סיפורו של שמעון ויזנטל - מה תענו לו? [ליום השואה]

מומלץ לקרוא עד הסוף, לא להתייאש! ואל תהססו לענות! 

שמעון ויזנטל, צייד נאצים מפורסם, שרד את השואה ומת לפני כשנתיים, כתב ספר על סיפור חייו בשואה, (הסיפור דלהלן הוא בקיצור נמרץ, אצלו זה תופס חצי מהספר) והנה הסיפור בקיצור:

בהיותו נער ככל הנערים במחנות העבודה, העבידו אותו קשה מאד בצורה מבזה ומשפילה ביותר שאין כאן המקום לפרטה, היה זה ביום בהיר כאשר כל גופו כואב, רעב ודואב בין קבוצת היהודים חבריו, מלוכלכים, סחוטים ועייפים, הנה הם רואים מרחוק מתקרבת "אחות" גרמנית כולה לבושה בגדים לבנים, מגוהצים ומאומלנים, הכובע שעל ראשה מהודק בקפידה כיאה לאופנה הגרמנית, היא ניגשת אל המפקד הגרמני אומרת לו דבר מה, הוא מרים את עיניו אל קבוצת הנערים, מצביע לעבר ידידינו שמעון ויזנטל ומרמז לו ללכת בעקבותיה.

שמעון עוזב את עבודתו ומציית כאשר הוא וחבריו אינם יודעים מה צפוי לו, היא הולכת לפניו בלי להביט אליו, כאילו אינו קיים והוא מדדה אחריה, הם הגיעו למרפאה, היא נכנסה והוא אחריה, עדיין איננה מביטה בו רק מחווה בקושי בידה לעבר הכסא כך שהוא היה אמור להבין שעליו לשבת, הוא מתיישב והיא יוצאת מהחדר בלי להסביר דבר.

בקצה החדר מוצעת מיטה ועליה שוכב אדם, ככל הנראה נער, א"א לראות דבר מגופו, כולו מכוסה תחבושות מלבד קצות כפות ידיו, משמע גוסס והולך למות, מבעד לתחבושות החל לבקוע בקושי קולו של הנער בדברו אל היהודי וזה דברו:

אני גרמני בן להורים אנטי נאציים אבל אני, שלא כמותם, נאצי מושבע, צבא היטלר אחר שהביס את מדינות אירופה נד לעבר רוסיה ושם נתקע, מחוסר חיילים הוחלט לגייס גם צעירים יותר החל מגיל 15 אך רק בהתנדבות ובחתימתם של ההורים, אני בגלל היותי צעיר הייתי זקוק ג"כ לחתימת הורי והם בלל היותם אנטי נאצים מיאנו בתוקף לחתום לי, אחר שראיתי שאובדת תקותי ושאיפת חיי איימתי עליהם שאם לא יחתמו לי אלשין עליהם שהם אנטי נאצים, הוי אומר דינם למיתה בידי הגרמנים, לא היתה להם ברירה והם חתמו לי, אחר שנתיים התקדמתי והתנדבתי לS.S שתפקידם היה לחסל יהודים, עברנו מעיירה לעיירה, קיבצנו את כל היהודים לבית הכנסת המרכזי שברוב המקמות היה עשוי עץ והעלנו אותו באש, כך עשינו במספר עיירות ושרפנו מאות יהודים, המקרה שהכי זכור לי היה בתי כנסת שבקומה השנייה עמדו זוג עם בנם התינוק והלהבות הגיעו אט אט מלמטה וכשראו שאין להם ברירה זרקו את התינוק מלמטה שלפחות ינצל הוא, בעודו באויר יריתי וצלפתי בו, אחר כמה רגעים קפצה האם ואחריה האב וכן עשיתי לשניהם. עד שבאחד המקומות התפוצץ בטעות רימון בסמוך אלי ונפגעתי אנושות והובהלתי לכאן במהירות והרי אני כאן עומד למות.

בשכבי על מיטת חוליי והנני נוצרי קתולי, ברגעיי האחרונים צפים ועולים בי רגשותיי הקתוליים ומכיון שאני הולך למות, ברצוני להגיע לגן העדן ולא חלילה לגיהנום ומשום כך ביקשתי לי יהודי להתוודות בפניו על מעשי למען ייטב לנשמתי ותגיע למנוחות. אנא ממך יהודי סלח לי!  

מה שעשה שמעון ויזנטל באותו רגע, הוא פשוט קם ויצא מהחדר!

בתום המלחמה אחר ששרד, עלה ארצה, השתקם ופתח חיים חדשים, החל לתקוף אותו מצפונו על כך שאולי לא עשה בסדר בכך שלא סלח לאותו גוי שהתחרט על מעשיו ברגעיו האחרונים. הוא כתב את סיפורו ושלח אותו ל70 אנשי דת נוצריים, פילוסופים, רבנים יהודיים ואנשים חכמים מפורסמים מכל העולם בשאלו אותם האם נהג כשורה? והכיצד לדעתם היה עליו לנהוג?

חציו השני של ספרו עוסק בתשובותיהם!

אך בטרם אפרסם תשובות שהוא קיבל, ברצוני לשמוע את חוות דעתכם, חברי פורום נכבדים, מה אתם הייתם עונים לו?? 

אני חושבת  שמעשהו היה נכון! הוא לא היה צריך בשום אופן לסלוח לו, 

איזה זכות יש לבנ"א שהגיע לרמות כאלה של אכזריות????????

להרוג משפחות ככה? בלי רחמים???איך הוא בכלל מעיז לבקש סליחה??

ואם הוא כבר ביקש סליחה אני מאמינה שזה בכלל לא בא מרגשות אשמה ונקיפות מצפון

אך רק מסיבה אחת, כדי לדאוג לעוה"ב שלו!!

תשובה כדי לזכות לעולם הבא, עדיין נחשבת לתשובה, והיא נקראת תשובה מיראה. ביהדות - דבר כזה מקובל. אם כי לא הכי טוב. אכן, איני יודע אם תשובה כזאת תקפה אצל גויים.

זה לא החשוב, העניין הוא שהוא ביקש ליחה לא בגלל שהוא באמת התצטער.......

וזה כאילו שהוא עדיין בשלו, ולא הכפת לו מכל היהודים שנהרגו תחת ידו ולכן אין שום סיבה

שיסלח לו, יוצא שאותו נער עשה ת'דבר הנכון, לא משנה  אם תשובתו מתקבל או לא, מחילה
 
לא מגיעה לו!

עדיין זה נחשב לתשובה מיראה. היינו לא איכפת לו מהעבירות, אלא שהוא מפחד מעונש. "תשובה מיראה קלאסית".

אוקי, אני לא מתייחסת לתשובה שלו! כל מה שאני מנסה לומר זה שין לו מחילה!

רצח אינו בכלל בין אדם לחבירו. לא מועיל על זה מחילה של הקרבן וגם אינו צריך. זה גם משבע מצוות ב"נ. גם אלו היה ויזנטל מוחל לא היה מועיל . ואפילו אלו היה בין אדם לחבירו א"א שהיה מוחל עבור משהו אחר.
יש כאן ב' נדונים: א' אם נהג נכון בשעתו. ועל זה הוא שאל (ויזנטל בספרו). ואמרתי לעייל שלדעתי נהג נכון ב' בגדרי התשובה של אוה"ע . גם אני סובר כמו הכותבים שלכל היותר זו תשובה מיראת העונש. אבל יתכן שאין כאן כלל "תשובה" אלא סוג של רגשי חרטה ומצפון של אדם לפני מותו. ואלו היה בריא היה ממשיך במעשיו. (כוונתי רק כקריטריון לכנתו אבל בהל' תשובה גם שכיב מרע הוי תשובה אם כי לא מעולה)

למה רצח אינו בכלל בין אדם לחבירו?

לגבי שתי הנידונים. א. אני לא הגעתי לכלל הסכמה מה היה עליו לעשות. ב. מה שאתה טוען, שיתכן וחסר לו אחד מחלקי התשובה, שהיא הקבלה לעתיד שלא לחזור לסורו. ואם זה נכון, הרי שהוא לא חזר בו. אבל מקריאת הסיפור נראה, שהוא הבין שהוא שגה.

אפשר לומר שכמעט כל התשובות שקיבל שמעון ויזנטל הועלו פה ע"י החברים.

רוב התשובות פתחו בכך, כפי שכתבו מחשבון וחושב10 שא"א לשפוט אותו על התנהגותו במצב זה ואף אחד אינו יכול להעמיד עצמו במקומו ולומר מה הוא היה עושה. כך שמה שעשה עשה ואין לשפטו לשבט או לחסד.

עם זאת בתשובתם של אנשי הדת הנוצרים, אחר שכתבו כי יש צדק במעשהו הוסיפו, אבל, ובנקודה זאת ג"כ נגע חושב10 כי בדת הנוצרים מקובל שאדם אחר שעושה חטאים בא לפני הכומר, מתודה בפניו על חטאיו והכומר סולח לו, הכומר חייב לסלוח, זה הנוהל, אך כמובן שלא שפטוהו כנ"ל.

עוד הוזכר בתשובות את טענתן של רותם ורקדנית כי לא תיתכן מחילה לאדם כזה וכדברי חושב וחזןגדול שגם אינו בעל דבר על חבריו היהודים שנרצחו למחול על דמם. 

אך מאידך היו שטענו כי הרי ממילא לא היתה מועלת מחילתו מסיבות הנ"ל א"כ כן היה עליו לסלוח. מה גם שיתכן שהכניס עצמו  לסיכן בכך שיצא שמא היו עולים עליו שלא סלח והורגים אותו.

אולם היו שטענו כי אף שאין המחילה מועלת מ"מ לא היה עליו להשקיט את מצפונו של הנאצי ברגעיו האחרונים בכך שהיה סבור כי נמחל לו וממילא טוב עשה.

בתשובתו של הרב יהושע העשיל הופיע דבר מעניין הוא הביא בדבריו סיפור:

רב אחד (איני זוכר את השם) היה נוהג לגלות ממקום למקום לבדו בבגדים פשוטים כך שלא יכירוהו. באחד מנדודיו כאשר חזר לעיירתו עלה על הרכבת, נכנס לקרון פנוי, פתח את ספרו והחל בלימודו בעת הנסיעה, באחד התחנות עלו שלושה יהודים והצטרפו לקרון שלו, לאחר כמה רגעים הוציאו חפיסת קלפים, החלו לחלק ביניהם, אך הם היו שלושה בשולחן של ארבעה והיה חסר להם רביעי למשחקם, ביקשו הם מהרבי (שכמובן לא זיהו אותו) שיצטרף עליהם לרביעי במשחק, אחר סירובו המתמשך של הרבי להיענות להם והתעקשותו להמשיך ללמוד, זרקו אותו מקרונם והביאו מישהו אחר שיצטרף אליהם למשחק, הרבי נותר עומד במעבר ממשיך בעיונו.

משהגיעה הרכבת לעיירה, ירדו כולם והנה כל אנשי העיירה צובאים על פתח הרכבת מחכים לרבם הנערץ, ראו זאת אותם יהודים וקלטו שאותו יהודי היה בעצם הרבי שלהם, בושה כיסתה את פניהם, הלכו לרבי לבקש את מחילתו אך הלה סירב לדבר עמם בכלל, ניסו וניסו שוב ושוב ולא עלתה בידם, הלכו לבנו של רבי וביקשוהו שיברר אצלו מדוע אינו מוכן לקבלם, הלך הבן לשאול את אביו והלה השיבו:

אילו פגעו בי אותם יהודים ודאי שהייתי סולח להם מיד, אך לא בי פגעו שאילו היו יודעים שהנני הרבי ודאי לא היו עושים את מה שעשו, אלא בכל יהודי ליטא הם פגעו, א"כ עליהם ללכת לכל היהודים שבליטא ולבקש מחילה מכל אחד ואחד, אם כולם יסלחו אסלח גם אני...

כ"ש בנידון דידן, מסיים הרב יהושע העשיל, אין אתה יכול למחול על דמם של כל היהודי שנשפך בגלל אותו נאצי, ע"כ אל לך לייסר את מצפונך בדבר זה, טוב עשית!