הבעי' היא שבאם הרב מימון הוא הרב מימון הידוע, קשה לסמוך שאפילו היתה כזו שמועה עממית (והכיצד שמועה עממית כזו לא חדרה לחנוכת התורה?), שכן כידוע אין אצלו שום קשר בין הסיפורים לייחוסם. מאידך, הכל אפשרי.
מי זה ב' באור ישראל?
אולי נזכה להחכם שמואל שיופיע, ויאיר עינינו באיזה ספר זה עוד מופיע.
נשלח ב-30/11/2009 23:48
שוב מצאתי עוד כמה וכמה 'למדנים' שמביאים בספריהם את השערתו של צלניק,אם כי כמובן אף אחד לא ציין שלקוח הוא ממנו[מזרוחניק שכמוהו..],וכ"ש שלא צויין מקור הסיפור על ר' העשיל.
נשלח ב-1/12/2009 23:05
תוספת זוטא (וקובץ על יד ירבה):
"דאפילו היכא דמינכר כל אחד בפ"ע נמי בתר רובא אזלינן וכן בתר ה' מינין אפילו הם המיעוט ולא יברך אלא ברכה אחת וכן שמעתי מורים בשם גאון אחד" (סי' רי"ב ביה"ל ד"ה אם)
"שמעתי מאחד דברי טעם במה שנהגו בכמה מקומות אחר קידוש לבנה לומר עלינו לשבח"... (סי' תכ"ו ביה"ל ד"ה ומברך)
"שמעתי בשם אחד הגדולים שהזהיר שלא לדבק התיתורא בדבק קודם התפירה דדבק חשיב חיבור כתפירה" (סי' ל"ב ביה"ל ד"ה יתפור)
"דע דבמה שכתבנו שם יוסר קושיא אחת שראיתי לגאון אחד שנתקשה על הרמב"ם למה לא נאמר ההלכה סתם שיהיו כותבין בדבר השחור..." (סי' ל"ג ביה"ל ד"ה הרצועות) - וכאן כבר נודע שמדובר בחת"ס, שהקשה כן בשו"ת יו"ד סי' רנ"ו.
____
נ.ב. גם הספר נזר ישראל (לרימ"א), שהזכירו כמה פעמים בהלכות שבת, מחברו היה עדיין בחיים בשעה שהזכירו המשנ"ב. ובוודאי יש עוד כהנה.
ועוד: בסי' תרנ"ח שעה"צ ס"ק י"ח כתב: "ושמעתי שהגאון ר' עקיבא איגר אין סובר כן בהגהותיו, ואין הספר תחת ידי לראות...". צ"ע לאיזה ספר כוונתו, הלא הגהות וחידושי הגרעק"א שנדפסו על גליון שו"ע וש"ס ווילנא נפוצו בכל אתר מאז שנות התר"מ, והמשנ"ב מביאם פעמים רבות. ואגב המשנ"ב, הגרעק"א והשגת ספרים, יש להזכיר מה שכתב בביה"ל סי' של"ט: "ועיין בחידושי רע"א שרמז לעיין בספר זכרון יוסף, והשגתיו ב"ה, ואעתיק קצת מדבריו הקדושים" (ביטוי שהוא, אגב2, יחידאי במשנ"ב)
נשלח ב-1/12/2009 23:43
*--[endif]*
רבות שמח על שזכה לאורם של הראשונים שיצאו לאור בזמנו. ראה ביאור הלכה סימן לב: "והנה כעת שזכינו לאור של האור זרוע הגדול שנדפס בימינו מצאתי וראיתי"; ביאור הלכה סימן מג ד"ה ואוחזן: "ובספר אור זרוע אשר זכינו מקרוב לאורו"; משנה ברורה סימן כז ס"ק ה: "כן מצאתי בא"ז אשר זכינו מקרוב לאורו"; ביאור הלכה סימן תקטו ד"ה דורון: "אבל עכשיו שזכינו לאורו של או"ז הגדול שממנו מקור דברי המרדכי".
