|
|
| נשלח ב-11/6/2009 17:43 |
 |
| |
תמהני על סופרים מושחזים וחכמים מחוכמים, המתפלפלים ומתפלספים בארוכה מבלי לשים ליבם לתורפו של הענין, אשר כפי שכבר הערתי בפורום אחר הוא:
אא"ג (אלעס איז געלט).
בראיון עם הרב קורח בעיתון בקהילה הצביע הרב במובלע על הנקודה, שהושמטה לחלוטין מכל הפרסומים הרעשניים והקנויים. תרגומו של הרב קפאח הוא רכושו הקנייני והבלעדי של מוסד הרב קוק. מכון המאור שביקש להכניס למהדורות הש"סין שלו תרגום חדש לפיהמ"ש לא יכול היה להשתמש בתרגומו של הגרי"ק, ולא היה לו מנוס מלממן תרגום מחודש של פיהמ"ש. לאחר שאולץ המכון לתרגם מחדש, לא יכול היה אפילו אם רצה להיות קרוב לתרגומו של הר"ק, ונאלץ לנקוט בשיטת תרגום משונה וחסרת טעם.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2009 21:10 |
|
| |
| אקורדיון כתב: |  | מואדיב!
הן מהתרגום הווילנאי והן מהמאור ניכר שיש כאן תוספת מילה לשונו של הרמב"ם שהר' קאפח השמיטה.
ואגב ביררתי על המתרגם של המאור, הינו הרב עזרא קורח, ת"ח מפורסם מכולל חזו"א, הידוע כבקיא נפלא בשפה הערבית העתיקה ומומחה ללשון (איני מכירו אישית, אך מכריו אנשים מהימנים כך אמרו לי), בתקוה שאכן עשה עבודה מושלמת.
|
|
העובדה כי שני תרגומים שונים, שאחד מהם היה מונח לפני המתרגם את השני, משתמשים באותה המלה, אינה מעידה ולו מאומה עלטיב התרגום. שוב אחזור ואשנה על אמת פשוטה ובהירה:
לא ניתן לקבוע את טיבו של תרגום, כשלא מביטים במקור. יש צורך קל, אפשר לומר, גם לדעת לקרוא את המקור כדי לבחון מולו את התרגום, אך גם ידיעה כזו אינה מועילה אם המקור אינו מונח לפני הבא לבחון ולקבוע.
כשאני בא לבחון את טיבו של תרגום, אני נוקט מספר פעולות. אף אחת מהן אינה כרוכה בבירור זהותו של המתרגם. אמנם, אם משם משפחתו של המתרגם עולה כי הוא צאצא של ארזים אדירים מארצות הדרום, זכות אבות תעמוד לו, ;ו"נוה שלום" יהיה ביתו, אך אין בכך כל קשר לתרגום. את טיבו של התרגום בוחנים בהשוואה בין המקור לבין התרגום, בדרכים הידועות. שם המתרגם מהווה, אולי, פרמטר חשוב כדי ללמד אם התרגום נעשה "על טהרת הקדש", אך לא כדי לדעת איך מתרגמים כיאות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2009 21:52 |
|
| |
המקור הערבי
הקדמת הרמב"ם למשנה
אעלם, אן כל שריעה אנזל אללה עלי משה רבינו אנהא אנמא אנזלת עליה מע תפסירהא, פיקול אללה לה אלנץ, ת'ם יקול לה תפסירה ותאוילה ומא תצ'מן ד'לך אלנץ אלמחכם.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ב משנה א
וקולה אם כיון לבו, יריד בה אן אחצ'ר אלניה לאלקראה, לאנה קד ימכן אן יכון יצחח אלנקט ולא יגרץ' קראה' אלפרשה.
***
הערות
שאלתי 2 יודעי ערבית, להלן הערות על פי הסברם.
תפסיר תרגומו פירוש.
תאויל תרגומו ביאור מפורט או מדרש או סתם פירוש.
