שאלה הלכתית בגנב משואל לזמן

שאלה זו מקדימה שאלות אחרות העוסקות בתפיסות יסודיות יותר בעניין זה.

המקרה
א' השאיל לב' את מכוניתו ל20 יום.
ג'-הגנב, גנב את המכונית לאחר 10 ימים.
[א' נעלם]
ב' תובע מהגנב מכונית.
ג' הגנב טוען, "אשכור עבורך מכונית לעשרה ימים, ועם א' סיכמתי לפני שנעלם שאקח המכונית בינתיים".

נניח שבית דין מוצא סימוכין לאפשר לגנב לדון עם א' בבוא היום (וגם מצד צורכו של השואל כלפי א').

השאלה
עם מי הצדק?
האם יכול הגנב להחזיר רכב זהה לעשרה ימים בלבד, או שמא מחויב הוא להשיב לו רכב שלם.

מכיוון שהדיון הוא תיאורטי, אז עלי באופן אישי הגנב לא נאמן. אם בכל זאת בית דין נתנו אמון לדבריו, אז עדיין שאר דברי עומדים בעינם, שאין לו זכות לקחת מהשואל את מה שהבעלים נתן לו במפורש (להבדיל משומר חנם ושומר שכר, שאצלם כן שייך לומר כדבריך). ולשואל אין סיבה שתהיה זכות לדרוש את הרכב ליותר מ20 הימים שנקבעו.

שמא יש עוד מי שיכול להביע דעתו על דרך הפשטות, האם השואל יכול לדרוש שלא בשם הבעלים, אלא בשם עצמו, את כל הדבר או את הדבר לזמן שהיה ברשותו?

ובכל זאת, מה התשובה לשאלתי "א השאיל רכב ל-ב ל-20 יום ונעלם. מה קורה אחרי 20 יום? האם ב צריך להחזיר את הרכב ליורשים של א? או לשמור את הרכב לעצמו?"

נשאל שאלה יותר פשוטה: א השאיל רכב ל-ב ל-20 יום ומת אחרי 10 ימים. אין לו יורשים. לכאורה, במקרה זה ב יכול להשאיר את הרכב אצלו, כי הוא זכה מההפקר.

במקרה אחר: אם ג גנב רכב ישירות מ-א, א מת ואין לו יורשים - גם אז ג יכול להשאיר את הרכב אצלו, כי הוא זכה מההפקר.

אם משלבים את שני המקרים: א השאיל רכב ל-ב ל-20 יום. ג גנב מ-ב אחרי 5 ימים. אחרי עוד 5 ימים, א מת. עכשיו, האם ג זוכה מן ההפקר? או ש-ב יכול לתבוע את ג שיחזיר לו את הרכב כי הוא היה אמור לזכות בו?

המקור במשנה, היא המשנה השנייה בהמפקיד:

"השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא תחזור פרה לבעלים".

השוכר פטור מאונסין, ואילו השואל מתחייב לשוכר תמורת הפרה גם כשטוען טענת אונסין (ראה אב"ע על הפסוק). ומבואר במשנה שגם רבנן דר' יוסי וגם ר' יוסי הניחו שחיובו הראשוני של השואל כלפי השוכר הוא לשלם לו פרה שלימה, אלא שלר' יוסי כיוון שהתחייב על פרתו של משכיר, הרי התשלומין  עבור הפרה שייכים לבעל הפרה, המשכיר ולא השוכר.

ולאור הדברים האמורים, נשאלת השאלה, מדוע לא היה לחז"ל ולנו נוח יותר אילו היה כתוב במשנה כך:

"השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר פרה לשילום ימי השכירות".

[אראל, לשאלתך, זו סוגיה בכתובות, על הנעדר והנשבה, איך דואגים לנכסיו, והוא עניין אחר]

וחזרה לשאלה: מדוע שואל משוכר מתחייב לדעת חז"ל על פרה ככלל ולא על הפרה לימי שכירותה בלבד?

ישנה נטייה לראות בהתחייבות השומרים והשואל, חיוב של החזרת המצב לאיך שהיה, ואילו ההגבלות שהיו במצב הקודם אינן ניכרות בדבר (בפרה) על מנת לשנות את גדר החיוב, וכאן א"כ ההתמודדות מול צורת החיוב מבחינת היחס החוקי (והוא יכול להיות אובייקטיבי) לעומת הגינות בשורה התחתונה, זו צריכה להתעניין בהפסדו של השוכר ופחות בגדר חוק החיוב, ואזי גם ישתנה החוק עצמו.

מ"מ נדמה שאם הייתה המשנה פוסקת כנ"ל בהצעה החילופית, לא היה זה מעורר השגה או טענה על כך, הלא כן?

_________________

א. לא כתוב מה השואל משלם לשוכר. מה שאמר ר' יוסי "תחזור פרה לבעלים", אפשר לקרוא כך: "תחזור פרה לבעלים מייד". וכשת"ק אומר "והשואל ישלם לשוכר", אפשר לקרוא: השואל ישלם לשוכר, ובתום ימי השכירות השוכר ישיב למשכיר כדין כל שוכר.
לשוכר אין שום זכות בפרה מעבר לימי השכירות! המשכיר קנה אותה והיא לגמרי שלו, מלבד מה שהוא הסכים לתת לשוכר זכויות זמניות בפרה. כל מה שמעבר נשאר למשכיר שהוא הבעלים.
ב. כאן מדובר שהשוכר נפטר מחיובו (הגמרא מסבירה שהוא השאיל ברשות), וא"כ לבעלים אין שום טענה. הוא הפסיד את הפרה כי היא היתה זקנה. את ימי השכירות שבינתיים הוא כמובן לא הפסיד, מכיוון שהשוכר שילם עליהם. אילו היה מדובר בשואל באמת הוא היה מתחייב.

מיכה

איך תסביר את החלק הראשון של "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא תחזור פרה לבעלים"

יהוסף

מה קורה אם הפרה מתה ביד השוכר?