכים כמו שא"א להיות התלבשות הנפש בגוף כ"א ע"י ממוצעים דהיינו ע"י הדם שהוא הנפש וגם הדם עצמו הוא גשמי אלא באידים הרוחני' שהדם מעלה ע"י חמימות עצמו ועי"ז מתאחדים כחות והתפשטות הנפש כן עד"מ המשכת החיות מאא"ס ב"ה בעולמות וכן העלא' אותיות ודיבורו של הנברא בא"ס ב"ה הוא ע"י השלוחים הם המלאכים ואינן דבר בפ"ע כ"א בבחי' ביטול לאור ה' שבתוכם וז"ש המלאך שוב אשוב ר"ל על בחי' המשכת החיות מא"ס ב"ה שנמשך אז בו וזה ג"כ ענין ארי' דאכיל קרבנין שהי' מלאך שליח לקבל העלאת מ"ן של הקרבן עד"מ המלאכים המקבלים את התפלות שהם במקום הקרבנות [אך משה לא רצה שיהי' מלאך שליח ואמר אם אין פניך הולכים (שמות ל"ג ט"ו) לכן כתיב במשכן ותצא אש מלפני ה' (ויקרא ט' כ"ד) ולא ארי' שהי' יורד במקדש דשלמה ולכן לע"ל שמשיח יהי' גבוה ממשה יהי' מעלתו עד שארי' כבקר יאכל תבן ולא יהי' הוא השליח לקבל מנחת העומר דשעורים ושאר הקרבנות כ"א יהנה ויסתפק מן התבן שהוא פסולת השעורים שכעת הוא מאכלם לפי שכל ההשפעות יהיו מעולות אז ביותר ותבן דלע"ל כשעורים דעכשיו והשעורים יהיו נכללים בישראל עצמן], והנה עד"ז במנחת העומר הי' הכהן שליח להקריב את העומר וכהני שלוחי דרחמנא נינהו כדאי' בקדושין (כ"ג ב') וכמ"ש הר"ן נדרים ל"ה ב' ל"ו א' והרמב"ם פ"ו מה' נדרים ה"ה ונמצא שכשהקריב את מנחת השעורים ה"ז בשליחותו של מקום ב"ה וידו כידו הוא בחי' חסדו ודרועא ימינא דקוב"ה שימינו מקרבת להעלות השעורה הגשמיות שגדילה מהארץ הלזו הגשמי' ששרשה נמשך מה"ג שבארץ העליונה מל' דאצי' ונמשכה למטה ע"י המלאכים שלוחי השפע כנ"ל ולפי שנתרקבה בארץ ונתערב בה רע ממה שנפל בשבה"כ מז' מלכין קדמאין כידוע וכשמתבררת ע"י שהניפו אותה בי"ג נפה ואח"כ ע"ג המזבח והכהן שלוחא דרחמנא מעלה אותה למעלה עי"ז כחה יפה לעורר עוד מחדש שיהי' נמשך השפע להמלאכים על השנה הבאה ושפע זו נק' שעורה שעור ה' וז"ס המשכת ה"ג במל' שנת' בפע"ח ובטעמי מצות שם כי מקור שפע זו הוא מה"ג כמשנת"ל הטעם, ולכן באה מנחת העומר מתרומת הלשכה שהי' לכל ישראל חלק בו להיות השפעה זו ע"י כל ישראל כי קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמי' ב' ג') שהנפש אלקית שבישראל היא ראשית ההמשכה שעל ידה נמשך בחי' תבואה ושעורים הנ"ל למלאכים ג"כ ע"י העלאת מ"ן שלהם משעורה הגשמית: והנה ארז"ל בפסח על התבואה (ר"ה פ"א מ"ב) שאז הוא זמן הקבוע בשנה לראשית המשכת השפע ממדת מלכותו ית' למלאכים

