ויקרא פרק י , יב-כ
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה' כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:
וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה':
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה':
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:
הציווי על אכילת המנחה והשלמים
לאחר פרשת שתויי יין, משה נותן הנחיות לאהרון ובניו הנותרים. ההנחיות מתייחסות לאכילת שני סוגים של קורבנות, ויש הבדל ביניהם:
המנחה נקראת: "קודש קודשים" והיא נאכלת "במקום קדוש" - דהיינו: "בחצר אוהל מועד" (ו', ט). רק הזכרים אוכלים אותה (ו', יא), והיא חוק לאהרון ולבניו מאישי ה'.
חזה התנופה ושוק התרומה אינם נקראים: "קודשי קודשים", הם נאכלים "במקום טהור", אך לא קדוש, דהיינו, מחוץ לעזרה. גם הבנות אוכלות, והם חוק מזבחי שלמי בני ישראל.
נראה שהמנחה אמורה להיות קרבה כליל על המזבח, כמו העולה, והכוהנים מקבלים את חלקם במנחה, למעשה, מן האש. החלק שמקבלים הכוהנים נקרא: "המנחה הנותרת מאישי ה'". בכינוי זה משתמשת התורה באופן עקבי הן בפרשת "ויקרא": "והנותרת מן המנחה לאהרון ולבניו קודש קודשים מאישי ה'" (ב', ג) והן בפרשת "צו": "והנותרת ממנה יאכלו אהרון ובניו" (ו', ט).
למרות שמבחינה כמותית רק קומץ מן המנחה עלה על המזבח, החלק שהכוהנים מקבלים נקרא: "המנחה הנותרת". ללמדנו, שמן הראוי היה שכל המנחה תעלה על המזבח, כדין העולה, וחידשה התורה שלמרות זאת, הכוהנים אוכלים מן המנחה. זו גם הסיבה לכך שבפרשת המנחה ב"ויקרא" התורה מתייחסת גם לחלק שאוכלים הכוהנים, בניגוד לשאר הקורבנות הנאכלים, שבפרשת "ויקרא" התורה מתייחסת אך ורק לחלק העולה על המזבח, ואילו דין החלקים הנאכלים מופיע בפרשת "צו". מכיוון שהמנחה היתה אמורה לעלות כליל, ראתה התורה לנכון לציין כבר בפרשת "ויקרא", שהכוהנים אוכלים ממנה.
ויש מקום לעיין, האם אכילת המנחה על ידי הכוהנים דומה לאכילתם מבשר החטאת, והתורה רק הדגישה זאת ב"ויקרא" כדי להוציא מטעות שהמנחה תעלה כליל, או שבמנחה אכילת הכוהנים היא חלק מאכילת המזבח ולכן רק במנחה נאמר שהיא: "מאישי ה'", מה שלא נזכר בחטאת, אשם ושלמים1, ולפי זה, האזכור ב"ויקרא" הוא בדווקא, כחלק מן אכילת המזבח, שזה כאמור הנושא של פרשת "ויקרא".
עוד נוסיף, שקיימת הקבלה ביו העבודות הנעשות בקומץ המנחה ובין העבודות הנעשות בדם הקורבן2. ואם בקורבן ברור החילוק בין הדם הוא הנפש ובין הבשר, למרות ששניהם עולים על המזבח (בקורבן עולה), הרי שבמנחה, הקומץ והמנחה הנותרת אינם שונים זה מזה מהותית3.
לעומת המנחה שכביכול יורדת מן המזבח ובאה אל הכוהנים שיאכלוה - "הנותרת מאישי ה'", החזה והשוק של השלמים עולים אל הכוהנים - "מזבחי שלמי בני ישראל". החלב מונף וניתן למזבח: "על אישי החלבים" = על חלבי האישים, והחזה והשוק מונפים וניתנים לכהן4:
כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל5.
לכן אכילת חזה ושוק אינה נחשבת כאכילת מזבח, ודי במקום טהור לאכילתם, ואפשר לשתף באכילה את הבנות, כי אין באכילה זו עבודת כהונה6.
