| נשלח ב-15/6/2009 19:47 |
 |
| |
מיהו דוד הלבני חוקר התלמוד
חיים של תלמוד תורה בצל המוות \ זאב גלילי
דוד הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו, ידע על פה את התלמוד בעודו נער בספרו "עלה לא נידף"הוא מספר איך המשיך ללמוד גם במחנה ההשמדה וכיצד ניצל תודות לסיפורי זימה מהתלמוד שסיפר לקאפו ועוד שני ספרים שכדאי לרכוש גם אחרי שבוע הספר
▪ ▪ ▪
אילו היה דוד הלבני אדמו"ר, היו חסידיו מפרסמים את "שבחי דוד" ומספרים את נס הצלתו המופלאה מידי הצורר הנאצי. היו מספרים על חוזק אמונתו וגדולתו בתורה. היו מספרים כיצד הצליח לדחות מיום ליום את שילוחו למשרפות, על-ידי כך שסיפר לקאפו סיפורים מן התלמוד, גם סיפורים שהצנעה יפה להם. היו מספרים כיצד גילה דף מן השולחן ערוך, עוטף כריך של קלגס נאצי. כיצד סיכן חייו כדי להשיג את הדף הזה, הספוג כתמי שומן. כיצד קיים שעורי תורה בתוך מחנה המוות, שעורים מתוך התלמוד אותו ידע על פה. היו מספרים על הרבי שהתריס כלפי מעלה, על שתינוקות דבית רבן הנזרקים למשרפות. היו מספרים את המדרש הידוע על הקדוש ברוך הוא שעיניו זולגות דמעות כשהוא רואה בצרתם של ישראל. היו מספרים כיצד הרבי רואה בעיני רוחו את הדמעות הזולגות אל כוס הייסורים האגדית, שכאשר תתמלא תבוא הגאולה לישראל.
אבל דוד הלבני (וייס) איננו אדמו"ר. הוא פרופסור לתלמוד באוניברסיטת קולומביה, מגדולי החוקרים של התלמוד בדורנו. את סיפור חייו כתב הוא עצמו בספר קטן, המחזיק כמאה וחמישים עמודים. כמעט כל מה שהיה נאמר על שבחי האדמו"ר ניתן להיאמר על פרופסור הלבני. אלא שהלבני מספר כי כוס הייסורים האגדית עולה על גדותיה והמשרפות ממשיכות לפעול.
נתקלתי בספרו של הלבני "עלה לא נידף", כשחיטטתי בערימת ספרים, בדוכן שבוע הספר. זהו ספר ישן (1966) במושגי המולות התזזיתית שלנו1966. היתרון היחיד שיש לדעתי לשבוע הספר, הוא בחשיפת ספרים שנעלמו מן המדפים.
תורה בבית המרחץ
דוד הלבני (וייס) נולד לפני 77 שנים בעיירה קטנה בצ"כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה.
בני המשפחה ישנו על שקי קש, הלחם היה מצרך נדיר בבית והעוני רב. לימים, כאשר הגיע הלבני לגטו הוא לא חש שום מצוקה לדבריו. החיים בגטו לא היו קשים יותר מהחיים הרגילים בבית בסיגט.
עוד כשלמד ב"חדר" בלט הילד בחריפותו, כשהקשה למלמד קושיות על רש"י, שהמלמד לא יכול היה להשיב עליהן. באחד הימים, כשרחץ עם סבו בבית המרחץ, אמר לתומו כי הוא יכול למנות את כל האבות שהיו מימי אדם הראשון ועד דוד המלך. הסב היה כל כך מופתע שהתיר לילד להשמיע דברים שבקדושה במקום אסור.
עד מהרה נפוצה השמועה על העילוי ואנשים שפגשוהו ברחוב נהגו לשאול אותו: "מי היה הנכד העשרים של אדם הראשון". במרוצת הזמן נתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. אנשים נהגו לשאול אותו ברחוב שאלות כגון "במה מתחיל הדף הארבעים ושמונה של התלמוד"; "כמה פעמים נזכר רב יוסף במסכת זו וזו"; "מה הוא אומר בפעם הארבעים ואחת". ולעתים היה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד ושואל: "מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת".
