קבצן של פרחים [סיפור]
קבצן של פרחים
משנכנס נכדי בן בתי אצלי, הייתי יושב בחדר העבודה שבביתי, באותה כורסא שהייתי קורא אותה כורסת עישון. לא הייתי מעשן באותה שעה, ולא עישנתי בכורסא זו מעולם, שהפסקתי לעשן לפני שנים הרבה. אלא שאם הייתי מעשן, לא היה מקום יאה מכורסא זו לישב בה ולעשן סיגריה של שקט, לפיכך הייתי קורא אותה כורסת עישון. זקנים מקישים בדלת, נכנסים בשקט, ומדברים בלשון שקולה. נכדי, שצעיר כבן שתים עשרה שנים הוא, נכנס בלא ליטול רשות, סערת נעורים נכנסת עמו, וקולו רם. מבכר אני חברתם של צעירים ורעשם, מטרחנותם של זקנים ונימוסם. דומה אני שיותר חיים נמצאים אצל הצעירים, שאצל הזקנים המוות אוחז בעקביהם קמעא קמעא.
לא נכנס אצלי אלא לספר לי שמועה ששמע, שנפטר ר' אריה לייב מבאי בית הכנסת שלי. ולא נקב בשם ר' אריה לייב, שכך היה נקרא אצל הזקנים, אלא בשם אריה קבצן, שכך היה נקרא אצל הצעירים. ולא שם גנאי היה זה, אלא שמאז שבא לשכונה זו היה עוסק במלאכה זו. אבל משעה שהיתה חמה יורדת לשיפולי רקיע, היה נכנס ובא אצל בית הכנסת, והיה מתפלל מנחה בציבור, ויושב בחברת משניות ובחברת תהילים, ומתפלל מעריב, ונפנה לביתו. אותן ימים שהיה לו איזה יארצייט היה אומר קדיש אחרי עלינו, ולמחר היה מביא קצת שהכל לאמירת לחיים. בשאר שעות היה עסוק במלאכתו. בבית הכנסת היו קורין אותו ר' אריה לייב, ופעם אחת אף עלה לתורה בתענית במנחה.
אמרתי ברוך דיין האמת ושמעתי שהכריזו בשכונה בשם הרב מת מצוה הכל קרוביו. ועוד הכריזו שמתוך שאין מלינים את המת בירושלים, תצא לויתו באשמורת שניה של לילה, והקהל יעשו עמו חסד של אמת וילך לבית עולמו בציבור גדול. אמר לי נכדי, ודאי לאחר הלויה יבואו אל ביתו וימצאו שם מטמונים של מטבעות, כאותן קבצנים ששמעתי עליהן, שמלקטים פרוטה אחר פרוטה ברחובות, ויש להם בביתם מטמונים של מטבעות. הזכיר מטמון שבבית הקבצן, ונזכרתי במעשה שהיה, וביקשתי מנכדי להביא לו שרפרף ולישב, שרוצה אני לספר לו אותו מעשה שהיה. הזדרז והביא, שאהובים עליו מעשיותי, בין מעשים שהיו הן, ובין מעשים שהיו ראויין שיהיו, ובין מעשים שלא היו ולא יהיו, אבל שכר נאה לשומעיהן הן.
וכך סיפרתי לנכדי בן בתי באותו היום שנפטר בו ר' אריה לייב, שהיו קורין אותו אריה קבצן.
כשהייתי ילד כבן גילך, היינו ילד שלפני בר מצוה, דר הייתי פה בירושלים עיר הקדש, בשכונת משכנות שאננים, שבנה השר משה מונטיפיורי ז"ל לעניי העיר. יש עניים ויש עניים. אבי ז"ל היה מבעלי מלאכה עניים, שגם אם יעמלו כל חייהם בעבודה קשה, אין מצויה הפרוטה בכיסם אלא כחמץ בביתו של יהודי בערב פסח משש שעות ולמעלה. בל תראה ובל תמצא. עניים אחרים אין להם לא מלאכה ולא פרוטה, והן מקבצים נדבות, בין מבעלי ממון שבעיר, בין מעולי רגל שבאים למקומות הקדושים.