קצפו של משה
חלקה הראשון של הפרשיה7 נאמר בלשון רכה. הרקע לכל החלק הזה הוא היות אלעזר ואיתמר בני אהרון הנותרים, וגם אם אסור להם להתאבל, עדיין יש מקום לפקפק עד כמה משדרים "עסקים כרגיל" וממשיכים באכילת הקורבנות, כאילו דבר לא ארע. ומשה אומר: "כי כן צֻויתי"; "כאשר ציווה ה'". עלינו להישמע לצו ה', עם כל הכאב והצער.
לחלקה השני של הפרשיה8, מתלווה צליל קשה: "דרוש דרש משה"; "ויקצוף". על: "אלעזר ואיתמר בני אהרון הנותרים", מפרש "אור החיים":
יתבאר על דרך ארז"ל: 'הנותרים', אמר ר' פנחס, ולואי שלא נשארתם.
לדעת בעל אור החיים, משה מקלל את בני אהרון!9
גם בסוף דבריו נוקט משה לשון נחרצת: "אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צִוויתי". לא תולה את הציווי בה', אלא בעצמו. דברי משה הנאמרים בלשון ציווי, בשעה ששעיר החטאת כבר אינו קיים, מבטאים כעס גדול.
קורבנות היום השמיני
על מה יצא הקצף?
נסכם בטבלה את קורבנות היום השני ומה היה דינם:
עולה אינה נאכלת. עגל החטאת כבר נשרף, ואף הוא לא נאכל. לגבי המנחה והשלמים ניתנו הוראות מדויקות. מה שנשאר, זה שעיר החטאת אשר לעם. לא נאמר מה נעשה בו, וגם משה לא הורה עד כה מה יֵעשה בו.
חז"ל (בתורת כוהנים) וכן רבים מן הפרשנים קישרו בין היום השמיני ובין קורבנות הנשיאים עליהם מדובר בפרשת "נשוא", ובין אלו, לנאמר בסוף חומש "שמות", שהמשכן הוקם בחודש הראשון באחד לחודש, וסברו שהיו שלושה שעירי חטאת: שעיר חטאת העם, שעיר חטאת נחשון, ושעיר חטאת ראש חודש. שעיר ראש חודש נשרף, כיוון שהיה לדורות, ושאר השעירים נאכלו, כיוון שהיו קודשי שעה.
מאידך, נראה בדרך הפשט, שהפרשיה מתייחסת למה שנאמר בה, ולא למה שלא נאמר בה.
הדרשה מביאה בחשבון את כל הנתונים הידועים לנו על אותו היום, מן התורה בכללותה, אך יש מקום לנקוט בדרך הפשט ולהתייחס למה שנאמר במפורש. בדרך הפשט, נראה ששעיר חטאת העם נשרף.
שאלות
בפרשיה זו, רב הסתום על המפורש:
1) מתי ציוה משה על אכילת שעיר החטאת? הרי לעיל נזכרו רק המנחה והשלמים.
2) אם משה לא נתן הוראה מפורשת לגבי החטאת, מדוע לא עשה זאת, ומדוע הוא קוצף עכשיו?
3) אולי משה רק עכשיו הגיע להורות בעניין שעיר החטאת, ולא מצאו, ואז דרש מה נעשה בו10. לפי זה לא קשה הקושיה הקודמת, אבל קשה, שלגבי המנחה והשלמים לא כתוב שמשה חיפש אותם ודרש מה נעשה בם. וגם אם נאמר שלא חיפש, כי היו מונחים לפניו, תמוה מדוע לא התייחס תחילה לחטאת, הרי זה הקורבן הראשון שהקריבו עבור העם!
4) מתי נשרף שעיר החטאת? לפני מות נדב ואביהו, יחד עם עגל החטאת אשר לאהרון, או לאחר מותם, וכפועל יוצא מן האבלות?
5) מה בדיוק הנימוק שנותן אהרון לאי אכילת החטאת?
6) מדוע אהרון מזכיר רק: "את חטאתם ואת עולתם", ןלא את השלמים?
טעות של "מתחילים"?
לדעת אברבנאל, בני אהרון שגו בגלל אבלם, וסברו בטעות שדין שעיר החטאת כדין עגל החטאת, שכן כולם חטאות ציבור.
וכך מתנצל אהרון על הטעות באומרו:
1) "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם" - בני הם כוהנים מתחילים, ואפשר להבין את טעותם.
