סיון, שבועות ומגילת רות

נוסח תפילת השל"ה הקדוש, תפילה לכל עת, ובפרט לראש חודש סיוון להתפלל על עצמו ועל צאצאיו לילך בדרכי ישרים:

אַתָּה הוּא ה' אֱלקֵינוּ עַד שֶׁלּא בָרָאתָ הָעולָם, וְאַתָּה הוּא אֱלקֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעולָם, וּמֵעולָם וְעַד עולָם אַתָּה אֵל, וּבָרָאתָ עולָמְךָ בְּגִין לְהִשְׁתְּמודָעָא אֱלָקוּתָךְ בְּאֶמְצָעוּת תּורָתְךָ הַקְּדושָׁה כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּותֵינוּ זִכְרונָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּורָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּות, וְנָתַתָּ לָהֶם תּורָתְךָ הַקְּדושָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדול: וְעַל קִיּוּם הָעולָם וְעַל קִיּוּם הַתּורָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה' אֱלקֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים, כָּתַבְתָּ בְּתורָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתורָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת בְּנֵיכֶם" , וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לא לְתהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבודְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יודְעֵי שְׁמֶךָ וְלומְדֵי תורָתֶךָ:

 וּבְכֵן אָבוא אֵלֶיךָ ה' מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְלוּיות עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנות, וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוף כָּל הדּורות לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתורָתְךָ הַקְּדושָׁה לִלְמד וּלְלַמֵּד לִשְׁמר וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ:

אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוךָ אָב הָרַחֲמִים זוכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים כְּמו שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִשְׁמָעאֵל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּותֵינוּ זִכְרונָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ": כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עולָם זֶרַע כָּשֵׁר, וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עולָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלום וֶאֱמֶת וְטוב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלקִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תורָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גומְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדות תְּרוּמִיּות, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְנִימִית, לא יִרְאָה חִיצונִית, וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְּוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסורָהּ בְּכָבוד, וְתֶן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוד וָכחַ, וְתֶן לָהֶם קומָה וְיפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלום בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמותָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרון אֶחָד עולֶה לְכָאן וּלְכָאן:

אַתָּה ה' יודֵעַ כָּל תַּעֲלוּמות, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָּנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ וּלְמַעַן תּורָתְךָ הַקְּדושָׁה, עַל כֵּן עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי בַּעֲבוּר הָאָבות הַקְּדושִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב, וּבִגְלָלָם תּושִׁיעַ בָּנִים לִהְיות הָעֲנָפִים דּומִים לְשָׁרְשָׁם וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדְּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְשׁורֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ:

שִׁיר הַמַּעֲלות אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה': יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּון וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלום עַל יִשְׂרָאֵל:

אָנָא ה' שׁומֵעַ תְּפִלָּה יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק וַאֲנִי זאת בְּרִיתִי אותָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עולָם: יִהְיוּ לְרָצון אִמְרֵי פִי וְהֶגְיון לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגואֲלִי:

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה" (שמות, י"ט). למרות שכבר בראש חודש סיון נאמר לעם ישראל מתי יקבלו את התורה ובמשך שלושה ימים הם הכינו את עצמם לקבלת התורה, בכל זאת מספרים לנו חז"ל שבלילה שלפני קבלת התורה שקע העם בשינה כל כך עמוקה, עד שמשה רבינו נאלץ להעירם ולהוציאם מהמחנה למרגלות הר סיני. בכדי לתקן את ההשאננות של אותו לילה נוהגים ליחד את הלילה שלפני קבלת התורה, ללימוד התורה ולקריאת "תיקון ליל שבועות".

במדרש מסופר שבני ישראל ישנו כל הלילה שלפני קבלת התורה, ועל זה אמרו חז"ל "לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצר" (שהש"ר, פ"א, י"ב). ואפילו זבוב לא עקצם, וכשבא הקב"ה בבוקר לתת להם את התורה מצא אותם ישנים ומשה נאלץ להעירם. שאל הקב"ה: "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה" (ישעיהו, נ,ב). מכאן המנהג להשאר נעורים בליל חג השבועות וללמוד תורה, בכדי לתקן את השינה של בני ישראל, בליל מתן תורה.