והמלאכים הם שלוחי השפע ומוליכים ומשפיעים ג"כ לנפש הבהמית שבישראל שתתהפך מחשוכא לנהורא כי מקור שרשה הוא מאופנים כידוע ומזונה ג"כ משעורים שעור ה' הנ"ל והיינו שבהתבוננות בגדולתו ית' הממכ"ע וסוכ"ע תתפעל מזה ותהפוך מדותיה, וכן מוליכים השפע להארץ הלזו הגשמי' לגדל התבואה בגשמיות כנ"ל ולהיות כי בכל שנה צריכה המל' לקבל כח להשפעה זו והם הה"ג כנ"ל וזה נעשה ע"י הקרבת השעורים גשמיים במנחת העומר שהוא מה שגדל בגשמיות מהשפעת הנ"ל וחוזרים ומעלים אותה להתכלל בא"ס ב"ה ע"י הכהן כנ"ל ולזאת יהי' חוזרת שפע ההמשכה במל' וממנה להמלאכים ומהם יגיע אח"כ לנפשות הבהמיות שבישראל ולתבואת הארץ הגשמי' וז"ס שתתברך לכם תבואה שבשדות וכמארז"ל הנ"ל, (וז"ש בזהר שם ור"מ פ' אמור שהוא כענין מנחת קנאות שבא ג"כ מהשעורים לפי שצ"ל בחי' התעוררות ה"ג וז"ס בדיקו דא"ח כי אם נתאחדה בטוב יהי' לה עלי' ויתרון וכמו שנבחנה הארץ בשעורים שגדלו מהשפעתה שלא נתאחדו ברע ועולים לריח ניחוח לה' והוא סמא דמותא לאשת זנונים שנתאחדה ברע כי הטוב נפרד ממנה ואז מתה) ולכן מנחת העומר טעונה תנופה תנו פה כדאי' בזהר שם להעלות המל' שירדה בבי"ע בבחי' שעור ה' להחיות מלאכים כנ"ל ועי"ז תהי' ההמשכה מחדש בשנה הלזו הבאה וד"ל:

ג) והנה כ"ז הוא ענין בחי' מנחת העומר שהוא בחי' שעורה שעור ה' המתגלה בפסח והיא ראשית קצירכם שהוא ענין השגת הנפש בחי' גילוי אור א"ס ב"ה איך הוא ממכ"ע וסוכ"ע לכל נפש כפי אשר תוכל שאת ההשגה וכאשר יעמיק האדם ויתבונן גדולתו ית' כל חד לפום שיעורא דילי' הבא משעור ה': אך בשבועות הוא גילוי בחי' חטה והוא ענין מצות שתי הלחם שנצטוינו להקריב בו כמ"ש ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה וגו' (ויקרא כ"ג י"ז), ובחי' חטה נק' מאכל אדם שהוא ההמשכה הנמשך לנשמות שבישראל עצמן שהיא למעלה מעלה משעורה שהם מאכל בהמה חיות המלאכים הנק' פני שור פני ארי' וחיה בכלל בהמה וחיות נפש הבהמי' כנ"ל וכנודע שנשמות ישראל נמשכים מבחי' אדם שעל הכסא ולכן אתם קרוים אדם, והענין כי החטה היא מאכל אדם שמוספת בו דעת וכמארז"ל עץ הדעת חטה היתה (ברכות מ' א') ופי' וענין דעת זה היינו המשכת דעת הנעלם לידי גילוי וכמבואר לעיל במצות אכילת מצה ממארז"ל שאין התינוק יודע לקרות או"א כו' (ברכות מ' א') שדיעה זו היא מבחי' דעת שלמעלה מדעתו והשגתו שנמשך בו להיות נפשו קשורה בנפש אביו ככה הוא בנשמות ישראל שיש בהם ההתקשרות הנפלאה למסור נפשם בה' גם שלא מצד ההתבוננות והטעם והיינו מפני שנמשך בהם מבחי' דעת עליון, שהוא למעלה מההארה הנמשכת להיות מושג בשכל הנבראים הנק' שעור ה' ומתלבש בחי' זו בנשמות ישראל בהכרה בלי שום דעת המושג כמש"ש וז"ס מ"ת שבשבועות שכמו"כ כל המצות מעשיות הם המשכות אורות עליונים ע"י מעשה גשמיות שהוא ע"ד המשכת דעת עליון ע"י החטה בלמטה מהדעת ולכן הי' פתח דבריו ית' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ' ב') ירצה בזה שהפליא מעלת ישראל על המלאכים שהם אינן מקבלים מזונם וחיותם מבחי' מיצרים וגבולים שהם השיעורים הגבוליים דשעור ה' כ"א מבחי' אנכי שלמעלה מההשגה הנגלית והוא בחי' הכתר שנמשך בשבועות והנה הארת הכתר הוא בחי' הארת פנים ש"ע נהורין אר"ך וק"ן שנמשך בחכמה וז"ס שתי הלחם על המשכת הארה זו והמשכת החסדי' בנו"ה ומשם במלכות, כי החטה שרשה מבחי' דעת שבעולם התהו ע"כ כחה יפה להמשיך בחי' ההעלם

לידי גילוי אך ההפרש בין מצה דפסח לחמץ דשתי הלחם כי בשבועות שהוא גילוי הכתר גם החמץ יכול לעלות [כי בפסח גילוי דעת הנעלם הי' בלמטה מהדעת לכן הי' מצה קטנות משא"כ שבועות גדלות ב' גלוי הדעת הנעלם בדעת ממש שהרי פנים בפנים דבר ה' עמהם]:

