מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמח בן מזל טוב
מהלכות ל"ג בעומר
תספורת בל"ג בעומר
יש מחלוקת בין השו"ע לרמ"א אם מותר להסתפר בל"ג בעומר. לפי דעת מר"ן רבי יוסף קארו מותר רק אחרי ל"ג בעומר. כיון שעד אותו יום נפטרו תלמידי רבי עקיבא. וכך כתוב בשו"ע (תצג): שנוהגים שלא לישא אשה בין פסח לשבועות רק עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. אבל מל"ג בעומר ואילך מותר.
וכן נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר". ולפי מנהג הרמ"א אין צורך לחכות ליום ל"ד. ומסתפרין ביום ל"ג עצמו ולא בליל ל"ג בעומר. אם חל יום ל"ג ביום שישי – בין לשו"ע ובין לרמ"א נוהגים להסתפר ביום שישי בל"ג בעומר עצמו מפני כבוד השבת.
מירון בל"ג בעומר או באותו שבוע
לפי המסופר על האר"י ז"ל ועל רבי יוסף קארו שהיו הולכים להתפלל בציון של הרשב"י קשה לערער על המנהג לילך להתפלל שם. ואין בזה שום חשש. ומי שהדוחק מפריע לו יכול לילך שם בשבוע שלפני ואחרי ל"ג בעומר, וכך היה עושה הבבא סאלי ע"ה. שהיה מאוד מחובר לתורתו של רשב"י. והיה בא לציון לפני או אחרי ל"ג בעומר מפני הדוחק.
וכך מובא בשער הכוונות: (דרושי הפסח דרוש יב) "ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למורי ז"ל (האר"י) שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונות של השבוע ההוא. וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ.
והרב רבי יונתן שאגיש העיד לי שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.
גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת "תשכון" - "נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו'". וגם בהיותו שם אמר "נחם כו'". ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל: כי ראה בהקיץ את רשב"י עליו השלום עומד על קברו ואמר לו: "אמור אל האיש הזה, אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתינו? והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב" ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנזכר. ובפרט כי רשב"י עליו השלון הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר.
ל"ג בעומר – שמחה לחמשת התלמידים של רבי עקיבא
חמשה תלמידים תיקון לעשרים וארבע אלף
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה". (יבמות סב
ובמדרש (רבה קהלת יא ה) מסופר שרבי עקיבא פחד שהתלמידים החדשים יקרה להם כמו שקרה לראשונים מה עשה? "אמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
התורה של חמשת התלמידים של רבי עקיבא הללו באמת ממלאת את כל הארץ תורה. לא רק בדורם אלא גם בדורינו. שהרי התורה שיש לנו היום אלף שמונה מאות שנה אחר פטירתם היא ממה שהם לימדו אותנו ואת בני דורם. שהרי רוב המשניות שלא כתוב בהם שם חכם הם דברי רבי מאיר. וכדברי הגמרא (בסנהדרין דף פו/א) "דאמר רבי יוחנן סתם מתניתין - רבי מאיר, סתם תוספתא - רבי נחמיה, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא". גם סתם זוהר הוא מרבי שמעון. ובזה הם מילאו את הארץ תורה ולא שמרו אותה רק לעצמם. ובזה היו תיקון לעשרים וארבע אלף תלמידים ראשונים.
ל"ג בעומר – שמחה לחמשת תלמידי רבי עקיבא
בי"ד אייר ההילולא שם רבי מאיר ורבי יהודה. בי"ח אייר ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. כותב בעל הבן איש חי כי תושבי צפת שחוזרים ממירון בל"ג בעומר - הולכים ביום הזה גם לקבר של רבי יהודה בר אלעאי תלמידו של רבי עקיבא. כמו כן תושבי טבריה הולכים בל"ג בעומר גם לקבר רבי מאיר בעל הנס. כי ביום ל"ג בעומר יש שמחה גם לצדיקים הללו שהיו חבריו של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו של רבי עקיבא.