2) "ותקראנה אותי כאלה" - הטעות ארעה גם בעקבות הצער.
אלא שקשה לומר שעגל החטאת נשרף במהלך היום כדין, ואת שעיר החטאת שרפו בטעות מתוך הקבלה לעגל החטאת, רק בסוף היום, בעקבות האבל11.
ב"דעת מקרא" דייק ממה שכתוב: "ויקח את שעיר החטאת וישחטהו ויחטאהו כראשון", לעומת: "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט", לומר שמתחילה שרף את שעיר החטאת בטעות, כמו הראשון, דהיינו עגל החטאת אשר לאהרון. ואילו העולה נעשתה כמשפט, ולא טעו בה.
את תגובת אהרון מסביר שבאמת לא בא להשיב על טעות בניו, אך החל מהרהר שמא גם הוא טעה, ולמרות אבלו לא נמנע מלאכול מן החטאות הרבות שקרבו באותו יום - חטאות יחיד וחטאת הנשיא. ועל כך משה אמר, שאהרון לא טעה. ונראה רחוק לומר שאהרון התחיל לדבר על חטאות אחרות.
יש ניסיון נוסף12 לצאת מנקודת הנחה ששעיר החטאת נשרף עם עגל החטאת, ולחלק את תגובת אהרון לשנים:
1) "הן היום הקריבו..." - טעות של כוהנים "מתחילים".
2) "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" - גם אלמלי נשרף השעיר, לא היה ערך לאכילה שמטרתה לכפר, כיוון שלא הייתי מסוגל לכוון כראוי באכילה, עקב האסון, ואם כך, אין הפסד בשריפת השעיר.
גם על הסבר זה קשה:
1) מפיסוק הטעמים נראה ש"ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" הוא המסקנה הנובעת מכל החלק הראשון של הפסוק, ולא רק מסוף החלק הראשון.
2) נראה שהטעם המרכזי לפי זה הוא היותם של בני אהרון "כוהנים מתחילים", ולכן אין לדון בחומרה יתרה את טעותם. ואילו הטעם השני, הוא טעם שבדיעבד: ממילא הנזק לא כל כך גדול, כי בלאו הכי האכילה לא היתה ראויה. אך מסגנון הדברים נראה שדווקא נימוק זה התקבל על דעתו של משה, וכמו שכתוב: "הייטב בעיני ה' - וישמע משה וייטב בעיניו". קשה לומר שדווקא הטעם השולי הניח את דעתו של משה.
אך מעבר לקשיים הנקודתיים הנ"ל, נראה לי שעקרונית קשה לקבל את ההנחה שבני אהרון טעו ושרפו על דעת עצמם את שעיר החטאת, רק בגלל שנדמה היה להם שדינו כעגל החטאת אשר לאהרון. אמנם יש סברה לומר שביום השמיני בו החלה שורה שכינה במשכן, כולו עולה בדרגה: דינו של הקודש כדין קודש הקודשים, ודין מזבח החיצון כמזבח הפנימי - וחטאת פנימית נשרפת13. אך בני אהרון יכלו לחשוב גם על הסברה המחלקת בין חטאת הכוהנים שלא יתכן שתיאכל על ידיהם והם יכפרו על עצמם, ובין חטאת העדה שלגביה: "כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". האם בני אהרון לא היו מתייעצים עם אביהם ועם משה מה לעשות, כשהכל היה תקין ושום דבר לא השתבש?! הרי יש הקפדה יתרה לעשות הכל: "כאשר ציווה ה' את משה", ואם לא מקבלים הוראה מפורשת לגבי דבר מסוים, שואלים!
דרוש דרש משה
נראה שאכן לא התקבלה הוראה מפורשת מה לעשות בשעיר החטאת. בעל אור החיים מבאר שמשה החל לדרוש מה דינו של זה, וכן דרש מה נעשה בו בינתיים. על פי זה, קצפו של משה יצא על כך שבני אהרון הורו הלכה בעצמם. ומה שאמר להם: "אכול תאכלו אותה בקודש", הכוונה שאם כבר היו מסופקים, יש להכריע שדין החטאת להיאכל, כדין המנחה.