                                    *  *  *  *  *

משעה ששמעו בני ישראל שחמישים יום לאחר צאתם ממצרים הם יקבלו את התורה, התעוררה בהם תשוקה גדולה להגיע לאותו מעמד והתחילו לספור את הימים שעוברים - זהו המקור למנהג ספירת העומר. אז איך יתכן שעם שכל כך רוצה לקבל את התורה וסופר את הימים עד לאותו רגע, הולך לישון לילה לפני?. והרי ספירת ימי העומר גרמו לישראל להיות מזוככים להתעלות במדריגה מעם של עבדים שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים, לעם שראוי לקבל את תורת השם. ואת מ"ט שערי הטומאה שהיו שקועים בהם הפכו למ"ט שערי בינה וכעת נותר להם רק להגיע לשער ה-נ' בקבלת התורה.

מכאן מובן ששינתם בלילה שלפני לא היתה שאננות או אדישות למעמד, אלא חלק מתהליך ההכנה שלהם לרגע הנכסף, והסכים עמם הקב"ה - ראיה לכך שעשה להם נס, שאף פרעוש לא טרד את שנתם, הוא דאג שמנוחתם תהיה מושלמת. האדמו"ר הזקן (מייסד חסידות חב"ד) מסביר שנשמה כשהיא למעלה משיגה אלוקות באופן גבוה ונעלה הרבה יותר מאשר היא למטה בגוף. בשעת השינה עוזבת הנשמה את הגוף (ע"כ שינה נקראת אחד חלקי שישים מיתה) ומשאירה בגוף מידה קטנה של חיות ("קיסטא דחיותא") רק על מנת לשמור על חיותו, וכשהנשמה מעורטלת מהגוף היא מגיע להשגות גבוהות ביותר בתורה.

כשאדם עוסק במשך היום בתורה ומתיגע עליה והולך לישון, כשהוא קם משתנו פתאום דברים שיום קודם היו לו סתומים ולא מובנים נהיים ברורים ומובנים.

זוהי הסיבה שבני ישראל הלכו לישון בלילה שלפני קבלת התורה, רצונם היתה שנשמתם תפרד מהגוף, תתעלה למעלה ותשיג השגות נעלות בהנחה שהשגות אלה יהיו הכנה מתאימה לגילויים שיזכו להם בעת מתן תורה.

ועל זה אמר המדרש "שינה של עצר עריבה והלילה קצרה" : ככל שהאדם מתייגע ומזדכך כשהוא ער בעת שהנשמה בגוף כך ההשגות שהוא משיג כשהנשמה יוצאת מהגוף בעת השינה הם גדולות ונעלות יותר.

בתום ספירת מ"ט הימים מגיעים ל"עצרת" והלילה שהוא מרמז על החושך והעלם - קטן יותר. בזמן כזה השינה "עריבה" על ידי השינה מגיעים למדרגות נעלות יותר. ובכל זאת תיקנו חכמים כי יש להישאר ערים בלילה של החג על מנת לתקן את שנתם של בני ישראל?!

                                  *  *  *  *  *

בעת מתן תורה נוצר חידוש באופן קיום המצוות ביחס לקיום המצוות שלפני מתן תורה (האבות קיימו את כל מצוות התורה, עוד לפני שניתנה). המצוות שמקיימים לאחר מתן תורה גורמות לזיכוך העולם הגשמי, הם מחדירות בחומר הגשמי את הקדושה, כפי שמסביר האדמו"ר הזקן בספר התניא שדוקא ע"י הגוף אפשר להשיג באלוקות, יותר מאשר ע"י נשמה ללא גוף, כיוון שהחידוש של מתן תורה הוא מעלת העבודה של הנשמה בגוף דוקא, היתה צריכה להיות ההכנה למתן תורה באופן דומה - ולא ע"י שינה שמפרידה את הנשמה מהגוף.

וזהו טעם המנהג להיות נעורים בליל שבועות פני קבלת התורה: ההכנה לקבלת התורה אינה בשינה שבה הנשמה תתעלה מעל הגוף ותתעסק בהשגות נעלות, אלא להתמסר עם הגוף, לרתום את הנפש הבהמית להתעסקות בקדושה וזו הכנה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות לכל השנה.

(ע"פ הרבי מליובאוויטש זצ"ל - לקוטי שיחות ד, חג השבועות).