משנה ברורה סימן קסג ס"ק ו: "דגם הר"ח בפירושו על פסחים [שזכינו עתה לאורו] בדף מ"ז כתב בהדיא כן"; ביאור הלכה סימן שיט ד"ה הכפיפה: "הר"ח [שזכינו מקרוב לאורו]"; ביאור הלכה סימן תרכו ד"ה צריך: "והנה כעת זכינו לאורו של רבינו חננאל"; ביאור הלכה סימן תרמח ד"ה מיהו: "ולפי מה שזכינו עתה לאורו של רבינו חננאל שיצא לאור"; שער הציון סימן רמח ס"ק א: "כי ברבנו חננאל שזכינו עתה לאורו כתוב בהדיא".
ביאור הלכה סימן פח ד"ה וכן: "מצאתי בספר האשכול שזכינו עתה לאורו".
נשלח ב-19/12/2009 18:04
טב למיתב:
האם ה'משנה ברורה' משתמש בסגנונו של 'שלחן ערוך הרב'?
ידוע שבעל המשנה ברורה מביא בספרו הרבה פעמים את פסקי אדה"ז, לפעמים מסכים עמו ולפעמים חולק עליו. ובדרך כלל מציינו בשם "הגר"ז", ולפעמים בשם "אחרונים", ולפעמים בשם "אחד מן האחרונים".
מה שפחות ידוע הוא, שכנראה המשנ"ב השתמש הרבה בלשונו הזהב של אדה"ז, וזאת מבלי לציין כלל שלשונות אלו נלקחו משו"ע אדה"ז.
אני מדגיש "כנראה" (בלשון מסוייגת), כי לא בדקתי את הנושא כל צרכו, אבל ממה שיצא לי לראות באקראי ראיתי שאכן כך הדבר. ורק מחמת שאין עיתותיי בידיי, לא יכלתי לבדוק את הענין כראוי, כי זהו דבר שמצריך זמן רב לעמוד על טיבם של לשונות ומקורותיהם, הן בשוע"ר והן במשנ"ב. ועוד חזון למועד, אי"ה.
אך לעת עתה אביא כאן מספר דוגמאות (שנתקלתי בהם באקראי) שאכן מוכיחות את הקביעה הנ"ל:
א) בסי' עד ס"א כותב אדה"ז: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו', מכאן למדו חכמים שבכל מקום שה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בקריאת שמע ובתפלה או בדברי תורה .. ושלא יראה ה' בנו ערות דבר, דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל כמלא עיניו".
והמשנ"ב מעתיק את הקטע הזה בסי' עה סקי"ט מילה במילה מבלי לציין לשו"ע אדה"ז כלל: "כתיב כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו', מכאן למדו חכמים שבכל מקום שד' אלקינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת, צריך ליזהר שלא יראה ד' בנו ערות דבר, דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או המתפלל כמלא עיניו".
ב) בסי' קי ס"ט כותב אדה"ז: "ויצא בכי טוב, שמא יפול באחת הפחתים, אבל סמוך לעירו שהוא יודע להזהר שם מהפחתים, יכול לילך שם בלילה, אם אינו הולך יחידי, שאין לחוש למזיקים".
והמשנ"ב שם סקכ"ח מעתיקו כמעט מילה במילה: "דשמא יפול באחת הפחתים, ועל כן כשהוא סמוך לעירו שהוא יודע להזהר שם מהפחתים, יכול לילך שם בלילה, אם אינו הולך יחידי, שאין לחוש למזיקים". וכאן אינו מציין לאדה"ז אלא למג"א למקור הדין, אף ששם מובא בלשון אחר.
ג) בשו"ע אדה"ז סי' רמב ס"א כותב: "שהשבת הוא בכלל מקראי קדש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו', ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה".
וכן מעתיק המשנ"ב שם סק"א: "שהשבת הוא בכלל מקראי קודש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש וגו'. ומקרא קודש פירשו חז"ל בספרא דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בעונג אכילה ושתיה". כאן אינו מציין מקור כלל מלבד הספרא, ושם מובא בלשון אחר.
ד) שם ס"ב כותב אדה"ז: "וכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם ענג".
וכן מעתיק המשנ"ב שם סק"א: "וכן בכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם עונג". גם כאן אינו מציין לאדה"ד אלא ללבוש שמובא בלשון אחר.
