רעיונות על פרשת השבוע - פרשת במדבר

סדר הליכת בני ישראל במדבר נקבע על ידי הקב"ה: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ב, ב) אמנם סידור זה, ארבעה דגלים-שלושה שבטים לכל דגל ודגל אחד לכל רוח, נעשה על פי בקשת בני ישראל כפי שמובא במדרש: "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים סח) "רכב אלקים רבותים אלפי שנאן" והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שיר השירים) "דגול מרבבה". כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים, אמרו: הלוואי כך אנונעשים דגלים כמותן...אמר להם הקב"ה... חייכם שאני ממלא משאלותיכם" (במד"ר ב, ג) אולם לא הם קבעו את מיקומם של כל שבט ושבט; הקב"ה ציווה באיזה רוח יחנה כל שבט וכל דגל ומה יהיה סדר נסיעתם. כמו כן הקב"ה קבע את סדר חנייתם של בני לוי: משה ואהרון ובניו במזרח, בני קהת בדרום, בני גרשון במערב ובני מררי בצפון.

בסדר התארגנות זו הושפעו השבטים זה מזה, מהם לטובה ומהם לרעה, מובא ברש"י: "משה ואהרן ובניו. וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו יששכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה" (רש"י ג, לח) שלושת השבטים הללו ניצלו לטובה את שכנותם של משה ואהרון, למדו ממעשיהם וגדלו בתורה. לעומתם שבט ראובן החונים תימנה הושפעו לרעה משכניו בני קהת. "משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלקתם" (רש"י שם כט)

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע הייתה תביעה כל כך גדולה על בני ראובן על שהושפעו לרעה על ידי קרח ומתוך כך נשרפו מאתיים חמישים ראשי סנהדראות? הם הרי חנו תימנה על פי ה', הם לא קבעו באיזה רוח לחנות, לכאורה יכלו לטעון שאנוסים היו!

אומר הרב: אמנם הקב"ה קבע את מקום חנייתם אבל לא קבע שהם יהיו ה"מושפעים"; הם יכלו להתאמץ ולהשפיע לטובה על בני קהת או לחלופין להתפלל לה' שישנה את מקומם לרוח אחרת, או שיסלק את בני קהת למקום אחר. חז"ל לימדו אותנו "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות פ"א מ"ז) העצה הטובה ביותר היא להתרחק מהניסיון, אבל במקום שאי אפשר אחרת כמו כאן  היו צריכים להשתדל "ליישר" את בני קהת.

דוד המלך ביקש מהקב"ה שינסה אותו: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהילים כו, ב) הגמרא (סנהדרין קז.) אומרת שזו הסיבה ל"חטא" בת שבע. כמובן שהדברים לא כפשוטם, קטוננו מלדבר על דוד המלך שעליו אמרו חז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, אבל הלקח שאנחנו נלמד מסוגיה זו הוא שלא צריכים להכניס את עצמנו לידי ניסיון; אם הקב"ה מוצא לנכון לנסות אותנו - נתמודד עם זה ונתפלל אליו שנצליח לעמוד בו, הקב"ה לא מנסה את האדם אלא בדברים שהאדם מסוגל להצליח בהם, אבל אם אפשר צריכים להשתדל להתרחק ממנו.

חנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם על קידוש ה' בזה שסירבו להשתחוות לצלם של נבוכדנצר, (למרות שלפי התוספות (פסחים נג: ד"ה מה) אותו צלם לא היה נחשב עבודה זרה אלא רק אנדרטא למלך שנעשה לכבוד בעלמא,) והושלכו לכבשן האש. והנה הגמרא אומרת: "אמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" דהיינו: אם במקום לזרוק אותם לכבשן האש היו מלקים אותם, בסוף היו נשברים מהמכות ונכנעים ומשתחווים לצלם משום שניסיון של מכות בלי סוף הוא הרבה יותר קשה מלהיזרק לכבשן האש.  שואל הרב: גם אם נאמר שלספוג מכות ללא הגבלה הוא ניסיון יותר קשה מכבשן האש, מניין לו לאמורא רב שהם לא היו מצליחים לעמוד בניסיון זה? אולי כשם שעמדו בניסיון כבשן האש היו עומדים גם בניסיון של מכות?

אומר הרב: סברתו של רב היא שאם באמת היו יכולים לעמוד בניסיון יותר קשה, הקב"ה היה מנסה אותם בו ולא בניסיון יותר קל. הוא מה שאמרנו: אין הקב"ה מביא ניסיון לאדם אלא במה שהאדם יכול לעמוד, וכוון שעמדו בו נעשה להם נס וניצלו.

ניסיון העושר הוא לא קל, האדם עלול לטעות כמו שהתורה אומרת: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו) מאידך ניסיון העוני הוא לא פחות קשה, העוני מעביר את דעתו של האדם.

במגילת רות שנקרא בחג השבועות הבעל"ט אנחנו מוצאים שילוב בין שני הניסיונות הללו אצל בועז ורות; רות אמנם באה מבית המלכות במואב, וודאי שידעה שם הרבה עושר, ולמרות זאת היא מוותרת על הכל ובוחרת בחיי עוני ומחסור בארץ, ובלבד לא להיפרד מנעמי ומעמה. ומאידך בועז הוא עשיר ולא חסר לו כלום, וצריך לעמוד בניסיון לתת את כל מתנות עניים למרות המצב הקשה; והוא עומד בזה מעל ומעבר למה שהתורה מצווה ואומר לקוצרים: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ" (רות ב, טז) "שכח תשכחו עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים" (רש"י)

עמידה בניסיון העוני והעושר זיכתה אותם להיות ראויים להקים את מלכות בית דוד. יסוד זה נחוץ למלך שמצד אחד הוא עשיר ואין למעלה ממנו בעושר, כלפי חוץ הוא צריך להיות תקיף, "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"(סנהדרין יט:) ומאידך הוא צריך להיזהר לא לנהוג בגסות רוח כלפי העם כמו שנאמר: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ) זהו ניסיון לא קל, לנהוג בתקיפות ושררה ויחד עם זאת להרגיש שהוא לא יותר טוב מכל יהודי אחר. זאת דרכו של משה רבנו: מצד אחד כל העם כפופים אליו וכשצריך תקיפות כמו במעשה קרח ועדתו הוא אכן נוהג בתקיפות, ומצד שני הוא עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. יש בשילוב של בועז ורות את שתי התכונות הללו ולכן הם יסוד המלכות.

גם למלך המשיח יש את השילוב בין שני הניסיונות הללו, מצד אחד כל העולם יהיה כפוף לו ומאידך הוא מחכה בפתחה של רומי יחד עם שאר עניים הסובלים ממחלות. רואים שכח עמידה בניסיון העושר והעוני הוא מאפיין את המלכות. אנחנו, עם ישראל, בני מלכים צריכים ללמוד וליישם רעיון זה ובזכות זה נזכה לקרב את ביאת גואל צדק בב"א.