                             בבואנו לקבל את תורתנו הקדושה ולחדש שבועתנו לפניו יתברך 
                                  שנזכה לקיים את אשר אנו מבקשים "תן בלבנו" - 
                     יזכנו ה' יתברך לקבל תורתו הקדושה מתוך לב פתוח ובשמחה גדולה. 
                           שנשמח בחלקנו באמת ונתחזק באמונה בכל הלב והנשמה, 
                         שגם אם אנו רואים חושך - נאמין באור כי זו אמונה אמיתית!!!

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוךָ אָב הָרַחֲמִים זוכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים כְּמו שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִשְׁמָעאֵל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּותֵינוּ זִכְרונָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ":

הגדלתי וסימנתי את המפריע באדום !!

אם זה היה תלוי בי הייתי מוריד את הקטע הזה מהתפילה הזו, הואיל ואני סבור שאין מקום להגיד זאת בתפילה על זרע ישראל !!!

ואכן ראה ראיתי שאחד מהחסידים האחרונים בדור אחד מנקיי הדעת הדר בטבריה תימצת תפילה זו והשמיט ממנה כמה קטעים כולל קטע זה המוזכר לעיל. וברוך שכיוונתי לדעתו.

התפילה הטובה ביותר היא תפילת הלב, ואין דומה לה !!
לב יודע מרת נפשו, וחוקר ליבות וכליות עליו נאמר רחמנא לבא בעי יקבל לרצון הגיון לבו של המעלה על דל שפתיו את אשר בלבו.

מה שבטוח הוא שאפילו אם אברהם אבינו התפלל כך על בנו ישמעאל (מה שגם הוכח בחזרת ישמעאל הראשון בתשובה בסוף ימיו) הרי שבמציאות יומינו אנו כאשר נבוא להתפלל על זרענו נראה שזה קצת מוגזם (בלשון המעטה) שנישא על שפתינו תפילה - "לו ישמעאל יחיה לפניך", גם אם ימצא מאן דהוא שיכוון - "ביראתך" דהיינו שיחזור ישמעאל בתשובה....

ודי למבין.

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888

אומר הגה"צ ר' אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" כך: "שמעתי ממו"ר ז"ל כי אין הזמן עובר עלינו אלא – אנו הולכים בתוכו. למשל, כל השבתות הן שבת א', אלא אנו הולכים בעיגול השבועי ומגיעים שוב אל השבת. כן כל חג השבועות א' הוא, ומידי עיגול הילוכנו שאנו קוראים לו שנה, אנו שבים לבוא אל "זמן מתן תורתנו" – אותו הזמן שבו הוא כוח מתן תורה, אותו זמן ממש, ואנו שוב מקבלים בו ממש את התורה אם נשתדל בזה" עכ"ל.


זה תלוי רק בנו...                         

...כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשותוֹ: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע: ובחרת  ב ח י י ם ! ! !

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תיקון ליל שבועות בליל ו' בסיון נתקן כנגד זה שבזמן מתן תורה הלכו בני ישראל לישון והוצרך הקב"ה להעירם בקולות וברקים. על כן חשיבות יתירה יש ללימוד בלילה כפי שכתוב בזוהר הקדוש (פרשת אמור) וזו לשונו: "חסידים ראשונים לא היו נמים בלילה הזה והיו עוסקים בתורה ואומרים: בואו נירש ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות. ואמר רבי שמעון על החברים שעוסקים בתורה בלילה הזה שכולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברך אותם בכמה ברכות ועיטורים לעולם הבא.". ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה לבו לבטלה בלילה הזה!

כתב בשו"ע האר"י: "דע! שכל מי שבלילה לא יישן כלל ועיקר, ויהיה עוסק בתורה, מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק!".

והדבר פשוט וברור שבימים טרופים אלה אנו זקוקים מאוד להבטחה שיצאה מפיו של האר"י הקדוש.

‏כותב בעל המחבר "מערכי לב":

‏עומדים אנו בשלושת ימי הגבלה. עניינם של שלושת הימים הוא הכנה לקבלת התורה, וכשם שלפני מתן תורה בהר סיני נאמרה פרשה שלמה של דרך ההכנה לקבלת התורה - כך היא נוהגת מדי שנה לפני חג השבועות. המשגיח ממיר זצ"ל פירש את דברי המדרש (קהלת ג, א): "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ" - שכל זמן יש בו אותה השפעה מסויימת אשר הוקבעה בו, וביום קבלת התורה חוזר אותו השפע שהושפע במתן תורה בסיני להשפיע מחדש, ועל האדם לצייר לעצמו בחוש כי הנה בעוד שלושה ימים יבוא הקב"ה ויתן לנו את התורה, כי אז ללא ספק יתעורר כל אחד ואחד לפי מדרגתו.

