מבסיס מפוצל לראשית אחדותית

השאלה הראשונה שצריכה להישאל לגבי כל סוג של מדע היא, מה תחום המחקר שלו. לאחר שאנחנו יודעים את מה אנו עומדים לחקור, אנו יכולים להתחיל.

לדוגמא, אם אנו היינו אמורים ללמוד פיזיקה, הדבר הראשון שחשוב היה שנדע הוא, שתחום המחקר של הפיזיקה הוא הדברים המדידים. נתעסק עם נוזלים, מוצקים, אטומים, קוורקים וכו' והיחסים ביניהם, אך לא נלמד על נושאים כמו מבנה נפש החתול או תבניות הרמוניות ביצירתו של מוצארט. בהחלט ייתכן שאלו נושאים מרתקים, אך הם אינם בתחום המחקר שלנו.

תחום המחקר של הפסיכולוגיה הוא נפש האדם. רגשות, חרדות, הגורמים לאושר והפרעות התנהגות – בפנים. שיטות הצפנה באמצעות מספרים ראשוניים או מבנה אדמת המדבר - בחוץ. ובאותו האופן, בתחום הטבחות, כל מה שקשור לאוכל – בפנים, כל מה שלא – לא.

בכל מדע יש דברים שהם בתחום המחקר שלו, ודברים שנשארים מחוצה לו...

כמעט בכל מדע... וכאן נעוץ ההבדל העקרוני בין התחום שלנו לבין שאר המדעים.

תחום המחקר שלנו, הוא הכל בבת אחת, השלם הכולל את כל הדברים כולם, תחום המחקר שכולל את כל תחומי המחקר ביחד. אנחנו רוצים לחקור את המהות של היקום כשלם, מבלי להשאיר דבר בחוץ. הכל מעניין אותנו והכל רלוונטי לגבינו.

לעומת המדעים הפרטיים, שככל שמתמקצעים בהם, יותר ויותר דברים יוצאים מתחום המחקר, אנחנו רוצים להמריא אל על ולקבל תמונת-על של כל הדברים ביחד, לחקור את טבע הקיום כשלם, ולא להשאיר ולו פרט אחד קטן בחוץ. במטפיזיקה אנו רוצים להתייחס להכל בבת אחת, לברר את פשר השלם המכיל את כל הדברים כולם.

אפשר לומר שאנחנו מאמצים גישה הוליסטית?

במידה מסוימת אפשר לומר שכן. אם נשווה את הגישה הרפואית ההוליסטית לזו הקונבנציונאלית נראה שההבדל ביניהן טמון בכך שזו הראשונה מתחשבת בכל האספקטים המרכיבים את האדם, לעומת האחרונה שמתחשבת רק בהיבטים הפיסיולוגיים המקומיים.

השלם בדוגמא הנ"ל של הרפואה הוא האדם, מהו השלם במקרה שלנו?

השלם שלנו הוא 'הדבר הזה שאנו חיים בו' שכולל גם אותנו וגם את כל שאר הדברים. לא משנה כרגע איך נקרא לו, העיקר שנבין שאנו מדברים על השלם שכולל את כל מה שהיה, כל מה שהווה וכל מה שיהיה. השלם הגדול ביותר שלא משאיר שום דבר לא בחוץ. השלם המופשט ביותר, שכולל את הגדול והקטן ביותר, את המוחשי והרוחני ביותר, את העתידי והעתיק ביותר, את הקונקרטי וההזוי ביותר, את כל הקצוות האפשריים ואת כל הטווח שביניהם. השלם הזה הוא שדה המחקר שלנו שכולל את כל שדות המחקר האחרים, כולל אלה שעדיין לא גילינו.

שאלות:

• מה ההבדל בין תחום המחקר שלנו לבין שאר תחומי המחקר?
• האם יש משהו שלא כלול בתחום המחקר שלנו?

אחת המשימות הראשונות שלנו תהיה למצוא מה השם הכללי הראוי למה שמכיל את כל הדברים כולם, לברר איך קוראים לשלם הזה, שיהיה מעתה והלאה תחום המחקר שלנו הכולל את כל מה שהיה הווה ויהיה.

כל עוד נסכם בינינו מראש, נראה שכל שם שניתן לו יכול להתאים...

אתה צודק. אכן כל שם יכול להתאים כל עוד נסכם בינינו שכאשר אנו אומרים אותו אנו מתכוונים לשלם הכללי ביותר. לדוגמא, אנחנו יכולים להסכים בינינו שמעתה והלאה X יהיה השם של מרחב המחקר שלנו, וכך כל אחד מאיתנו ידע למה אנחנו מתכוונים כאשר אנו אומרים X. אך אנו לא מחפשים סתם עוד שם שרירותי אלא את השם המתאים ביותר.

איך מוצאים שם מתאים?

בדרך כלל שם טוב לקבוצה הוא שם המכיל תכונה המשותפת לכל חברי הקבוצה. לדוגמא, לקבוצה המכילה את כל החיות קוראים (באופן לא מפתיע) 'חיות', מפני שתכונת החיים משותפת לכל חברי הקבוצה. אך אם היינו קוראים לקבוצת החיות (זאת אומרת, אם לא היה לנו את השם חיות) בשם ה'שעירים', זה היה שם הרבה פחות טוב. אמנם לרוב החיות יש שערות על גופן, ולכן הוא מתאר תכונה משותפת יחסית, אך מה עם כל החיות הלא שעירות? ומה עם שטיחים ודברים שעירים אחרים, הרי הם לא בקבוצה שלנו? אמנם, השם 'שעירים' יהיה הרבה יותר טוב מאשר שם שרירותי שלא אומר כלום כמו 'בפוּפְסְטִיק' אבל הוא עדיין יהיה הרבה פחות טוב מהשם 'חיות' בו אנו משתמשים.

חשוב רק שנבין ששלושת השמות (חיות, שעירים ובפוּפְסְטִיק) היו יכולים לתפקד בתור שמות לקבוצת החיות אם היינו מחליטים כך, אך השם חיות וודאי מתאים וטוב יותר.

אני מבין את הדוגמא, אך אם נחזור לתחום המחקר שלנו, לשלם הכללי ביותר, אז נראה שיש לנו כבר שמות מוכנים בשבילו. האם יש בעיה עם השם 'הקיום' אותו אנו כבר מכירים?

אין כל רע, ובתור התחלה הוא שם מצוין מפני שמדובר במושג בסיסי ומקיף מאוד. הקיום בוודאי יהיה עדיף על שם כמו 'האדומים' שכולל רק את כל מה שצבעו אדום אך משאיר בחוץ את כל מה שצבעו אחר, אבל בכל זאת יש בעיה עם השם קיום אם אנו בוחנים אותו בתור שם כללי הראוי לשלם לו אנו רוצים לקרא.

השם הקיום, מעצם משמעותו, מוביל אל הקבוצה המכילה את כל מה שקיים (את כל מה שיש לו את תכונת הקיום), וזה המון, אבל אנו רוצים לכלול בתחום המחקר שלנו גם את כל מה שלא קיים, הרי גם דברים אלו הם חלק מהשלם הכולל את כל הדברים כולם, היה הווה ויהיה.

תן דוגמא למשהו שלא קיים.

סבי וסבתי ז"ל שלצערי לא זכיתי להכיר, חשבון הבנק שסגרתי לפני עשר שנים, שיח העגבניות שיצמח בעתיד מהזרעים שאזרע מחר בגינה – כל אלה, לצד המון דברים אחרים, הם דברים שאינם קיימים, דברים שאין להם את תכונת הקיום, אך כולם רצויים בתחום המחקר שלנו. הרי אמרנו שאנו רוצים לקרא בשם למרחב החיים שלנו, לשלם הגדול ביותר הכולל את כל מה שהיה, הווה ויהיה, ולאו דווקא רק למה שקיים.

מה לגבי 'המציאות', בתור שם כללי שכזה?

למרות שגם המציאות היא מושג מאוד בסיסי ומקיף, גם היא שם בעייתי. הרי המציאות היא שם כללי לכל מה שנמצא. אך מה לגבי הדמיון אותו אנו מחשיבים כנפרד מהמציאות ולא תמיד מתאים אליה, הרי אנו אומרים לשוגה בדמיונות לחזור למציאות. מה לגבי ארוחת הבוקר שהיתה לי בצלחת ונאכלה על ידי. האם אנו עדיין יכולים לומר שהיא נמצאת? או מה לגבי החלומות מהם אנו מתעוררים למציאות? אם גם הם נכללים תחת המציאות, מדוע אנו מפרידים בין מציאות לחלום? מה לגבי כל האנשים שנפטרו, הרי ברור שהם לא נמצאים. כל הדברים הנ"ל שלא כלולים במציאות, גם הם חלק מהשלם המהווה את תחום המחקר שלנו אשר לו אנו מחפשים שם ולכן עלינו לדחות גם את השם מציאות. זכור, אנו לא רוצים להשאיר שום דבר בחוץ.

מה לגבי ה'יש'?