200 דפים על פה
בגיל תשע כבר ידע הלבני על-פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש"י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים. בהיותו בן 14 זכה בפעם הראשונה בחייו למערכת בגדים שתרמו לו סוחרים עשירים. "הייתה זו הפעם הראשונה שבה לבשתי בגדים חדשים", מספר הלבני.
פעם נבחן על-ידי הרב החסידי ר' מנחם מענדל האגער. הרב כה התרשם מן העילוי עד שהכריז שהיה רוצה אותו כחתן לנכדתו ציפורה.
"שנים חלפו", מספר הלבני, "העולם עלה בלהבות, יהודי האזור גורשו לאושוויץ והניצולים התפזרו בעולם. את ציפורה פגשתי בניו-יורק בשנת 1949. שנינו למדנו בברוקלין קולג "ועם סיום הלימודים, בשנת 1953, נישאנו".
נאמנות לטקסט
סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו. הסב ראה בנכדו את הגשמת שאיפת חייו והוא הקנה לו דרך לימוד השונה ממה שהיה מקובל בישיבות. הלבני: "היה בו ניצוץ של גאוניות וייחוד… סבא ניסה להיות נאמן ככל הניתן למילותיו של הטקסט עצמו. אפשר לכנות זאת דרך לימוד מדעית אובייקטיבית".
חלפו שנים והלבני הפך לחוקר תלמוד מפורסם בעולם כולו. לצורך מחקרו הוא משתמש בכלים מודרניים: ספריות, צילומים, כתבי יד ודפוסים ראשונים. "כל אלה", אומר הלבני, "שינו את הלימוד שלי באופן משמעותי. אך עדיין אני הולך בעקבותיו של סבא..."
הנבואה שהתקיימה
דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב לימין, אל המשרפות, ואת הלבני לשמאל אל החיים. כשקפץ מן הרכבת שמע את דודתו אטל אומרת לו: "התורה שעליה יגעת כל כך תגן עליך". נבואה שהתקיימה.
הלימוד,אומר הלבני,היה לי לדרך חיים מילדותי. הוא המשיך ללמוד גם כשגורשו היהודים אל הגטו. הלימוד הסדיר נפסק ב-10 במרץ 1944 עם פלישת הגרמנים להונגריה. "סגרתי את מסכת התלמוד שאותו למדתי, ולא פתחתי שוב את הספר עד סוף 1945".
לא פתח ספר אבל לא פסק ללמוד. "ידיעותי בעל פה הספיקו כדי להזין אותי... וכך שגרת חיי לא הופרעה".
לימודים קבועים
למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה. זה היה מחנה של עבודת פרך שבכל יום יכולת למצוא בו את מותך. אך זה היה מחנה שהיו בו יהודים רבים מהונגריה וגם מפולין, רבים מהם שומרי מצוות ולמדנים.
ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה. למדו מסכת שבת,כי רוב הלומדים הכירו אותה ו"כאשר לא זכרתי מלה אחת או שתיים תמיד היו רבנים אחרים שיכלו להשלים את החסר".
הקאפו שהציל
במחנה זה היה קאפו ששמו היה וייס כשמו הקודם של הלבני. וייס זה התרשם מן העובדה שהלבני מלמד תורה ונתן לו זכויות מיוחדות. "קאפו אחר בשם לפקוביץ, שסיפר לי שהיה לפני כן חסיד גור, עקץ אותי תמיד בגלל הקטעים הארוטיים בתלמוד ורצה שאצטט אותם בפניו, אבל פעם הוא גם הציל אותי מסלקציה, שמשמעותה הייתה קרוב לוודאי מוות".
דוגמא לדיון בחוגי הלימוד של הלבני: מה היה קורה אילו היה אליעזר עבד אברהם, שנשלח על-ידי אדונו למצוא אישה ליצחק, היה מת בדרכו חזרה. זאת, בלי שהיה מספיק להודיע במי בחר. אם שליחותו הייתה רק לצורך מציאת אישה הרי הכל היה מסתדר. אך אילו היה אליעזר שליח לקידושין והיה מת בדרכו חזרה לא יכול היה יצחק לשאת אף אישה אחרת, מחשש שאותה אישה היא קרובה של המאורסת לו בידי השליח.
"לא היה לנו כל טקסט", מספר הלבני, "שום דבר שיכולנו להתבונן בו. היינו תלויים בזיכרון".