שהרי ביום ל"ג בעומר עושים הילולא שפסקו מלמות עשרים וארבע אלף התלמידים הראשונים של רבי עקיבא. זה היום שבו לימד רבי עקיבא את חמשת התלמידים החדשים לתקן את הקלקול של העשרים וארבע אלף התלמידים הראשונים. אם הראשונים למדו תורה באופן שלא היה דרך ארץ בין אחד לשני. ביום ל"ג בעומר באה לעולם תורה שיש בה הרבה כבוד ודרך ארץ, שזו תורת הסוד שעליה נאמר אנן בחביבותא תליא מילתא כמו שיבואר לקמן. זו תורה שאדם לומד אותה ולא שומר לעצמו. אלא מלמדה לאחרים. כמו שאמר רבי עקיבא על החמישה תלמידים הללו (יבמות דף סב/ב) "רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו, ילמוד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו". ובאמת תורה זאת נפוצה במשניות, במדרשים, בזוהר ובכל מקום עד ימינו אלה.
תורת משה – המשך המידות של אברהם אבינו
במדרש (רבה שמות כח א). כשעלה משה למרום ליקח את התורה "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטרין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקב"ה למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם. שנאמר "לקחת מתנות באדם" ואין 'אדם' האמור כאן אלא אברהם. שנאמר (יהושע יד) "האדם הגדול בענקים".
אברהם היה איש החסד, לימד את הכל העולם כולו מידות טובות מהם. כשהמלאכים רואים את פניו של משה שהם דומים לאברהם הם מניחים לו לקבל תורה. זה לא קשה לראות במשה את פני אברהם כיון שמשה הוא נכד הנכד של אברהם. יש בו גם את הדמיון החיצוני וגם דמיון פנימי לאברהם. כשהם רואים שמשה מביא לעולם את תורתו של אברהם מיד הם חוזרים בהם מהכוונה לפגוע בו.
חכמינו אמרו שכל תלמיד חכם הוא בחינת משה. כשרואים בתלמיד חכם את דמותו של אברהם, הוא מקבל תורה. אבל אם מישהו לא רואה בו את דמות אברהם עם המידות הטובות שלו –רוצים לפגוע בו, וזו תורה שבה אין לתלמידי חכמים כבוד זה לזה.
הארת פנים – תורה של חסד
תורה של חסד היא תורה של הארת פנים, ככל שאדם לומד יותר תורה הוא יותר ויותר מאיר פנים לאחרים. וכשאדם מגיע למדרגה של תורה גדולה יש לו הארת פנים הרבה יותר גדולה כמו משה שהיה איש התורה הגדול ביותר והיו פניו כפני חמה. יהושע שהיה תלמידיו והיה השני שידע את כל התורה כולה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. פניו היו מאירות כמו פני לבנה. וכך אומרת הגמרא (בבא בתרא דף עה.):
"אמר רבה אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר 'וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה'. מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו. עשן בחופה למה? אמר רבי חנינא: שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. ואש בחופה למה? אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. כיוצא בדבר אתה אומר "ונתתה מהודך עליו" ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה".
שמעתי מאבא שאמר על זה על איזה בושה וכלימה מדברים הזקנים? על בושה וכלימה שלהם. כי מי אלו שהיו מתכבדים בעיני עצמם ולא רצו לשרת את משה רבינו הצטערו על הכבוד המדומה שרצו לקחת לעצמם. שכשהם ראו את יהושע המשרת עולה לגדולה הבינו שהרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו. ויהושע שהיה בורח מהכבוד – זכה לכבוד מלכים. גם להמשיך דרכו של משה רבינו וגם שפניו היו מאירות כפני לבנה. על כן הם אמרו: אוי על הבושה והכלימה שאחזה בנו, שבגללה הפסדנו את כל המעלות שבאו ליהושע. שהוא לא דאג לכבוד עצמו וזכה לפנים כפני לבנה, ואנחנו שדאגנו על כבודנו הפסדנו את כל הכבוד הזה.
פני משה – פני חמה. יהושע - לבנה. רבי שמעון וחבריו - זוהר הרקיע והכוכבים.
תיקוני זהר מתחילים בסיפור של בריחתו של רבי שמעון למערה. שם כתוב שאליהו הנביא נגלה עליהם פעמיים ביום. תחילת הלימוד של אליהו הנביא היא מהפסוק מדניאל: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" דרש על זה אליהו את הפסוק הזה על רבי שמעון וחבריו שמזהירים כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד. "והמשכילים - אלין רבי שמעון וחבריא, יזהירו - כד אתכנשו למעבד האי חבורא. וכו'".