שוב. זה שם טוב ובסיסי מאוד יחסית, אך לא מספיק בשביל הדרישות שלנו. אם נקרא לתחום המחקר שלנו שלא אמור להשאיר שום דבר בחוץ, ה'יש', מה נעשה עם כל מה שאין? הרי דברים כמו דרקונים או פיות ודמויות כמו הארי פוטר רלוונטיים לגמרי עבורנו אך ברור שאין דרקונים או פיות. מה עם הברון רוטשילד, למשל, שגם כבר איננו? אנו רוצים את כולם, וכולם חלק מהשלם שאנו חוקרים, בין אם הם נושאים בגאון את תכונת ה'יש' ובין אם לאו.

שאלה:

• מדוע שמות כמו מציאות או קיום, למרות היותם בסיסיים וכוללים מאוד, אינם מתאימים לשלם הכללי ביותר?

האם יש בכלל שם שיכול להתאים?

בא נחדד את השאלה. ברור שאם היינו מחפשים שם שרירותי לשלם הכולל את הכל, היינו יכולים לקחת את X לדוגמא, ולהסכים ש-X הוא השם של כל מה שקיים וכל מה שלא קיים, כל מה שנמצא וכל מה שלא נמצא, כל מה שיש וכל מה שאין. אך בכל זאת, אם נמצא תכונה משותפת לכל הדברים כולם, לא משנה אם הם קיימים או לא, נמצאים או לא, ישנם או אינם, נוכל לקרא לשלם המכיל את כל אותם דברים על שם תכונה זו, בדיוק כמו שקראנו לחיות 'חיות' על שם תכונת החיוּת המשותפת לכל החברים בקבוצה, ובדיוק כמו שקראנו לכל מה שקיים בשם 'קיום', על שם תכונת הקיימות המשותפת לכל החברים בקבוצה.

זה נראה בלתי אפשרי למצוא היבט משותף לכל הדברים כולם. נראה שתמיד משהו נשאר בחוץ.

נכון, אך בא בכל זאת ננסה לשאול את עצמנו, מהו ההיבט המשותף לכל הדברים כולם, בין אם הם מוחשיים או דמיוניים, קיימים או לא קיימים, גדולים או קטנים, בעבר או בעתיד הרחוק, שייכים לעולם הפנימי או החיצוני – אם נחשבו על כך מעט, כנראה שנגיע אל ההיבט המשותף לכל הדברים כולם, והוא עצם היותם.

התכונה הבסיסית ביותר של כל דבר, בין אם הוא קיים או לא, ישנו או אינו היא עצם היותו, ואין דבר שהוא לא הוא. בכדי להיות משהו, צריך פשוט להיות. לכן, השם שישרת אותנו, ואשר מתאר את ההיבט המשותף לכל הדברים כולם, הוא השם שפשוט מצביע על עצם היות הדברים – ההוויה.

אתה יכול להסביר?

כן. בדיוק כמו שהשם 'חיות' מייצג בבת אחת גם את הזברות וגם את הנמלים וגם את הציפורים וכו'; בדיוק כמו שהשם 'קיום' מייצג בבת אחת את כל מה שקיים – השם 'הוויה' מייצג בבת אחת את כל הדברים כולם שיש להם את תכונת ה"היות", וכאמור אין דבר שאין לו את התכונה הזו – הרי אין דבר שהוא לא הוא. כדי להיות צריך רק להיות ולא שום דבר אחר במיוחד. לא צריך להיות דווקא קיים או נמצא או ישנו, לא צריך להיות אדום או צהוב או בעל צבע מסוים. לא צריך להיות דווקא היום או מחר – צריך רק להיות.

השם 'הוויה' קורא בבת אחת לכל מה שהוא – כל מה שהיה הווה ויהיה. לכל הקצוות ולכל הטווח ביניהן. השם הוויה כולל גם את מה שקיים וגם את מה שלא קיים, גם את המציאות וגם את הדמיון, גם את היש וגם את האין, גם את עולם החומר החיצוני וגם את העולם הפנימי העשיר שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו, גם את הכוכבים הגדולים ביותר לצד החלקיקים הקטנים ביותר, גם את החלומות הוורודים ביותר וגם דברים לא נעימים כמו כאב שיניים, גם את דברים מוחשים כמו קיר בטון וגם דברים הזויים כמו פיות וורודות – בקיצור, את כל מה שהיה, הווה ויהיה.

במילים אחרות, ההוויה היא המועדון שאי אפשר שלא להתקבל אליו. בין אם אתה נמצא או לא נמצא, קיים או לא קיים, ישנו או אינו – אתה בפנים. ההוויה היא מרחב חיינו, השלם שלא משאיר דבר בחוץ. וזה כאמור תחום המחקר שלנו.

אתה יכול להתעכב לרגע על כך שההוויה כוללת גם את כל מה שאין?

ההוויה כוללת את הכל. כדי שנוכל לומר על משהו שהוא איננו, צריך להיות משהו כזה ומעצם היותו הוא כבר כלול בהוויה למרות שאין אותו.

לדוגמא, כאשר אנו אומרים שהברון רוטשילד כבר איננו, אנו מוציאים אותו מקבוצת ה'יש', אך לא מוציאים אותו מההוויה, שכן מעצם היותו ומעצם כך שאנו יכולים לדבר עליו הוא כבר כלול בה. כאשר אנו אומרים שאין דרקונים, אנו מדגישים את אי שייכותם לקבוצת ה'יש' אך מעצם זה שאנו מדברים עליהם, ומעצם היותם, הם כלולים בהוויה. זכור כדי להיות בהוויה צריך רק להיות, קבוצת ה'יש' וקבוצת ה'אין' הן חברות שוות זכויות תחת ההוויה. העובדה שבדרך כלל "מה שיש" יותר רלוונטי לחיים שלנו מאשר "מה שאין" לא נותן עדיפות לקבוצת ה'יש' כאשר מדברים על השלם הכולל את שניהם, בדיוק כמו שגם לחם וגם צלפים מאודים נכללים תחת קבוצת המזון ולא משנה שהראשון הרבה יותר רלוונטי לחיים שלנו.

בשם ההוויה אנו קוראים בבת אחת לכל מה שיש אך גם לכל מה שאין, וכוללים גם את הברון רוטשילד וגם את הדרקונים, המהווים חלק מהקבוצה הנ"ל.

בתור דוגמא נוספת, נניח שאנו אומרים שאין פיות. פייה מעצם היותה כבר כלולה בהוויה, שהרי מה שצריך להיות כדי להיכלל בה זה רק להיות, ואין דבר שהוא לא הוא. גם אם הפייה שלנו היא דמיונית ולא מציאותית היא עדיין כלולה בהוויה מעצם היותה. היות הדבר לא מחייב אותו דווקא להשתייך לקבוצת המציאות ולא לדמיון. בשביל להיות צריך רק להיות.

אנו לא מחייבים שום דבר, או את הפייה בדוגמא שלנו, דווקא להיות אמיתי או קיים. אותו המשהו גם יכול להיות דמיוני, אך מבחינת ההוויה זה לא משנה. מעצם היותו, לא משנה אם הוא קיים או לא, נמצא או דמיוני, ישנו או אינו, היה בעבר, נמצא בהווה או יהיה בעתיד – הוא בפנים.

קבוצת ההוויה, בתור הקבוצה הכללית ביותר, כוללת בתוכה גם את קבוצת כל הדברים שאנו אומרים עליהם 'יש' וגם את הקבוצה של הדברים עליהם אנו אומרים 'אין'.

אפשר אולי לנסות להסביר זאת מכיוון נוסף...

אולי ננסה לענות על השאלה מה כלול בהוויה, דרך השאלה הנגדית – מה לא כלול בה? אם נמצא דבר כלשהו ונחשוד שהוא לא בהוויה, הרי התייחסנו אליו או חשבנו עליו ולכן מעצם היותו הוא בהוויה. הקיר שמטפסים עליו, אדים של מים, משהו שיקרה בעוד אלף שנים או תמונה בדמיוננו של חתול שראינו אתמול, ארבעתם 'הם' וארבעתם מעצם היותם נכללים בהוויה. הרי כל מה שצריך כדי להיות בהוויה זה פשוט להיות ולא משנה מתי ואיפה ובאיזו דרגת אמיתיות.

בתור שאלה מכשילה אוכל לשאול אותך האם אתה יכול למנות שלושה דברים שהם לא בהוויה.

אני משער שלא. אם הכל בה, אז אין שום דבר שכזה.

נכון. אך לשם הבנת העניין, בוא ונשאל את אותה השאלה לגבי השם 'חיות' – האם יש חיה שלא נכללת תחת השם 'חיות'? התשובה הברורה מאליה תהיה כמובן שאין דבר כזה מכיוון שהשם 'חיות' כולל את כל מה שיש לו את תכונה החיוּת, ולכן את כל החיות כולן. באותו האופן נוכל לענות, שאין דבר שלא נכלל תחת ההוויה, הרי אם נחשוב שדבר מסוים אינו נכלל בה, אז נדע שטעינו, מפני שעצם התייחסותנו אליו מורה על עצם היותו ועקב כך על היותו נכלל תחת שם ההוויה.

ואם יבוא מישהו ויטען שאין כזה דבר ההוויה. שאין שם כולל לכל הדברים כולם, או שההוויה כוללת דווקא את המציאות ולא את הדמיון?

הדבר יהיה דומה למי שיבוא ויטען שהוא מכיר במושג חיות, אך הוא לא חושב שהזברות נכללות תחתיו, או למי שיאמר שהוא מכיר נמרים, כלבים, צבאים וכו' אך לא חיות.