נוסח הרב קאפח
דע שכל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ניתנה לו עם פירושה, היה הקב"ה אומר לו המקרא ואח"כ אומר לו פירושו וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם,
נוסח מכון המאור
דע כי כל מצוה שנתן ה' למשה רבינו לא ניתנה לו אלא עם פירושה, היה ה' אומר לו את הנוסח ושוב אומר לו פירושו ומדרשו וכל מה שכלל אותו הנוסח המושכל,
לפי תרגום הרב קאפח ביאר ה' למשה את פירוש המקרא ואת ביאורו, כלומר מעבר לפירוש המילולי כלל ההסבר גם ביאור מפורט מה כולל כל מקרא, איזה הלכות כלולות ורמוזות בו, ומי שירצה יאמר כשיטת הגר"א או המלבי"ם, אבל הדרשות שבתלמוד, הם מחכמים ומשה לא שמעם בהר סיני.
לפי תרגום מכון המאור ביאר ה' למשה פירוש מילולי וגם לימדו דרשות, כלומר שהדרשות המופיעות בתלמוד כבר בסיני היה ה' יושב ודורש למשה, והוא לימדו על כל פסוק ופסוק לא פשט עמוק (כגר"א והמלבי"ם), אלא דרשות חז"ל.
***
אלנץ אלמחכם תרגומו המקרא המחוכם.
תרגום מכון המאור כולל בתוכו כאן פשיעה במזיד, הם לקחו את אחד מפירושי המילה נץ, נוסח, ואת המילה אלמחכם הם תרגמו בצורה מסורבלת להחריד, המושכל, וכעת התקבל תרגום לתפארת הנוסח המושכל, זה אולי יפה כחידה אבל לא כתרגום.
כבר אמרנו כי לפי תרגום הרב קאפח, כלל ההסבר גם ביאור מפורט, ואלו דברי הרמב"ם מיד בהמשך וכל מה שכלל אותו המקרא מחוכם, כלומר כאן הרמב"ם מבאר מהו אותו ביאור מפורט, מה שכולל המקרא המחוכם, אבל עד דרשות לא הגענו.
אם היו הדרשות מגיעות מסיני לא היה בהם מחלוקת, ויש אומרים שכחום וחזרו ויסדום.
***
אן אחצ'ר אלניה לאלקראה
אחצ'ר תרגומו נתכוון
אלניה תרגומו בתשוקה
לאלקראה תרגומו לקריאה
תרגום מילולי, אם נתכוון בתשוקה לקריאה.
תרגום הרב קאפח
ואמרו אם כיון לבו, ר"ל אם נתכון לקרות, לפי שאפשר שהוא מגיה הניקוד ולא נתכון לקריאת הפרשה.
תרגום וילנא
ומה שאמר אם כוון לבו יצא, ר"ל אם ישים לבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא, שאפשר לשמור הנקוד ולא יתכוין לקריאת הפרשה,
תרגום מכון המאור
ומה שאמר אם כיון לבו, כוונתו בזה אם נתן דעתו לקריאה, לפי שאפשר שהוא מגיה הניקוד ואינו מתכוין לקריאת הפרשה.
הרב קאפח ראה את המליצה הערבית (נתכוון בתשוקה), והוא גם ראה את משפט ההמשך ולא נתכוון לקריאת הפרשה, ולפיכך הוא תרגם עניינית, והשמיט את המליצה והשאיר את הפירוש, נתכוון לקרות לפי שאפשר שלא יתכוון לקריאת הפרשה.
בתרגום ווילנה בנו על התשוקה מגדל, לבו ומחשבתו ורעיוניו.
בתרגום מכון המאור הפכו את התשוקה לנתינת דעה.
וכבר ביארנו כי הכנסת הדעה כאן לקריאה, גורמת לעמעום, ואם תרצה אמור לשיבוש, כי כעת יבוא המפרש לפרש כי צריך דעה בקריאה, ואולי גם כוונה, וכעת יתפתח פולמוס מהי אותה דעה וכוונה ורעיון.
***
סוף דבר
בזאת התחלנו ובזאת נסיים, תרגום הרב קאפח הוא המעולה מכולם, ומי שרוצה לדייק היטב בדברי הרמב"ם, מומלץ לו שיעשה זאת ממהדורתו.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 11/06/2009 21:52:42
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 01:50 |
|
| |
חוקר נכבד,
בנוגע לדרשות חז"ל אם נאמרו בסיני, הוא מפורש בברכות ה. מגילה יט:, ירושלמי פאה פ"ב ה"ד, ובעוד מקומות שכולם נאמרו למשה בסיני, ותמיהני עליך.
