הדף היומי: רעיונות מלוקטים

אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו, ואמר ליה לאריסיה: אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא? אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר? והתניא: אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה! - אמר להו, הכי אמר רבא: לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה. אבל הכא - משום כסיפותא הוא דאמר הכי.

תירגום:

אמימר, מר זוטרא ורב אשי נקלעו לגנו של מרי בר איסק.

הביא אריסו תמרים ורימונים והניח לפניהם.

אמימר ורב אשי אכלו.

מר זוטרא לא אכל.

בין כך וכך בא מרי בר איסק. מצאם.

אמר לו לאריסו:

מדוע לא הבאת לחכמים מאותן שהן יפות יותר?

אמרו לו אמימר ורב אשי למר זוטרא:

וכעת מדוע מר אינו אוכל? הרי למדנו בברייתא, "אם נמצאו יפות מהן, תרומתו תרומה"?

אמר להם: כך אמר רבא: לא אמרו וכו' אלא לענין תרומה משום שזו מצוה וניחא לו (לבעל הבית). אבל כאן, משום בושה הוא שאמר כן.

הסיפור פשוט ויפה, ובכל זאת אסבירנו. גם בגלל שלא הכל בקיאים בלשון הקצרה של התלמוד וברקע הנדרש להבנתו. וגם בגלל שהוא מאיר באור יקרות כמה היבטים של הפסיכולוגיה האנושית.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

ובכן, השלושה הגיעו לבוסתן. יצא האריס והזמינם. האריס מקבל לעבד את המקום, במקרה זה הבוסתן, על מנת להתחלק בפירות עם בעל הבית. אולם ההלכה היא שאין לו לקחת לעצמו מן הפירות על מנת שישאיר לבעל הבית את השאר, ואפילו החלוקה ישרה וצודקת, אלא עליו לחכות לבעל הבית לחלוקה זו. ממילא, אם נטל לפני הזמן, הפירות אינם שלו.

האריס מציע לשלושת החכמים פירות לאכילה. לא ברור מן הסיפור אם הם היו זקוקים להכנסת אורחים זו מפני שלא היה להם מה לאכול והאכסניה היתה רחוקה, או שאין זה אלא גדר של הכנסת אורחים שמציעים לאדם חשוב. יש לזכור כי רב אשי ומר זוטרא היו גדולי החכמים ומנהיגי ציבור וגם אמימר היה אדם חשוב ומפורסם. ניתן אם כן להבין את שמחת האריס להגיש לפניהם ולזכות להיות מארחם של חכמים.

מעתה עלינו להיכנס אל מתחת לפני השטח, ולחפש להבין את המניעים ואת הנימוקים. ולא רק מה חשב כל חכם לעצמו, אלא גם מה חשב כל חכם על חבירו.

הדברים ארוכים. אבל הם יפים ומלמדים אותנו על הזהירות שיש לנהוג בין בממון בין בכבוד הבריות. והם גם ממחישים לנו עד כמה חכמים בדקו כל צעד ושעל של עצמם, במיוחד כאשר הם עלולים לפגוע בזולת.

ובכן, מה היו חכמים עונים על שאלה ממונית זו? מסתבר שמר זוטרא חשש להנות משל אחרים בלא רשות. אך מה סברו רב אשי ואמימר? (יתכן שאמימר סמך על רב אשי). אפשר להציע שני הסברים: האריס כבר חילק את הפירות בינו לבין בעל הבית, אלא שאין זה מתקבל כל כך על הדעת. אילו זה היה אפשרי, היה מר זוטרא סומך על כך. מסתבר שלפי העונה טרם הגיע זמן החלוקה.

השיקול המסתבר יותר הוא שחכמים אמדו בדעתם שבעל הבית לא יקפיד על האריס. בין בגלל שמדובר בכמות קטנה ובין בגלל שמדובר באירוח שלהם עצמם. למרות הענווה המצופה מתלמיד חכם, הוא מכיר את מעלתו ויודע שהוא חשוב בעיני אחרים. כפי שלמדנו בקידושין, יש מתנה שהנותן נהנה ממנה יותר מן המקבל. יותר היה האריס מחשיב את העובדה שזכה לארח חכמים ולהאכילם מפירותיו, וכן בדרך כלל בעל הבית, מאשר שהיו חכמים מתענגים על הפירות. שווי ההנאה של האריס (ובעל הבית) יקר היה משווי הפירות להימכר בשוק. ולא שחכמים ביקשו לנצל את האריס, אלא שביקשו לשמחו ולהנות ממתנתו. (ואפשר שגם היו רעבים מן הדרך).

מדוע לא אכל מר זוטרא? נראה מכאן שהיה מדקדק יותר מחכמים ויש להבין מדוע. האם היה מחמיר על עצמו, כלומר חשש לאיזה ספק רחוק? האם לא סמך על כך שהאריס יקבל רשות מבעל הבית? האם סבר שאין די בהערכה כללית ש"בעל הבית כבר יסכים"? ואם לא סמך, מדוע לא סמך?

אולי הבעיה לא היתה ממונית ותלויה בהסכמת בעל הבית, אלא שלא רצה להנות ממתנת אחרים? מצאנו דרך כזו והיא נזכרת בסוגיה אחרת ("שאינו רוצה ליהנות, אל יהנה כשמואל הרמתי – ברכות י ב. לפי פשטות הפסוקים, שמואל לא רצה להנות משום אדם ואפילו שיסיע אותו על חמורו לפי הגמרא. וכן מצאנו לגבי פנחס בן יאיר, חולין ז ב. וזה מביא אותנו לשאלה אם ראוי לו לתלמיד חכם שמבקשים להנותו להסכים או לסרב. לפי מסקנת הגמרא בברכות י ב, שתי אלו דרכים מותרות).