שים לב כמה פשוט הדבר – אנו בסך הכל קוראים בשם אחד להכל, בדיוק כמו שאנו עושים אלפי פעמים ביום כאשר אנו קוראים בשמות אחרים.

שאלות:

• מדוע השם הוויה מתאים לשלם הכללי ביותר?
• מה הכוונה שגם מה שיש וגם מה שאין נכללים בשלם לו אנו קוראים הוויה?
• האם יתכן ובעתיד נמצא משהו שלא נכלל בשלמות ההוויה?

אם הדברים נשמעים מבלבלים במקצת, צריך לקחת בחשבון שכאשר אנו מתעסקים עם ההוויה, אנו נקראים לצורת חשיבה חדשה ושונה במהותה מצורת החשיבה הרגילה שלנו ולוקח זמן להפנים אותה.

בצורת החשיבה המדעית והיומיומית, אנו מורגלים לחשוב על תחום מסוים בכל פעם, ואף פעם לא על הכל בבת אחת, אך במקרה של ההוויה, כאמור, אנו מתייחסים אל הכל בבת אחת ואין שום תחום או דבר שנשאר בחוץ.

בצורת המחשבה אליה היינו מורגלים, המושגים בסיסיים ביותר שלנו והגורפים ביותר היו המציאות, הקיום, העולם, היש וכו' אך לא היה לנו שם שמקיף את הכל ביחד. תמיד היינו מתייחסים רק לקבוצה מסוימת – או לזה או לזה. או למציאות או לדמיון. או לעולם החיצוני שאנו חווים, או לעצמנו בתור אלה שחווים אותו. או למה שיש, או למה שאין. לא היתה לנו נקודת התייחסות אחת הכוללת יחד את כל הקבוצות. למה לא? כי לא היינו מורגלים בחשיבה מופשטת.

הדבר דומה לכך שהכרנו את כל היבשות והמדינות אך לא את נקודת ההתייחסות הכוללת שנקראת כדור הארץ; הכרנו את תל אביב, רמת גן, גבעתיים, בת-ים וכו' אך אף פעם לא ידענו על אפשרות התייחסות אליהם ביחד בתור גוש-דן; הכרנו עופות, זוחלים, דגים ויונקים אך לא את עולם החי. ובהתאמה, הכרנו את המציאות ואת הדמיון, את ה'יש' ואת ה'אין', את מה שהיה, ואת מה שיהיה – אך אף פעם לא התייחסנו לכולם ביחד. אף פעם לא קראנו בשם אחד לכולם.

תוקן על ידי ווטו1 ב- 04/05/2009 14:43:44

אני חושב שאני מבין את מה שאתה אומר ברמה שכלית-מילולית, אך עדיין לא רואה הבדל גדול כל כך בין הראשית האחדותית המושגת דרך השלם שאנחנו קוראים לו ההוויה, לבין מושגי היסוד הקודמים שלנו כמו המציאות או הקיום.

לדיוק הקטן לכאורה שנותן לנו שם ההוויה ישנן השלכות רחוקות טווח אותן נתחיל מיד לראות. כמו בכל נושא אחר, בשורש הרעיון נראה שאין כל הבדל. ההבדלים מתחילים כשעולים על פני השטח ומגיעים לפרטים הקטנים.

בשיחת המבוא הזכרנו קרן לייזר המכוונת כלפי הירח. גם אם כרגע לא נראה לנו שיש הבדל מהותי כאשר אנו מזיזים אותה בתחילת דרכה באלפית המילימטר, בהמשך הדרך, כאשר הקרן מגיעה לירח, אנו עדים לשינויים מרחיקי לכת של מאות קילומטרים. וכך גם במקרה שלנו, לתזוזה הקטנה וכמעט לא מורגשת בשורש, קרי, לשינוי נקודת ההתייחסות הראשונית שלנו ממפוצלת לאחדותית, יש השלכות עצומות ולא אינטואיטיביות על הפרטים הקטנים בהמשך הדרך.

איזה השלכות למשל?

בתור השלכה ראשונה אפשר לקחת לדוגמא את ביטול היחס. כל שאלות היחס שאנו רגילים לשאול לגבי כל דבר, ושהיו אפשריות מבחינתנו כאשר חשבנו על המציאות או על הקיום הופכות לחסרות משמעות כאשר אנו מזיזים את העוגן שלנו לשם ההוויה.

תסביר.

אומרים שצריך שניים לטנגו, ושאם יש רק אחד אז אין טנגו, ובהקשר שלנו, בשביל שתהיה משמעות ליחס צריך לפחות שני דברים נפרדים לגמרי כדי שהיחס יחול עליהם. אם הכל כלול בהוויה, אז אף פעם לא נשאר משהו מחוצה לה כדי שיהיה לה יחס איתו, ולכן אין משמעות להחלת יחס עליה, לא יחס של מקום, לא של זמן ולא של סיבה.

לדוגמא, ננסה לשאול איפה ההוויה או באיזה מקום היא נמצאת ומיד נגיעה לסתירה. מקום הוא יחס בין שני נמצאים לפחות, וכדי לציין מקום אנו תמיד צריכים נקודת יחס חיצונית. תשובות אפשריות לשאלות, איפה הספר או היכן נמצא כדור הארץ יכולות להיות, על המדף או על יד הירח, בהתאמה. כמובן שלא תהיה משמעות לתשובות נוסח, הספר נמצא על יד עצמו או על יד הכריכה שלו או שכדור הארץ נמצא על יד הקוטב הצפוני, מכיוון שנקודת היחס צריכה תמיד להיות חיצונית לאובייקט שאת מיקומו אנו מחפשים. אם העצמים היחידים בעולם היו רק הספר המדובר או רק כדור הארץ, לא היתה משמעות לשאלות על מקומם.

ובהתאמה, אם נבוא למקם את ההוויה, נצטרך למצוא משהו שהוא מחוצה לה שיהווה עבורנו את נקודת היחס. כמובן שאם נמצא משהו כזה, מעצם היותו הוא כבר כלול בהוויה ולא יכול לשמש כנקודת יחס, ולכן התשובה הפשוטה לשאלות, איפה ההוויה? או מה נמצא מעליה? וכו' היא – אין משמעות לשאלות.

אני חושב שאני מבין. מה לגבי יחס הזמן שהזכרת?

זמן הוא יחס בין שני אירועים לפחות. כדי לציין זמן אנו שוב צריכים אירוע חיצוני שישמש לנו בתור נקודת יחס. במשפט, הגעתי למשרד לפני שהטלפון צלצל, אנו ממקמים את זמן הגעתי למשרד ביחס לאירוע אחר, צלצול הטלפון במקרה זה. אם אני אומר שאגיע לבקר אותך היום בצהריים, אני ממקם את אירוע הגעתי אליך ביחס לאירוע בו כדור הארץ יהיה בזווית סיבוב מסוימת כלפי השמש. נקודת היחס היא תמיד חיצונית לאירוע הנמדד. ברור שתשובות כמו הגעתי למשרד כשהרגל שלי הגיעה למשרד הן חסרות כל הגיון וטעם. מעבר לכך, כמו שראינו לגבי יחס המקום, אם היה בעולם רק אירוע אחד, ללא כל אירוע אחר בתור נקודת יחס, לא היתה משמעות לשאלות של זמן לגביו, ולמעשה לא היתה משמעות לזמן.

שאלות כמו "מתי החלה ההוויה" או "עד מתי היא תהיה" וכו' הן למעשה סתירה במונחים. כדי למקם את ההוויה על ציר הזמן אנו צריכים אירוע חיצוני כנקודת יחס. אם היה אירוע כזה מעצם היותו הוא היה כלול בהוויה ולכן לא חיצוני לה.

אתה יכול לנסות להסביר את הדברים מכיוון נוסף?

אולי נוכל לומר שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי אפשר להבין שכל המדינות נמצאות בכדור הארץ ובאותה הנשימה לשאול באיזה מדינה נמצא כדור הארץ, ובאותו אופן, אי אפשר להבין כי ההוויה כוללת בין שאר הדברים גם את כל המקומות ומיד לשאול איפה ההוויה. כאשר מתייחסים בבת אחת לכל המקומות, אין מה לדבר על מקום מסוים.

אי אפשר להבין שיממה כוללת את כל שעות היום ובאותה הנשימה לשאול באיזה שעה נמצאת היממה. ובאותו האופן, אם ההוויה כוללת בין השאר את כל האירועים כולם, היה הווה ויהיה, אין משמעות לחשוב עליה כנמצאת תחת יחס הזמן ולשאול מתי הא התחילה או תפסיק להתקיים.

גם לשאלות כמו, ממתי קיימת ההוויה? מה היה לפניה? וכו' התשובה המדויקת היא שאין משמעות לשאלות.

האם אפשר לומר מעבר או מחוץ להוויה כמו שרגילים לומר מעבר לקיום או מחוץ למציאות?

גם לא. ביטויים כמו מעבר או מחוץ להוויה מניחים גבול להוויה ומשהו 'בצד השני', בעברה השני, אך אנו כבר יודעים שאותו המשהו מעצם היותו כבר נכלל בה ולכן גם ביטוי כזה הוא חסר משמעות.