באשר לפירוש בפ"ב ברכות, ברור שהרמב"ם לא הוסיף את המילה "אלניה" חינם, ואיך יותר להתעלם ממנה? , ובהחלט יכולה הכוונה במילה שעניינה תשוקה להתפרש כדעת ורצון, ואם כך טוב פירש הר' קורח.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 09:55 |
|
| |
כמה הערות לשוניות:
.
1.
הרמב"ם, ככל גדולינו שחיו בתקופה ההיא באיזורים דוברי הערבית, היה מעורה בתרבות הקיימת, ושלט היטב בשפה הערבית. שפתו של הרמב"ם דומה לשפתם של פילוסופים ומלומדים אחרים שכתבו בזמנו, ויש צורך להכירה כדי להבין את שכתב. למתעניינים - כדאי להניח את היד על המילון ל"ערבית יהודית" של הפרופסור בלאו יבל"א, וכן לקרוא את הקדמותיו של הרב קפ"ח זצ"ל לתרגומיו.
2.
מלאכת התרגום אינה מדע מדוייק. פעמים רבות שמה שנכתב במלה אחת בשפה מסויימת, דורש פיסקה שלמה כדי להעבירו בשפה אחרת. לדוברי היידיש כאן, נסו, למשל, לתרגם את המונח "שלימזל" לשפה שאינה יידיש, או "כלבתא" (קלאפטע). בכתיבה, פעמים שמלה אחת משמשת במשמעויות רבות, והמתרגם נכונה, עליו האחריות לתרגם בדרך בה תועבר המשמעות בצורה המיטבית. דומני כי לכך התכוונו דברי התנא כי המתרגם פסוק בצורתו - הרי זה בדאי.
כדי לתרגם בצורה מדוייקת יש צורך ביותר מאשר ידיעת השפה בלבד. הכרת הכותבים והסביבה התרבותית בה חיו וכתבו - חיונית. כך, למשל, משמעות הביטוי בעברית "ליל שישי" שונה אם היא נאמרת על ידי צעיר חילוני תל-אביבי (המתכוון ללילה בסופו של יום שישי - "ליל שבת" בלשוננו), או אם היא נאמרת על ידי ישראלי דתי, שמסתמא מתכוון ללילה שבין חמישי לשישי. הלילה המכונה על ידי דתיים "מוצאי שבת", נקרא בפי מגזר שלם בישראל כיום "ליל שבת", והמתרגם - צריך לדעת כדי לא לטעות.
3.
השורש שר"ע בערבית, קשור לדרך, בדומה לדרך המשתרעת לפנינו בעברית. איזו היא דרך נכונה שיבור לו האדם? ברור, דרך ה', ואין תימה שבערבית, המונח המקביל ל"הלכה" היהודית, הוא ה"שריעה". למלה זו כמה פירושים, וכמלים נוספות בטקסטים שלפנינו, היא ניתנת להקרא בכמה וכמה צורות.
4.
השורש נז"ל, בערבית, משמעותו "ירד".
המלה "אַנזַלַ" משמעותה "הוריד", והיא יכולה להקרא גם בניקוד אחר, אֻנזִלַ, ואז משמעותה "הורד" - בצורה סבילה. מישהו אחר הוריד אותה.
בטרמינולוגיה האסלאמית, זהו הפועל בו משתמשים כדי לתאר את ההתגלות, בה אללה לימד את מחמד, נביאם, את הקראן - ספר הקודש של המסלמים. אללה הוריד, באמצעות המלאך ג'בריל (=גבריאל) את הפרשיות (סורה, כמו "שורה" בעברית).
5.
המלה "תפסיר" הינה שם הפעולה של השורש פס"ר הערבי, כמו גם צורת המקור. שורש זה מקביל לשורש פש"ר העברי. תפסיר, משמעותו הישירה - פירוש. להסביר את פשר הדבר. לפשר, לבאר.
השורש או"ל, הוראתו המקורית קשורה לראשוניות, אחד, ראשון. ירושלים היא כיוון התפילה הראשון - "אולת אלקבלתין", שלשום הוא אתמול הראשון - "אמס אלאול", ופרימיטיבי הוא "אולי".
"תאויל" הינה שם הפעולה של שורש זה, כמו גם צורת המקור. המשמעות היא פירוש, או פירוש מעמיק יותר.
