החסידות והפאות

ג. לא כתבתי שהש"ג התיר רק בחצר תלמד לקרוא
כתבתי שההיתר מהמשנה מבוסס על הדין שפאה נכרית חייבת להחשב ככיסוי
וזה רק לפי הירושלמי
ע"י חת"ס שפירש כן וקיים דברי הב"ש נגד המג"א
זה לא ענין של עסקנים

הב"ש שהמג"א משיג עליו כתב להדיה שאסור פא"נ לקר"ש

מה שחצר מיירי בחצר הרבים זה לא קשור שהרי מדובר בחצר שמותר לצאת בפריעת ראש
שאם לא לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה עיי"ש
ע"י בירושלמי דדן שם לגבי מחצר לחצר דרך מבוי אז כנראה יש הבדל בין רבים לרבים

חוטי שיער לא קשורים כלל לענין הרי לא מדובר שם בחוטים על כל השיער שהאי יש חשש דלמא שלפה
וזה שייך רק בחוטים מעטים
הד"מ שהביא פא"נ במקום זה אגב נסבא
אתה מגבב הרבה שטויות במחילה

מה הקשר מי שהולך שלא כדין לעצם ההיתר
פאה נכרית זה היתר דחוק שמקסימום בני על סברא של ר יהושע בועז
אין שום ראיה לסברא הזאת לבד משיטת הריא"ז כהירו'

ועצם הדין תמוה

אני אוסיף ע"ז בהמשך בס"ד

א. הסברתי לך שהש"ג לא פוסק כמו הריא"ז אלא דעתו כדעת רוב הראשונים שמותר גם גילוי ראש בחצר.

ב. ההיתר מהמשנה הוא בפשיטות שהאיסור לצאת לרה"ר הוא דוקא בשבת אבל בחול מותר לצאת לרה"ר עם פאה, כי אם היה אסור גם בחול, שבת מאן דכר שמיה. ואין קשר לדעת הריא"ז בכתובות שאתה דוחף בכח לכאן.

ג. הב"ש והחת"ס לא הזכירו את הריא"ז בירושלמי, עיקר טעמם לאסור פאה כי צריך שני כיסויים (לפי זה גם מטפחת אסור) ומשום מראית העין (שלא שייך בימינו כמו שכתבו אחרונים רבים). עשית סתם סלט. ענין הריא"ז שייך לעסקני ימינו ולא לב"ש ולחת"ס.

ד. המג"א כתב שכל דברי הבאר שבע דחויים ולא רק ענין ק"ש. וכתב שהלכה כשלטי הגיבורים, שדיבר בעיקר על פריעת שיער ולא הזכיר קריאת שמע כלל. כמדומני שהב"ש לא כתב להדיא שאסור לקרוא ק"ש כנגדה אלא העטרת זקנים כתב שלכאורה לפי דברי הב"ש יהיה אסור גם בקריאת שמע.

ה. מי אמר שמדובר בחצר היחיד, שמותר לצאת בה בפריעת ראש? מדובר בחצר שאינה מעורבת והוא הדין לרה"ר (כמו שכתבו הראשונים במקום) של ימינו שדינה ככרמלית, וזוהי חצר הרבים כי חצר היחיד אינה צריכה עירוב, מה שהירושלמי דן מחצר לחצר דרך מבוי מדובר שלא שכיחי רבים, יש מבוי שדינו כחצר היחיד ויש חצר הרבים שדינו כמבוי.

ו. ואין שום הבדל בין רבים לרבים, עשית שוב סלט.

שהרי לכ"ע כמו שיש חצר מעורבת כך יש גם חצר יחיד שאינה צריכה עירוב, וכמו שיש מבוי של רבים שדינו כשוק כך יש מבוי של יחידים, ואין לדמות כלל לא מבוי לחצר ולא חצר למבוי, כי כל אחד יש לו הגדרה נפרדת לפי מצבו, שהרי בירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו) המובא לדינא ברי"ף כתב במפורש וז"ל, יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר, חצר שהרבים בוקעים בתוכה הרי היא כמבוי, ומבוי שאין הרבים בוקעים בתוכו הרי הוא כחצר, עכ"ל הירושלמי, ולכן לקבוע שהאשה מותרת לילך בחצר הרבים בקלתה קל וחומר ממבוי של יחידים היא טעות חמורה ביותר, שהרי בחצר אין האשה עוברת במרוצה ללא שהיות כמו במבוי של יחידים, אלא שוהה בו רוב היום, ובודאי אסורה לילך בו בקלתה בלבד, כי כשאינה עוברת במרוצה נראים שערותיה לרבים דרך נקבי קלתה, וזה אסור מדת יהודית כמו בשוק.