דף משולחן ערוך
באחד הימים סוף-סוף נמצא טקסט. הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה"בלעטל"(דף ביידיש), את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו... הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף...".
הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה...".
הדף נמסר למשמורת בידי יהודי בשם פינקלשטיין שלקח על עצמו את הסיכון שהיה כרוך בכך (עונש מוות על הברחה). היה מביא את הדף לכל שעור.
הוא נשא את הדף על גופו עד אשר התמוטט יום אחד נלקח למשרפות ואותיות הדף פרחו עם נשמתו.
אין הסבר לשואה
השואה לא ערערה את אמונתו של הלבני והוא ממשיך עד היום לשמור על קלה כחמורה. הוא לא מחפש (ואף דוחה בתעוב) הסברים תיאולוגיים לשואה - בין המצדיקים את האל ובין המאשימים את חטאי היהודים.
סיפור חייו של הלבני לאחר השואה גם הוא דרמה גדולה במרכזה תלמוד תורה. הוא התגלגל לבית יתומים בארצות הברית כשמלבד הידע התורני הפנומנאלי שלו לא היה בידו כלום. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול, כשאינו יודע אף שפה מודרנית - רק הונגרית משובשת שלמד ממילון, יידיש ברמה של שיחה משפחתית וכמובן את שפת המקורות היהודיים.
הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר אותו הכיר מילדותו לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד, אך זהו נושא למאמר אחר.
המאמר פורסם לראשונה ב-24 ביוני 2005
המקור
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2009 22:46 |
|
| |
מגלומן!
בהיותו נער ידע את כל הש"ס בעל פה, ואחר כך בגיל 9 ידע 200 דפים.
איזה מספר גדול יותר?!
תוקן על ידי הצפן ב- 15/06/2009 23:04:53
תוקן על ידי הצפן ב- 15/06/2009 23:07:29
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2009 12:01 |
|
| |
כמדומה שגיל 9 הוא לפני גיל הנערות. תקן אותי אם אני טועה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2009 14:04 |
|
| |
מן הסתם חצי מיושבי הפורום מכירו ממקומו הקבוע, באולם קריאה יהדות בגבעת רם - ירושלים.
האיש יושב ושוקד על התורה מידי יום ביומו, בגילו המופלג (יושב בסוף השורה הראשונה) ניתן להשתעשע עמו בד"ת בכל עת ובכל שעה, וליהנות לא רק מחכמתו וידיעותיו אלא גם ממידותיו הטובות,הסברת פנים ואורך רוח.
הנה תמונה מכנס שנערך לכבודו לפני כשנה, לרגל קבלתו את פרס ישראל.
הרב פרופ' הלבני - נואם.
על הבמה: מישאל חשין, הרב עמיטל, מיש המר, ד"ר אביעד הכהן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2009 14:15 |
|
| |
מי שרוצה לראות את הליבני בכבודו ובעצמו, יגיע לבית הספרים הלאומי.
הוא יושב באולם הקריאה ולומד גמרא.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2009 15:13 |
|
| |
אצל יוסף מצינו והוא נער בהיותו בן 17 ויצחק בן 37
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2009 22:22 |
|
| |
הצפן, מי המגלומן?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2009 00:11 |
|
| |
הנה דף הכיסוי של ספרו, ספר מעניין מאד על צעירותו בסיגעט, חייו בשנות הזעם, קירבותו ע"י הרבי מסאטמאר שאמר על שאלת הרבנית ´איפה הביבער היט שלו, והפיאות שלו´, ענה הרב, ´ ער איז געווארן א ליטוואק´ (נהיה לליטוואק). הוא מספר על לימודו בקאלעדז והתנגדות של ר´ אהרן קאטלער, על התקרבותו להקאנסערוויטיווים ותגובת ר´ יואליש שמוטב ´שם´ מאשר אחרים שקוראים לעצמם אורטודוקסים שהמחבר מבין שהתייחס לאורטודוקסיים ציונים, ועוד ועוד.
הוא מתפאר על דרך הלימוד האקדמי והביקורתי שלו בש"ס למרות שלקורא זה נראה שלא שלל לגמרי מחידושיו האקדמיים הפלפול ההונגרי שגדל עמה .
