חג העצמאות? האם יש על מה לחגוג

א. כרגיל תחנון + סליחות
ב. רק תחנון
ג. שיטת בן גוריון - לא תחנון ולא הלל
ד. הלל

תוקן על ידי nipnap ב- 26/04/2009 16:54:55

      בדברים שלהלן המובאים לקראת יום העצמאות נבקש להתמקד בחזון הגר"א על תאריכי הגאולה ובניסיון להבין מעט את המהות המסתתרת מאחריו, שהרי אמרו חז"ל ש"היום גורם". למשל, ראש השנה נקבע ליום הדין מתוך הנחה שבו נברא האדם הראשון. וכך היה ראוי לבאר כיצד הדברים מתממשים בכל חגי ישראל. להלן נדגים זאת בתאריך של יום העצמאות, שכן " סימנא מילתא" (הוריות יב ע"א).

      מכמה מקורות שנכתבו הרבה לפני קום המדינה מגלים תלמידי הגר"א שקיבלו מרבם לעשות דווקא ביום 20 לעומר את המעשים החשובים שיהיו אבן פינה ליסוד הגאולה, שכן ביום זה אין הקליפה שולטת. 2 לכן החלו תלמידי הגר"א בהקמת "בית המדרש אליהו" על שם רבם, מעשה שהיה עבורם דבר גדול ביותר, ביום 20 לעומר בשנת תקע"ב. והרי יום 20 לעומר הוא ה' באייר – יום העצמאות. מפאת החשיבות העצומה של הדברים נביאם להלן מכמה מקורות כלשונם.

      בספר 'קול התור' המיוחס לתלמיד הגר"א ר' הלל משקלוב, שחנן את ירושלים כ-30 שנה, נאמר (פרק חמישי ע' 114):

וכאשר קבענו מושבנו בעיה"ק ירושלים ת"ו בשנת תקע"ב, ובאחד הימים באותה שנה שבו הניחו את היסוד להקמת "בית מדרש אליהו" על שם רבנו הגר"א, בגוונין אחד נהירין, כי באותה שעה נפתח החלון הראשון של מחיצת הברזל לחדור לזכות של ברית אבות (החיבור שהוא יסוד בתפארת דרך מלכות) שהיה נפסק מחורבן בית המקדש. ואותו היום היה יום עשרים לעומר שהוא יסוד בתפארת כידוע ליודעי ח"ן.

בספר "מדרש שלמה" (דרשה ט"ז ע' 53) מדברי ר' שלמה זלמן ריבלין כתוב:

ימי הספירה אפוא הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם גם רגישים יותר להדבקות הקליפות, כי כלל ידוע הוא שכל המקודש ביותר הן במקום והן בזמן בכל נושאי הקדושה – עלול להיפגע יותר ע"י ה'סטרא אחרא' שיונקת את חיותה רק מהקדושה. וזהו הטעם שבימי הספירה צריכים להיזהר יותר ממגע עם חברותא רעה ומדברי סכנה, זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר, ויום הארבעים ושניים בעומר, כידוע ליודעי ח"ן (שני הימים האלה נתונים בשילובים של קו הרחמים – כ' בעומר דתפארת ויסוד, מ"ב בעומר דמלכות ויסוד, וראוי להרחיב גם על מ"ב בעומר - יום ירושלים, ועוד דברים מופלאים, אבל אכמ"ל).

בספר "מוסד היסוד" (מיוחס למשפ' רבלין, ירושלים תש"ס, ע' 184) נמצא שאבן הפינה לשכונה הראשונה שהוקמה בירושלים שמחוץ לחומות – שכונת נחלת שבעה, הונחה ביום 20 לעומר, בשנת ה'מלאכה תצלח' – תרכ"ט.

הרב שמואל ריבלין, נכדו של מחבר הספר "מדרש שלמה", ביאר בספר "אור שמואל" את מהות יום ה-20 לעומר על פי הנאמר בספר "קול התור", פרק ג'. שם מגלה הגאון את 156 מעלות הגאולה, ובמעלה י"ז נאמר: " וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה " (עוב' א:יח). כידוע שיעקב הצליח להתגבר על עשו ושרו רק כאשר יוסף היה עימו והגן על אמו. ומעמד יעקב הוא בספירת "התפארת" הכוללת את מידת החסד של אברהם ומידת הגבורה של יצחק, ומעמד יוסף הוא בספירת ה"יסוד" הכוללת את הנצח וההוד, וה'מלכות'. מעלתה שאין לה אורות משלה וכוחה ביניקה מכל השישה. נמצא שביום העשרים לעומר יש התכללות של כל הספירות יחד במעלה העליונה. וכתוב בספר "קול התור" בפרק החמישי שתמצית שורש התיקונים הם שבעה, והתיקון השלישי הוא התכללות, ומשמעותו היטהרות מנטיות אנוכיות והתחברות לכלל ישראל, ש"אין בפרט אלא מה שיש בכלל, וכל ישראל ערבים זה לזה בנשמה אחת".

      ואכן כך נהגו תלמידי הגר"א שבלב שמח עקרו את עצמם מהגלות ובזה ויתרו על מעמדם, פרנסתם, ביטחון קיומם ואפילו תורתם, שכן ריבוי הייסורים בארץ ישראל גרם להם ביטול תורה גדול. ולמרות הסכנות והצרות שהמיתו רבים מהם איש מ-511 הנפשות שעלו לארץ לא נטש את דרך הגאולה של רבם, שכן רבם לימדם שארץ ישראל נקנית בייסורים. לכן צלחה דרכם להביא עוד ועוד יהודים לארץ ישראל ולהקים יישובים ולעשות עוד מעשים טובים שאין המקום לפרטם. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה נטשו בני בניהם של תלמידי הגר"א את דרך הקודש של רבנו – לתת הכול לכנסת ישראל בסוד ההתכללות, והחלו לדאוג לעצמם, ולכן נלקחה מהם הבכורה וניתנה למי שהפקיד והפקיר את עצמו עבור גאולת הארץ.