באותו האופן נענה על השאלה, האם יש גבול להוויה. גם גבול מניח שתי גדות, צד אחד של הגבול וצד שני. מעצם 'היות' שני הצדדים, שניהם בהוויה. לכן אין משמעות לומר גבול ההוויה. לא משנה לאן נלך וכמה נתרחק בחלל, או לתוך חלקיקי החומר, תמיד אם נמצא משהו, מעצם היותו הוא בהוויה. ביטויים כמו 'מעבר להוויה' או 'גבול ההוויה' מפנים את מקומם להבנה המופשטת כי ההוויה היא שלמות כל הדברים כולם. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי אפשר להבין כי בהוויה אנו מתכוונים להכל ולצפות למשמעות של יחס אשר מחייב דברים ה'נשארים בחוץ'. אם יש רק דבר אחד, אין גבול ואין מעבר.

שאלות כמו, איפה נגמרת ההוויה? מה יש מעבר לה? האם יש לה גבול? שוב מובילות אותנו לתשובה שאין משמעות לשאלות.

בחיי היומיום תמיד יש לנו אפשרות לזרוק דברים כמו תופעות מוזרות אל מעבר למציאות.

הדבר נובע מהבסיס המפוצל ממנו אנו רגילים לצאת. אולי יש משמעות לביטוי 'לא מן העולם הזה' אך אין משמעות ל'לא מן ההוויה הזו'. אין מעבר להוויה ואין מאחוריה. הכל בה ולא משנה עד כמה מוזרה או מביכה התופעה לה נהיה עדים. איך אנו יכולים להיות בטוחים? כי מדובר בשלם הכולל את כל מה ש'הוא', לא פחות ולא יותר.

גם אם יבוא יצור מוזר, מעופף וחצי שקוף, העובר דרך קירות, צוחק ומשתעל ברשעות כמו מכשפה, מעצם 'היותו', גם הוא ב'הוויה'. סביר שאם ניתקל בתופעה מוזרה שכזו הדבר שנכון יהיה לעשותו הוא לברוח, אך אין זה מוציא את התופעה מההוויה. אפילו אם נגלה חור סודי בקיר אשר יעביר אותנו למקום וזמן אחרים שם נמצא יצורים כחולים שמדברים אחורנית, עדיין נשאר בהוויה.

כל מה שיהיה, ולא משנה כמה מוזר או מפתיע, תמיד יהיה בהוויה. כאשר מדובר על ההוויה, אין לצאת החוצה, אין מעל ואין מתחת, אין גבול ואין 'מעבר' לה כי הכל בה.

אין לאן לברוח!

כאשר אנו יוצאים ממושגי בסיס מפוצלים יש לנו אפשרות, לפחות תיאורטית, ליצור יחס בינם לבין דברים שלא כלולים בהם, ולכן ביטויים כמו העולם נמצא בראש שלך, המניחים יחס של מקום יכולים לעלות על הדעת. העולם הוא אמנם מושג בסיסי אך הוא לא כולל בדרך כלל את פנימיות האדם, לכן אפשר תיאורטית ליצור יחס ביניהם, ולומר שהעולם (שבחוץ) הוא למעשה בראש שלנו (בעולם הפנימי). גם שאלות כמו מתי החלה המציאות, או מתי יגמר הקיום המניחות יחס של זמן, יכולות להישאל, הרי תמיד יש דברים מחוץ למציאות או הקיום כלפיהם אפשר ליצור את היחס. אך כאשר אנו יוצאים מראשית אחדותית, כפי שקורה כאשר אנו קוראים בשם ההוויה, אין משמעות לכל אותן שאלות וביטויים מפני ששום יחס לא יכול להיות תקף לגביה. מלכתחילה אנו מקיפים את הכל ולכן אין לפני או אחרי מעבר או מעל.

שאלות:

• האם יש תקפות למילות יחס ללא נקודת יחס חיצונית?
• איפה ההוויה? מתי היא החלה? האם יהיה לה סוף? האם יש מעבר להוויה?
• מדוע ניתן לשאול את השאלות הנ"ל לגבי מושגי יסוד כמו העולם או הקיום אך לא לגבי ההוויה?

בנוסף ליחסי המקום והזמן, דיברת גם על ביטול יחס הסיבתיות.

נכון. הסיבתיות היא יחס של השפעה בין שני גורמים או יותר. הסיבתיות תמיד מניחה סיבה ומסובב, משהו אחד שגרם למשהו אחר.

לדוגמא, אם ילד בעט בכדור והכדור התגלגל נאמר שבעיטת הילד היא הסיבה להתגלגלות הכדור. כדי שתהיה משמעות לסיבתיות במקרה זה, הילד והכדור צריכים להיות שני דברים נפרדים זה מזה, כאשר אנו מזהים ביניהם יחס בו אחד מהם השפיע על השני.

אם ננסה להחיל סיבתיות על ההוויה, ונשאל שאלות כמו מה גרם לה או יצר אותה, מה משפיע עליה, ממה היא נבעה – שוב, כמו בכל ניסיון של החלת יחס עליה נגיע מיד לסתירה. כדי לענות על שאלות אלה נצטרך להצביע על משהו נפרד וחיצוני לה שיהווה את הסיבה, ואם היה דבר כזה מעצם היותו הוא כבר נכלל בה.

כמו במקרה של כל יחס אחר, כל סיבתיות תמיד תהיה בהוויה, בפרטים שבתוכה. ביחסים הפנימיים שבין הדברים הכלולים בשלם הגדול ביותר.

גם במקרה זה, לשאלות כמו מי או מה יצר את ההוויה? מה משפיע עליה? וכו' – נענה בפשטות שאין משמעות לשאלות.

האם אין קשר בין תיאוריות מדעיות כמו המפץ הגדול לבין ההוויה?

אנו רגילים לשאול שאלות של יחס לגבי כל דבר בגלל שאנו לא מורגלים לבסס את הידע שלנו על נקודת ראשית אחדותית. לא היה לנו עד היום דבר כמו ההוויה, שלם גורף שכזה, שאין כל משמעות ליחס לגביו. כאשר אנו מתחילים מראשית מפוצלת, ממושג יסודי כמו יקום, קיום או מציאות שתמיד משאיר דברים אחרים בחוץ, תמיד ניתן להעלות על הדעת יחס אפשרי ביניהם, אך אין הדבר כן כאשר השלם הגדול ביותר שקראנו לו ההוויה הוא נקודת ראשית הידע שלנו.

כאשר אנו יוצאים ממושגי יסוד מפוצלים תמיד ניתן להעלות על הדעת יחס של סיבתיות ביניהם. אולי ה'יש' צמח מן ה'אין'? אולי הקיום שלנו מושפע ממה שקורה במימדים אחרים, אם יש כאלה? וכו', הרי לכאורה תמיד חלק אחד יכול להשפיע על חלק אחר. אולם כאשר שורשי עץ הידע שלנו נטועים בראשית אחדותית, שכוללת את כל החלקים, לא משנה מה יגלה המדע, עדיין לא תהיה משמעות לשאלות כמו 'מה היה לפני ההוויה?', או מה יצר אותה. אפשר כאמור, לשאול מה יצר את היקום אך לא מה יצר את ההוויה. כל השאלות האלה הן פשוט חסרות משמעות לגביה. כל מקום זמן או מימד או תשובה אפשרית אחרת מעצם היותם כבר כלולים בה.

האם יש ניגוד בין מדע למחקר האחדותי?

לא ניגוד, אך המדע מתעסק בפרטים ואנחנו מתעסקים בעקרונות. המדע רוצה למצוא יחס בין הפרטים ואנחנו רוצים לאחד אותם, כך שמדובר למעשה בשני כיווני חקירה הפוכים.

אם לחזור לדוגמא של כדור הארץ, לא משנה איזה תהפוכות יקרו ברמת הפרטים המדיניים זה עדיין לא ישנה באופן עקרוני את כדור הארץ בתור שלם. אולי נלמד לגביו דברים פרטיים חדשים, אך עקרונות מסוימים אף פעם לא ישתנו. אפילו אם פנמה תכבוש יום אחד את כל יבשת אמריקה, וצרפת מרצונה החופשי תחליט להיות קולוניה נורווגית, הדבר לא ישפיע על השלם המכיל את כל הארצות. כדור הארץ עדיין יישאר כדור הארץ.

הפרטים יכולים להשתנות ולהתהפך, אך לא להשפיע על מהות השלם הכולל אותם. ולכן, לא משנה אילו תגליות מדעיות מפתיעות מחכות לנו בשנים העתידות לבוא, השלם בו אנו נמצאים, קרי ההוויה הכוללת אותנו ואת כל שאר הדברים שהיו הווים ויהיו, יישאר אותו שלם.

גם אם נגלה שהיו עשרים מפצים גדולים ועשרים קריסות גדולות ואנו כיום בדיוק לקראת סוף התחלת האמצע של המפץ העשרים ואחד, הדבר לא ישנה לנו כהוא זה את תפיסת ההוויה שמעצם אפיונה כוללת את כל הפרטים כולם כולל את כל המפצים שהיו או יהיו ולא משנה כמה כאלה היו או לא היו.

לא משנה מה נגלה מבחינה מדעית, ההוויה לא תקבל פתאום יחס עם דברים חיצוניים אליה. הדבר פשוט חסר משמעות, ואם אנו עדיין חושבים שהדבר אפשרי, עדיין לא הפנמנו בצורה נאותה מהי ההוויה או עד כמה היא גורפת ומופשטת מבחינת שלמותה. אנו עדיין מתחילים את הידע שלנו עם נקודת ראשית מפוצלת ולא אחדותית.