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2009 00:28 |
|
| |
גולאק. פרופ' דויד הלבני נר"ו מצוי בבית הספרים, באולם קריאה יהדות, בימים אבד"ה, בשעות 11:00-18:00 לערך (למעט 15:45-16:45). יום ג' 15:00-18:00.
לאחרונה סיים מסכת סנהדרין, כעת מסכת מכות.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2009 22:23 |
|
| |
מגלומן הוא מי שישב כאן זמן רב וחיזר על פתחי כל בעלי ההשפעה שיסדרו לו את הפרס לתורה ולחכמת ישראל ע"ש הרב קוק בתל אביב.
אך, מה רב הצער, היו חברים בעיריית תל אביב שהכשילו את ההצעה,
מפני שהוא לא היה אזרח ישראלי.
מי שיקרא את ספר הזכרונות ולא רק רק את העטיפה, יווכח, שכל עולמו הוא,
אני, אני, ועוד פעם אני.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2009 22:33 |
|
| |
שנאה וקנאה של החוקרים.
כבר אמר הנרי קיסינג'ר שר החוץ המיתלוגי, מדוע הוויכוחים של האקדמיה כל כך מרים וקטלניים, וענה מכיון שאן לדבריהם כל השפעה... ודו"ק.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2009 09:46 |
|
| |
אתנחתא
ראיתי, ואיני זוכר בשם מי, שאילו הייתי מרכיבים את נבחרות הפוטבוןל של המכללות באמריקה ממרצים ולא מסטודנטים, אזי המשחקים היו הרבה יותר מענינים.
הצפן
נראה אותך שורד את מה ששרד הלבני ואז נדבר על ענווה. יש דברים שעליהם נאמר אל תדון וכו' וכל זאת בהנחה שאיני מקבלה, שאתה צודק בהחלט בניתוח שלך. יצא לי הקטן פעם לשוחח עם פרופ' הלבני ומאוד התרשמתי הן משליטתו בחומר והן מנועם הליכותיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2011 13:10 |
|
| |
שחרור השמים מאחריות / מרדכי רוטנברג דוד הלבני, שחש על בשרו את שתיקת השמים בימי השואה, מציע תיאולוגיה חדשה על בסיס תורת הצמצום הקבלית, שבמקום להתריס פוטרת את הא-ל מאחריות בשם הרצון החופשי שניתן לאדם. למראה הזוועה הוא מתפלל לצמצום הבחירה החופשית. ביקורת דתית-פילוסופית
שבירת הלוחות: תאולוגיה יהודית לאחר השואה, דוד הלבני; מאנגלית: דוד ענקי, טובי, 2010, 160 עמ' דומה שלא בכדי מתחמקים תיאולוגים מלדון בשאלת נוכחותו או העדרו של הא-ל באושוויץ, כי הרי כל ניסיון ליישב שאלה זו ייתקל בהכרח בשאלות אפיקורסיות אתיאיסטיות אשר שומר נפשו יעדיף להתעלם מהן. יש לברך אם כן את דוד הלבני על התמודדותו האמיצה עם שאלת נוכחותו הנפקדת של הא-ל באושוויץ. נקודת המוצא של המחבר לתיאולוגיה שלאחר השואה אורגת את רקעו האישי כחוקר מוביל בספרות התלמודית מחד גיסא וכניצול שואה מאידך גיסא, וצדה באחת את התעניינות הקורא בנושא משתק זה המרחף כעננה שחורה מעל ראשי המאמין והלא מאמין כאחד. כך נלפת הקורא ברגשי הזדהות עם הלבני, כאשר הוא חש את כאבו של המתמיד התלמודי הצעיר הזועק על הריחוק שנכפה עליו בשואה מהא-ל שהתגלה אליו בהר סיני. אולם במקום התרסה איובית מוצדקת, המושיבה את הא-ל על ספסל הנאשמים בשל כך שעקר אותו מספסל בית המדרש האהוב, פוצח הלבני במונולוג תיאולוגי הפוטר את הא-ל מאחריות בשם הרצון החופשי המתהפך כמו להט חרב המאפשר את גירושו של הלבני מגן העדן הישיבתי. כך, מתוך בקיאות "איפכא