אשכול סוגיות בהלכה

בס"ד

עבודת היצר.

אדם משוחד לעצמו.
אדם מועד תמיד.

העת הזו היא קשה מנשוא בשל הפרצות הנוראות בחומות מחנה הקדושה, יש לדון אם לא שעת שמד היא זו.
לך כנוס את כל היהודים. מה משמעו?
למה שלא כל אחד במקומו? שתאחד הרוחניות את החומר בכל מקום שהוא, מה עניין להתאסף?

האיסוף הוא בירור.
מי ומי ההולכים.
התכנסת למקום הכינוס? יהודי.

לך כנוס את כל היהודים, וצומו...בטלו את החומר, מעשה האחדות אינו כינוס החומר אל מקום אחד בלבד
מעשה האחדות הוא רוחניות המתעצמת בחולשת החומר!

הגבורה היהודית היא בהכנעת החומר.
עבודת היצר שואבת את כוחה מהחומר, בהחלש החומר יחלש היצר.

לך כנוס את כל היהודים.

מתי יתגלה הרועה?

ב"ה

פנינה מפרי עטו של הראי"ה קוק ז"ל.

"כמה נואלו האנשים שאינם מסתכלים בפליאות הטבע וחוקותיו, בגודל מעשה אלהים שבעולם.
באין בסיס של השקפה חמרית גדולה ועשירה, ההשקפה האצילית מתטשטשת.
כל החוצפה והכפירה באה לעולם לתבע את עלבון החומר מבעלי הצורה המפריזים,
העושים עול להחומר בבטלם וברדפם אותו, בין בצדו המעשי בין בצדו העיוני.
וכל המטפלים בחומר ביושר ובצדק - בין הנותנים חלק הגון לגוף ולתביעותיו, לחברה ולתביעותיה וצרכיה הארציים, בין המיחדים זמן להסתכלות מדעית בכל ערכי החומר, בארץ ובשמים וכל אשר בם, בהיות עינם ולבם אל הרוח והנשמה העליונה מכל - הם מביאים את ברכת האושר והשלום בעולם, והם הם הנם החיל אשר נגע אלהים בלבם, בוני חרבות ומשובבי נתיבות. "

הרא"יה קוק \ שמונה קבצים קובץ א - פסקה תקצ


הערתי לכתוב:
'ביטול' הכוונה הפחתה מופרזת מערך החומר מכפי ערכו הצודק, ובנידון לנושא ההלכתי שהזכרתי מקודם הוא לדוגמה ראיית שיער נוכרי אמיתי כגון פאה כחומר סינטטי חסר כל משמעות יצרית לכיסוי ראש.
הרדיפה אחריו ע"י ההמונים באה ממילא באופן טבעי לאחר שהותר....
הרדיפה אחריו (כל חומר או ערך חומר שיהיה) בקרב המחנה הקדוש, מעוררת אז את החוצפה והכפירה בקרב הכופרים בדת והחוצפנים בתוכה, בין היתר ע"י התערטלות תרתי משמע מכל ערכים, כי כיוון שבוטל החומר קודם זמנו ע"י הראשונים, באו האחרונים זלזלו בו כאילו לא קיים, ולא ראו כל ערך מוסרי בהתקרבות אליו או בהתרחקות ממנו.

וכפי שמתברר מהכתוב, הרדיפה המוגזמת והביטול המוגזם קשורים זה לזה ונובעים זה מזה, ועוד לפני הביטול תבוא הרדיפה העיונית הענייה בהשקפתה בחומר מצד ובבחינת החומרות המיותרות שבאו כביכול לאסור ויצאו מותירות אחריהן טעם רע.

חומרת ה"ולא תגעו בו פו תמותון" אכן מביאה את החוצפה, הכפירה ואת המוות בעקבותיהן.
להתחלה חדשה ומושכלת יותר....

בס"ד

תודה על ההשראה הנפלאה ר' אמנון.

אכן, ממש כמו הנצרות הגורסת - הואיל ואין כל אפשרות להתגבר על היצר מילא הכל מותר, הכל !!
אלא מה? תתוודו.

איזו דרך פיתוי מופלאה של הבעל דבר.

לא כן דרך האמת המקדשת את המותר, והאסור אסור !!

בס"ד

בס"ד

נצטוונו מדאורייתא על כיבוד אב ואם. והשאלה היא מה על אדם שהורוהו הוריו בדבר מסויים והסבא / סבתא מבקשים דבר הנוגד את מה שהורו ההורים.

בס"ד

 
ב"ה

רב מרדכי היקר,
מה שמחתי לקרוא את דבריך  

ברשותך אני מעוניין להציג בפניך ובפני באי הפורום על מה מבוססת לדעתי טעות נוראית זו של לקיחת הכלל בו השתמשו הגאונים לתקופות יותר מאוחרות וע"י הוצאתו (הכלל) מהקשרו. 