עוד היה בשכונת משכנות שאננים אדם, שאינו מבעלי מלאכה ואינו מפושטי יד, אבל מחייתו בביתו. ערירי היה, ולא ראה אצלו אדם מעולם אורח או מבקר, ואף הוא לא היה לו סיג ושיח עם אדם שבעולם. אלא יוצא לבית הכנסת שחרית, ושב לביתו. יוצא לשוק וקונה צרכי ביתו ומאכלו, וחוזר לביתו. יוצא לבית הכנסת למנחה ומעריב, והולך לביתו. והיו קורין אותו השכנים יוס'ל בלומינ'ס, היינו יוסף של פרחים, שבכל יום שהיה יוצא מביתו היה חוזר לביתו עם פרחים. פרחים שהיה קוטף בגינה שליד בית הכנסת, או פרחים שהיה נוטל מעציץ של חרס שהיה מונח אצל ביתו של החלבן והיתה אשת החלבן נותנת לו רשות ליטלם, או פרחים שהיו תינוקות בשכונתנו מביאים אצלו. פעמים שהיה חוזר לביתו וצרור גדול של פרחים איתו, ופעמים שלא היה בידו אלא פרח אחד, כגון חרצית או שושנה. ואין הליכתו מביתו כחזירתו לביתו. שאם היה הולך ואין לו פרח בידו, היו פניו זעופים ועיניו נפולות וכתפו שחוחה, ונראה כמי שמבקש אבידתו ואינו מוצאה. משעה שמצא פרח ואחזו בידו, לא שנא צרור גדול לא שנא פרח אחד, כגון חרצית או שושנה, מייד כאילו נשתנו פניו, והוא מגביה עיניו ומזקיף כתפיו. לפי שהיה מהלך תמיד ופרחים בידו, ולפי שאין תינוקות שבכל מקום אלא תינוקות, היו קורין אותו התינוקות יוס'ל בלומינ'ס קבצן, היינו יוסף קבצן של פרחים.
לא היה יוס'ל בלומינ'ס מבדיל בין צרור גדול לפרח קטן, אלא שפרח אחד היה חשוב אצלו ביותר, והוא פרח שהיה נותן בחור לבחורה. היה רואה יוס'ל בלומינ'ס בחור הולך ברחוב ובחורה אצלו, ויש בידה פרח שנתן לה אותו בחור, היה מציץ בהם בצד של עיניו, ומהלך בריחוק לאחריהם, עד שהיתה הבחורה משלכת את הפרח או מניחתו במקום פלוני. מיד הוא בא ונוטל אותו הפרח ומחייך ומריח בו ונושאו לביתו. ואם לא היה שם פרח אלא צרור שלם היו צעדים שלו כמי שנמצא טפח אחד מעל הארץ. ויותר מכולם היה מחבב צרור של כלה, עד שהיה הולך אצל בתי חתנים ומבקש צרור של פרחים שהיה ביד הכלה ולוקחו לביתו.
יום שנפטר בו יוס'ל בלומינ'ס לבית עולמו, היו תינוקות שבשכונת משכנות שאננים מחכים שישובו המלוים מלויתו. מששבו המלוים מהר הזיתים נעמדנו לראות מה יעשו בביתו. שהבתים שבשכונת משכנות שאננים של עזבון יהודה טור מלכא עליו השלום הם, ועניי העיר גרים בהם. משמת יוס'ל ערירי, ישוב הבית לעזבון טור מלכא, ויבוא עני אחר לדור בו. וכלים שבביתו מה יהא עליהם, שאלו כמה מן התינוקות, יביאו אותם אצל הרב והוא יחלקן אצל עניים. ורהיטים שבביתו מה יהא עליהם, יהיו מונחים עד שיבוא לכאן אדם חדש לדור כאן, וישתמש באותן רהיטים. עד שהיו התינוקות מדברים ומלהגים, בא הרב וכמה מאנשי חברא קדישא ונכנסו אצל הבית. נדחפו התינוקות לראות, והיו דוחפין זה את זה, עד שנדחפתי בדוחקן להיות בתוך הבית סמוך לפתח.
אותו הרגע חשבתי, עד שהתינוקות בחוץ מלהגין כלים שבבית מה יהא עליהן, רהיטים שבבית מה יהא עליהן, מוטב היו אומרים, פרחים שבבית מה יהא עליהן. שכל הבית היה מלא באותן פרחים שהיה יוס'ל ז"ל מביא בכל יום. שבכל יום היה בא מן השוק ופרחים בידו, ומעולם לא יצא מביתו ופרחים בידו. היו כל הפרחים, אלף אלפי פרחים, בביתו. בית קטן היה זה, של חדר אחד, וכולו פרחים. חוץ משני מקומות שלא היו בהן פרחים, שהיתה מיטתו של ברזל בפינת הבית, ואין בה פרחים. והיה שולחן קטן בפינה אחרת, ואין בו פרחים, חוץ מג' בדים של שושנה שהיו מיובשים ומונחים באמצע השולחן בתוך בקבוק של זכוכית. אותו בקבוק של זכוכית עומד היה על מעטפה לבנה של נייר, ובשעה שדחפו אותי התינוקות לתוך הבית היה הרב פותח אותה מעטפה ואומר, הריני מקריא צוואתו של ר' יוסף הכהן ז"ל. וכך כתב ר' יוסף הכהן, שהיינו קורין לו יוס'ל בלומינ'ס קבצן, בצוואתו, ומתוך שנחרטו הדברים בזכרוני עדיין אני יכול לחזור עליהן.