מכל הנ"ל מוכח שבעת חיבורו של המשנ"ב, השתמש בעל המשנ"ב הרבה בלשונו הזהב של אדה"ז ובהגדרותיו הבהירות, אף שאינו מציינו בשמו. יתכן שהסיבה שאינו מציינו, מפני שאין אלו פסקי הלכות אלא רק ניסוח הלכה בלשון בהירה, אבל כבר ידוע הכלל שמלשונו הזהב של אדה"ז וניסוחו המדוייק ניתן ללמוד הרבה פרטי הלכות שאינם מפורשים בפוסקים, וכנראה שבעל המשנה ברורה בהעתיקו לשונות אלו לא התכוין לדייק עד כדי כך.
דומני שהענין נוגע גם בנושא 'ביקורת המקרא' של ס' משנה ברורה, כי אליבא דבנו של הח"ח הרי שהמשנ"ב נתחברה ע"י מחברים שונים, וזה משפיע כמובן על הסוגיא ואכמ"ל.
נשלח ב-19/12/2009 20:22
כל מי שעיין במשנ"ב לאחר לימוד השו"ע ונו"כ, יודע שבכל סימן וסימן הוא מעתיק הרבה מלשון המחברים הקודמים לו, וברוב המקרים הללו אין הוא מציין למקור ממנו העתיק. לדוגמא קטנה, בתחילת סי' ש"ח כתב המשנ"ב הקדמה לדיני מוקצה, תחילה מדברי הרמב"ם והראב"ד, ואילו המחצית השניה של ההקדמה (מ"ודע") מועתקת כולה מילה במילה מהלבושי שרד. וכן עוד פעמים רבות בהלכות שבת (עד סי' ש"כ, שבו נגמר הלבושי שרד. ומה שציין אליו בסי' שט"ו שעה"צ ס"ק נ"ב, זהו רק מפני מה שהעיר שם אח"כ), יותר מכל מחבר אחר, כי כן היתה דרך הלבושי שרד לבאר דברים שלא נגעו בהם אחרים, וזו אחת ממטרות חיבור המשנ"ב. וממילא מובן שגם שו"ע הרב בכלל המקורות מהם העתיק, ואין בכך תופעה מיוחדת.
ואף אני הגעתי, כמו הנ"ל, למסקנה שדרכו של המשנ"ב לציין מקור לדברים הריהי דווקא כשיש בהם הוראה להלכה, או על כל פנים איזו נפק"מ, אבל כשלא מדובר אלא בביאור בעלמא, וכדומה, בזה לא הקפיד המשנ"ב לציין מקור (אלא במיעוט קטן מהמקרים). ובאמת כבר עשה כן לפניו הבאר היטב, שבביאורים בעלמא לא הקפיד לציין מקורם אם במג"א או בט"ז וכו'. ואמנם, כידוע לכל כלל יש יוצא מן הכלל, וכבר נתקלתי במשנ"ב כמה פעמים (לא הרבה) בציטוטים שלא צויין מקורם אף על פי שיש בהם נפקותא.
תוקן על ידי תכלת_דומה ב- 19/12/2009 20:23:09
נשלח ב-20/12/2009 01:33
במשנ"ב מובא הרבה פעמים ענינים בשם 'ספרים'(בלי לציין מהם),וברוב הפעמים אלו דברים שאין הם מגופי ההלכה אלא יותר 'ענינים',אך המקרה שהכי קרוב להלכה נמצא בהלכות חנוכה שכותב(תרע"ג,ס"ק כח) שכתבו הספרים שראוי להדליק הנרות במנורה יפה וכן הנרות לעשות יפה,והמקור לזה לכאורה באליהו רבא שמביא מסדר היום כן(את סדר היום מזכיר המשנ"ב כמובן הרבה). כמו"כ יש הרבה מקרים שמביא המשנ"ב הלכות בשם 'אחרונים' ואינו מציין מיהם,דוגמא עכשוית ראה בסימן תרע"ה ס"ק י"ג.
נשלח ב-29/12/2009 21:03
בד"כ, להתרשמותי, כשהמשנ"ב כותב דבר בשם 'אחרונים' פירושו שהועתקה הלכה זו בכמה וכמה מספרי האחרונים שעל השו"ע למן המג"א/ט"ז ואילך, אף שיש לה מקור אחד מסויים שהוא שחידש אותה ושכולם העתיקו דבריו.