אם כן הכלל של הלכתא כבתראי הוא כלל טכני כדי לדעת לאילו דעות יש להתייחס מבין דעות האמוראים בתלמוד, ולא מאפשר להכריע אחרת מחכמי התלמוד או להתעלם מדעתם.

וכך פוסק הרמב"ם ז"ל בהקדמה למשנה תורה:

"וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, או לבני מדינות רבות--לא פשטו מעשיו בכל ישראל: מפני רוחק מושבותיהם, ושיבוש הדרכים; והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד.

לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו.

וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא,
ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד--
אין שומעין לראשון (!), אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון.

ודברים הללו בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד.

אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם;
וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.

עד כאן דברי הרמב"ם.

כיצד ניתן לחלוק על הרמב"ם (ננס על גבי ענק)

עיקר המפנה קשור למה שקרה בעולם כולו ובעיקר לעולם המשכיל, המדע ותגליותיו הצריכו את חכמי האיסלאם והנצרות לשדרג את עצמם מבחינת ידיעותיהם, ושילוב הידיעות החדשות בפסיקותיהם לבל יבואו לקלס בעיני צאן מרעיתם.

ההנחה בימי הביניים היא שבעבר לא ידעו הכל ולכן יש מקום לעליונותה של ההשכלה,
כך זה היה בכנסייה הקתולית ששינתה ללא הרף את חוקיה להתאימם למציאות המתחדשת, הרוחות המנשבות, ולפרטים החדשים המתגלים שעלולים לסתור את ה'ברית החדשה' (אגב עד היום עמלים סטודנטים לתיאולוגיא באוניברסיטאות קתוליות כגון בספרד ואיטליה לערוך הגהות ותיקונים ל'ברית החדשה' עקב סתירות מתוך עצמה).

כך גם אצל חכמי האיסלאם שגם אצלם נהוג הכלל "הלכתא כבתראי" עד סוף הדורות צמאי הדם הקיצונים.

בימי הביניים רווחה הדעה שהקדמונים לא ידעו הכל ולכן אם אנחנו חולקים על קביעתם אז זה לא שאנו חולקים עליהם אלא אנחנו מודעים לדבר שהם לא היו מודעים אליו.

ההשפעה השכלתנית-הגויית על היהדות

כדי לתת תוקף לדבריהם, אימצו החולקים על רמב"ם עקרון של פילוסוף נוצרי במאה השתים עשרה,ברנארד משארטר
 (Bernard of Chartres) שלפיו, הראשונים אמנם היו ענקי רוח שראו למרחוק, אך הדורות הבאים, אף שננסים הם וראייתם רק מקרוב, כיוון שהיתה לפניהם מורשת אותם ענקים, הם בבחינת 'רכובים על כתפי הענקים' ולכן רואים הם יותר למרחוק מהענקים.

 כך נוצר הדימוי של ננס הרוכב על גבי ענקים וכך למרות שבני הרנסנס במאה ה-12 למנינם החשיבו עצמם כננסים , הם היו רכובים על גבי ענקים ויכלו לראות לכאורה למרחוק יותר, במשל זה המשיכו להשתמש טובי המדענים בקרב אומות העולם,
וביניהם איזייק ניוטון. 

בספרות ישראל מופיע המשל הזה שמסמיך את האחרונים לראשונה בדברי רבי ישעיהו דיטראני הלא הוא הרי"ד והוא אומר במפורש שהוא שמע את הדברים מחכמי הפילוסופים (הגויים).

הרי"ד לא היסס לחלוק על הקודמים לו, באמירה שהוא יכול לחלוק עליהם על אף גדלותם, משום שהוא עומד כננס על כתפי ענקים. (ציטוט יבוא בהמשך)
ביטוי זה, ששמע רי"ד מסביבתו הנוכרית על פי עדות עצמו, נטבע באיטליה זמן לא רב לפני שרי"ד החל להשתמש בו. כחלק מהעזתו לחלוק על קודמיו בחתירתו לאמת, חולק הוא מאות פעמים על חידושיו שלו-עצמו, ולעתים בחריפות רבה ביותר.

הרי"ד אמנם נולד באיטליא אך את כל תלמודו ינק באשכנז והושפע רבות משם.

וכך החילו חכמי אשכנז שבאו אחריו את הכלל שאיפשר להם שיפור איכותי על דברי קודמיהם, וכך בעצם נוצרה המחשבה כאילו הכלל 'הלכתא כבתראי' חל גם על התקופה הבתר תלמודית והחלתו של הכלל ככלל תמידי החל תמיד.