ימים חשובים אלו באים לתת הזדמנות פז לאדם להתעלות במעלות התורה, ימים אלו מסוגלים להביא את האדם למדרגות נשגבות שלא ימצא זולתם אף במשך שנה שלמה, ויזכה לכך - רק אם ינצל את שלושת ימי "היריד" ויצייר במחשבתו שהוא עומד במחיצתו של הקב"ה, ויתבונן בגדלות השי"ת כמ"ש דוד המלך ע"ה: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח). ונאמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). איך ניתן לעשות זאת בפועל?

איך האדם יכול לצייר זאת במחשבתו בכל עת ובכל זמן?

אכן התורה מורה לנו את הדרך. על הפסוק "הגבלת את העם סביב" (שמות יט, יב), מפרשים שהתורה באה ללמדנו שאדם יכול להתעלות ולהתרומם בעבודת השי"ת רק בשעה שמושרשים בו מידות טובות ומעלות עילאיות, וכאשר הוא מוגבל ומסביבו מצויה השכינה הקדושה. רק אם יחוש שהוא בטל ונכנע לפני הקב"ה יוכל לטפס ולעלות במדרגות התשובה. זכות זו יש רק לעם ישראל ולא לאומות העולם.

(מתוך "אור דניאל").


לעילוי נשמת עובדיה בן נועם מנצור ז"ל   ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

 

בקבלת התורה אמרו בני ישראל: "נעשה ונשמע". מילים אלו מבטאות קבלה מרצון, ומנגד, אנו רואים שהיה הקב"ה צריך לכפות על כל ישראל הר כגיגית, בכדי שיקבלו את התורה.

‏וכבר תמהו רבים על קושיא זו.

‏מבאר הגר"ש פינקןס זצ"ל ומובאים דבריו בספר "אהל מרים", שיצא לאור לאחר פטירתו, שבברכות האירוסין הנאמרות תחת החופה אנו מסיימים ואומרים: "ברוך .. מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". ב"שיטה מקובצת" (כתובות ז.) מפורש, שהקב"ה הכניס את עם ישראל לחופה וקידש אותם. כלומר, אמירת "נעשה ונשמע", שהיא הייתה בעצם קבלת התורה על ידי כלל ישראל, הייתה בבחינת "קידושין", וכפיית ההר כגיגית על ידי הקב"ה הייתה בבחינת "חופה" - נישואין.

‏מה פשר הדבר?

‏כאשר אדם לוקח אישה יש בזה שני חלקים: קידושין ונישואין.

‏קידושין הם הקנין, האיש נותן לאשתו טבעת ואומר לה :"הרי את מקודשת לי" ועל ידי זה נקנית האישה לבעלה ונקראת מעתה "אשת איש", אבל היא עדיין לא חיה איתו. היא חוזרת לבית אביה (כך היה בזמנם שהיו עושים אירוסין ונישואין בנפרד אמנם בזמננו עושים את שני הדברים יחד). לאחר זמן עושין נישואין על ידי שפורסים מפה מלמעלה כמו החופה שלנו או על ידי יחוד בין הבעל לאישה. "נישואין" פירושם שיש בין האיש לאשתו "אישות", האישה יוצאת מבית אביה ונכנסת לבית בעלה.

‏הבדל זה שבין קידושין לנישואין מתבטא גם בדינים מעשיים. הקידושין מחייבים את האישה בכל האזהרות של אשת-איש, היא כבר אסורה על כל אדם אחר בעולם. לעומת זאת האיש אינו מתחייב לאשתו שום דבר על ידי קידושין אלו: לא לפרנס אותה ולא לתת לה מלבושים ושאר צרכיה, הוא גם לא מחוייב לרפאות אותה או לפדות אותה אם תיפול בשבי.

על ידי קידושין האישה רק קנויה לבעלה אבל היא אינה אשתו. האישות ביניהם נוצרת רק על ידי נישואין, שאז האישה נכנסת לרשות בעלה והם חיים יחד חיים משותפים.

‏זהו ההבדל המציאותי בין קידושין לבין נישואין.