פירוש שתי מלים אלו הוא כפי שהסביר יפה למעלה דרום חוקר.
6.
השורש חכ"ם בערבית משמעויותיו רבות. ראשית חכמה - הוא דומה במשמעות לעברית ולארמית, במשמעויות הידועות לנו. בנוסף, משמעויותיו כן בקשר לשלטון וממשל, שפיטה וכיוצה באלו.
כעת, הבה נעבור לבחון את המשפט הראשון שהביא למעלה דרום חוקר, ואת שני התרגומים המושווים.
מקור:
אעלם, אן כל שריעה אנזל אללה עלי משה רבינו
תרגום הרב קאפח:
דע שכל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו
תרגום מכון המאור:
דע כי כל מצוה שנתן ה' למשה רבינו
הערתי:
אין יתרון בחלק זה לאף אחד מהתרגומים. בשניהם, לענ"ד, הבחירה במלה "מצווה" לתרגום המלה הערבית "שריעה" היא בחירה טובה. לתרגם את ה"אן" הערבית כ"ש" או כ"כי" - אלו שתי חלופות שקולות בעיני. כמו כן, לתרגם "אללה" בתור הקב"ה או ה' זו בחירה סגנונית שאין, בעיני, עדיפות בהכרח לאחת על רעותה.
הבה נמשיך:
מקור:
אנהא אנמא אנזלת עליה מע תפסירהא
תרגום הרב קאפח:
ניתנה לו עם פירושה
תרגום מכון המאור:
לא ניתנה לו אלא עם פירושה
הערתי:
יתרון תרגום הרב קאפח בולט כאן גם למי שאינו בקי בשפת המקור. כאן מודגמת היטב הטענה של דרום חוקר אודות הצמידות ללשון המקור הערבית. שתי המלים "אנהא אנמא", לו הייתי מתרגמן מילולית, הייתי מתרגמן בדומה לתרגום מכון המאור. מכון המאור השמיט - ונכון עשה - את ה"אנהא", אך את המבנה הערבי הקלאסי של השלילה הכפולה - הותיר על כנו. לענ"ד, אין הבדל בין המשמעות, אולם מבחינת העברית, אין ספק מה ברור ונהיר יותר לקורא - ותרגומו של הרב קאפח עדיף על המבנה המסורבל של שלילה כפולה, בתרגום מכון המאור.
כהערה נוספת, אני מפנה את תשומת הלב לבחירתו של הרמב"ם בפועל "אנזל" לגבי המצוות - ראו הערה 4 למעלה.
הבה נמשיך:
מקור:
פיקול אללה לה אלנץ
תרגום הרב קאפח:
היה הקב"ה אומר לו המקרא
תרגום מכון המאור:
היה ה' אומר לו את הנוסח
הערתי:
כבר הערתי בדיון זה למעלה כי למלה "נץ" כמה משמעויות בערבית. לו הייתי צריך להסביר, בלשוני אני, את דברי הרב כאן, הייתי אומר כי ה' היה אומר לו את המצווה עצמה, ואחר כך מסביר. אינני יודע לומר כי אחד מהתרגומים שגוי כאן, אך לו הייתי צריך לבחור באחד מהם, הייתי מעדיף את תרגומו של הרב קאפח, שלדעתי מעביר כאן טוב יותר את כוונת המקור. שהרי אין הכוונה לנוסח הטקסט דוקא, אלא להבחין בין האמירה הראשונה לבין מה שנאמר אחריה.
אעיר כאן כי התרגום של "פיקול" כ"היה אומר", אינו כה טריוויאלי, וחוקר בלשני אולי היה אומר כי אחד מהתרגומים היה מונח לפניו של השני, וכי יתכן כי האחד הושפע - אף אם לא במודע - מהשני.
הבה נמשיך:
מקור:
ת'ם יקול לה תפסירה ותאוילה
תרגום הרב קאפח:
ואח"כ אומר לו פירושו וביאורו
תרגום מכון המאור:
ושוב אומר לו פירושו ומדרשו
הערתי:
כאן נפלה שגגה מתחת ידי מי שהעתיק את דברי המתרגם של מכון המאור. משמעות המלה "ת'ם" היא ברורה, ומדובר כאן בתיאור זמן יחסי - אחר כך. מאחר וקשה לטעות בפירוש מלה מוכרת זו, או שבמהלך העבודה טעה מי שהעביר לדפוס את דברי המתרגם, או שבשל היכרות קודמת עם מדרשי חז"ל, טעה המתרגם וכתב את שידע מלימודיו ולא את שכתוב ומונח לפניו.