גם אם נגלה בתוך החורים השחורים, במידה והתיאוריה צודקת ואכן יש כאלו, מימדים אחרים או 'גורי יקום', גם הם כמו כל שאר הדברים והמקומות כלולים בהוויה. לא משנה אלו תופעות מוזרות נגלה בתוך אותם חורים, שום תגלית לא תשפיע על שלמות הוויה או תיתן משמעות לשאלות כמו מה גרם לה או יצר אותה.

למה? כי בשם הוויה אנו קוראים בבת אחת לכל מה שהיה הווה ויהיה.

לסיכום נאמר, ששאלות כמו "מה יצר את ההוויה?" או "מה משפיע עליה?" מפנות את מקומן להבנה המופשטת כי ההוויה היא שלמות כל הדברים כולם. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי אפשר להבין כי בהוויה אנו מתכוונים להכל ולצפות למשמעות של יחס אשר מחייב דברים ה'נשארים בחוץ'. אם יש רק דבר אחד, אין שום דבר אחר שמשפיע אליו או יצר אותו.

שאלות:

• האם יש תקפות לסיבתיות ללא נקודת יחס חיצונית?
• מה יצר את ההוויה? מה משפיע עליה?
• מדוע ניתן לשאול את השאלות הנ"ל לגבי מושגי יסוד כמו העולם או הקיום אך לא לגבי ההוויה?

האם יכולים להיות שינויים בהוויה?

אתה שואל טוב. בהוויה יכולים להיות שינויים רבים, זאת אומר בפרטים שבה – אך לא בה עצמה בתור השלם אליו אנו מתייחסים.

כאשר אנו יוצאים מראשית אחדותית, אין כל משמעות למושג של שינוי באשר הוא, ולא משנה אם מדובר בשינוי קטן או גדול, יסודי או משני. שינוי תמיד מניח מעבר ממצב א' למצב ב', ההוויה מעצם מהותה כוללת את כל המצבים ולכן לגביה לא יכול להיות שום שינוי. כל שינוי יהיה בה, אך אין משמעות להחלת מושג השינוי עליה.

כדי להבין יותר את העניין המופשט הזה, האם אתה יכול להגדיר באופן מסודר את ההוויה?

השאיפה להגדרה מסודרת היא מצוינת, אך גם במקרה זה ניאלץ להסתפק בתשובה הרגילה שאין משמעות להגדרה כאשר מדובר בהוויה.

כאשר מגדירים משהו, למעשה שמים גדר (וזהו הבסיס לקשר בין הגדרה לגדר) בין המוגדר לבין שאר הדברים. לדוגמא: כאשר אנו מגדירים כסא, אנו מבדילים ושמים גדר בינו לבין כל שאר החפצים בעולם. הרהיטים המשמשים לישיבה נשארים בפנים, וכל שאר הרהיטים בחוץ.

אנו כבר יודעים שכאשר אנו מדברים על ההוויה מושגים כמו גדר או גבול, משפטים כמו 'דברים שנשארים בפנים' ו'דברים שנשארים בחוץ' לא תקפים. הרי אין מחוץ להוויה, אין לה גבול, ואם משהו נשאר בחוץ, אז מעצם היותו הוא אמור היה מלכתחילה להיות בתוכה. לכן, אם נצליח להגדיר את הוויה, נדע שאנו לא מדברים עליה, כי מצאנו דברים מחוצה לה, ולכן לא קלענו למאפיין המרכזי שלה, שלמות כל הדברים כולם, היה הווה ויהיה.

אז אפשר אולי לשאול לפחות 'מה זה' ההוויה?

גם לא. השאלה 'מה זה?' היא צורה של הגדרה. כאשר אני שואל 'מה זה?' אני מתכוון להתמקד במושא ה'זה' לעומת הסביבה שלו.

נניח שיש לך דבר מוזר על הרגל, אם אצביע עליו ואשאל 'מה זה?' אתייחס דווקא לדבר המוזר לעומת המכנסים שתחתיו, דווקא אליו ולא לפלג גופך העליון שמעליו. ב'מה זה?' אני "מקיף בעיגול" את הדבר אליו אני מתייחס לעומת הסביבה שלו. לשאול 'מה זה' על ההוויה, פירושו להקיף את ההוויה בעיגול לעומת סביבה כלשהי חיצונית לה, דבר חסר משמעות הנוגד את מהותה הבסיסית של ההוויה כשלם הגדול.

אז אם אי אפשר לשאול עליה שום שאלת יחס, ואי אפשר להגדיר אותה או אפילו לשאול עליה 'מה זה' – אז מה אנחנו בעצם עושים כשאנו מדברים עליה?

אמרת את זה טוב – אנחנו לא מגדירים את ההוויה ולא מקיפים אותה בעיגול ולא מסתכלים עליה מבחוץ – אנחנו פשוט מדברים עליה. אנחנו קצת כמו אנשים שתוך כדי טיול על פני כדור הארץ אמורים להסיק כי הוא כדור, לראות את התמונה השלימה מבלי שתהיה לנו אפשרות של מבט מבחוץ; כמו אנשים שלומדים נהיגה תוך כדי נהיגה, או כמו דג שאמור לגלות שהוא בעצם שוחה במים מבלי שהוא היה אף פעם מחוצה להם. אנחנו לומדים על ההוויה, על מרחב החיים תוך כדי החיים, לומדים על השלם המכיל אותנו ואת כל שאר הדברים תוך כדי טיול בתוכו.

בפרטים הקטנים טמון המון, צריך רק לפקוח את העיניים. במבט מעמיק על ירח של ראש חודש לאחר שקיעת החמה טמון כל מה שצריך כדי להסיק שהשמש רחוקה מאות מונים מכדור הארץ מאשר הירח. צריך רק לפקוח את העיניים ולהתעכב על כל פרט ופרט.

שאלות:

• האם מושג השינוי תקף לגבי ההוויה?
• מדוע אי אפשר להגדיר את ההוויה?
• מדוע ניתן להחיל שינוי או להגדיר מושגי יסוד כמו העולם או הקיום אך לא את ההוויה?

איזה עוד דיוקים נובעים מהמעבר מבסיס ידיעה מפוצל לראשית לאחדותית והקריאה בשם ההוויה?

בתור דוגמא נוספת נבחן את נושא אחדות ההוויה ונראה, שכמו בעניין ביטול היחס, מה שלאו דווקא אינטואיטיבי לגבי שאר מושגי היסוד המפוצלים הופך לחד וברור כאשר מגיעים לראשית אחדותית באמצעות שם ההוויה.

אם נשאל אדם ברחוב או את עצמנו האם יש רק מציאות אחת – ניתקל בערפול מסוים. אפילו אם נתעקש על כך שיש מציאות אחת, הרי בשפת היומיום אנו מדברים על מציאות רגילה ומציאות מדומה, מדברים על מציאות פיזית ומציאות רוחנית – כך שדי קשה להתעקש שיש רק אחת. האם יש עולם אחד? אולי, אך אנו בקלות רבה מדברים על העולם הפנימי ועל עולם חיצוני, וכמו כן, ניתן להעלות על הדעת עולמות מקבילים, גם אם לא נסכים עם דעה זאת.

כל זאת כאמור, כאשר אנו יוצאים ממושגי יסוד מפוצלים, אך כאשר אנו מדברים על ההוויה, אנו לא אומרים שיכולות תיאורטית להיות שתי הוויות אך מתעקשים שיש רק אחת. אנו טוענים שאין כלל משמעות לאפשרות של שתיים או יותר.

למה אתה מתכוון?

ההוויה, מעצם מהותה בתור השלם הכולל ביותר, היא אחת ואחת בלבד, במובן הגורף ביותר של המילה. אם אנחנו מעלים אפשרות של יותר מהוויה אחת אז לא הבנו מהי ההוויה מלכתחילה, הרי אם היתה עוד הוויה אחת אז מעצם היותה היא כבר נכללת בהוויה הראשונה אשר כוללת כל דבר שהיה הווה ויהיה.

האם לא יכולות להיות הוויות מקבילות?

הוויה נוספת או הוויה מקבילה תמיד מניחה דברים אשר נשארו 'מחוץ' להוויה ה'מקורית', אחרת למה אנחנו קוראים 'הוויה מקבילה'. אם נשאר דבר מחוץ למה שאנו קוראים לו הוויה, אז אנו מלכתחילה לא מתכוונים לשלמות כל הדברים כולם. ובמילים אחרות, אם להוויה שלך יש אפשרות של הוויה נוספת, או של דברים הנשארים מחוצה לה, אז אתה לא מדבר על ההוויה.

אם אנו חושבים שקיים דבר נוסף בנפרד מההוויה, פספסנו את מהותה. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה. אי אפשר להבין כי ההוויה היא כל מה שהיה הווה ויהיה ולחשוב על כמה הוויות. צירופי מילים כגון: 'כמה הוויות' או 'הוויות מקבילות' הם חסרי משמעות בדיוק כמו צירוף המילים 'עיגול משולש'. אם מה שאתה קורא לו 'עיגול' יכול להיות משולש, אז אתה לא קורא עיגול לדבר הנכון, ובהתאמה, אם למה שאתה קורא הוויה יכול להיות 'תאום' בדמות עוד הוויה אז אתה לא קורא הוויה לדבר הנכון, ואתה עדיין יוצא מבסיס מפוצל ולא מראשית אחדותית.