מסתברית" מבריקה, מסיט הלבני את סיסמתו של ר' יהושע "לא בשמים היא", והופך אמרה פופולרית זו לאצבע מאשימה המופנית לבני האדם. דהיינו, בניגוד לפרשנות המנופפת בסיסמה תלמודית זו בגאווה דמוקרטית האומרת כי חז"ל הורידו את התורה מן השמים לארץ, בא הלבני ואומר שעיקרון זה פועל כחרב המתהפכת. כלומר, אם "לא בשמים" משמעו בחירה חופשית לפרש, הרי שבחירה זו עלולה לפעול כבומרנג גם ביחס לאירועים שליליים המתרחשים על הארץ. אל תבואו לבכות לא-ל "מדוע נשארת בשמים בזמן השואה". אלה דברים קשים המסבירים מדוע מציע הלבני להחזיר את אחריות הא-ל לעולם באמצעות התפילה הבתר שואתית, המבקשת לחדש את קרבת הא-ל על-ידי הורדתו מן השמים לארץ. ברם, לא הייתי נדרש לרשימת ביקורת זו לולא השאלות והתהיות שמלוות אותי לאור השימוש התמוה שעושה הלבני במושג הצמצום הקבלי שבו עסקתי רבות. הלבני נמנע בצדק מהזדקקות למושג החמקמק "הסתרת פנים" כאשר הוא מציג את הצמצום הקבלי כפרדיגמה למציאות הטרגית שבה אנו דנים. אולם בעוד הלבני מציג את הצמצום הלוריאני במונחי "כיווץ" נוכחותו של הא-ל בעולם, אשר בכוחו מועצמת הבחירה החופשית של האדם, הוא מודה שמדובר בצמצום נוכחות הא-ל ולא בהסתלקותו. זאת לפי המסורת הקבלית הסוברת כי מכוח תפיסת ה"לית אתר פנוי מיניה" הא-ל נמצא תמיד ברקע בבחינת "רשימו", המגלם את הרושם הא-לוהי שנשאר בכלים גם לאחר שבירתם (עמ' 36). מכאן מוביל הלבני מהלך המתאר את תקופת השואה כמצב אשר מכוחו "נוצר צורך לאפס כביכול את הצמצום ולהשיב לאדם את שלטונו על העולם… מקבל האדם בחזרה את מלוא האחריות על מעשיו". לדעת הלבני, "משמעות הדבר היא שבתקופה זו חירותו של האדם נמצאת בשיאה והוא יכול לפיכך לנצלה לטוב או לרע" (שם). איני יודע אם הלבני ער לכך שבפרשנות שלו לצמצום פעולת הא-ל בזמן השואה הוא מייצג תפיסה ניאו אפלטונית לרעיון הצמצום, אשר על פיה, לדעת רבים, ניבא הפילוסוף הגרמני שלינג את השואה. פרשנותו של שלינג ינקה לדעתי את משמעותה מהתפיסה הניאו אפלטונית ביחס לאפשרות קיום הרוע בעולם. נתחיל מהשאלה התיאודיציונית – כיצד הסבירו הדתות המונותאיסטיות את אפשרות קיומו של הרע בעולם. הבעיה הייתה כיצד ייתכן שהא-ל הטוב, בורא העולם, שהוא כול יכול, יברא רע או יכלול בעולם גם אלמנטים רעים. כיצד הא-ל האינסופי והמושלם יהיה בעת ובעונה אחת גם סופי ובלתי מושלם? התיאוסופים המונותיאיסטים נחלקו, כידוע, בניסיון למצוא תשובה לשאלה עתיקת-יומין זו בין שתי תפיסות. הגנוסטיקאים הדואליסטים דחו את האפשרות שהאל הטוב והאידיאלי יברא רע והאמינו, כמו הזורואסטרים בפרס העתיקה, בדוקטרינה של שתי הממלכות: ממלכת השטן השולטת על הרע וממלכת האל הטוב. לדעתם, הן בספירה הקוסמוגנית והן בספירת העולם האנושי כוח הרע והחושך הוא ישות נפרדת, המתחרה בישות האימננטית של ממלכת האור והטוב, כך שהכוח הרע והכוח הטוב נמצאים במצב של התנגשות מתמדת, בלא אפשרות גישור ביניהם. הניאו-אפלטונים המוניסטים האמינו באחדות האל; אמנם הם הודו במציאותו של הקונפליקט בין הכוחות האידיאליים, הרוחניים והטובים לבין הכוחות הריאליים, החומרניים והרעים, אך