תחילת דיבר ר' יוסף בביתו ובמשפחתו. תיזכר לטוב אשתו שמתה עליו בצעירותה והזכיר בניה שמתו אחריה. וכתב איך קיבל עליו לעלות לארץ ישראל ולחונן עפרה של עיה"ק. באותו מקום שבא ממנו היה עשיר גדול ובעל ממון הרבה, מכר כל שהיה לו וממנו התפרנס כל ימיו ולא היה צריך למתנת בשר ודם. ולא הזכיר שמו של אותו מקום שבא ממנו בצוואתו, שכתב, שמא אין הדברים מביאים כבוד לשוכני עפר, ואיני רוצה להוציא עליהם לעז. בא אצל נמל טריאסט שבאיטליה ועלה על אוניה שהולכת אצל אלכסנדריה שבמצרים שמשם שיירות יוצאות לארץ ישראל. אותה אוניה של סוחר מצרי היתה, ועיקר נסיעתה למסחרו של אותו סוחר מצרי היתה, ולא רבו בה הנוסעים. מאחינו בני ישראל לא היו באותה אוניה אלא ר' יוסף ואשה אחת. אמר לו הסוחר, הרי אשה זו מבני אמונתך, והיא נוסעת לבדה בים, ומקום של סכנה הוא. ראה להיות נותן עינך עליה לשומרה מפני המזיקין. היה ר' יוסף נוהג כך, ומתוך כך נתקרבו וסיפרו זה לזה מה הביאן לספינה זו. מה שסיפר ר' יוסף כבר אמרתי לך. אותה אשה מעיר הסמוכה לעירו של ר' יוסף היתה. וחלה בעלה ושהה במיטתו י"ב חודש, ועדין לא מצאו הרופאים תרופתו. שלחו והביאו רופאים מעיר אחרת וממדינה אחרת, שהיה בעלה משופע בממון ופיזרה ממונו אצל הרופאים ולא נתרפא. הלכה אצל רבי של חסידים שהיה באותו מקום. אמר לה, שמא יש לך נדר שנדרת ולא קיימת, ונתפס בעלך באותו עוון, שהבעל נושא באחריותן של נדרי אשתו. בדקה בעצמה פעם ופעמים, אמרה, יום שהייתי בו בת שתים עשרה שנים ויום אחד, נדרתי שאעלה לירושלים ואנשא שם לבן ירושלים. לימים שכחתי נדרי ונישאתי לבעלי. אמר לה הרבי, ראי שתקיימי נדרך ותעלי לירושלים, שמא יתכפר החטא ויבריא בעלך. נטלה מעט ממון וכלים והרי היא נוסעת לירושלים. נתלוותה לר' יוסף בשיירה שיוצאת מאלכסנדריה ליפו, ובעגלה ששכר מיפו לירושלים.
יום שהגיעה לירושלים בא שליח אצלה ואמר, מת בעלך בחוליו. ישבה שבעה כדין, ובכל יום נכנס ר' יוסף אצלה ותשעה גברים שמצא בעיר עמו, והיו מתפללין במנין, והיה ר' יוסף אומר קדיש.
לשנה אחרת ביום יאהרצייט של בעלה, בא אצלה ר' יוסף והביא עמו בקבוק של יין וטבעת שאבן ירוקה קבועה בה. אמר, לא טוב היות האדם לבדו, מוטב ניתב טן דו מניתב ארמלו. ועוד, שאנו בירושלים כבר חודשים הרבה, והריני בן ירושלים. נתרצתה ונטלה ממנו את הטבעת, ושתו יחד יין ואמרו לחיים. אמרה, עד שאתה מביא לי טבעת שאבן ירוקה קבועה בה, אני אין לי לתת לך כלום, שכיליתי מעותי שהבאתי איתי מעירי. נסתכלה סביבה וראתה ג' פרחי שושנה ששמה אותו היום בבקבוק של זכוכית על שולחנה. נטלה והביאה לו, אמרה, זו מתנת אירושין שאני נותנת לך. נטל המתנה ושמח שמחה גדולה, וחזר לביתו ושם אותו בקבוק על השולחן, ולא היה עמו דבר אחר על השולחן, שיוכל לראות תמיד מתנתה בלי עיכוב.
לימים קבעו מועד לחתונתם, והכינו את אשר יביאו. בגדים וכלים ורהיטים וכל שמכינים לחתונה כמנהג ירושלים. אותן פרחים נתיבשו, ועדין היו על שולחנו, ועדין לא שם עמם דבר אחר על השולחן, שיוכל תמיד לראות מתנת האירושין בלי עיכוב.