מה עם מונחים כמו הוויה פיזית והוויה רוחנית...

זכור מאיפה התחלנו, הרי בתחילת המסע שלנו חיפשנו שם למרחב החיים שלנו, לשלם הגדול ביותר שלא משאיר דבר בחוץ. אם יש גם הוויה פיזית וגם הוויה רוחנית, ברור כי ההוויה היא לא אותו השלם אותו אנו מחפשים לראשית האחדותית שלנו – מעבר לכך, אם אכן נאמר שיש הוויה פיזית ורוחנית, מיד תישאל השאלה, איך נקרא לשלם המכיל את שתיהן? הרי זה השלם שאנו מחפשים מלכתחילה.

אם נמצא שם חדש שכזה, X למשל, תמיד שוב נוכל לבוא ולטעון שיש X רוחני ו-X פיזי, או שני X ואין לדבר סוף.

אנו רוצים ראשית אחדותית ולכן בהוויה אנו מתכוונים להכל ביחד, היה הווה ויהיה. שום דבר לא נשאר בחוץ, ואין משמעות להוויה פיזית או רוחנית, או להוויות מקבילות או ליותר מהוויה אחת. אם יש משמעות לביטויים אלה, או ליותר מהוויה אחת, אז אנו לא מבינים בצורה נכונה מהי ההוויה.

אם אנחנו חושבים על הוויה רוחנית והוויה פיזית, אנו אמנם משתמשים בצליל הוויה, אך אנו עדיין עם בסיס מפוצל, הרי לצד ההוויה אנו מציבים דברים אשר לא כלולים בה, ולמעשה לא מבינים את משמעותה המקורית בתור השלם הכולל ביותר.

לטעון שההוויה היא כל מה שהיה הווה ויהיה ועדיין להתעקש שיש יותר מהוויה אחת דומה יהיה לטענה שבשם חיות אנו קוראים לכל מה שחי, אך באותה הנשימה לומר שהזברות לא נכללות תחת השם הזה. אם השם חיות כולל את כל מה שחי, אז הוא גם כולל את הזברות. כאמור, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

שאלות

• האם יכולות להיות הוויות מקבילות או יותר מהוויה אחת? מדוע?

נראה שההוויה היא אחת במובן גורף יותר ממושג האחד אליו אנו רגילים.

נכון מאוד. בדרך כלל, כשאנחנו מתארים משהו בתור אחד, כמו במשפט "הנה דוב אחד", אנו מתכוונים למשהו שיכול להיות ממנו יותר מאחד, אך מציינים את העובדה שיש ממנו רק אחד. במילים אחרות, אנו מתכוונים ל'אחד' כדי לשלול 'שניים או יותר'. אך כאשר מדברים על ההוויה, אין למעשה משמעות לשתיים. לא מדובר במקרה בו תיאורטית יכולות להיות שתיים אבל מבחינה טכנית יצא שיש רק אחת, כמו שיכולים להיות שני דובי פנדה נדירים בעולם אך למרבה הצער נשאר רק אחד, אחרון. כשמדובר בהוויה אין משמעות לשתיים, לעומת אותו דוב הפנדה שגם ממנו למעשה נשאר רק אחד אך רעיונית יכולים להיות שניים.

כאשר אנו יוצאים מבסיס מפוצל ממושגי יסוד כמו המציאות או העולם, גם אם נתעקש שיש רק אחד כזה, תמיד נוכל להעלות על הדעת יותר מאחד. כאשר מגיעים להוויה, מעצם מהותה אין משמעות להעלות על הדעת יותר מאחת, לא בגלל שאין יותר מאחת, אלא מפני שאין משמעות להשערה כזו.

אתה למעשה אומר שאין משמעות לומר 'הוויה אחת' כמו שראינו שאין משמעות לייחוס של מקום או זמן להוויה.

נכון. אם רוצים לדייק, אז אי אפשר לתאר את ההוויה בתור אחת, כמו שאי אפשר לתאר את המתמטיקה בתור אדומה מכיוון שצבעים הם לא תיאור שחל על תחום המתמטיקה. מתמטיקה היא לא 'אדומה' ולא 'לא אדומה'.

באותו האופן, כדי לתאר משהו באופן מספרי, צריך שתהיה משמעות של החלת מספרים לגביו. דובים הם ברי מנייה, ולכן יש משמעות לדוב אחד, כמו גם לשני דובים. לעומת זאת, אם אנו מבינים שההוויה היא לא ברת מנייה ושאין משמעות להחלת מספרים עליה, אז גם אין משמעות למשפט 'הוויה אחת'.

שאלות:

• האם ההוויה היא ברת מניה?

אך בשלב זה, הייתי רוצה שנסייג את דברינו ונזכור שאנו מדברים על רמת הדיוק הגבוהה ביותר. ברמות דיוק נמוכות יותר, ניתן לומר הוויה אחת, למרות שכמובן אין משמעות ליותר מהוויה אחת. הכל תלוי בהקשר ממנו אנו מגיעים.

תסביר בבקשה.

בתור דוגמא, נחזור לנושא יחס המקום. אם נישאל איפה נמצא כדור הארץ, נוכל לדייק ולענות על ידי ציון נקודה חיצונית כמו על יד הירח או בשביל החלב. אך מה אם יעמוד מולנו אדם שיתלבט אם כדור הארץ נמצא בארה"ב או בסין. נניח שאנו מנסים להסביר לו על שביל החלב וכו' אך הוא לא מבין על מה אנו מדברים, הוא מבין רק בארצות. במקרה שכזה, כאשר אנו יוצאים מהקשר מוגבל, עדיף יהיה לנו לדייק פחות ולהסביר לו שכדור הארץ לא נמצא בארץ מסוימת אלא בכל הארצות ביחד. כמובן שאין זה מדויק. כדור הארץ הוא שלם הגדול מסך חלקיו ולא ניתן למקם אותו בתוך הדברים הכלולים בו, אך עדיין התשובה "בכל הארצות" תהיה יותר מדויקת מאשר בארץ מסוימת. התשובה הלא מדויקת תקדם אותו הרבה יותר מתשובה מדויקת דוגמת "אין משמעות לשאלה שלך" או "כדור הארץ הוא לא בכלל לא בארצות הברית או בסין או בכל ארץ אחרת".

וחזרה לדברינו. אם הקשר התשובה שלנו מוגבל, ויש אדם מולנו שטוען שיש שתי הוויות או מדבר על הוויות מקבילות, אז נוכל לא לדייק ולומר לו שיש רק הוויה אחת [כי למרות שמשמעות המלה: "אחת" מורה שיש מלבד האחת, בכל זאת ממקדת המלה "אחת" יותר באחדות מאשר בריבוי כמו המילים: "שתיים", "שלוש"].

שתיקה, פרצוף חמוץ או תשובה נוסח "אין משמעות למה שאתה אומר" לא היו מועילות דבר ואפילו להיפך, הן היו רק מנציחות את טעותו.

התשובה יש רק הוויה אחת, אמנם לא מדויקת בהקשר המעבדתי איתו אנו מתעסקים כרגע, אך היא בוודאי תקדם לכיוון נכון יותר את מי שחושב שיש שתי הוויות.

עדיף פחות מדויק מאשר בכלל לא...

קנה המידה שלנו לדיוק תמיד יהיה מה שמרחיק אותנו מבסיס מפוצל ומקרב אותנו לראשית ידיעה אחדותית.

ברמת ההבנה בה אנו מתעסקים כרגע, אנו מבינים שההוויה היא מעבר למספרים, ולכן אין משמעות לביטוי 'הוויה אחת'. ההוויה היא לא 'אחת' ולא 'לא אחת', היא פשוט היא, ולכן מחשבה על ההוויה בתור אחת, תרחיק אותנו מהראשית האחדותית. אך אם מישהו ישמע אותנו אומרים שאין משמעות לביטוי 'ההוויה אחת' ויבין מכך שיש יותר מהוויה אחת, ובכך יישאר עם בסיס מפוצל, כמובן שיהיה נכון עבורנו לענות לו שיש הוויה אחת בלבד. כאשר מתחשבים בהקשר ממנו הוא מגיע – או הוויה אחת או יותר – מדויק יותר יהיה לומר שיש הוויה אחת. אם נסביר לו שאין משמעות לשאלה, ייתכן ולא נאמר לו כלום ונשאיר אותו במקומו המוטעה שיכולות להיות שתי הוויות.

שאלות:

• האם יש משמעות לביטוי "הוויה אחת"? מדוע?
• מתי נוכל לדייק פחות ולטעון שיש "הוויה אחת"?
• נסה לחשוב על שתי תשובות, אחת מדויקת ושנייה מדויקת פחות, לשאלה "באיזו שעה נמצאת היממה"?

נסכם את דברינו עד כה. בתחילת דברינו הכרנו את מרחב המחקר שלנו, השלם הגדול ביותר הכולל את כל מה שהיה הווה ויהיה. ראינו כי מדובר בשלם המהווה עבורנו ראשית אחדותית, לעומת הבסיס המפוצל שנותנים לנו מושגי יסוד כמו המציאות, העולם, קיום וכו'.