גם בהמשך, לגבי תפסיר ותאויל, אני מסכים עם דבריו של דרום חוקר.
וכעת לחלק האחרון, הקשה מכולם:
מקור:
ומא תצ'מן ד'לך אלנץ אלמחכם
תרגום הרב קאפח:
וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם
תרגום מכון המאור:
וכל מה שכלל אותו הנוסח המושכל
הערתי:
ראשית, המלה "כל" לא מופיעה כלל בדברי הרב. למרות זאת, צודקים המתרגמים שהוסיפו אותה, משום שכדי להעביר לעברית את המשמעות של דברי הרב בערבית, דורשת העברית כאן הוספת מלה זו, ויפה עשו.
משמעות דברי הרב כאן מובנת: ה' מסר למשה את המצוה, אחר כך את פירושה ואת כל מה שנכלל באותו הפסוק/המצוה, שנמסר ראשון. אלא שהרב הוסיף מלת תואר לפסוק/המקרא/הנוסח, אמלה "אלמחכם".
הואיל וכתב היד אינו מנוקד, ניתן לקרוא את המלה בפעיל או בסביל. כפי שהוסבר לעיל, יש כמה וכמה משמעויות לשורש זה, אולם ניתן לשלול את חלקן מיד: ברור כי המקרא האמור אינו שולט או מושל (ולא נשלט, כמובן). ברור גם כי הוא אינו שופט או נשפט, ואנו חוזרים למשמעות המקורית, זו המשותפת לשפה העברית.
"מושכל", אם כן, אינו טעות בוטה המחייבת לצעוק, אולם אין המדובר בתרגום מדוייק. אינני יודע אם הייתי מסוגל לבחור תרגום טוב יותר משניים אלו, אע"פ ששניהם אינם מושלמים כדי להעביר את המשמעות המקורית. אין ספק, מצד שני, ש"המושכל" זה תרגום מבלבל, ביחוד למי שבקי בלשון הרב, ויודע שמשתמשים ב"מושכלות", בלשון חכמינו, לדברים אחרים לגמרי.
לסיכום:
אינני יודע מה צורך עלה להביא את התרגום החדש הזה בפני הלומד, חוששני שהוא אינו מוסיף על קודמו, אלא גורע. עדיף היה לנסות ולשכנע את מוסד הרב קוק להדפיס מהדורה נוספת מתרגומו של הרב קאפח.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 11:38 |
|
| |
למישהו יש דוגמאות נוספות מהשינויים המשמעותיים יותר בתרגום "המאור"?
אגב אשמח אם ת"ח יוכלו להגיב על טיב הארות וההערות העוטרות את ההוצאה החדשה, כי לפי התרשמותי אכן ה"מאירים" עשו בזה עבודה נהדרת.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 13:44 |
|
| |
אקורדיון, רק הערה צדדית, שאינה קשורה לאשכול עצמו.
לא מפורש כן (=שהדרשות נמסדרו למשה מסיני) בשום מקום, וזאת מן הסיבה הפשוטה שהדבר אינו נכון. דרשות חז"ל לא נמסרו למשה מסיני, אלא נוצרו על ידי חכמים לאורך הדורות. מיעוט שבמיעוט אולי נמסרו. וכבר הרמב"ם, נשוא האשכול, כתב שמספר הדרשות הסומכות הוא 'כמו שלושה או ארבעה'. ודרשות סומכות אלו דרשות שחכמים יצרו כדי לסמוך הלכות שנמסרו בסיני. אבל דרשות שבעצמן נמסרו מסיני, כנראה אין בכלל (אמנם עי' בהקדמת תוי"ט הידועה, שכתב שיש דרשות אותן 'הראה' הקב"ה למשה בסיני, אבל בהחלט לא 'מסר' לו אותן, ולכן הן לא עברו הלאה במסורת).
והמקורות שמדברים על כך שהדרשות נמסרו מסיני, כוונתם לומר שדרכי הדרש נמסרו מסיני, והתוצאות יש להתייחס אליהן כמו חלק מהתורה שנמסרה בסיני. ואף בזה לרמב"ם שיטה מיוחדת, בשורש השני, ואכ"מ.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 13:56 |
|
| |
וע"כ בהרחבה בספרם החדש של קסירר וגליקסברג "מסיני ללשכת הגזית", המכון הגבוה לתורה שע"י אוניברסיטת בר אילן, עמ' 38 ואילך.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 14:44 |
|
| |
נמחק
תוקן על ידי מתניה_הכהן ב- 12/06/2009 14:41:58
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 14:46 |
|
| |
עוד תיקון טעות
מכיוון שהפסוק אומר "ואל תשכן באהליך עוולה" (איוב יא,יד), ומכיוון שאת ההודעה הקודמת ערכתי בעקבות דבריהם של 2 יודעי ערבית, ומכיוון שהשפה הערבית רחבה מני ים, ויכול יודע ערבית לפרש את המילה, ועדין פירושו איננו טעות אלא פשוט לא שייך לנושא הנידון כי בכל מקום יש למילה משמעות אחרת, ומכיוון שהעיון בספרים הביאני להבין שיש טעות במה שכתבתי, החלטתי לפרסם עוד תיקון טעות.
דברי מפי השמועה או מפי הכתב, ולפיכך החזרה ותיקון הטעות.
***
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ב משנה א
וקולה אם כיון לבו, יריד בה אן אחצ'ר אלניה לאלקראה, לאנה קד ימכן אן יכון יצחח אלנקט ולא יגרץ' קראה' אלפרשה.
אן אחצ'ר אלניה לאלקראה
אחצ'ר מילה זו תרגומה נזהר זהיר.
אלניה מילה זו תרגומה כוונה נתכוון.
לאלקראה מילה זו תרגומה לקריאה.
תרגום מילולי, אם נזהר בכוונה לקריאה.
***
תרגום הרב קאפח
ואמרו אם כיון לבו, ר"ל אם נתכון לקרות, לפי שאפשר שהוא מגיה הניקוד ולא נתכון לקריאת הפרשה.
תרגום וילנא
ומה שאמר אם כוון לבו יצא, ר"ל אם ישים לבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא, שאפשר לשמור הנקוד ולא יתכוין לקריאת הפרשה,
תרגום מכון המאור
ומה שאמר אם כיון לבו, כוונתו בזה אם נתן דעתו לקריאה, לפי שאפשר שהוא מגיה הניקוד ואינו מתכוין לקריאת הפרשה.
***
כעת, לפני שנעבור לדון בדברי המתרגמים, נכתוב עיון תלמודי.
משנה מסכת ברכות פרק ב משנה א
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא.
כל מי שמצוי קצת בתלמוד, יודע כי כיוון לבו, ביאורו נתן את דעתו ומחשבתו לקיום המצוה, או לביאור המילים שמוציא בפיו. ואם תרצה אמור מצוות צריכות כוונה, או כוונה לביאור המילים שמוציא מפיו.
והנה כאן במשנה כאשר כתוב אם כיוון לבו, הביאור בדיוק להיפך, אין הביאור נתן את דעתו לקיום מצוה, ואין הביאור נתן את דעתו למשמעות המילים שמוציא מפיו, אלא הביאור שנתכוון לבצע פעולת קריאה כהלכה ולא קריאה משובשת לפי הקריא.
לפיכך כאשר בא הרמב"ם לבאר את המשנה, הוא לא כתב אם כיון לבו, כלומר אם כיוון את דעתו למצוה או לביאור המילים, אלא הוא האריך אם נזהר בכוונה לקריאה, כלומר אם הוא קרא קריאה הגונה ונזהר ונתכוון שתהיה קריאתו קריאה הגונה ולא קריאה משובשת, לפי שיתכן שהוא מגיה את הניקוד ואינו מתכוון בכלל לקריאת הפרשה, כלומר יתכן שהוא בכלל לא עושה מעשה קריאה אלא מעשה הגהה.
נמצא כי המילים שהוסיף הרמב"ם נזהר בכוונה לקריאה, מבארים מהי אותה כוונת לב שמוזכר במשנה, והם מבארים כי מדובר בזהירות וכוונה לקריאה, כלומר שהוא נזהר לבצע קריאה הגונה ונכונה.
***
כעת נעבור לדון בדברי המתרגמים השונים
הרב קאפח ראה את המילים בערבית "אם נזהר בכוונה לקריאה" והוא כדרכו בחר את דרך הקיצור וביאור העניין, מילים אלה משמעם שנתכוון לקרות, לבצע מעשה קריאה, כך הוא תרגם, ונמצא שבתרגומו הושמטה המילה נזהר, והמילה כוונה נהפכה ל- נתכוון.
בתרגומו הוא גם ראה את משפט ההמשך ולא נתכוון לקריאת הפרשה, ולפיכך הוא תרגם עניינית, נתכוון לקרות לפי שאפשר שמגיה הנקוד ולא יתכוון לקריאת הפרשה.
בתרגום ווילנה, הזהירות והכוונה לקריאה, הפכו שישים לבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה.
בתרגום מכון המאור, הזהירות והכוונה לקריאה, הפכו לנתינת דעה לקריאה.
וכבר ביארנו כי הכנסת הדעה כאן לקריאה, גורמת לעמעום, ואם תרצה אמור לשיבוש, כי כעת יבוא המפרש לפרש כי צריך דעה בקריאה, ואולי גם כוונה, וכעת יתפתח פולמוס מהי אותה דעה וכוונה ורעיון.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 12/06/2009 14:46:05
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2009 18:28 |
|
| |
דרום חוקר,
אולי יש בידי לפתור לך את הקושי:
בערבית, השורש חד'ר (דל"ת רפה כמו במילה האנגלית this) הוראתו זהירות, ואילו חצ'ר (דל"ת דחוקה כמו הדחיקה של האות צד"י בהגייה העברית הנכונה) הוראתו נוכחות\הכנה\הבאה.
כך שקשה מאוד לכתוב משפט בעברית שהוא גם הפירוש המילולי המדוייק של המשפט הערבי, והוא גם משפט קריא בעברית.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 10:15 |
|
| |
.
דרום חוקר - יש"כ.
הערה לשונית:
בערבית, צורת המקור של הפועל (=לפעול), ושם הפעולה, זהים המה. לפיכך, כאשר בערבית נכתב "קראאה", ניתן לתרגם זאת גם כ"לקרוא", וגם כ"קריאה". על המתרגם לבחור את הצורה העברית המתאימה יותר לכוונת הטקסט הערבי.
דומני שכאן, במשפט שצוטט לעיל, נוח לי יותר עם תרגומו של הרב קאפח, שתרגם על פי הלשון המשנאית את צורת המקור, ולא את שם הפעולה; "אם נתכוון לקרות" ולא "אם נתכוון לקריאה" - משום שכך משוייכים הדברים למקורם - למשנה במסכת ברכות.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 12:24 |
|
| |
מואדיב
תודה על דבריך המבוארים והמחכימים
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 12:48 |
|
| |
אבן סינא
מה מנע ממכון המאור לשלם תמלוגים למוסד הרב קוק?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2009 14:52 |
|
| |
לרשום כפול
על פי דבריך צריך להיות התרגום המילולי, אם יכין הכוונה לקרוא, ומשמעותו אם יתכוון לקרוא.
תודה על הערתך בדיוק השפה הערבית.
***
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ט משנה ז
עברית- ועל זה הזהיר שלמה.
ערבית- ועלי ד'לך חץ' שלמה.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ד משנה כ
עברית- ומזהיר מזאת העבירה.
ערבית- ויחד'ר מן הד'ה אלמעציה.
ר' שלום שבזי- בשיר שלומות יגיעו
עברית- ואז תראה שכלי מיושב.
ערבית- תרא עקלי חאצ'ר.
הרמב"ם בברכות ט,ז השתמש בשורש חץ' לזהירות, אבל בערבית זהו שימוש יוצא דופן כדבריך, וכמו שניתן לראות באבות ד,כ (עם ד' הוא זהירות, ולא עם צ'), והמשמעות הראשונית של שורש זה הוא הכנה.
ואם בברכות ב,א השתמש הרמב"ם בשימוש היוצא דופן כמו בברכות ט,ז יהיה התרגום אם נזהר בכוונה לקרוא.
|
|
|
|
|
