שאלה:
מדוע יהודים דתיים מפחדים מכלבים? כל פעם שאני עובר עם הכלב שלי ליד משפחה של דתיים, כל הילדים מתחבאים מפחד מאחורי החצאית של האמא. אני לא מבין: מה רע בכלבים?
תשובה:
אני יודע בדיוק כיצד מרגיש הכלב שלך. לעיתים כה תכופות אני נתקל בתגובה דומה מיהודים. בעוד שדתיים רבים מפחדים מכלבים, יהודים לא-דתיים מפחדים מרבנים. יש בינינו – הרבנים והכלבים – משהו משותף שהופך אותנו לאובייקטים מפחידים. וזה לא השיער בפנים.
אנשים מפחדים מן הבלתי מוכר.
ברוב הבתים שומרי המצוות לא תמצא חיות מחמד. אולי הדבר נובע מכך שמשפחה מרובת ילדים מסתפקת בחברת בני-אדם ואינה מחפשת חברת חיות; אולי הסיבה לכך היא הבעיה בטיפול בחיות בשבת; יתכן וזהו עניין תרבותי. איך שלא יהיה, חוץ מדג הזהב באקווריום חיות מחמד הם נדירים בבתים של שומרי התורה והמצוות.
לכן, כאלו שלא רגילים לבעלי חיים ממשפחת הכלבים מפחדים מכלבים. אנשים מפחדים מרבנים בדיוק מאותה סיבה. אך הן כלבים והן רבנים זוכים ליחס אוהב וחם מצד אלה שמכירים אותם, ונוטעים פחד בלבבות אלה שלא מכירים אותם.
אך בכך נגמר הדמיון ביניהם. הסיבות המונחות בבסיסם של אותם שני פחדים הם כמעט הפוכים. הפחד מכלבים (סינופוביה) נובע מהפחד להינשך. פחד מרבנים (רבינופוביה) נובע מן הפחד להיות מושפע.
הדבר שיהודים רבים הכי פוחדים ממנו הוא שאם הם ילמדו קצת על יהדות יתכן והם יאהבו את זה. ואם הם יאהבו את זה הם ירצו עוד. ואם הם ירצו עוד הם יצטרכו גם לחיות כיהודים. זה אומר שינוי – ושינוי, אפילו שינוי לטובה, הוא דבר מפחיד.
התרופה לסינופוביה היא לשחק עם כמה כלבים ולראות שאין בסיס לפחד. אך המרפא לרבינופוביה הוא להכיר את היהדות ולמעשה לתת לפחד הכי גדול שלך להתקיים – אתה תאהב את זה, ותרצה עוד.