ומחצר לחצר דרך מבוי של יחידים שמותרת לעבור בו בקלתה הוא רק במרוצה ללא שהיה, ובודאי מיירי רק מחצר היחיד לחצר היחיד, שהרי בחצר הרבים ששוהה בו רוב היום בודאי אסורה בקלתה גם קודם שרוצה לעבור במרוצה במבוי של יחידים, וא"כ מהיכן נתיר לילך בקלתה בחצר של רבים, אף ששוהה בו ואז נראים שערותיה דרך נקבי קלתה לבני החצר של רבים. וכיון שאתה מחליף הילוך במרוצה בשהיה, באת להחליף גם חצר הרבים במבוי של יחידים, וגם החלפת גילוי הראש ברבים בשאר עניני צניעות, שבאמת במקום הרבים אין שום הבדל ביניהם.

וברור שלדינא אסורה האשה לשהות בקלתה בחצר הרבים כמו בשוק ממש, מחמת השהיה במקום הרבים, (ואף שמחצר יחיד לחצר יחיד דרך מבוי של יחידים מותרת לילך בקלתה במרוצה ללא שהיה, מכל מקום בחצר הרבים ששוהה בו במשך רוב היום בודאי אסורה לילך בקלתה בלבד), ואם בכל זאת מותרת לשהות בפאה נכרית בחצר הרבים, א"כ ברור שגם בשאר מקום הרבים מותרת לשהות שם בפאה נכרית, כיון שאין דמיון כלל בין פאה נכרית לקלתה, שבקלתה אסורה בחצר הרבים ששוהה בו, ובפאה נכרית מותרת אף ששוהה בו, וראיית האחרונים להתיר פאה במקום הרבים קמה וגם ניצבה, מחצר הרבים ששוהה בו, שבקלתה בכי האי גוונא אסורה.

וחילוק שבין מבוי מפולש ללא מפולש הוא רק מחמת שבמפולש יש ריבוי אנשים, ולכן אינה יכולה לעבור בו במרוצה ללא שהיה, ובהכרח יראו שערותיה דרך נקבי הקלתה, אבל ברור שאסור לה לשהות בקלתה גם במבוי של יחידים, דזיל בתר טעמא שהעיקר שלא יוכלו לראות שערותיה דרך נקבי קלתה, שהוא אסור מדת יהודית בכל מקום.

ז. מי אמר שמדובר שם בחוטים מעטים? הרמ"א והמג"א והגר"א וכל אלה שהביאו ראיה מחוטי שיער, הבינו שמדובר בפאה נכרית שלימה כמו שלנו בדיוק, ויוצאה בה האשה לרה"ר. אם אתה כותב שדבריהם הם "שטויות", הדבר מלמד רק עליך ועל דבריך...

המג"א והגר"א השמיטו ראיית שלטי הגיבורים מפאה נכרית, והביאו ראיה ממתני' דחוטי שיער (ואין לומר שמש"כ המג"א "וכו'" כוונתו לראיה מסוף המשנה "פאה נכרית", שהרי להדיא כתב בהמשך "עיין סי' ש"ג סעיף י"ד" ושם איירי בחוטי שיער. ומש"כ "וכו'" כוונתו לומר שהראיה מהגמ' דמחכו עלה כמש"כ מחצית השקל).

ואע"פ שכתב המג"א "וכ"כ בש"ג", היינו שכתב הש"ג יסוד הדין שמותר לכתחילה, אבל לא שכתב הראיה משבת. (וידוע דרכו של המג"א, לצטט לשונות הפוסקים ולגרוע ולהוסיף, ראה לדוגמא מג"א סי' ש"ז ס"ק ז' שכתב עד כאן דברי המגיד משנה, ושינה מלשונו ע"ש). וביאר מחצית השקל שעיקר ראייתו של המג"א היא מהגמ' "דילמא מחכי עלה", ולכן הביא ראיה מסוגיה דחוטי שיער, שלהדיא מבואר שם בגמ' שהאיסור משום "דילמא מחכי עלה", וא"כ על כרחך איירי במגולה. דמתני' דפאה נכרית אפשר לדחות ולומר שאיירי במכוסה כמש"כ הב"ש וכ"כ הגר"א בשנות אליהו, ולכן היה מוכרח להביא ראיה מדין חוטי שיער ראה להלן.