לאחר מכן, חיפשנו שם מתאים לאותו השלם, והגענו לשם הוויה עקב ציון תכונת ה'היות' המאפיינת את כל הדברים הכלולים בו.

כאשר אנו קוראים לדברים בשמות – אנו יוצרים קשר בין ה'שם' ובין ה'דבר עצמו' לו קורא ה'שם'. כאשר אנו קוראים לכלב 'כלב' אנו יוצרים קשר בין הצליל 'כ-ל-ב' (או dog אם היינו דוברי אנגלית) לבין ה'דבר עצמו', קרי, החיה הלבבית שאנו מכירים. כאן יצרנו קשר בין השם הוויה לבין ה"היות".

השם הוויה היה כבר מוכר לנו, אך מה שחידשנו הוא את המהות עליה מורה השם הזה. לא הכרנו את ההוויה בתור הראשית האחדותית ועברנו התאמה מחדש מהמשמעות הקודמת שהיתה משויכת לנו לצליל הוויה, למשמעות החדשה. ככל שנמשיך במסענו, המשמעות הישנה תתחלף או תתמזג עם הידע החדש שנצבור. כמובן שיישארו הרבה שאלות שנדרש לענות עליהן, ואכן נענה עליהן בהמשך הדרך הארוכה שעוד לפנינו.

לסיכום, תמיד צריך להתאים את התשובה למקום ממנו מגיעה השאלה, כאשר תמיד ננסה להתקרב לרעיון הראשית האחדותית להתרחק מהבסיס המפוצל.

אז למה בעצם נפוצות כל כך דרגות הדיוק הנמוכות יותר, למה לא פשוט לדבר באופן המדויק ביותר מלכתחילה?

זכור שאם שומרים על רמת דיוק גבוהה יוצא שכמעט ואי אפשר לומר שום דבר. אם הייתי רוצה לדבר איתך על ההוויה, אך גם לשמור מתחילת התהליך על הדיוק המעבדתי המכסימלי אליו הגענו בסופו, למעשה לא הייתי יכול לומר לך כלום. כל פעם שהייתי רוצה לפתוח את הפה הייתי צריך מיד לסגור אותו בשם השאיפה לדייק במילותיי.

בתחילת דברינו אפיינו את ההוויה בתור תחום המחקר שלנו, אך למעשה המושג תחום מניח גבול תוחם, וכמובן שלהוויה, ברמת הדיוק אליה אנו רוצים להגיע, אין דבר וחצי דבר עם גבולות. תיארנו את ההוויה כ'שלם הראשוני הכולל את...', אך אם היינו רוצים לדייק, גם שלם לא היינו יכולים לומר, מפני שאם נבדוק, נגלה שאת המושג שלם אנו מכירים תמיד מדברים ברי הגדרה שניתנים להקפה כדי לתארם כשלמים, וההוויה כמובן לא ניתנת להקפה. גם ראשוני לא היינו יכולים לומר, מאותה הסיבה שאנו לא מתארים את ההוויה בתור אחת.

למעשה רק בזכות התיאורים הפחות מדויקים הצלחנו להגיע לרמת הדיוק המרבית שגרמה לנו להבין את חוסר הדיוק שלהם. האפיונים הלא לגמרי מדויקים הצטרפו זה לזה לכדי תיאור כולל ומדויק, כמו אוסף תמונות דו-מימדיות שאף אחת מהן לא מתארת נאמנה את האובייקט התלת-מימדי, אך כאשר הן מצטרפות זו לזו מתקבלת בתודעתנו תמונה תלת מימדית תקפה ומדויקת. אם לא היינו מתארים את ההוויה כראשית האחדותית או כשלם הכולל ביותר על ידי אפיונים לא מדויקים, איך היינו לומדים עליו? הרי אין משהו אחר שהיינו יכולים לדמות אותו אליו, הרי גם המושגים הראשוניים ביותר, כמו המציאות והקיום, לא היו מכוונים אותנו אליו.

חוסר הדיוק הוביל לדיוק?

כן, או במילים אחרות, רמות הדיוק הנמוכות הובילו לרמות הדיוק הגבוהות יותר.

אם להשתמש במשל, אז אפשר לומר שהדרך להיפטר מהקביים היא להתחיל ללכת בעזרתם כדי לחזור לכושר כדי שלא נזדקק להם יותר. מי שממשיך לשבת בבית מפני שהוא לא רוצה ללכת עם קביים, לא יפתח כושר גופני ולעולם יישאר תלוי בהם. ובהתאמה, אם הייתי רוצה להסביר לך על ההוויה, והייתי יושב מולך ושותק, או עונה על כל שאלה שלך באין משמעות לדברים תוך גלגול עיניים, אני משער שלא ממש היינו מתקדמים.

שאלות:

• למה לא תמיד ניתן להשתמש ברמת הדיוק הגבוהה ביותר?

הרחקת שמות תואר

יוצא מדברינו עד כה, שאם רוצים לשמור על רמת דיוק גבוהה, אין יותר מדי דברים שאפשר לומר על ההוויה.

אתה צודק, אך כאמור תמיד חשוב שנזכור מאיפה אנחנו מגיעים ושמדובר בדרגות שונות של דיוק. ברמה המדויקת, ובתנאי המעבדה בהם אנו מתעסקים כרגע אין משמעות אפילו לומר 'ההוויה קיימת'.

מה הבעיה בזה? הרי אנו בסך הכל מאששים את קיומה. מעבר לכך, אם אי אפשר לומר שהיא קיימת אז היא בהכרח לא קיימת ובכך אנו מגיעים לסתירה. הרי אם היא לא קיימת, אז על מה אנחנו מדברים כל כך הרבה...

ראשית, לא כל דבר הוא או או – או קיים או לא קיים. מתמטיקה היא לא או 'אדומה' או 'לא אדומה'. גם אם לא נוכל לומר על ההוויה שהיא קיימת, זה לא בהכרח הופך אותה אוטומטית ל'לא קיימת'.

שנית, אם אנחנו רוצים להישאר נאמנים לעיקרון הראשית האחדותית, אנחנו נאלצים לדחות את ההצהרה 'ההוויה קיימת', בדיוק כמו שנאלצנו לדחות את ההצהרות והשאלות שהניחו יחס לגביה.

מדוע?

אשאל אותך שתי שאלות פשוטות. אם ארה"ב היא אחת מהמדינות בכדור הארץ, האם נכון יהיה לתאר את כדור הארץ בתור אמריקאי? אם הקשת מכילה את הצבעים אדום, צהוב, כחול וכו', האם נכון יהיה לתאר את הקשת כאדומה?'

בוודאי שלא. אי אפשר לזהות את קבוצת האם עם אחד הפרטים בקבוצה. זה כמו להבין שיוסי הוא אחד מהבנים במשפחת כהן, ולנסות לתאר את משפחת כהן בתור יוסי.

יפה. אי אפשר להבין שיוסי הוא אחד מהפרטים במשפחת כהן ואז להתעקש שמשפחת כהן, הקבוצה הגדולה יותר שכוללת את יוסי, היא יוסי. אי אפשר להבין שהקשת כוללת גם את הצבע האדום לצד שאר הצבעים, ואז לומר שהקשת היא אדומה, ולא משנה כמה אנחנו אוהבים את הצבע האדום, וכמובן שאי אפשר לתאר את כדור הארץ בתור אמריקאי, ולא משנה כמה אנו רוצים להחמיא לו בכך.

ובהתאמה, כאשר אנו יוצאים מראשית אחדותית, בשם הוויה אנו פונים לכל מה שקיים אך גם באותה המידה גם לכל מה ש'לא קיים'. גם המחשב בו אני מקליד עכשיו (קיים) וגם סבי ז"ל שנפטר (לא קיים), כלולים בהוויה באותה המידה מעצם היותם בדיוק כמו שגם הלוויתן הענק וגם הנמלה הקטנטנה כלולים שניהם תחת השם "חיות". כפי שאמרנו, ההוויה היא קטגוריית העל של כל הקטגוריות, שכוללת גם את ה"קיימים" וגם את ה'לא קיימים', ולכן אי אפשר לומר 'ההוויה קיימת' ולזהות אותה דווקא עם קטגוריית ה'קיימים', ולא משנה אם אנו שואפים לאשש אותה, לרומם אותה או להעניק לה משנה תוקף. מילות התיאור 'קיים' ו'לא קיים' פשוט חסרות משמעות לגביה בדיוק כמו שמילות התיאור 'אמריקאי' ו'לא אמריקאי' לא תקפות לגבי כדור הארץ.

כדור הארץ הוא לא 'אמריקאי' ולא 'לא אמריקאי', ובהתאמה, ההוויה היא לא 'קיימת' ולא 'לא קיימת', היא פשוט היא.

בסדר. אני מבין שאי אפשר לתאר את קבוצת האם על ידי אחד הפרטים שבה, אבל בכל זאת, אני בסך הכל אומר שההוויה קיימת ובסך הכל מאשש את היותה.

שים לב! אתה לא מאשש את היותה, אתה מנסה לאשש את קיומה, ויש הבדל גדול בין השניים. כדי להיות צריך פשוט להיות, ואין דבר שהוא לא הוא. כדי להיות קיים צריך דווקא להתקיים, ויש הרבה דברים שלא קיימים אך הם חברים שווי זכויות תחת שלמות הוויה.

