מילים

כתובות יפה כל כך, מסודרות בשורה, כמו חיילים במסדר

משתלבות אחת בשניה, וכל אחת גם לחוד

הוא כתב אותם, וזה מה שהיה העיקר כאן

עכשיו זה גם מה שמכאיב

הדפסתי אותן. הדבקתי אותן.

הן היו אצלי בארנק, בתא הפנימי

עשו לי טוב על הלב,

כמעט באותה מידה שזה רע עד עכשיו,

מפעפע כמו ארס מבפנים

אנשים לא אוהבים כשמשקרים להם

ופתאום את קולטת שנפלת בפח

כשאנשים כותבים משהו, הם מתכוונים לזה?

לא בהכרח

החלום הגדול והמתוק ההוא אמר שכן

המציאות ניפצה אותו לאלפי רסיסים נוצצים, מחזירי אור

פזורים על הרצפה,

עלובים

עלובים כל כך

ופעם עוד האמנתי.

היתי מתענגת על הצליל שלהן, כשנהגו בשפתי

על החיבה שנשבה מהם

חמה כל כך

כל כך..

פעם לא חשדתי שגם.. מלאכותית

חשבתי שהעט הזו דיברה רק אלי

וגם בכך טעיתי

מסתבר שעוד רבות חוו את אותה תחושה

והוא אמר שזה רק בשבילי

עוד שקר

נוסף לרשימה

ועד עכשיו הוא כותב לו שם

אותו ועוד אות, מילה ועוד מילה

אני עוד תופסת את עצמי מגחכת מהצד - -

אנשים באמת נוטים להאמין לו

פתאים.

כשאנשים כותבים משהו, הם מתכוונים לזה?

לא בהכרח

החלום הגדול והמתוק ההוא אמר שכן

המציאות ניפצה אותו לאלפי רסיסים נוצצים, מחזירי אור

פזורים על הרצפה,

עלובים

עלובים כל כך

ופעם עוד האמנתי.

המילים שלו מקוללות לנצח

שפחות לשקר ההוא, הגדול, מהעבר

אנשים עוד יכולים להמשיך להנות מהכשרון הזה

לחרוז חרוזי שקר,

 לשוא

אתה בטוח,

אני

מהססת.

אתה נואם,

אני

שותקת.

אתה מסביר,

אני לא -

מבינה.

אתה מרגיע,

אני לא  -

ממש לא

רגועה.

זהו,

כבר לא מסוגלת..

לשמוע

את הקול שלך באוזן

שלי.

כמו אלף מחטים,

הוא צובט לי

את הלב..

כואב

כל כך כואב.

ולא מובן

לא ברור

כמו כלי שבור

מושלך

על הרצפה

ואין, כבר אין

מה לעשות.

הבעיה היא

אבל

שאצלי – אין

גבולות

אין דבר כזה

שאין

מה לעשות.

תמיד ימצא

פתרון

גם אם הוא

הזוי.