‏בדורנו מקובל שאישה שנישאת משנה את שם משפחתה לשם משפחתו של בעלה. שינוי זה נעשה רק לאחר הנישואין, כאשר האישה נישאת ונכנסת לרשותו של בעלה היא מקבלת גם את שם משפחתו של בעלה.

‏במתן תורה שאל הקב"ה את עם ישראל אם הם רוצים לקבל את התורה, עם ישראל ענה "נעשה ונשמע". קבלת התורה הייתה קידושין, ברגע זה חלו עליהם כל מצוות וחיובי התורה, אך הם עדיין לא חיו חיים משותפים עם הקב"ה, עדיין היה חסר את הנישואין. נישואים עניינם לצאת מבית אבא ולהיכנס לביתו של הקב"ה. "בית אבא" הוא העולם הזה שבו אנשים עוסקים כל העת באכילה, שתיה ושאר הנאות העוה"ז, וכניסה לביתו של הקב"ה פירושה שינוי בכל צורת החיים.

‏בזמן מתן תורה, כשכלל ישראל אמרו "נעשה ונשמע", שאל אותם הקב"ה: נכון, קיבלתם על עצמכם עול מצוות, אבל האם מוכנים אתם לשנות את כל צורת החיים שלכם לחיות חיים משותפים עמי במחיצתי?

‏זאת הם כבר לא רצו, הדבר היה נראה בעיניהם יותר מדי קשה, ולשם כך הוצרך הקב"ה לכפות עליהם הר כגיגית ולהזהירם: אם תהיו מוכנים להיכנס לתוך הנישואין - יש לי עניין בקבלת התורה שלכם, אבל אם אינכם מוכנים, אלא רוצים קידושין בלי נישואין - "שם תהא קבורתכם"!

‏ישנם יהודים יראים ושלמים שמוכנים ללמוד תורה, לשמור כשרות ואף להתפלל שלוש תפילות ביום, אר יחד עם זאת הם רוצים להיות בן-אדם "נורמלי" - ליהנות קצת גם מהבלי העולם הזה, גם קצת בידור. אבל הקב"ה אינו חפץ ביהדות כזו. אין כל ערר ל"קידושין" ללא "נישואין" המחייבים שינוי מהותי בכל צורת החיים! זוהי ההגדרה היסודית ביותר של כל המהות היהודית.

‏ליל חג השבועות - ליל זמן מתן תורה - הוא בבחינת "ליל חופה" שלנו עם ריבונו-של-עולם. בליל החופה החתן והכלה בונים את הקשר ביניהם ואת חייהם המשותפים.

‏בחז"ל מבואר, כידוע, שבליל מתן תורה עם ישראל היו במצב של שינה, הם לא רצו לבנות חיים משותפים עם הקב"ה. הם "הסתפקו" בקידושין בלי הנישואין, ומאז בכל שנה ושנה בליל חג השבועות מוטלת עלינו העבודה לתקן עניין זה ע"י שאנו נשארים ערים במשך כל הלילה ועוסקים בתורה הקדושה, על ידי זה מחזקים את הנישואין ואת החיים המשותפים עם הקב"ה, ומראים לקב"ה כמה נעים לנו לשהות במחיצתו לילה שלם. זוהי מהותו של חג השבועות.

(מתוך "אור דניאל").



 לעילוי נשמת ליאון בן מיכאל רייפמן ז"ל  ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בני ישראל זכו לקבל את התורה בזכות שתי מילים שבני אומות העולם לא השכילו לאומרן: "נעשה ונשמע".

‏המילים "נעשה ונשמע" באות לבטא אמונה יציבה וחזקה בבורא עולם, ובאמירתן באים בני ישראל לומר להקב"ה: ריבונו-של-עולם! אנו שלך. אתה אומר ואנו עושים, אתה מצווה ואנו מקיימים. אנו נכונים לקבל את התורה לפי דרישותיך ללא תנאים, ללא שאלות ומבלי לבדוק מה אנו צריכים להקריב למען קבלתה.

‏מוכח לכל שבאמירה זו של "נעשה ונשמע" באה לידי ביטוי האמונה שבני ישראל נכונים לקבל את התורה ללא הסברים ואף אם לא יראו טעם והגיון בקיומה - גמ אז מוכנים לקבלה.

‏דוגמא נפלאה לכך נוכל למצוא תוך עיון במגילת רות, הנקראת בחג השבועות, ובה נלמד כיצד ישראל מקיימים את ה"נעשה ונשמע" וכמובן כיצד עומדימ בעזרתו בניסיון.