יוסי הוא במשפחת כהן אך משפחת כהן היא לא יוסי. אדום הוא אחד הצבעים בקשת אך הקשת היא לא אדומה. הקיים והלא קיים הם בהוויה, אך היא לא אף אחד מהם.

אז מה נענה למי שיטען שההוויה לא קיימת...

שוב, תלוי מה דרגת הדיוק אליה אנו נדרשים. בוודאי שאם מדובר באדם שלא עבר את המסלול שעשינו עד כה, אין מה להטיח בפניו, ללא כל הסבר נוסף, שפשוט אין משמעות לטענה שלו. הדבר יהיה דומה ללא לומר לו כלום או אפילו לגרוע מכך. גם לצעוק עליו בחזרה 'ההוויה קיימת' לא יקדם אותו במיוחד.

מה בכל זאת אפשר לומר?

אם יש לנו מספיק זמן ולו מספיק רצון, אפשר פשוט להשתמש בעיקרון ה'חכה ולא דגים', להסביר לו על ההוויה ועל ההבדל בין הבסיס המפוצל והראשית האחדותית, ולאפשר לו לראות בעצמו שאין משמעות לטענתו.

אם הדבר לא מתאפשר, ניתן יהיה לומר לו שההוויה קיימת, למרות שהדבר לא מדויק, כדי לכוון אותו לכך שהוויה כוללת גם את כל הדברים הקיימים, ולהוציא אותו ממחשבתו המקורית ששמה את ההוויה בתור 'לא קיימת' בעולם דמיוני לצד בתים שעדיין לא נבנו, הארי פוטר, דרקונים, פיות וורודות ושאר דברים שלא קיימים.

עדיף לא לדייק ולהכניס את ההוויה תחת הקיום, אם נקודת המוצא שלנו היא שהוויה דמיונית ולא קיימת. אך בכל מקרה, אם יש נכונות לשמוע אצל האדם העומד מולנו, נראה שעדיף לנסות לכוון לרמת דיוק גבוהה. בני אדם באופן כללי מבינים מצוין אם מסבירים להם בנועם ובסבלנות. עיקרון ה'חכה ולא דגים' עדיף גם כאשר מדובר על אוכל, כמו במשל המקורי, וגם כאשר מדובר על רעיונות.

שאלות:

• האם ניתן לומר ש"ההוויה נמצאת"? האם ניתן לומר ש"ההוויה לא נמצאת"? באיזו דרגת דיוק?

כאמור, מדובר בתהליך הדרגתי. חשוב על תחילת השיחה שלנו. מה היית אומר אם הייתי אומר לך כבר בשלב ההוא שאין משמעות לשאלות המגדירות ומגבילות את משמעות המילה הוויה?

אני משער שלא הייתי מבין על מה אתה מדבר, והתשובה היתה נראית לי כהתחמקות...

נכון, מפני שכאשר יוצאים מבסיס מפוצל, יש מול אין, מציאות מול דמיון וכו', ניתן לחלק כל תופעה ל'יש' או 'אין'. אם הייתי אומר לך כבר בשלב ההוא שלא כל דבר הוא 'יש' או 'אין', סביר להניח שלא היית מקבל את דברי, ובצדק, הרי כל מה שהכרנו בשלב ההוא אכן יכול היה להתחלק ליש ואין. אחרי שהבנו את הראשית האחדותית ואת ייתכנות הדבר, קל לנו להבין זאת.

אתה יכול להסביר את העניין מכוון נוסף?

כן. בוא נניח שאתה מאוד אוהב אריות – האם היית יכול "להחמיא" ל"חיות", הקבוצה הכוללת את כל מה שחי, ולומר שהיא אריה? האם היית יכול לומר שהיא "לא אריה"? בוודאי שלא. כלפי חיה מסוימת היית יכול לומר שהיא אריה או לא אריה, אך כאשר מדובר בשם הכולל את כל החיות כולן, אין משמעות לתואר אריה ולא משנה כמה אתה רוצה לפאר או לרומם אותה בתואר זה. השם "חיות" פשוט נמצא מעבר ל"אריה" או "לא אריה". ובהתאמה, ההוויה נמצאת מעבר ליש ולאין, ופשוט כוללים אותם, לכן אין משמעות להחיל את התארים הללו עליהם.

שאלות:

• האם יש משמעות לומר "יש הוויה" או "אין הוויה"? באיזו דרגת דיוק?

יש לזכור שאם שומרים על רמת דיוק גבוהה יוצא שכמעט ואי אפשר לומר שום דבר. עדיף לרדת ברמת הדיוק מאשר לשתוק או לקחת סיכון שלא יבינו אותך בצורה נכונה. מעבר לכך, פעמים רבות שהצורה הפחות מדויקת מהירה וקלה הרבה יותר להבנה.

למה אתה מתכוון?

חשוב על המבנים הלוגיים המורכבים שהיינו צריכים להרים לאוויר כדי ליצור ראשית אחדותית לידע שלנו וכדי להתחיל להבין את מהות ההוויה – ועדיין לא הגענו לרעיונות המורכבים יותר של העיקרון האחדותי, כל מה שדיברנו עד כה זה רק המבוא. כאשר יורדים ברמת הדיוק, אנו מקרבת אלינו את הבנת הרעיון, דרך מודל אחר שאנו כבר מכירים – אך כמובן על חשבון הדיוק הכולל.

קח לדוגמא את העובדה שאנשים רבים מחזיקים בימינו, במודל מומחש ומאוד לא מדויק לגבי מבנה החומר. כל דבר מורכב עבורם מכדורים קטנים (אלקטרונים, פרוטונים וכו'). הרבה יותר קל להבין ולקשר את המודל המומחש והמאוד לא מדויק הזה לחומר הסובב אותנו מאשר לחשוב על החביתה שאכלנו הבוקר בתור אינטראקציה קסומה ומונומנטלית בין ענני נוכחות סטטיסטיים, כפי שמדויק יותר לראות זאת.

אם היינו פוגשים מישהו שהיה חושב באופן אינטואיטיבי שהעולם מורכב מהמון חומרי יסוד שונים (מתכת, מים, פלסטיק, אוויר וכו'), היינו יכולים לנצל את יתרון המודל המומחש ובקלות יחסית יכולים להסביר לו שכל החומר שהוא רואה סביבו, למעשה מורכב מאותם הכדורים הקטנים, כאשר המגוון הגדול אליו הוא עד נוצר עקב מבנים שונים הנוצרים על ידם. אם היינו, בשם השאיפה לדייקנות, מלעיטים אותו בביטויים מרשימים כמו סופר-פוזיציה, מיתרים או בסיפור על החתול של שרדינגר וכו' סביר להניח שהוא לא היה מבין דבר, והיה נשאר עם תפיסת העולם הקודמת שלו.

אך כמובן שאם אותו אדם, יידרש למדידות פיזיקאליות מדויקות מאוד, נאלץ לוותר על המודל הכדורי הקל והנוח להבנה לטובת מודל קוונטי מסובך ולא אינטואיטיבי אך מדויק בהרבה.

שאלות:

• תן דוגמא למודל קל להבנה אך פחות מדויק בכל תחום שהוא.

אני חושב שאני מבין ולא מבין בבת אחת. מצד אחד אני רואה את פשטות הדברים, שאנו בסכך הכל קוראים בשם לכל הדברים כולם, אך מצד שני עדיין מרגיש נוח לתהות שמא אולי ההוויה לא כוללת גם את הדמיון ושאר הדברים שלא קיימים.

הדבר טבעי לגמרי עקב רמת מופשטות הדברים, ועם הזמן הדברים יתבהרו. אני שמח שציינת שאתה בכל זאת מצליח לראות עד כמה מה שאנו אומרים פשוט. אנחנו בסך הכל קוראים בשם, בדיוק כמו כל קריאה בשם אחרת אליה אנו רגילים. אולי כדי לסבר את האוזן, שוב ניצור הקבלה בין התהיות שלך לגבי ההוויה, לבין הקריאה בשם "חיות" לכל מה שחי.

בשם הוויה, אנו קוראים לכל מה ש"הוא", דהיינו לכל הדברים כולם. אין דבר שלא נכלל תחת השם הוויה, בדיוק כמו שאין חיה שלא נכללת תחת השם "חיות".

לחשוב שמא הדמיון לא כלול תחת ההוויה יהיה דומה למחשבה שמא זברות לא כלולות תחת השם "חיות". אם אנו מבינים שבשם "חיות" אנו קוראים בבת אחת לכל מה שחי, אז גם הזברות נכללות תחתיו ואין מה לתהות על כך, ובהתאמה, אם ההוויה כוללת את כל מה שהוא, גם הדמיון נכלל תחתיה. למה? כי ככה קוראים בשמות. ואם בכל זאת נתעקש שהזברות לא נכללות תחת השם חיות, אז מיד תישאל השאלה, איך נקרא לכל החיות וגם לזברות ביחד? ואם נחשוש שמא הדמיון לא כלול תחת ההוויה, מיד תישאל השאלה, איך נקרא לכל הדברים כולם הכוללים גם את הדמיון.

קח לך זמן לתת לדברים לשקוע, ואם מתעוררות בך שאלות, נסה להקבילן לקריאה בשמות אחרים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">