והיינו דאיתא במשנה, "יוצאה אשה בחוטי שיער, בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה". ובגמ', "וצריכא, דאי אשמעינן דידה, משום דלא מאיס (רש"י: וליכא למימר דמשלפא ליה משום דמחכו עלה וממטי ליה בידיה), אבל חברתה דמאיס אימא לא, ואי אשמעינן דחברתה דבת מינה הוא (רש"י: ולא מינכר ולא מחכי עלה), אבל דבהמה לאו בר מינא הוא אימא לא, צריכא".

ומוכח להדיא שאיירי בחוטי שיער שאינם מכוסים בסבכה, שהרי כל ענין "מחכו עלה" שייך רק בגלוי. (וגם האגרות משה נקט זה לראיה החזקה ביותר, וכתב "וכמעט שמוכרח מהגמ' פרק במה אשה, שאם איירי דיוצאה בפאה נכרית דוקא במכוסה, לא היה שייך לומר דעל שערות זקנה לילדה ניחוש למחכו עלה"). ואם מדובר כשאינה מכוסה, מוכח שאיירי גם שיש הרבה חוטי שיער כמו פאה שמכסה את כל שיער ראשה, דאם לא כן אסורה לצאת כך משום פריעת ראש. וא"כ חזינן שפאה מותרת ברה"ר.

עוד עדיפות יש לראיה מ"חוטי שיער", ששם איירי להדיא ברה"ר, שמותר לצאת בהם לרה"ר. וא"כ לא שייך לומר שאיירי רק בחצר כמו במתני' דפאה. ועוד מוכח להדיא שלא איירי במכוסה, מהא דמבואר אח"כ בגמ' (דף סד:) "תנא, ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה. בשלמא זקנה בשל ילדה משום דשבח הוא לה, אלא ילדה בשל זקנה אמאי, גנאי הוא לה! איידי דתנא זקנה בשל ילדה, תנא נמי ילדה בשל זקנה". ויש כמה פירושים בראשונים מה קושיית הגמ' "שבח הוא לה", עיין תוס' וריטב"א החדש, ועוד, ועכ"פ לכל הפירושים יש שבח לאשה זקנה בזה שיוצאת בשערות של ילדה לרה"ר, שע"י זה יחשבו שהיא צעירה. וא"כ מוכח שוב שני דברים: א. לא יתכן שמדובר במכוסה דא"כ איזה שבח הוא לה, הרי אף אחד לא רואה, ואיירי כאן ברה"ר, ומשמע שגם ברה"ר שבח הוא לה. ב. איירי בהרבה חוטי שיער כמו פאה, כי הרי מטרתה שיחשבו שהיא צעירה, וודאי שכמה חוטים בודדים שחורים ע"ג ראש לבן לא יועילו לזה.

אמנם צ"ע שהרי רש"י פירש חוטי שיער "שקולעת בהם שערה". ומשמע שהוא מעורב "בתוך" השיער, וא"כ איך ניתן לומר שאיירי במגולה, והרי שערה ממש אסור בגילוי. אמנם באמת גם לרש"י לא מוכרח דאיירי שהוא בתוך שערה, שבפמ"ג סי' ש"ג (משבצות זהב ס"ק א') כתב "ואסברא מש"כ רש"י קולעת בתוך שערה, יש לפרש כורכת סביב השיער, דהיינו גדיל כציצית דכורך חוט והוה גדיל", ע"ש שהביא מהרמב"ן והא"ר. והיינו שעצם הדבר שכורכת סביב השיער זה קרוי קולעת כמו גדיל. ולפ"ז גם רש"י מודה שאינו קלוע "בתוך" שערה.

וכל זה לשיטת רש"י, אך י"ל שכל ראיית המג"א והגר"א היא לשיטת הראשונים שאיירי שאינו קלוע אלא "על" שערה, כמש"כ ר"ת (שבת נ"ז תד"ה במה), וכן הרא"ש (סי' א') והר"ן (דף כה: ד"ה כתבו) כתבו לחלוק על רש"י, שבקלוע יש איסור סתירה ואסור לפרק הקליעה. ולכן כתבו שלא איירי בקלוע אלא איירי על שערה. וכן הכרעת השו"ע להתיר בקלוע (לפי הכלל הידוע שדעה ראשונה בסתם ושניה י"א הלכה כדעה ראשונה), וכן פסק שו"ע הרב להתיר. ולכן נקט שו"ע הרב (סי' ש"ג סעיף ט"ז) "יוצאת בחוטי שיער הכרוכים לה על שיער ראשה", וכ"כ במשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק ל"ו) "שמהדקתן על ראשה".