‏רות וערפה - שתי אחיות גויות, בנות מלך מואב, שהתחתנו עם שני אחים יהודים ושתיהן מתאלמנות מבעליהן. שתיהן מחליטות ללוות את נעמי בשובה לארץ-ישראל. נעמי מנסה לשכנע אותן שאין צורך שהן תבאנה עימה כי ממנה לא תצמח להן הישועה, ולא רק זאת אלא הינן צפויות לחיים קשים בא"י ועל כן הטוב ביותר עבורן שהן תחזורנה לארץ מואב.

‏אכן, ערפה מפעילה את "כוח ההגיון" ומשתכנעת שיש צדק בדבריה של נעמי. היא נושקת לחמותה וחוזרת לארץ מואב. אז פונה נעמי לרות ואומרת לה: "הנה שבה יבימתך, לכי בעקבותיה." אך רות מסרבת באומרה: "אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי"!

‏נעמי מנסה להקשות את דרכה של רות כפי שנוהגים בגרים המבקשים להתגייר. ברם, רות מתעלמת מכל הקשיים המבקשים לחסום דרכה מהליכה משותפת עם נעמי.

‏תשובתה של רות מלמדת אותנו יסוד גדול וחשוב בהנהגת חיינו והמילים "באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" באות ללמדנו את הביטוי המוכר לנו מחיי היום-יום: "אחריך באש ובמים!"

‏רות קיבלה עליה עול כבד מאוד עול תורה ומצוות, ועל הכל נוסף לזה הקושי לחיות עם אשה זקנה. לעומתה, ערפה יכולה ליהנות ממנעמי החיים שיש לבת-מלך, חיים מאושרים עלי אדמות.

‏חז"ל אומרים על הפסוק "ותלכנה שתיהן", שביום בו נכנסו נעמי ורות לבית-לחם מתה אשתו של בועז שהיה גדול הדור.

‏משמעות הדבר היא, שבאותו זמן שבו קיבלה על עצמה רות ללכת בדרך של "נעשה ונשמע" בשמים כבר חישבו ומצאו מה השכר הראוי לכך.

‏רות זוכה להינשא לבועז ומנישואין אלה נולד עובד שהוליד את ישי וישי הוליד את דוד.

‏לאיזו מתנה נפלאה זכתה רות! היא זכתה להיות אמו של דוד המלך ושל כל שושלת מלכות בית דוד עד מלך המשיח! יש מתנה גדולה מזו? האם חשבנו לרגע שהקב"ה יקפח את שכרה על גודל אמונתה וצידקותה? וכי חשבנו לרגע שרות שמוסרת נפשה וחייה למען התורה לא תזכה לסוף התהליך? הקב"ה תבע להשיב שכר לדבקים בו באמת ובתמים.

‏לא אחת אנו חשים שקיום התורה והמצוות הוא עול כבד מנשוא, ולעיתים נדירות אדם זוכה לראות קצה אור. ואכן בעיני בני אדם כך היא ראיית פני הדברים, אך בשמים מייעדים למי שאמר "נעשה ונשמע" אושר רב ושכר גדול לאין שיעור.

‏ומנגד אם נראה את מעשיה של ערפה למה היא "זכתה", כאשר כעבור מספר דורות ניצבים זה מול זה בשדה המערכה גולית הפלישתי ודוד הנער. ואומרים חז"ל: "יבוא בן הדבוקה (דוד שהוא צאצא של רות) ויכה את בן הנשוקה (גולית נכדה של ערפה)." הנה הקצה השני של ההבדל: זו זוכה להיות סבתא של דוד וזו "זוכה" להיות סבתו של גולית.

‏מיותר לציין, כי להיות סבתו של דוד אין זוכים כך פתאום. לא בכל יום ולא לכל אדם נולד ילד צדיק שהיא עתיד להושיע את ישראל. רק מסירות נפש, הקרבה עצמית יכילים להביא לידי זכיה כה גדולה.

‏כך התנהגה רות. כל הנהגותיה נעשו על פי דעת תורה.

