זייארה - שירי עליה לרגל
אחת מהמסורות החשובות והמרכזיות בקרב יהודי בבל היה מנהגם עתיק היומין לעלות לרגל אל מקום קבורתם של גדולי האומה הקבורים בבבל ובארץ ישראל ולהשתטח על קברותיהם. בבבל מצויים קברותיהם של גדולים בישראל, בהם אלו שגלו לשם עם חורבן הבית - הנביא יחזקאל, עזרא הסופר, ר' יהודה בן בתירא ור' יהושע כהן גדול.
כבר בתקופת הגאונים אנו שומעים על המנהג הזה, ומאז, במשך קרוב לאלף שנים אנו מוצאים תיאורים של אירועי הזייארה בספרי מסעותיהם של נוסעים, יהודים ונכרים, שפקדו את בבל ואירועים אלו עשו עליהם רושם רב. את קברו של יחזקאל הנביא למשל, נהגו לפקוד בחג השבועות, ואז היה צר המקום מלהכיל את אלפי העולים לרגל. פיוטים רבים חוברו לכבוד אותם צדיקים והושרו שם, אם על ידי העולים עצמם ובדורות האחרונים על ידי להקות מקצועיות של דקאקאת (מתופפות יהודיות) ולהקת צ'לר'י (מוזיקאים המומחים בביצוע מקאמים).
שירי הזייארה (זייארה=ביקור) הם שירים עממיים, רובם כתובים בשפה הערבית יהודית העממית, שחוברו על ידי עולי הרגל ותיארו בצורה קלילה ומשעשעת את תלאות המסע והדרך מצד אחד ואת חווית הביקור בקברות הצדיקים מצד שני.
השירים המתארים את תחנות המסע, כונו בשם קונאג'ים (קונאג'=תחנה ) ומספר הבתים שלהם היה כמספר התחנות בהן חנו עד שהגיעו אל מחוז חפצם. השירים האלו מוכרים גם בשם "צורי גואלי יה", על שום הפזמון החוזר הפותח במלים אלו. השירים הללו נתחבבו על יהודי בבל, שהחלו שרים אותם גם בהזדמנויות אחרות. במשך הזמן אף הוסיפו בתים נוספים לשירים האלו והתאימו אותם גם לאירועים אחרים.
התגבשותו של סדר ה"שבחות" והשירים
השירים והפיוטים למיניהם נקראו בפי יהודי בבל "שְבַח", מלשון שבח לאל. רפרטואר השבחות הבבלי הוא מצומצם ואיכותי ומורכב משלוש קבוצות עיקריות הבנויות בסדר כרונולוגי: קבוצת שירים אחת היא של משוררי ספרד (המאות ה-10 עד ה-12) כמו ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא; קבוצה שניה ומשמעותית ביותר היא שירתו של ר' ישראל נג'ארה (המאה ה-16), שתופסת חלק נכבד מאד בספר השבחות הבבלי. הקבוצה השלישית היא מתקופת היצירה הפורה של 200 השנים האחרונות.
בספרי השבחות העתיקים של יהודי עירק מסודרים השבחות על פי מחזור השנה ומעגל החיים, ואנו יכולים ללמוד מספר השבחות והאופן שבו היו מסודרים על מסורת הקהילה, חייה ומנהגיה. אנחנו רואים למשל שהמדור הראשון בספר השבחות הוא "שבחות לאשמורת הבקר", כשהשבחות המסודרים לפי ימים - שבחות ליום א', ליום ב' וכן על זה הדרך עד שבחות ליום השבת. מהיום יום אנחנו מגיעים כמובן לשבת ואחרי השבחות של שבת נמצא שבחות לר"ח, לחנוכה ופורים עם השבתות המיוחדות להן (שקלים, פרה, זכור). מעניין מאד לראות שלחודש ניסן ולשבת החודש מוקדש מדור מיוחד בפני עצמו, המעיד על המעמד המיוחד של חודש ניסן בקרב יהודי בבל, הנוהגים מיד אחרי פורים להתחיל לומר את השבחות לקראת חודש ניסן. אחרי חודש ניסן אנחנו מוצאים כמובן את השבחות לפסח ולשבת שירה, ואז שבחות לל"ג בעמר ולרשב"י. מעניין שאחרי הפיוטים לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, מופיעים השבחות לצדיקים הקבורים בבבל (שירי העלייה לרגל - "הזייארה) ומיד לאחר שירי העלייה לרגל מופיעים שבחות לירושת"ו (ירושלים תיבנה ותיכונן) ולא"י. הסדר הזה של השבחות הולם את הידוע לנו על מנהגי העלייה לרגל - העלייה ההמונית לקבר יחזקאל הנביא למשל נעשתה סביב חג השבועות. הסידור הזה של השבחות הוא בין היתר אסוציאטיבי - רשב"י מוביל לצדיקים אחרים המובילים לעלייה לרגל המובילים לשירים שסודרו במדור מיוחד לכבוד ירושלים וארץ ישראל. רק לאחר מכן מופיעים שבחות לשבועות ועשרת הדברות, לראש השנה וימי התשובה (ראוי לציין שהפיוט ידיד נפש מצוי במדור של עשרת ימי תשובה!), סוכות, הושענא רבא ושמחת תורה, רק בסוף הספר, אחרי שאנחנו הולכים וסובבים את כל מעגל השנה (לבד מהעלייה לרגל ושירי ירושלים שמצד אחד שייכים לכל השנה ומצד שני הופיעו מתוך הקשר אסוציאטיבי) מופיעים השבחות למילה ולחתן. בסוף הספר מופיע מדור של "שירי רנה" (כמו מה נאוו עלי, שמן תורק שמך, שיר השירים) ושל "מקאמת" ("פתיחות" לשירים).
http://www.piyut.org.il/articles/214.html