___
היות שבאשכול אחר נידון עניין נוסף בספר המשנ"ב (אילוצי הצנזורה), וכותרתו אינה מלמדת על כך, אמרתי להעתיק קישורו לכאן למאן לא יִישָכח הטוב ההוא.
בגליון תתקצ עמ' 85 כותב הרב א.א. "כנראה שהמשנ"ב השתמש הרבה בלשונו הזהב של אדה"ז, וזאת מבלי לציין כלל שלשונות אלו נלקחו משו"ע אדה"ז". וממשיך להביא ד' דוגמאות מהעתקת קטעי סעיפים "שאכן מוכיחות את הקביעה הנ"ל".
והנני להביא בזה עוד דוגמא בולטת לכך, בשו"ע אדה"ז סי' תצד כותב אודות קריאת עשרת הדברות בטעם העליון או בטעם התחתון, ומקורו מהמשאת בנימין (ומהחזקוני), ובמג''א העתיק חלקו, וז"ל שם: "כתב המשאת בנימין סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות, ובשבת פ' יתרו קורין בטעם התחתון ואז הוי לא תרצח סוף פסוק וקורא הצד"י בקמ"ץ וה"ה שאר סופי פסוקי' או אתנחתא וכשקור' בטעם העליון אז קורא לא תרצח הצ"די בפת"ח ובחזקוני פ' יתרו כת' שבעצרת שהיא דוגמת מ"ת ומתרגמין הדברות קורין כל דבור לא יהיה לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל א' פסוק א' ודברות לא תרצח בנגינות קטנות אבל בשבת יתרו קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות קטנות ולא תרצח וגו' בנגינות גדולות לעשותם פסוק א' כי לא מצינו פסוק בתורה מב' תיבות וגם באנכי וגו' יש נגינה גדולה ע"ש ובס' אור תורה כתב היחיד קורא התחתון ובצבור קורא העליון וכ"כ הכותב בע"י בירושלמי פ"ז דשקלים ע"ש":
בשו"ע רבינו הזקן על אתר מביא ההלכות הנ"ל בלשונו בסעיפים ח, ט, י וי"א:
ח)בעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות האחד עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאוד דהיינו שאנכי ולא יהי' לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמ"ץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפוי' ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמ"ץ כיון שיש שם סוף פסוק והתי"ו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתי"ו דגושה והאלף נקודה קמ"ץ וכן לא תגנוב התי"ו דגושה.
ט) והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהי' לך פסוק שני ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמ"ץ שיש שם סוף פסוק וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק שני ולפי זה הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק אחד ולפי זה כל תי"ו מהם רפוי' והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא.
י)וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפני עצמה שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים.
יא)והשני הוא מסודר לפי הקרי שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד.. אם כן גם כשקוראין בפעם אחד הם נקראים בנגינה המחברת אותן לעשות מכולן פסוק אחד כמו שהם באמת פסוק אחד שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות וכן מאנכי עד לא תשא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים .. לכך הם נקראים בנגינה המפסקת אותן .. ומכל מקום בעצרת נוהגין לקרות בציבור בהראשון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות .. ויש נוהגין לקרות בציבור בהראשון לעולם אף בשבת פרשת יתרו ובשבת פרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני.
ע"כ משו"ע אדה"ז.
והמשנ"ב מעתיק ד' סעיפים שלמים משו"ע אדה"ז מבלי לציין המקור (ג' סעיפים הראשונים והתחלת סעיף הד' מועתקים מילה במילה ממש, ושאר סעיף הד' בשינויים קלים).
במשנה ברורה סי' תצד ס"ק ג' מובא: "מבחודש השלישי. וקורין הדברות בטעם העליון ועיין בבה"ל שביארתי בארוכה".
ובביאור הלכה שם:
"מבחודש השלישי. עיין מ"ב ואבאר קצת. דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאד דהיינו שאנכי ולא יהי' לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפוי' ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ כיון שיש שם סוף פסוק והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ וכן לא תגנב התיו דגושה. והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהי' לך פסוק ב' ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמץ שיש שם ס"פ וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק ב' ולפ"ז הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א' ולפ"ז כל תיו מהם רפוי' והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא.
וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דיבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים והשני הוא מסודר לפי הקרי שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד (שא"א לומר שתיבת לא תרצח הוא פסוק בפ"ע שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות) וע"כ כשקוראין בפעם אחד הם נקראין בנגינה המחברת אותן דהיינו בטעם התחתון וכן מאנכי עד לא תשא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים לכך הם נקראים בטעם התחתון שהוא גם כן נגינה המפסקת אותם שם.
זהו תוכן שתי הנגינות וע"כ בשבועות נוהגין לקרות בצבור בהראשון דהיינו בטעם העליון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות .. ויש נוהגין לקרות בצבור לעולם בטעם העליון דהיינו אף בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני. זהו תמצית דברי האחרונים".
נשלח ב-22/1/2010 08:36
הכותב שכח (?) להדגיש את סוף דברי הביה"ל: "זהו תמצית דברי האחרונים" (בלשון רבים, כנראה ע"ש השינויים שבקטע המקביל לסעיף ד', כולל מה שלא צוטט כאן).
נשלח ב-22/1/2010 17:50
המערכת דקובץ דנן הבינו אחרת, והעירו ע"ז:
"כידוע שהרבה פעמים מובא במ"ב משו"ע אדה"ז בשם "אחרונים". המערכת". ונמצא שבעינם הרי"ז נימוק והוכחה נוספת לשיטתם.
נשלח ב-23/1/2010 19:46
הוכחה למה, שיטתם שמה, שהוא העתיק הנ"ל משו"ע הרב? הרי דבר זה אינו צריך לפנים. וכבר כתבתי למעלה שהמשנ"ב מביא הרבה פעמים מהרבה פוסקים (ולאו דווקא ש"ע הרב) בשם "אחרונים", ושבד"כ זה מפני שהעניין נמצא אצל יותר ממקור אחד, על אף שאכן יש לו מקור יסודי שהוא שכתבו לראשונה וכו'. לכן הערכתי שאם ציין בלשון רבים, "אחרונים", הרי זה בגלל שבסוף דבריו הסתמך על עוד ספרים.
נשלח ב-23/1/2010 22:07
והנה העתקה נוספת לכאורה, בסי' רצא ס"ב כותב הרמ"א שבביה"ש "חוזרות הנשמות לגיהנם", ועל כך כותב המשנ"ב שם סק"ח "ר"ל דאז קרוב לזמן החזרה לגיהנם", ומקורו בשו"ע הרב סי' רצא ס"ב.
נשלח ב-6/4/2010 22:21
*ואני_לתומי*
"משנה ברורה" - חיבור גאוני ולמדני?
הכהן הגדול מאחיו, מרנא ורבנא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצוק"ל, בעל משנה ברורה, החפץ חיים ואהבת חסד, אינו זקוק להסכמה כל שהיא על צדקותו וקדושתו, גודל יראתו וחכמתו. מעניין מה חושבים החברים על ספרו הנפוץ "משנה ברורה". האם הוא חיבור או שמא ליקוט בעלמא? האם מעיון בספר זה מתגלית לפנינו דמות גאונית או לאו דוקא? האם הבליט כאן המחבר את ידענותו הגדולה או שהסתירה במקרה זה? האם התחדש משהו בספר זה (מעבר להכרעותיו) או שלא אסף כאן אלא את ההלכות הפשוטות והעיקריות מספרי האחרונים? אדגיש שוב, כי כל שאלתי היא על הספר משנה ברורה, ולא על המחבר, שאין לנו שמץ מושג ברום ערכו.
___
*menashe99*
השווה לערוך השולחן והסק מסקנותיך
___
*יעמעצער*
על כגון דא אמר מי שאמר: עוד יבוא דור שיטען כי ה'בית יוסף' אינו אלא ליקוט...
נשלח ב-7/4/2010 02:53
באחד ממוספי ש"ק של י"נ עמד הרב ט. שולזינגר מק. אתא על הריעותא שבסיפור על הח"ח והאו"ש מכך שמובאים במ"ב עוד מבני זמנו [כמדומה שצויינו שם הארצות החיים והשדי חמד ואולי עוד].