אותו היום שקבעו לחתונתם הגיע שליח אחר אצלה, ששלח אותו הרבי. שמשראה בעלה הראשון שאין הרופאים מוצאים מרפא למחלתו, שאפילו שהיה משופע בממון ופיזר ממונו אצל הרופאים לא נרפא, וראה שביקשה אשתו לקיים אותו הנדר ונסעה לירושלים, אמר למה תעגן עלובה זו. קרא לרבי וכתב לה גט וזיכה לה אותו אצל הרבי. שלח הרבי שליחו לירושלים, אלא שנתפסה אוניתו לליסטים עד שפדו אותו בני קהילה אחת בממון הרבה. נתן לה הגט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם. ולא היה יודע השליח שבינתיים מת הבעל וחשבה עצמה לאלמנה.
כיון שהיתה מגורשת לא יכול היה ר' יוסף לישא אותה שכהן היה. החזיר לה כל מתנות שנתנה לו, חוץ מאותו בקבוק של פרחים. והחזירה לו כל מתנות שנתן לה, חוץ מאותה טבעת שאבן ירוקה קבועה בה. למחר נטלה כל מיטלטליה וכליה וחזרה לעירה. לפני שהלכה באה ליתן לר' יוסף שלום. מצאה אותו מחפש להן היתר בספרי ראשונים ואחרונים. אמרה לו, די לי שרצית בי, ועתה אין לי אלא אותה טבעת. הנח לדבר ואל תתעסק בי עוד. אמר לה, כשתגיעי אצל עירך חשבי בדבר, שמא עד שתגיעי תרצי לחזור לירושלים, ושמא עד שתחזרי לירושלים אמצא לנו פתח, שזכות ירושלים תעמוד לנו. ועשה לה סימן, שאם תרצה לחזור תהא שולחת לו ג' פרחי שושנה, כמות שנתנה לו ביום שהתארשו זה לזה, ויחכה לה.
יום שהגיעה בו לעירה שלחה לו שליח. כתבה שבאה בשלום, ואף על פי שלא רצתה לעזוב את ירושלים עיה"ק ולחזור לעירה, מתוך שלא יכלה לראות בצערו, ולא רצתה שיראה הוא בצערה, חזרה לעירה. נהג ר' יוסף בעצמו כאילו הוא עגון לה. מאז שקיבל אותו מכתב לא שמע ממנה ולא שמע מאודותיה, ולא ידע אם חיה היא אם מתה, אם נישאה או שנותרה באלמנותה. אבל בכל פעם שהיה רואה פרח שנתן בחור לבחורה היה מתמלא געגוע, והיה נוטלם ונזכר בה. תחילה, היה עצב ונדכה רוח. לסוף, היה נזכר בדברים טובים שראה בה, והיה אומר לעצמו, וכי מה לך עצב, שמא עוד תשלח לך ג' בדים של שושנה ותשוב אליך. והיה נושא רגליו ונוטל את הפרח ונושאו לביתו, והיה משמרו שם, שמא עוד תשוב אליו.
בסוף הצוואה נקב ר' יוסף בשם האשה ובשם עירה, אלא שלא שמעתים.
ליום השביעי עלו החברים בחברא קדישא לקברו של ר' יוסף, שהיינו קורין אותו יוס'ל בלומינ'ס קבצן. הלכו עמהם גם כמה בני מצוה שיהיה שם מנין לקדיש. הלכתי גם אני עמהם, שלא הייתי בר מצוה באותה שעה, אבל משעה ששמעתי את צוואתו נקשרתי בו ורציתי לילך אצל קברו. באנו אצל קברו, וראינו שם ג' בדי שושנה מונחים.
קמתי מכורסת העישון ונתתי יד לנכדי וקם משרפרף שלו, ועשינו דרכנו לבית הכנסת שלנו. בשעה שהלכנו לבית ר' אריה לייב ללוותו, אמרתי לנכדי, אם ראית אדם מקבץ ממון על יד, כאותן קבצנים ששמעת עליהן, שמלקטים פרוטה אחר פרוטה ברחובות, ויש להם בביתם מטמונים של מטבעות, דע לך שחסרים הם דבר, ומתוך שחסרים אותו דבר, משוטטים ברחובות ואוספים מעות קטנות ומבקשים אותו דבר שחסר להם. ואף ר' אריה לייב, שהתינוקות מכנים אותו אריה קבצן, ודאי אף הוא היה חסר איזה דבר. לא מטמונים של מטבעות שבביתו עיקר, אלא דברים שחיסר בחייו.
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 20/06/2010 18:36:08
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 20/06/2010 18:38:07
|
|