הנצי"ב מבאר שאכן לא ניתן ללמוד דין שעיר החטאת מן המנחה, שכן אכילת המנחה לאוננים היא עצמה חידוש, ואין ללמוד ממנה. אלא שמשה למד זאת מסברה, שמכיוון שאכילת החטאת נועדה לכפר על העדה, יש חשיבות לאכילה זו והיא דוחה אנינות.
ואם כך, מדוע קצף משה? אומר הנצי"ב:
'הנותרם' - כתיב חסר. ללמדנו דעל כורחך קצף בשביל שהיה חושש שלא יענשו גם המה חס ושלום בשביל שאינם נזהרים בקודשי המקדש. וזה היה קשה על משה רבנו יותר מאילו עברו על מצוות עשה בעלמא, שאינו ראוי לקצוף טרם חקור דבר. אבל נרתע מפחד העונש
לנצי"ב, קצפו של משה נבע דווקא מרחמים גדולים וחרדה לגורלם של בני אהרון הנותרים! משה לא כעס על שלא כיוונו לסברה שלו. את דבריו: "אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי" ניתן להבין כמשאלה: הלוואי וניתן היה להחזיר את הגלגל ולהורות לכם עתה לאכול את החטאת בקודש כאשר ציוויתי בפרשת "זאת תורת החטאת" כי מי יודע עד היכן יגיע חרון אף ה', חלילה.
ואכן נראה ש"כאשר ציוויתי" אינו מקביל ל"כאשר ציווה ה'" שנאמר לעיל, אלא לציווי בפרק ו', שם נזכר הפסול של חטאת שהובא מדמה פנימה, דבר שלא היה שייך בקורבנות היום השמיני.
חיזוק לסברת הנצי"ב ניתן לראות בכך שחלק הכוהנים במנחה הנותרת ובשוק ואיל של השלמים, מכונה: "חוק". הן אצלנו (פס' י"ג; י"ד) והן בפרשת "צו" (מנחה - ו', יא; שלמים - ו', לד). ואילו בחטאת ואשם לא נזכר "חוק".
"חוק" הוא מנה קצובה, כמו: "ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה"14. המנחה והשלמים הם פרס מאת המלך ומזבחי בני ישראל. לאכילת החטאת תפקיד אחר, והוא עצם השותפות בכפרה על ישראל.
הייטב בעיני ה'
אהרון מזכיר בדבריו חטאת ועולה. חטאת ודאי באה לכפר, אך גם עולה מובאת מתוך עמדה של יראה כלפי ה' ורצון להיות ראוי לעמוד לפניו. איוב העלה עולות כנגד מספר בניו: "כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו א-לוקים בלבבם"15. וכן חז"ל אמרו שעולה מכפרת על עשה.
השלמים, לעומת זאת, באים מתוך עמדה של שמחה וקרבה לה'. שלום בין הבעלים, המזבח והכוהנים.
נראה שברקע לאירועי היום השמיני עומד חטא העגל כצל שמעיב על השמחה ומלווה אותה במתח נוראי, האם אכן יחפוץ ה' במעשה ידיהם של ישראל ויכופר להם אותו עוון.
כך יש לבאר את הבאת עגל החטאת עבור אהרון ועגל לעולה לישראל. בשום מקום אחר לא מצאנו עגל לקורבן16, מלבד ביום השמיני. וכנראה שהוא משום: "אין קטגור נעשה סנגור", אך כאן מביאים דווקא עגל לכפר על חטא העגל.
וכן מפורש ברש"י17:
ויבא משה ואהרן וגו' - למה נכנסו... דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:
וכן:
ויצאו ויברכו את העם - אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ יז) , יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (פסוק ו) , אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו:
ואהרון שקרה אותו כאלה, מרגיש נזוף לפני ה' וכמי שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ואמר: עדיין איני ראוי לכפר על העדה באכילתי, כנראה שעוד לא התכפר לי העוון18.
הן שורש החטא היה בקרבה יתרה ובהגסת הלב שחטאו בהן אצילי בני ישראל בהר סיני19:
ויראו את א-לקי ישראל - נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה:
ואל אצילי - הם נדב ואביהוא והזקנים:
לא שלח ידו - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:
ויאחזו את הא-לקים - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא.