דוגמא נפלאה לכך אנו רואים מדרך צניעותה:

‏כאשר היא יצאה ללקט שיבולים בשדה היא ליקטה רק בקרב חברה מתאימה. גם כאשר בועז שואל "למי הנערה הזאת" הוא לא שאל סתם כך, אלא כוונתו הייתה שזו צדקת הלוקחת רק מה שמותר. גם הנהגתה אינה של שחוק וקלות ראש, ובנוסף לכך כאשר התכופפה עשתה זאת בצניעות יתרה: היא התיישבה על הארץ למרות שמעשיה עוררו גיחוך בעיני חברותיה, ולמרות זאת לא נכנעה. אדם שהולך בדרך תורה ומצוות, עושה את מה שצריך לעשות גם כאשר הוא נחשב בבחינת "יוצא דופן".

מכאן מתבקשת המסקנה: "נעשה ונשמע"! אלו שתי מילים שהן בבחינת יסוד לקיום כלל התורה. את ציווי ה' יש לקיים בין אם הדבר מובן ובין אם הדבר אינו נראה לנו או אינו נוח לנו. יפה ביטא זאת דוד המלך: "אַשְׁרֵי תְמִימֵי-דָרֶךְ--  הַהֹלְכִים, בְּתוֹרַת ה'" (תהלים קיט, א). איך אפשר ללכת ולקיים את ציווי ה'? רק בתמימות שמביאה לידי שלמות. יש לקיים את התורה כולה כמקשה וכיחידה אחת, ואוי לנו אם נעשה מיון במצוות ונתחיל לבחור את מה שמתאים לנו וננטוש את מה שאינו נראה לנו, כי העושה זאת עושה את התורה קרעים קרעים. את ציווי ה' יש לקיים ככתבו וכלשונו.

‏אוי לנו אם נקיים את המצוות הנחשבות בעינינו כקלות ומתאימות לדורנו ואת ה"קשות" והשייכות ל"דור הקודם" נתעלם מהן.

‏עלינו להבין כי הקושי הוא בנו ולא במצווה!

וזה הציווי לו אנו נדרשים: "נעשה ונשמע". ראשית נעשה ורק אחד כך נשמע.

‏זהו כוחה של אמונה תמימה.

(מתוך "אור דניאל").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"חייב כל אדם להשתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת כפי יכולתו, שצריך לכבד את השבת בכסות נקיה" (שולחן ערוך הרב, סימן רס"ב)

ע"פ המסופר במגילת רות על נעמי ובעלה אלימלך שהיו עשירים גדולים, הם ושני ילדיהם מחלון וכליון, באותה תקופה פרץ בארץ רעב קשה ועניים רבים הגיעו לביתם לבקש צדקה, אולם מפאת קמצנותו של אלימלך הם יצאו מארץ ישראל ופנו לארץ מואב, שם נשאו שני הבנים מחלון וכליון נשים נוכריות, עובדות עבודה זרה - רות ועורפה.

בעקבות מעשיהם אלו הם נענשו וירדו מכל נכסיהם, נעשו עניים מרודים בעצמם, הגברים מתו ונעמי וכלתה רות חזרו לארץ ישראל וחיו בעוני.

לנעמי היה קרוב משפחה עשיר - בועז, והיא החליטה להפגיש בינו לבין רות בתקווה שינשאו או שלפחות יתמוך ויפרנס אותם, נעמי מנחה את רות להתלבש במיטב מלבושיה על מנת לשאת חן בעיני בועז: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך" (רות ג, ג). חז"ל מסבירים שנעמי הורתה לרות ללבוש את בגדי השבת ומכאן הסיקו שצריך אדם שיהיו לו שני מערכות של בגדים, אחד לשבת ואחד לחול.

מסיפור מעשה זה אנו לומדים על חשיבותם הרבה של בגדי השבת, ודוקא משתי נשים עניות מרודות שאחת מהן אפילו לא היתה בת ישראל, נעמי רצתה שרות תהפוך מנוכריה עובדת אלילים, ליהודיה כשרה הראויה להנשא ליהודי, וזאת באמצעות לבישת בגדי השבת, שמעלתם הרוחנית הגבוהה תעלה את רות משפל מדרגתה, למצב רוחני גבוה ונעלה יותר.