ראיה מפורשת למג"א מתוס' רי"ד. כתב בתוס' רי"ד (שבת נז. וכן בפסקי רי"ד) "טבילה מאן דכר שמיה... פירוש לדילמא שלפא ומחוויא ליכא למיחש, שאין דרכה של אשה לגלות שערה משום פריצות". וחזינן להדיא כמו שכתב המג"א, שחוטי שיער הם חוטים רבים ומשמשים כיסוי לשערה האמיתי. ואע"פ שכתב דבריו על חוטי צמר, עכ"פ בחדא מחתא תנינהו, עיין בגמ' ובברייתא לענין חציצה.

ועוד כתב בתוס' רי"ד להדיא על דין חוטי שיער (שבת סד. וכן בפסקי רי"ד), "בשלמא זקנה בשל ילדה, כיון דשבח הוא לה אתיא לאחוויי, אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה! כדי נסבה. וקשיא לי, דבחוטי שיער ליכא למישלף ולאחוויי, דגנאי הוא לה לגלות שערה. והנכון בעיני דאיפכא גרסינן, בשלמא ילדה בשל זקנה מאיסי לה ואיכא למיחש דילמא בשעת טבילתה לא תשווי להו ארישא, שמפני ששערה שרוי במים מואסת בשיער הזקנה, ואתיא לאייתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים. אלא זקנה בשל ילדה לא מאיסי, וכדי נסבה".

וחזינן להדיא בתוס' רי"ד כמה הלכתא גבירתא:

1. איירי כאן שאין כיסוי על חוטי השיער. (ולכן הקשה שאם שולפת החוטים נגלה ראשה, דאם לא כן אפי' תשלוף את החוטים עדיין נותר הכיסוי כמו דקי"ל בכיפה של צמר דחיישינן שמא תשלוף הכיפה מתחת הסבכה).

2. איירי בהרבה חוטי שיער, עד כדי כך שמועילים לשמש בתור כיסוי לשערות האמיתיות. ולא מיירי בחוטים בודדים, ולכן אם לא שולפת אינה פרועת ראש.

3. התוס' רי"ד מבאר מה החשש של "דילמא שלפא", והיינו שתשלוף בעת הטבילה משום שמואסת בשיער הזקנה ולא תרצה לכסות שוב, וכנראה תכסה ראשה בדבר אחר. ובזה מיישב הקושיה מה שייך דילמא שלפא.

אמנם רש"י ותוס' חולקים עליו וסוברים שגם זקנה בשל ילדה וגם ילדה בשל זקנה הטעם משום חשש "מחכו", וא"כ צריך ביאור מה שייך לחשוש "דילמא שלפא" והרי לא מגליא שערה כמבואר במשנה לענין סרביטין כנ"ל. וכן קשה על המג"א והגר"א. וכאן אין לתרץ שזה איירי שיש תחת החוטי שיער סבכה, כמו שתירצנו בפאה נכרית, דא"כ מה החשש שיחכו עלה שיראו השערות הלבנות שלה. ועוד שבגמ' (דף נז:) להדיא מבואר הטעם שאין החוטי שיער חוצצים, משום ששיער על גבי שיער לא הוי חציצה (עיין רמב"ם י"ט, ט' ובשו"ע הרב ש"ג, ט"ז) ולכן לא חיישינן שתסירם בשעת הטבילה. וא"כ מבואר להדיא שהם נתונים על השיער ממש.

ועל כן צריך לתרץ שמחמת הבושה חיישינן שתגלה שערה, (ובפרט להמבואר בשו"ת מהר"י הלוי (אחי הט"ז) סי' ט', שפעם אחת באקראי בעלמא כשאינה הולכת כך בקביעות, שרי לגלות שערה אפי' בשוק) ורק לענין סרביטין לא חיישינן בקשורים, כיון שכל מטרתה להתפאר בתכשיטיה וודאי לא תעשה מעשה שגורם לה היפך ההתפארות דהיינו בושה של פירוע ראש, ואין הצר שווה בנזק המלך. אמנם כשמחכי עלה אזיל סומקא ואתי חיוורא וכל אשר לה תיתן בעד נפשה. וכמו שמפורש במעשה שהובא במסכת בבא קמא (דף צ:) שאשה הורידה את מטפחתה כדי לטפח ולספוג את השמן (ומשם מביאים ראיה שבאקראי שרי). שוב ראיתי מפורש כן בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (תלמיד ה"ערוך לנר", חלק ב' סי' ל"ו). ובזה יובן אמאי הרש"ל והמהר"ם מחקו את הגירסה שהיתה בגמ' בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה "ואתיא לאחוויי", וכתבו למחוק את תיבות "ואתיא לאחוויי". ויש לומר שלא חיישינן שתגלה שערה בשביל להראות תכשיט יפה כמו שמצינו בסרביטין, ורק מחמת בושה יש חשש זה. ובאמת תוס' רי"ד שגרס אתיא לאחוויי נתקשה טובא כנ"ל.

ראיה מהריטב"א כנ"ל. הריטב"א (החדש) כתב, "בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה, והוה סלקא דעתך שתהא יכולה לצאת בו, דלא חיישינן דילמא מחכו עלה, ואיצטריך תנא לאשמועינן דאפי' הכי לא תצא, דזמנין דמחכי לה עלה שאינה יכולה לכסות כל כך שלא יראה שערה". וחזינן להדיא שפירש שה"חוטי שיער" הם רבים ומשמשים לכיסוי, ומכסים כמעט את כל שערה, אך כיון שאינם מכסים ממש את הכל, יבלוט שערה הלבן לחוץ ולכן יחכו עלה כאשר יראו את שערה הלבן. גם יש לומר שכיון שהשערות אינן קלועות מקשה אחת כמו פאה נכרית שהיא כעין צמה קלועה, עיין רש"י, אלא כעין חוטים בעלמא ללא קליעה, עדיין אפשר לראות ע"י התבוננות מבין חרכי השיער כמה שערות בודדות של השיער הלבן שמתחת. (ולענין פריעת ראש קיימא לן שמעט שיער היוצא מצמתן אין חייב כיסוי, כמבואר ברמ"א סי' ע"ה).

ועכ"פ מוכח מכאן שני דברים: א. שאיירי בחוטי שיער שאין עליהם כיסוי. ב. חוטי שיער אלו הם כמו פאה, שמטרתה שיחשבו שאלו שערותיה האמיתיים. וא"כ מובנת היטב ראיית המג"א מהמשנה של חוטי שיער, שלא איירי בחוטי שיער בודדים אלא בהרבה חוטים, ואיירי במגולים, דאם אינם מגולים ויש מטפחת על ראשה, מה החשש שיחכו עלה. וכן משמע מלשון הר"ן שכתב "דשחורות על לבנות או לבנות על שחורות נראין הן ואתי למישלף", וכנראה כוונתו שהלבן והשחור צבעים נוגדים הם ומפני זה ניכר לעין הניגוד. ובלבוש כתב "ולא ילדה בשל זקנה דמחכי עלה כשיוצאת בשערות שאינן ראויות לה", וכנראה כוונתו שלא מתאים השיער הצעיר למראה פניה הזקנות, ולפ"ז מובן שפיר. גם בחידושי הר"ן משמע כן, שכתב "דילמא מחכו עלה שהיא מתנאית בשיער של ילדה".

ח. הסברתי לך שהיתר פאה נכרית של שלטי הגיבורים בנוי על סברא שהתורה לא אסרה שיער תלוש והראיה העיקרית היא מברכות דוקא ולא משבת, ואין קשר לריא"ז שהש"ג בכלל לא פסק כמותו אלא רק ציטט אותו, ועל סברה זו סמכו ידיהם מאה ושלושים פוסקים, וחלק ניכר מהם כתבו להעדיף פאה על מטפחת כך שלשיטתם אין זה היתר דחוק אלא לכתחילה שבלכתחילה.

ואדרבה, מטפחת המגלה שערות הרי זה נגד גמרות מפורשות שאסור לגלות שום שיער ושו"ע ורמב"ם שהצריכו רדיד דוקא ולא מטפחת והיתר מטפחת הוא היתר דחוק מאוד וכבר כתב ע"ז ביביע אומר בלשון דוחק, שהנשים המגלות שערות "אין מזניחין אותן" (יבי"א ד, אה"ע ג).