חטאו נדב ואביהוא והזקנים בקרבה יתרה לה'. ועדיין לא התברר הדבר, עד שנדב ואביהוא פרצו את הגבולות ובשל אותה קרבה יתרה שהפריזו בה, הרסו אל הקודש ומתו. ואילו אצל הזקנים, קרתה תופעה הפוכה: בשל אותה קרבה יתרה הגיעו לכלל מיאוס, החלו להתאונן רע באוזני ה', ואחריהם החרה החזיק האספסוף והתאווה תאווה. והטעם לכך: "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם"20. אכילה לפני ה' בלב גס, סופה שתביא להתאוננות והתאוות לאכילת בשר, מתוך מאיסת רוח ה'.
בחטא העגל, בקשו ישראל "נעבד מוחש"21, והורידו את עבודת ה' לרמתם הם, וגם שם חטאו באכילה22:
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
בחטא זה לא עמד אהרון בפרץ, והוא זה שקרא23:
חַג לַה' מָחָר:
אמנם כוונתו היתה לשם שמים, ובכל זאת24:
הנותרים - מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר (דברים ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא:
בשעה כזאת, רגישותו וענוותנותו של אהרון לא נותנת לו לאכול מן החטאת. ודאי לא היה ממרה ישירות את פיו של משה, אך כיוון שדבר לא נאמר במפורש לגבי החטאת, יצאה זו לשריפה.
בניו הנותרים
בדרך הדרש נאמר:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים
קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה'.
בניו של אהרון הם הנותרים מאישי ה', כשם שהמנחה נותרה מאישי ה'.
בניגוד לאהרון שרואה את מה שקרה כפגם בו, משה רואה זאת דווקא כביטוי למעלתם של נדב ואביהוא25:
הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג) . אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.
הדבר מבהיל לאומרו, אך נראה שמשה, לגודל מעלתו, הופך את חטאם של נדב ואביהוא, למעשה של קידוש ה', וכאילו התקדש המשכן בנפשות שעלו השמימה כקורבן - בקרבתם לפני ה' וימותו. אלעזר ואיתמר הם הנותרים מאישי ה', וראויים לאכול את המנחה הנותרת, את השלמים, ואפילו את בשר חטאת העם.
אין כאן עמידה נוקשה של משה, איש הדין וההצמדות להלכה בכל מחיר, לעומת אהרון, איש החסד והרגש, איש שמסתכל גם על קליטת הדברים במציאות החיים, אלא אהבה גדולה שיש למשה לאהרון ובניו וכבוד גדול שהוא רוחש כלפיהם, הם שהביאו אותו למחשבה שאין כל בעיה באכילת החטאת על ידי אהרון ובניו. וענווה גדולה, התבטלות וקבלת הדין, הביאה את אהרון ובניו שלא לאכול אותה.
ונראה שלא בכדי, לא קיבל משה ציווי מפורש לגבי אכילת שעיר החטאת. גלגלה ההשגחה שיבואו לידי ביטוי שתי הבחינות: הן הסנגוריה הגדולה והאהבה של משה לאהרון ובניו, והן ענוותנותם ורגישותם של האחרונים.
נדב ואביהוא הקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם, ובכך חטאו ומתו.
אהרון, אלעזר ואיתמר בניו הנותרים נמנעו על דעת עצמם מלאכול את שעיר החטאת, הוציאוהו לשריפה, וכאן הדבר התקבל, כיוון שנבע מענווה:
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.
1 וראה רד"צ הופמן, פירוש לספר ויקרא, עמ' ק"ד, שכתב שבשלמים כן נאמר: "אישי ה'", ונראה יותר שהכוונה רק לחלבים שעולים על המזבח, ולא לחזה ושוק שניתנים לכוהנים. אך בבמדבר י"ח, ט נאמר: "זה יהיה לך מקודש הקודשים מן האש כל קורבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי". שם "מן האש" מתייחס גם לחטאת ואשם.
2 מנחות דף ז' ע"ב רש"י ד"ה "מדם".
3 וראה י. גרוסמן, 'קורבן המנחה', מגדים ל"ו, תשרי תשס"ג, עמ' 29, שבקורבן