על ההנחיות של נעמי לרות "ורחצת וסכת..." מסביר המדרש שלא היו אלו הנחיות רגילות לנערה כיצד להתקשט ולמצוא חן בעיני גבר, אלה לא היו הנחיות גשמיות, אלא הנחיות רוחניות נפשיות, רות כנוכריה היתה צריכה לעבור שינוי קיצוני מאין כמוהו, מטומאה של גויים למדרגת הקדושה היהודית, ורות אכן הצליח לעשות זאת, היא הפכה לגיורת ולצדיקה ששמה מוזכרת במעלה אחת עם האמהות, היא התחתנה עם בועז וזכתה לכך שמצאצאיה היה דוד מלך ישראל, ולעתיד לבוא מצאצאיה יבוא משיח בן דוד. את המהפך המדהים הזה היא הצליחה לעשות רק בזכות הנחיותיה של נעמי, באמצעות לבישת בגדי השבת היא זכתה לכוחות רוחניים גדולים במיוחד שהעלו אותה למדרגת קדושה גבוה מאוד.

לעיל הוסבר מדוע נלמד החיוב על בגדי השבת מרות, אולם מדוע היתה זאת נעמי שזכתה להיות זו שהנחתה אותה בדברים אלו? על פי המסופר במגילת רות, גם נעמי הפכה להיות צדקת והיא מושוות ליעקב אבינו, ע"פ הקבלה היו טמונים בנעמי כוחות רוחניים גבוהים מעולם "הבריאה העליון" (עולם רוחני רם מעלה שממנו משתלשלים עולמות יצירה ועשיה (העולם הגשמי). שמה של נעמי רומז למדרגת רוגע ונעימות והקבלה אומרת שזוהי דרגתו של עולם הבריאה, דרגה רוחנית זו היא שורש הנשמה של כל יהודי, ונעמי זכתה כי שורש נשמה זה יהיה בגילוי ומורגש.

גם שורשה של רות הוא בדרגה אלוקית גבוהה, במעמד מתן תורה נאמר "קול התור נשמע בארצנו" - "תור" אותיות רות ומכאן נלמד על הקשר של רות למעמד מתן תורה. החידוש במעמד מתן תורה הוא התפשטות הקדושה מעולמות עליונים לעולם הזה התחתון העולם הגשמי, נתינת היכולת ליהודי להמשיך קדושה בתוך חפצים גשמיים ולהפוך אף את גופו הגשמי לדבר קדוש, וכך אצל רות שנהפכה לגיורת היא הורידה כוחות קדושה עליונים לרמות תחתונות והפכה וקידשה את הטומאה.

רות ונעמי מסמלות את שני המרכיבים של היהודי: הנשמה שמקורה באלוקות והיא המשכת קדושה עליונה, והגוף הגשמי שאליו יורדת הנשמה האלוקית ומעלה אותו למדרגת קדושה, נעמי - הנשמה האלוקית, רות - הגוף הגשמי שהתעלה לקדושה. החיבור של רות ונעמי, הליכתה של רות אחרי נעמי מבטא מצב שבו הגוף הגשמי מתחבר לנשמה האלוקית שבתוכו ומקבל ממנו הנחיות ושפע ופועל לפיהם.

לבישת בגדי שבת הם ציווי של הנשמה האלוקית ולגוף הגשמי, כי באמצעות אותם בגדים הוא מתעלה בקדושה ברום המעלות ומגיע למדרגתה של הנשמה האלוקית - עולם הבריאה העליון.

("מאור החסידות").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בחג השבועות קוראים בתורה את "עשרת הדברות".

הדיבר הראשון הוא "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים" (שמות כ,א').

שואל הרבי – מדוע לא אמר הקב"ה "אשר בראתי שמיים וארץ"?

ומסביר – כי יציאת מצריים היא אירוע גדול יותר במעלה מאשר בריאת העולם.

מאחר והקב"ה הוא אין סופי ובלתי מוגבל, אין זה פלא שהוא יכול לברוא יש מאין!

ביציאת מצריים היה צורך להתגלות הקב"ה ע"י מופתים וכוחות נעלים ממגבלות הטבע –  לשנות את מגבלות הבריאה עצמה!

גם באדם קיימים שני היבטים אלה.

קל יחסית ללכת בדרך הישר מלכתחילה, אבל קשה יותר לשנות הרגלים, להתגבר ולצעוד בדרך חדשה.

ביציאת מצרים ובעשרת הדברות נתן הקב"ה לכל יהודי את הכוח לפרוץ את מגבלותיו ולהיחלץ מ'מצרים' – מהמצרים האישיים, להתגבר על כל ההפרעות וההרגלים השליליים ולשוב לדרך הישר.

(נתקבל במייל ע"י חבר יקר הי"ו)

חג שבועות שמח ל כ ו ל ם, שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות!!!

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב