פרשת בהעלותך מתוך האתר רעיונות על פרשת השבוע על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

קבוצת אנשים שהיו טמאים ניגשו למשה רבנו בבקשה מיוחדת: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט,ו-ז) בעקבות בקשתם נמסרה למשה פרשת פסח שני. והנה חז"ל לימדו אותנו שמצוות פסח שני ניתנה לא רק בשביל אלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה; גם מי שלא הקריב את קורבן פסח במועדו במזיד מביא פסח שני. אמנם נחלקו התנאים (פסחים צג.) האם הקרבת פסח שני מתקנת את עונש הכרת שהתחייב על שלא הקריב קורבן פסח בזמן, או שזו מצווה נפרדת כעין מצווה חוזרת של הקרבת הקורבן, אבל אין בכוחה לתקן את העונש החמור המגיע לו. אולם בכל מקרה אדם זה לא קיים את עיקר המצווה בזמנה ועל זה נאמר: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו). כך מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א.

בימים האלה אנו נמצאים בתוך ימי התשלומים שלאחר חג שבועות; מי שלא הקריב ביום טוב שלמי חגיגה או עולת ראייה יכול להשלים קורבנות אלו במשך ששה ימים. יש מחלוקת בגמרא (חגיגה ט.) האם ימים אלו הם תשלומים ליום הראשון, דהיינו: כל אחד מימים אלו הוא תשלום ליום הראשון, או שכולם תשלומים זה לזה, דהיינו: כל אחד הוא תשלום של היום שלפניו. אולם לכל הדעות צריכים לכתחילה להקריב קורבנות אלו ביום טוב ראשון ורק בדיעבד מי שלא הקריב ביום טוב יכול להשלים את חובו בימים אלו, אבל את עיקר המצווה הוא לא קיים. הוא הדין בקורבנות שצריכים להביא בחג הפסח ובחג סוכות - עיקר מצוותם היא ביום טוב ראשון.

התורה מצווה: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג) זו אחת המצוות המוטלות על האב - למול את בנו. מה יהיה הדין אם אדם לא מל את בנו ביום השמיני? אומר הרב, ודאי שהוא חייב למול אותו כמה שיותר מהר ובכך מקיים מצווה, אבל מצוות מילה בזמנה לא קיים. גם מי שמל את בנו ביום השמיני אבל בשעה מאוחרת, כשהייתה לו אפשרות למול אותו מוקדם יותר, הוא קיים אומנם מצוות מילה בזמנה אבל הוא לא קיים את הדין "זריזים מקדימים למצוות" שהוא דין דאורייתא.

היוצא מכל האמור הוא שגם כשיש אפשרות להשלים מצווה שהוחמצה בזמנה, לא תמיד תהיה אפשרות לתקן את המעוות לגמרי וחיסרון כל שהוא יישאר. וכמו שלימדו אותנו חז"ל על הפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז) אל תקרא מצות אלא "מצוות" (עיין עלון פר' בא תשסט) כשם שלהחמצת המצות לא נדרשת שום פעולה - מספיק למשוך את ידינו מהעיסה והיא כבר מחמיצה מאליה, כך במצווה מספיק לא להזדרז בקיומה והיא תתקלקל מאליה.

אדם שרוצה לפתוח תוכנית חיסכון, ישתדל להפקיד את הכסף בבנק כמה שיותר מוקדם על מנת להגדיל את הרווחים. ככל שיתעכב בהפקדת הכסף הוא יפסיד ימים; לפעמים הוא במצב של משיכת יתר והפקדת הכסף יכולה לשנות את מצב החשבון ליתרת זכות. הוא לא יוכל לבוא למנהל הבנק בטענה: "מה כבר משנה? הרי בסופו של דבר הפקדתי את הכסף!" על טענה כזו יענו לו: "נכון הפקדת, אבל לא הפקדת בזמן!"

צריכים לדעת שגם בשמיים יש חשבון בנק של זכויות וחובות, וכשמכניסים זכות לחשבון צריכים להשתדל להכניס אותו בזמן. מה עוד שהחשבון שלנו בשמיים הוא תמיד במצב של משיכת יתר; כפי שלימדו אותנו חז"ל על הפסוק: "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם" (איוב מא, ג) "מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית..."(ויקרא רבה כז, ב) יוצא אם כן שאין סוף לחסדים שהקב"ה עושה איתנו, ולמרות שאין לנו אפשרות "לכסות את המינוס" שבחשבון, צריכים להשתדל כמה שיותר לצבור זכויות במיוחד על ידי קיום המצוות בזריזות.

זריזות בקיום המצוות היא לא רק מגדילה את זכויותינו - היא גם ערובה להצלחת קיומן. דוד המלך מצווה את עבדיו ללכת לגיחון ולמשוח את שלמה למלך ובניהו בן יהוידע אומר: "וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א א, לו) מסביר הרלב"ג: "היא תפלה שיהיה רצון השם יתברך שיהיה הענין כן, ר''ל שתהיה המלוכה לשלמה"(שם)  שואל הרב: המרחק מירושלים עד הגיחון הוא קצר מאוד, למה צריך להתפלל על כך שיצליחו במשימה? מה כבר יכול למנוע מהתוכנית להתבצע?

אומרים חז"ל: "הרבה קטגורין יעמדו מכאן עד הגיחון" (ב"ר עו, ב) ולמרות המרחק הקטן מירושלים לגיחון, יכולים להיות הרבה עיכובים שיחמיצו את המצווה, לכן צריכים תפילה.

צריכים להשתדל להוסיף זריזות במצווה עד כמה שאפשר,ולא רק כדי לקיים את הדין "זריזים מקדימים במצוות"; מי שמזדרז להיכנס לבית המדרש יספיק יותר בלימוד, הוא גם ילמד ביותר התלהבות וישתדל להבין ולברר כל סוגיה עד הסוף. מי שמזדרז להגיע מוקדם יותר לתפילה לא יצטרך "לדלג" ולהשלים לאחר מכן את התפילה, הוא גם לא יפסיד שום קדיש.    

בנוסף לכל האמור הזריזות מצביעה על אהבת הדבר הנעשה. כשמכריחים את האדם לעשות דבר בעל כורחו, ואותו עניין לא אהוב עליו - הוא יעשה את זה בעצלתיים. אם למשל נכריח בן אדם לרוץ במשך 90 דקות, זה יהיה עבורו עול קשה מנשוא. לעומת זאת ילד שמשחק כדורגל מסוגל לרוץ במגרש ולהנות מהריצה כי הוא פשוט אוהב זאת.

בתחילת הפרשה כתוב על אהרון: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ" (במדבר ח, ג) מסביר רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שנה". איזה ניסיון כל כך גדול יש שלא לשנות את ציווי ה' בהדלקת המנורה? התשובה היא: "שלא שינה", שבאותה התלהבות שהדליק את המנורה ביום הראשון הוא המשיך להדליק אותה כל יום למרות שזו אותה פעולה. נלמד מכאן לקיים כל מצווה בהתלהבות ובזריזות ובכך נזכה לכל טוב.