עצם ההתפתחות בכלל לא יכלה לחול הרבה לפני המאה ה-14 למנינם כי רק במאה ה-12 למנינם רעיון משל הננס הרכוב חל ולקח זמן עד שהכלל תפס תאוצה ולכן במאה ה-14 וה-15 למנינם אנו רואים את תחולתו אצל חכמי אשכנז. בגלל שהרעיון הובא מחכמי הפילוסופים הוא גם לא היה אצל חכמי ספרד ולכן אנו רואים את התפתחות הכלל רק אצל האשכנזים ורק משלב מסוים.

הציטוט מהרי"ד כפי שהובטח :

שו"ת הרי"ד סימן סב

תחלת כל דבר אני משיב לאדוני על מה שכתבתה אלי שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל, חלילה לי מעשות זאת ולא עלתה במחשבה כחולק עליו, ומה אני נחשב פרעוש אחד כתרגומו כנגד תלמידו אף כי בדבר אחרי המלך, אך זאת אתי כל דבר שאינו נראה בעיני אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה  ואיני נמנע מלדבר עליו מה שייראה לי לפי מיעוט שכלי ואני מקיים עלי מקרא זה  ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, ועדי בשחק נאמן סלה  שאף במקום שנראה לי שאני אומר יפה על כל אחד מדברי רבותי' הראשונים ז"ל חלילה שיזהיהני לבי לומר אף חכמתי עמדה לי
אלא אני דן בעצמי משל הפילוסופים (*) שמעתי מחכמי הפילוסופים שאלו לגדול שבהם ואמרו לו הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו והלא אנחנו מודים שאנו מדברים עליהם וסותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו היאך יכון הדבר הזה ????,
השיבם אמר להם :
מי צופה למרחוק הננס או הענק ?
הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן הננס,
ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק ?
הוי אומר הננס שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק !

כך אנחנו ננסים רכובים על צוארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליה ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים ולא שאנו גדולים מהם, ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים אם כן במקום שאנו רואים שזה חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר אנו על מי נסמוך הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים  ולומר שזה גדול מזה שנבטל דברי זה מפני זה הא אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם שאילו ואילו דברי אלהים חיים הן  ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם להיכן הדין נוטה שכך עשו חכמי המשנה והתלמוד לא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים ומלהכריע ביניהם ומלסתור דבריהם וכמה משניות סתרו האמוראים לומר שאין הלכה כמותם וגדולה החכמה מן החכם, ואין חכם שינקה מן השגיאות שאין החכמה תמימה בלתי ליי' לבדו.

* משל זה מביא בעל 'שבלי הלקט' בהקדמתו בשם רבינו ומכנהו האלוף המסובל הר"ר ישעיה מטראני, והיו פוסקים אחרים שהביאו משל זה בשם ה'שבולי לקט' ובכן לפניכם המקור !

עד כאן ציטוט משו"ת הרי"ד סימן סב

לסיכום הדברים :

ראיית הכלל הלכתא כבתראי ככלל תקף לאחר חתימת התלמוד היא אינה נכונה וחוטאת למקור של הכלל ולמהותו המקורית, הכלל במתכונתו הנוכחית הינו פרי התפתחות אשכנזית מימי הביניים שינקה את כוחה מהפילוסופים באותה התקופה. ולכן הכלל גם לא תפס אצל חכמי ספרד. הכלל המקורי מדבר על הכרעה בין חכמי התלמוד ולא על הכרעה בין פוסקים בני זמננו.

מדען מסוגל לראות מה שמדען קודם לא ראה כי הטכנולוגיה משתפרת ועימה התגליות והידיעות ולכן חכמה בגויים תאמין, אך תורה לא ולא, הדימוי של יתרון הננסים הרוכבים על כתפי הענקים תקף במדעים ולא בפסיקת הלכה.

במדעים מספק המחקר, ברציפות, מידע חדש על הבריאה. וכשהתאוריות הקיימות אינן מספיקות להסביר גם את המידע החדש, מחפשים תאוריות מקיפות יותר שבהן יכלל גם המידע החדש. למשל המכניקה שפיתח ניוטון, איפשרה לחשב בדיוק מרשים את תנועות כוכבי הלכת, אך לא הצליחה לדייק בחישוב תנועות חלקיקי האטום. תורת היחסיות של איינשטיין, שפותחה אחרי המכניקה של ניוטון, על סמך ממצאים שנתגלו אחרי ניוטון, איפשרה לחשב בדיוק יתר גם את תנועת חלקיקי האטום. הגיוני שנקבל היום את מסקנות תורת היחסיות שנבנתה על מידע שלא היה בזמן ניוטון, ויש להניח שלו חי ניוטון היום, היה גם הוא מקבל את תורת היחסיות.

אך אי אפשר ע"פ אותה דרך לכוף את התנאים והאמוראים לדעתם המתחדשת של פוסקי זמננו.

חכמה בגויים תאמין, תורה אל תאמין. 

מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

 יֵשׁ דָּבָר שֶׁיּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ:

(קוהלת)

בס"ד

בס"ד

בס"ד