אולם מן הדו שיח בין לבין חכמים נראה כי עיקר החשש היה שמא אין רשות לאריס לתת מן הפירות. ולכן זה היה החשש שהפריע למר זוטרא. שמא בעל הבית אינו מסכים לתת להם (או רק לו?).

שמא נרצה לשאול: מדוע לא שאלו חכמים את האריס בפה מלא אם יש לו רשות לתת מן הפירות. הרי אם לא היתה לו רשות, נמצא שהוא גוזל את בעל הבית, ונכון שזה גזל קטן ומן הסתם ישמח האריס לפצות את בעל הבית על פירות אלו, אבל בכל זאת. דין פרוטה כדין מאה. מדוע אם כן לא שאלו חכמים או מר זוטרא את האריס אם יש לו רשות? ואולי כך גם היו מלמדים אותו דבר הלכה?

שתי תשובות בדבר. ראשית, נראה שחכמים סמכו על כך שהיתה לו רשות. וזאת מאומד הדעת. שנית, להעיר לאדם שרוצה לעשות מצוה שבעצם עליו לבדוק את עצמו אם מה שהוא מביא במתנה כדין הוא מביא, זה מעליב! כך נראה לי.

והנה, בעל הבית מגיע. והוא פונה אל האריס ונוזף בו בחיבה. למה לא הבאת לחכמים מן הפירות היפים יותר?

האם אין זו ראיה עצומה שדעתו נוחה? ואם כן, מדוע אין מר זוטרא אוכל מן הפירות מעתה ואילך, כשהתברר הדבר?

(יש כאן דיון במשנה שעוסקת במי שהפריש תרומה מפירות לתת לכהן שלא בידיעה גמורה של בעל הבית, ומתי הסכמתו של בעל הבית נחשבת להסכמה וחלה, כנראה למפרע, ומתי אין היא אלא ביטוי אירוני לאי שביעות רצונו ואין ההפרשה חלה. והאם זה דומה לכאן. אלא שאין אנו זקוקים לכך לצורך הניתוח שלנו).

שאלו רב אשי ואמימר (מסתבר שרב אשי שאל אלא שהסכמתו של אמימר גורמת לבעל המעשה להשתמש כאן בלשון רבים. ושוב למדנו לפי דרכנו דרך ארץ, שהחכם מדבר. ועוד למדנו שאמימר חשוב היה, ולכן ראוי היה להזכיר את השאלה על שמו):

הרי בעל הבית הוכיח את האריס שלא נתן פירות עוד יותר יפים. אילו באמת היה מקפיד, האם היה מציע להביא פירות יפים יותר (והיו שם כאלו)?

מה יענה מר זוטרא?

(כמובן, השיחה מתנהלת שלא בטווח שמיעה של המארחים).

ענה מר זוטרא: ומי אומר שבעל הבית באמת ניחא לו בנתינה זו? שמא הוא מקפיד, אלא שהוא חושש לגלות את הקפדתו משום בושה!

וכיון שהדבר ספק, לא רצה מר זוטרא לאכול. אבל חכמים סמכו על דעת בעל הבית ועל הסכמתו שמוכיחה את שסברו מתחילה.

(שינוי הגופן זה רק מחמת העתקה מוורד. מה עושים?)

כמה תשובות אפשריות:

יש מן הראשונים (מובאים בשוטנשטיין על הדף, בהערות) שפירשו: משום בושתו של האריס. לפי זה, בעל הבית חס על כבוד האריס שלא לביישו, ועוד לפני חכמים (כאשר הבושת גדולה יותר) ולמרות שהקפיד, לא אמר מאומה.

לפי דרכנו למדנו שהיה בעל הבית מקפיד על מה שהקפידה תמר לפני יהודה. לא לבייש את חברו, שהרי עדיף לאדם ליפול לכבשן האש ולא לבייש אחרים.

אבל הפשטות היא שבעל הבית חשש לבושת עצמו. הרי יוכל לתבוע מן האריס את הפירות שנתן, וממילא נשארו שם מן הפירות הטובים יותר, אז למה להציג עצמו כקמצן? לפני חכמים, ראשי הציבור?

למדנו שפעמים אדם מסכים אבל אין זו הסכמה שבלב אלא מחמת הבושה.

זה מעורר את השאלה הממונית: האם מותר לסמוך על הסכמה שבאה מחמת הבושה? זה כבר מוציא אותנו מן המסגרת שקבעתי מראש, אבל אעיר כך: גם במשנה המצוטטת כאן מדובר במי שהפריש תרומה שלא מדעת בעל הבית, ובא בעל הבית והביע הסכמה. הרי גם שם זה לא היה, אולי, לגמרי מרצונו. מדוע אם כן סומכים על דבריו? רבא משיב שם: מפני שהבושה להתגלות כקמצן מתאזנת על ידי דבר מצוה. כלומר הפרשת תרומה. אדם חפץ לעשות מצוה. וזה הרצון שבלעדיו אין מתנה ואין קנין. וכאן?

כאן לא היתה מצוה. לכן יש מקום לחשוש שבעל הבית אינו רוצה באמת, ואם אין רצון אין קנין. ואין לחכם אציל המידות לסמוך גם על דברים הנאמרים בפה כדי להתיר ממון של אחרים.

(שאלה אחרונה למצטיינים: האם הכנסת אורחים ועוד של חכמים ועוד של ראשי הציבור אינה מצוה? האם מכאן יש ללמוד שאין לרב – אפילו לרב – ליטול מתנה המוצעת לו כל שיש לחשוש שאינה ניתנת בלב שלם, ואפילו הנותן מצהיר בפיו שהוא נותן בלב שלם, שמא מחמת בושה הוא עושה כן?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">