הם עמדו על כך שקונפליקט זה בין כוחות הטומאה לכוחות הטוהר אינו יוצר בהכרח חיץ בתוך האל הטוב עצמו. הם ראו ברע הריאלי לא ישות נפרדת אלא העדר אור או חוסר טוב, כך שהרע פועל במקום שהאור אינו מגיע אליו. כלומר, לפי תפיסתם הרע איננו כוח אקטיבי דינמי אלא מציאות פסיבית-סטטית. לאור תפיסת קיום הרע כ"העדר" הפועל במקום שהאור האלוהי לא מגיע אליו, טען שלינג בספרו Of Human Freedom כי רעיון הצמצום עשוי להסביר כיצד היסודות האפלים עלולים לצמוח לגידול פרא עצמאי והרסני דווקא בעזרת הרצון החופשי או הבחירה החופשית. העיקרון האידיאלי (הטוב) עלול לשמוט מידיו את רסן השליטה ולתת יד חופשית לשטן הריאלי (הרע) לפעול באופן עצמאי. כמה פילוסופים, כהוגו ברגמן וורנר מארקס, אכן טענו ששלינג ניבא את אפשרות השואה (כרע אוניברסלי) שימיט עמו על העולם מאה וחמישים שנה מאוחר יותר. נחזור עתה לתיאולוגיית בתר השואה שמציע לנו הלבני. השאלה הראשונה שאני מפנה אליו היא האם "לנער הזה התפללת"? האם אתה מוכן ליישר קו עם הפרשנות הניאו-אפלטונית הנוצרית של הפילוסוף הגרמני שלינג, המטיל את אשמת השואה על הבחירה החופשית שבה השתמש האדם? השאלה השנייה היא האם אתה מאשים את הקב"ה בכך שבזמן השואה צמצם עצמו מרצונו, צמצום אשר בכוח הבחירה החופשית הפך את האדם למפלצת האכזרית ביותר בהיסטוריה? התשובות לשאלותיי חבויות לדעתי בשאלה הרטורית שמעמיד הלבני ביחס לתפילה הראויה שאנו אמורים לאמץ אחרי השואה: לאור הרעיון שהצעתי כאן, ראוי לעניות דעתי לראות בתפילה המבקשת מא-לוהים לקצץ בבחירה החופשית הרחבה שניתנה לאדם בעקבות חידוש הצמצום את התפילה הראויה. תפילה המבקשת מא-לוהים לשוב ולקחת את רסן השליטה חזרה לידיו. דומני שאין מתאימה לכך יותר מאשר תפילת 'א-לוהינו וא-לוהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך', הנאמרת בעמידה של ראש השנה (עמ' 39). הלבני מבקש למעשה להפוך את רעיון הצמצום למה שנשמע כתיאולוגיה פסיבית לפי גרסת רודולף אוטו. ושאלותיי הן: האם הלבני מאמץ את נוסחת הפסיביות הדתית של אוטו אשר מעדיפה את "ואנוכי עפר ואפר" האברהמי על פני כוח החוצפה המועילה הגלומה בזעקה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? אם תפילת האדם מבקשת מהא-ל לחזור ולשלוט על כל העולם כולו, אזי מסכים הלבני לשלול את רעיון ההתרסה הברדיצ'בית? איני יודע אם לכך התכוון המשורר. כך בסיכום, על פי התיאולוגיה הבתר שואתית המוצעת על ידי הלבני הא-ל איפס את אחריותו לעולם בימי השואה, כאשר בהתאם לתיאוריית הצמצום מבקש הלבני מהא-ל ליטול לידו שוב את רסן האחריות ולאפס את בחירתו החופשית של האדם לאחר השואה. בעיניי נותרת התמיהה מדוע מוכן הלבני כניצול שואה לאמץ תיאודיציה ניאו אפלטונית המסבירה את הרוע כהעדר נוכחות הא-ל ומשחררת בקלות בלתי נסבלת כזו את הקב"ה מאחריותו לעולם בימי השואה. אולם, בשורה התחתונה דומני שיש להודות לדוד הלבני על כך שהוא טלטל את כולנו בהטלת נושא כאוב זה על שולחן הדיונים, שנחשב מאז החורבן גם למזבח לעת מצוא. פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011
|
|
|
|
|
|