      עוד כלל לימד הגר"א שנמסר בספר "מעשה רוקח" (ע' קל"ח) לר' אלעזר רוקח (אב"ד אמסטרדם שנה-לא ידוע) שיש משמעות למספר בסדר הפסוקים בתורה. למשל, התיבה "שלום" נזכרת לראשונה בפסוק 376 מתחילת התורה: " וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם " (בר' טו:טו). ואכן ערך התיבה שלום = 376.

 ואשר לשיבת ציון השלישית – הפסוק ה-5,700 הוא " וַיִּחַר -אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת-כָּל-הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה " (דב' כט: כו). ואכן שנת ה'ת"ש היא שנת תחילת השואה – 1940. והגר"א ברוח קודשו אמר שלפני הגאולה יהיה חורבן נורא בגלות וציין את הפסוק "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" ( עוב' א:יז) . פסוק זה צוטט ע"י הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', בשם ה"חפץ חיים" (שציטט את הגר"א), ועל הרקע שלו הוסבר נס הבלימה של רומל באל-עלמיין קודם הגיעו לארץ. פסוק זה נכתב גם על חזית הבניין של ישיבת פוניבז'.

      הירושלמי מלמד כי "אבותיכם אף על פי שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל אתם משאתם נגאלים שוב אינכם משתעבדים" (שביעית ו, א), ומביא ראיה מן הפסוק "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דב' ל:ה).

 פסוק זה הוא הפסוק ה-5,708 בתורה, והמספר הזה הוא שנת תש"ח, שבו זכינו בהקמת המדינה ויכולנו לחוקק את חוק שיבת ציון שעליו אמרו חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, ע"א).

ברוקלין.

הוו"ח אי"א נו"נ מלאכתו מלאכת שמים

מוה"ר אלי' ליב שי'

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מה' אייר, הנה ידוע פתגם הבעש"ט ששמענוהו כ"פ מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שמכל דבר שהאדם רואה או שומע יכול ובמילא גם צריך ללמוד הוראה בעבודתו אם השי"ת, ועאכו"כ במאורע שנוגע לכו"כ מבני ישראל, וברפט אם רואים שמסר השי"ת רבים ביד מעטים באופן נסי, ה"ז צריך לעורר תוספת כח לעבדו ית', ואין להתרשם כלל וכלל ממה שישנם נוהגים באופן אחר, ורוצים לבאר הנהגתם ע"פ שכל שהם הרוב, והנ"ל הוא הוכחה להיפך, שאין הרוב בכמות מכריע כלל וכלל, וגם אלו המתנהגים אחרת יודעים עד"ז, אלא שיצרם הרע אין נלחמים בו כראוי, ולכן נופלים תחת משלתו, שזהו נוסף על כל שאר הענינים הנהגה דכפוי טובה באופן היותר מבהיל.

משל למה הדבר דומה, למלך גדול ורב, שמראה אהבת הגדולה והעצומה לאיש הדיוט נבזה שפל אנשים כו', ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו כו', ומכניסו להיכלו היכל המלך כו' (ע"ד המבואר בתניא פרק מ"ו), האפשר לומר ששפל אנשים זה יאמר למלך, אשר היכל זה אינו של המלך אלא של ההדיוט, ולכן יתנהג בו כפי רצונו, ותחלת הנהגתו היא לגרש אתה מלך מהיכלו בכל האופנים שאפשרי, והיינו ע"י הנהגה גסה היפך ציווי המלך על כל צעד וצעד?! והנמשל מובן...

בברכה לכהנ"ל.

ג'תסט

מוה"ר אלי' ליב: רבקין.

מכתבו מה' אייר: ותוכנו: בין המחנכים יש מציעים לעבור בשתיקה על יום העצמאות שנקבע לה' אייר ויש המציעים להזכיר במלים ספורות על המאורע שאירע לפני שבע שנים (?), שערבים התנפלו עלינו וה' ברחמיו הצילנו.

ראה גם לעיל אגרת ג'תד

אין מקום בשנה זו דוקא, וגם לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, לשנות את ההנהגה ביום העצמאות, ואין גם לבסס את השקפת השמחה – שהרי לאחר נסים כה גלויים, ביטוי השמחה הי' צריך להיות בתוספת בעניני מחולל הנסים – תורה וקדושה, ורואים כי אדרבה, גדלה ההרגשה של "כחי ועוצם ידי" (ואפילו לא מדגישים כ"כ המס"נ של הנלחמים), ולמרות כי גם הקצינים הגבוהים הודו כי "יד ה' היתה זאת", וכ"א הרגיש בזה ובמיוחד ראשי הצבא שידעו את הכחות שמכל צד ואת הסכויים שע"פ טבע הסותרים את המציאת של תוצאות המלחמה ואופנן – אך ביטוי השמחה מוכיח את ההיפך הגמור . . . ובמיוחד, כי גם אלו שנהגו לומר הלל לא היו צריכים לברך עליו, וכן ברכת קדוש ועוד, והרי אלו ברכות לבטלה. וי"ל אפילו בברכת שהחינו – וכמה מרבני אהקת"ו פסקו שאסור לברך על ההלל ופסקו שלא לאמרו.

מצער המצב וההפקרות שגם קטנים – פס"ד בזה ומשמיצים את רבני ישראל שאסרו לברך על ההלל בימים ההם ולאמרו, ומזלזלים בכבודם ואין פוצה פה ומוחה וכו'.

הוספה