ד) ועתה ית' מצות ספירת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת כו' (ויקרא כ"ג ט"ו) כי העומר שהוא שעור ה' מזון המלאכים שמבחי' עלמא דאתגליי' במוחם והשגתם, וישראל ג"כ נצרכים לו לצורך נפשם הבהמית ושתי הלחם לנפש האלהית כנ"ל לכן נצטוינו בספי' העומר כדי להמשיך מתחלה הארה מן ההעלם הנ"ל לידי גילוי בתוך העומר ע"י ספירה לאט לאט ואח"כ בשבועות יומשך כללות ההארה, והתועלת מזה הוא שגם נפש הבהמית תוכל למסור נפשה באחד ע"י גילוי בחי' אנכי כו', כי הנה יש נש"ב וידוע דשער הנ' כולל כולם והוא בחי' הכתר ואינו דבר בפ"ע אלא שהוא המקור של מ"ט כמו שהם למעלה מההתחלקות ולכן הספי' מ"ט ימים להמשיך ממנו מתחלה עכ"פ כסדר מעט מעט וע"כ אומרים היום שני ימים ולא יום שני מפני שהם המשכה מבחי' שכולל את הכל ע"כ אין יום השני נפרד מהראשון כי מיד בגילויו למטה הרי הוא א' עם הראשון וזה פי' היום שני ימים כלומר מעתה יש בגילוי שני ימים ולמחר הרי כאן שלשה כא' כו' ועי"ז ממילא מתגלה בשבועות מקור מקומם הכוללם יחד וז"ס תספרו חמשים יום (ויקרא כ"ג ט"ז) אעפ"י שסופרים מ"ט כי הנ' הוא המ"ט אלא שהוא הכולל שלהם:

(פרטי ענין ספה"ע בענין דם נעכר כו' מבואר בביאור לתורה ע"פ ואהי' אצלו אמון תקע"א):

משל למה הדבר דומה כותב הזוהר, לעלמה יפת מראה ויפת תואר המסתתרת בהיכלה, ולה אהוב יחיד שבני אדם אינם יודעים עליו. אהוב זה, מתוך האהבה שאוהב אותה עובר תמיד בשער היכלה, תוך שהוא נושא את עיניו לכל צד. מה עושה האהובה? היא פותחת פתח קטן בהיכל ההוא הנסתר, ובהבזק מהיר, מגלה פניה לאהובה, וסוגרת את הדלת. אף אחד אחר לא ראה את פניה, פרט לאהובה. נעצור רקע את המשל וננסה להבין את הנמשל שהזוהר עצמו חושף. העלמה היפהפיה היא הקריאה הסודית של התורה. הארמון בה היא מסתתרת הוא הפשט, הנלמד מתוך יראה בחדרים החרדים או על פי ביקורת המקרא באוניברסיטאות. ההולכים ושבים מסביב להיכל, לא רואים את העלמה המסתתרת. לא כך האהוב, המחפש את הסוד. ההיכל סגור, אך מדי פעם בפעם נפתחת דלת או אולי צוהר, דרכו יכולים אנו להציץ אל הרובד העמוק יותר. ההסתכלות הזאת היא הרמז. כמו במשל, אומר הזוהר, כך התורה: "יודעת שחכם הלב ההוא, מסתובב סביב לשער ביתה יום יום. מה עשתה? היא גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז, ומיד חזרה למקומה והסתתרה". אם האוהב מתקרב, הרי שהעלמה משוחחת אתו, אך דושיח זה מתרחש כשפרוכת או מסך, מפריד בין השניים. זהו הדרש. זאת מחיצה הנעשית כל פעם דקה יותר. אזי מגיעים אנו להגדה, הכתובה כלשון חידה. ואת החידות הללו על האדם לפתור. התורה קוראת לפתי שנתקע בשלבים אלה, לא רואה את המסתתר, ונשאר בפשט, ואומרת לו בלשון החכם (משלי ט, טז) "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָה וַחֲסַר לֵב".

לאוהב שלא התייאש והמשיך בחיפוש, מתגלה העלמה פנים אל פנים, ומגלה לו את סודותיה. הוא הופך לבעל תורה, כפשוטו. נושא אותה לאשה. או אז היא מסבירה לו את הרמזים התמוהים "ראית דבר רמז שרמזתי לך בתחילה". כאן הסוד מתחבר עם הפשט: "אז רואה הוא שעל אלו המלים שבתורה אין להוסיף ואין לגרוע". מה הם אותם רמזים? אם הבנתי נכון את מורי פרופ' שושני, אלו הם אותם פרטים קשים ומוזרים שלפעמים אנו מוצאים בטקסט. אנו נוטים תמיד לטאטא את הקשיים. כפי שמורי קבע כאחד הכללים של הלימוד: "שים לב לכל תמיהה בקרא או במאמר. כרטיס הכניסה להיכל הידע – הקושיא". דווקא הדברים המוזרים, כאילו השגיאות הדקדוקיות, הקושיות שיש לנו, הן אשר מצביעות על רובד עמוק יותר עמו אנו חייבים להתמודד. הן מצביעות על הסודות המצויים מתחת למה שנראה לעין.

