מילים

_________________

נגמרו החגיגות

רק מהחלון שלי רואים

שהגחלים עוד

בוערות.

הכל חשוך שם,

אמצע הלילה.

את המדורה שלו כבר מזמן

הכניעה הרוח

אין בה ולו ניצוץ אחד

של חיות.

במדורה שלי עוד מבהיקים מדי רגע

הבזקי תקוה אדמדמים.

ויש מדורות

שלא נגמרות לעולם

הן ממשיכות

לבעור גם אחרי

שכולם הלכו

שכולם כבו

גם אחרי יום, שבוע

מסתבר, שגם

אחרי שנה.

ולא כולם רואים

איך היא בוערת

זה עמוק בפנים, נשרף לו שם

אין בה לא חום ולא אור

רק לחישה עמומה

קצת חוט של חיים

ואם מקרבים אליה גפרור

היא מסוגלת

לשרוף הכל.

את הרישול בו בגדיו

תלויים על גופו

את הרזון שאומר לי רק

עד כמה

כל הגשמיות הזו
לא לרוחו.

את החיוך שלו, הגדול

מרוח תמיד, בלי קשר, מטופש

כל כך מטופש

ומתוק –

כי הוא תמיד שם.

את האוזניות שתמיד תחובות באוזניים

והפאות מאחור, והחוטים עד לכיסים..

והמשקפים –

שהמקטינות לו את העינים

אבל עדין אפשר לראות

עד כמה הן

חמות. וחומות.

אח.

איך הידים שלו, החזקות, תופסות בספר

לא מרפות

ואיך הראש מורכן אליו

מהורהר.

שדה גדול, יער מאיים, ביצה

ועוד שביל שאין לו סוף -

צריך לחצות, עד אליו.

אבל הוא ויתר, הוא כבר בשביל אחר

רק אני כאן,

עוד אוהבת, את הרישול בבגדיו

את החיוך על פניו

את הלב שבפנים,

הלב ששכח

אח.

הוא רכון כעת על דף

ממש רחוק מפה

קילומטרים

עם עט סגולה, דקיקה

משרבט

עוד אות

על דף שצמא

לגמוע מילותיו.

הוא לא יודע שגם אני

מול המחשב

מקלידה, עוד מילה

וכותבת, שוב.

כותבת עליו.

ודאי,

גם שולח מבט

אל ספר פתוח שמונח

על ברכיו

ואולי גם הוא באמצע

שיחה חשובה

מחזקת.

הוא תמיד שם

בשביל כולם

רק לא בשבילי.

ודאי,

הוא מסתכל דרך החלון

אל השמים השחורים

המנוקדים

ומייד מתחברות לו תחושות

לשירים

כמו אצלי..

בדבר הזה,

אנחנו דומים

בינתים.

ודאי,

צינת הלילה, איוושת הרוח

אולי מתגרדת לו

המחשבה

ונצבט הלב

אולי עוד כואב

שם בפנים

גם אצלו.

ודאי,

זה עוד שיר

נטול חרוזים, עמוס

משמעות

שאני מקלידה

אל תוך המסך

בעוד לילה של

לבד.