לפי זה תורתו של רבי שמעון נקראת "זוהר". כי הוא עצמו היה זוהר כזוהר הרקיע. כשהיה לומד תורה, הייתה האש מקיפה אותו ואת חבריו. מעין האש שהייתה במתן תורה. "הלא כה דברי כאש נאום ה'". האש הזו לא הייתה רק מקיפה מסביב, היא הייתה גם בתוכו. פניו היו מאירות בזוהר גדול. כמו שאנחנו אומרים בשיר "ראה פניו מאירים בשבתו עם חברים עת גילה סוד נסתרים אדוננו בר יוחאי".
אדרא זוטא ואדרא רבא
אדרא זוטא הוא הלימוד שלמד רשב"י עם חבריו ביום מיתתו. הם היו יושבים בעגול וכל אחד רואה פני חבריו, לכן קראו לזה "אדרא" שהוא תרגום של המילה "גורן". ולמה נקראת "זוטא" – קצרה. לעומת הלימוד שעשו קודם לכן לפני פטירת רשב"י והיה ארוך יותר והוא הנקרא "אדרא רבא".
שם כתוב שברגע פטירתו של רבי שמעון הוא לימד אותם על הברכה שמגיעה מראש כל המדרגות עד העולם הזה. הברכה הזאת מגיעה לעולם כולו דרך בית המקדש, דרך קודש הקודשים כי משם ברא ה' את העולם ומשם הקב"ה משפיע ברכה לעולם. חיזוק לדבריו הביא רבי שמעון מהפסוק בתהילים (קלג ג) "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".
רבי אבא היה הסופר ששומע את דברי רבי שמעון וכותב אותם. וכך מספר רבי אבא "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאשתככו מלוי" - לא סיים האור הקדוש לומר 'חיים' עד שהשתתקו מילותיו. רבי שמעון נקרא אצל תלמידו "האור הקדוש" כיון שפניו היו מאירות כזוהר הרקיע וככוכבים. רבי שמעון לא הספיק לומר את הפסוק בשלמותו "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" ואמר רק את חציו הראשון: "כי שם צוה ה' את הברכה" רצה לומר חיים ולא סיים את המילה.
"ואנא כתבנא סברנא למכתב טפי ולא שמענא ולא זקיפנא רישא דנהורא הוה סגי ולא הוה יכילנא לאסתכלא" ואני הכותב לא שמעתי את המילה הזאת ועדיין לא הבנתי שהוא נפטר. לא יכולתי להרים את ראשי כיון שהיה שם אור גדול ולא הייתי יכול להסתכל מחמת האור הגדול.
חבריו של רבי שמעון – גם הם פניהם מאירות
כפי שראינו לעיל דברי אליהו הנביא האור הזוהר היה גם על חבריו של רבי שמעון: "והמשכילים - אלין רבי שמעון וחבריא, יזהירו וכו'".
הגמרא אומרת למה נקרא שמו של רבי מאיר בשם הזה. (עירובין דף יג/ב) "תנא לא רבי מאיר שמו, אלא רבי נהוראי שמו. ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו. ולמה נקרא שמו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי, דכתיב "והיו עיניך ראות את מוריך"". רבי יהודה הנשיא לא משייך את הצלחתו לעצמו, הוא אומר שהיא בגלל שזכה לראות את רבי מאיר מאחוריו. אילו הייתי זוכה ורואה את פניו ממש - הייתי זוכה לומר דברים הרבה יותר מחודדים ומדויקים. דכתיב "והיו עיניך ראות את מוריך".
גם על רבי יהודה מובא בגמרא (נדרים דף מט/ב) שלוש סיפורים שמלמדים שפניו היו מאירות.
"רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן, הַיּוֹם פָּנֶיךָ צְהֻבִּין, אָמַר לֵיהּ, אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין, וַאֲכָלְנוּם בְּלֹא מֶלַח, וְאִם אֲכָלְנוּם בְּמֶלַח, כָּל - שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ פָּנֵינוּ צְהֻבִּים. אָמְרָה לֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא לְרַבִּי יְהוּדָה, מוֹרֶה וְרָוִי? אָמַר לָהּ, הֵימְנוּתָא בְּיָדֵהּ דְּהַהִיא אִתְּתָא, אִי טָעִימְנָא אֶלָּא קִדּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא, וְאַרְבָּעָה כַּסֵי דְּפִּסְחָא, וְחוֹגְרַנִי צְדָעָאִי מִן הַפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, אֶלָּא (קהלת ח) - "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו".
מטרוניא אחת שראתה אותו שמח ומאיר פנים חשבה שהוא שותה יין ומשקאות משכרים. היא לא
הבינה מניין יש לו שמחה רבה כל כך. שאלה אותו האם מי שמורה הלכות ודן דינים יכול להיות שתיין? אמר לה שהוא לא נוגע ביין כלל חוץ מקידוש והבדלה, ואם הוא שותה ארבע כוסות יין בליל הסדר הוא קושר את ראשו מפסח ועד עצרת. וכך מספרת הגמרא על מין אחד שגם הוא ראה את פניו המאירים של רבי יהודה וחשב לפגוע בו בגלל זה. הסיפור הזה מופיע בתלמוד ירושלמי שלוש פעמים. (שבת נד. פסחים סט. שקלים יג). כי כנראה המציאות הזו של נועם והארת פנים התאימה מאוד לתלמודה של ארץ ישראל.
כשתלמידי חכמים בחביבות זה לזה - שלום וברכה בעולם
את הדברים הללו אמר רבי שמעון לתלמידיו במשפט אחד באדרא רבא (זוהר חלק ג דף קכח/א) כשרבי שמעון שומע את קולות המלאכים מתכנסים לשמוע את דברי התורה שלו. הוא שמח ואומר: כתוב בפסוק חבקוק (ג ב) "ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה'". שם הם היו צריכים ליראה. אנן בחביבותא תלייא מלתא. דכתיב "ואהבת את ה' אלקיך" וכתיב "מאהבת ה' אתכם" וכתיב "אהבתי אתכם וגו'". ובזוהר (חלק ג דף נט/ב) מלמד איך הקב"ה בחביבות עם ישראל?
שם מובא מעשה שהיו ישראל צריכים לגשמים, הלכו כולם לרבי שמעון. ראו שהוא הלך יחד עם בנו רבי אלעזר לרבי פנחס בן יאיר חמיו. הלכו כולם לרבי פנחס והתאספו של הרבה תלמידי חכמים. כשראה רבי שמעון כינוס גדול של תלמידי חכמים דרש את הפסוק: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". מהו "גם יחד"? הסביר רבי שמעון כי בשעה שתלמידי החכמים יושבים כאחד ולא נפרדים זה מזה. בתחילה הם נראים כאילו הם לוחמים זה בזה. ח"ו, כאילו רוצים להרוג אחד את השני. אחר כך הם באהבה כמו אחים.
"דבר אחר, הנה מה טוב ומה נעים וגו', אלין אינון חברייא, בשעתא דאינון יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא, בקדמיתא אתחזון גוברי מגיחי קרבא, דבעו לקטלא דא לדא, לבתר אתהדרו ברחימותא דאחוה". מה הקב"ה אומר? גם אני עימהם. לכן כתוב "גם יחד". "לאכללא עמהון שכינתא" ולא עוד אלא שהקב"ה מקשיב להם, נוח לו בהם ושמח עמם שכתוב: (מלאכי ג טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו" וגו'.
אומר להם רבי שמעון כי כמו שאתם עכשיו "חברים" באהבה וברחמים כך גם בעתיד לא תעזבו אחד את השני. "עד דקודשא בריך הוא חדי עמכון, ויקרי עלייכו שלם, וישתכח בגינכון שלמא בעלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי אדברא נא שלום בך". כי כשיש חביבות בעולם הזה בין תלמידי החכמים, יש להם חביבות מהקב"ה ובזכותם הוא מביא שלום לעולם. ובודאי לא תהיה בצורת שבגללה נתכנסו כולנו.
*-- / message **-- sig *