שיטת הפרשנות זאת עלולה להראות בלתי שפויה ואיני רוצה למעט בקשיים שהיא מעוררת. היא שוברת את כל הכללים של ההקשר ושל הדקדוק. ולמרות זאת אביא דוגמה אחת ממנה, שנולדה בזוהר והתגלגלה עד ימינו. אך כדי להבין את משמעותה, רוצה אני להזכיר קודם את סיפורו הקלאסי של פרנץ קפקא: "לפני שער החוק", שיאו של 'המשפט'. הסיפור האיום והמדכא הזה, מתאר אדם הניצב בפני שער ומנסה להיכנס בו. לפניו שומר אימתני המונע בעדו להיכנס, והמבשר לו שבפנים יש שומרים מסוכנים עוד יותר. כך עוברים ימים, שבועות, שנים. האדם מצפה נואשות לקבל רשות, אך לשווא. הוא מזדקן, ולבסוף, כשהוא עומד למות הוא שואל את השומר: "הייתכן שבמשך שנים אלה אף אחד חוץ ממני לא ניסה להיכנס". השומר צועק אז באזנו שנחלשה: "אף אחד אחר אינו יכול להיכנס בשער זה, הוא היה מיועד אך ורק עבורך". וכשהוא רומז למותו המתקרב, מוסיף הוא: "עכשיו אני הולך לנעול את השער".

הזוהר מתייחס לשערים כשהוא מפרש פסוק ידוע בפרק 'אשת חיל' שבמשלי (לא, כג): "נודָע בשְעָרִים בַעְלָה". הפסוק מדבר על בעלה של ה'אשת-חיל', זהו הפשט. הזוהר (פרשת וירא, ח"א קג ע"ב) בארמית שלו, קורא את הסוד המסתתר מתחת לפשט: "נודע בשערים בעלה דא קב"ה". מי נודע בשערים? הקב"ה. "דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה". לכל אדם יש שער משלו ובאותו השער הקב"ה מתגלה לו. השערים מתפרשים עכשיו על פי סוד, כשמובילות אותנו בדרך, האותיות המשחקות חופשיות ללא כללים. 'שער' היא השערה. כל אחד בונה לעצמו תמונת עולם מסוימת, ודרך אותה השערת הלב הוא פוגש את הקב"ה. האותיות ממשיכות לשחק. השערים וההשערות מוצאים את ביטויים בשערות שבראש. בקבלה יש דימוי, לפיו כל המציאות כולה מתוארת בדמות אדם, זהו 'אדם קדמון', שכמובן יש לו גם שערות. כל אחד מאתנו כאילו תלוי באחת השערות שלו. כך באה לידי ביטוי הייחודיות של כל אדם, המבוטאת בעובדה שאנו יותר ממספר, לנו יש שם. וכך כותב בעל ה'שפת אמת' (ויקהל, תרנ"ו; במדבר, תר"נ): "כל בריה מכיר את הבורא במין דיעה ובינה מיוחדת שאין בריה אחרת מכיר באותו אופן. כדאיתא בזוה"ק נודע בשערים", "מה שאינו יכול להתוודע לאחר".

הפלגנו במשחק האותיות, אך עדיין הן לא סיימו. המשיך מצוי בדברי רבי נתן תלמידו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות - הלכות ראש חדש הלכה ג). השערים, ההשערות, השערות הם השיעורים, המידות. הקבלה מדברת על א-להים כאין סוף. כשאנחנו חושבים עליו, אנו כאילו מטילים שיעור ומדה בו. זהו הסוד של רעיון הספירות, אנו מכניסים ספָרות באינסוף. כדברי רבי שמעון באותו קטע, הספירות הן שערים שדרכם אנו כאילו צופים לאינסוף. ועל כך מעיר רבי נתן, כל זה בא לידי ביטוי בקורבן העומר, קורבן עומר שעורים. זהו סודו, ממנו למדנו ש'נודע בשערים בעלה'. לפי סיפורו של קפקא השער ייסגר מבלי שנוכל להיכנס דרכו. לפי הקבלה, השער האישי שלנו פתוח, אנו מסוגלים להתאמץ ולהיכנס דרכו, ולממש את הפוטנציאל הדתי והקיומי הייחודי שיש בנו. אם אדם, כל אדם, לא יממש אותו, אחת השערות של אדם קדמון תחסר, משהו יסודי יחסר בקוסמוס. ואולי מעבר לפסימיות, מצויה גם אצל קפקא דרישה מאתנו, לא לפחד, לפרוץ ולהעפיל.

תוקן על ידי יעקב_בר ב- 13/04/2009 15:08:26