התבודדות היא מעלה עליונה מן הכל
. כך מתחיל רבי נחמן מברסלב את תורה כה' בליקוטי מוהר''ן ושם הוא מסביר שאדם שמתבודד עם קונו שעה אחת ביום זו מעלה עליונה מן הכל גם עליונה מלימוד תורה כמובן שרבי נחמן אמר שכדי להיות יהודי צריך ללמוד כל יום שולחן ערוך וגמרא וכו' אבל המעלה של ההתבודדות מקרבת אותך לבורא יותר מכל
מסופר על הבעש''ט שהגיע להיכלו של משיח ושאל את המשיח אימתי קא אתי מר אמר לו המשיח לכשיפוצו מעיונותיך חוצה וידעו כולם ליחד יחודים כמוך ואת הסיפא שאמר המשיח לבעש''ט זה כולם מחסרים ואומר רבי חיים ויטאל שייחוד גבוהה יותר מלימוד תורה אל תגידו את זה למישהו שהוא ליטאי כי הוא יהרוג אותכם אז מי שיכול לייחד וודאי זו מעלה גדולה ומי שלא יכול עדיין לייחד צריך להתבודד כל יום בינו לבין קונו כמה שיכול יש מי שיכול 10 דקות יש מי שיותר והמרבה והממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים
אדם שהוא 'בודד' - לא טוב לו. אדרבה, להיות עם אחרים זהו המוגדר כ'טוב', וכפי שנאמר: "טובים השניים מן האחד". על מצורע נאמר "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", וזה לא בא בתור פרס, אלא להיפך - בתור עונש.
ובכלל, האדם הוא יצור חברתי, ולהיות בודד זה להיות לבד, בלי חברה, מנותק מצורך אנושי מובהק. ואחרי כל זה, יבוא המאמר שלפנינו לדבר על התבודדות במילים של שבח.
ככה זה. זרם החיים שוטף, וכל זמן שמתעסקים עם הצרכים העולים ודורשים התייחסות - הרי שתשומת הלב מרוכזת במילוי צרכים אלו. כל זמן ששוהים בקרבת בני אדם, ממוקד הלב בחברה זו. ואזי, אין הלב פנוי לעיסוקים אחרים.
ומה הם?
חביבה עלי מאד המילה "רוממות". מילה זו מורה על רגש של נשמה, של רוחניות אינטנסיבית. תחושה של רוגע, של שמחה ונחת, של התעלות. ולפעמים, של שלווה פסטורלית. תמיד, של מצב רוח הנמצא 'על הגובה'.
כך נגדיר את הזמנים האלה: רגעים שאדם חושב עליהם ואודותם, 'אם הייתי יכול לבודד רגע מסוים, ולחיות את כל החיים כמו אותו רגע - אזי זהו הרגע שהייתי בוחר בו'.
אלו רגעים שמרגישים כלפיהם ש'בשביל זה ממש כדאי לחיות'. רגעים אלה נדירים הם. נראה שמציאות החיים משחררת את הטיפות של החיים המרוממים הללו די בקמצנות.
חבל, אה?
כאן יבוא עיקר המסר של מאמר זה. לא צריך לחכות עד שיתמזל המזל והרגע המיוחד ינחת משום מקום. את הרגעים האלה אפשר ליצור, אפשר להביא בצורה יזומה.
האם אין זה חבל, אם לא ננצל את היכולת הזו!?
לא אוכל לומר לכל אחד מה ואיך לעשות. אין לי מרשם מדויק כיצד משיגים את זה. אבל כללים - יש.
לפעמים זה בהאזנה למוסיקה, לנגינות המתאימות להתעוררות הרגש. או בישיבה רגועה בחיק הטבע, עם נשימות עמוקות וריכוז בציוצן המתוק של הציפורים (דומני שהציפורים עצמן מצייצות מחמת שלמדו לקחת לעצמן רגעי אושר שכאלו). או בלימוד איזה מאמר חכם שנותן מבט חדש ומעמיק על העולם. או באמירת פסוקי תהילים במתינות, בהשתפכות הנפש, בשירת הנשמה.
הרשו נא לי להציג את הדברים כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי גדולי החכמים. מבחר קטנטן ממש, על קצה המזלג, כדי לתת טעם בדברים.
הנה לשונו של הרמב"ם (יסודי התורה פרק ז):
"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה".
והנה דברי השל"ה ( מסכת יומא):
"ההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגין בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימד האריז''ל, שזה מועיל לנפש וכו', ולפי כח ויכולת האדם יפרוש ויתבודד יום אחד מן השבוע או יום אחד בחמשה עשר יום, או יום אחד בחודש, ולא יפחות מזה".
ובספר החרדים, מתלמידי האריז"ל:
"וזהו ששנינו (ברכות ל, ב), חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו למקום. שהיו בטלים מלמודם ומלאכתם להתבודדות והדביקות, ומדמיין אור שכינה שעל ראשיהם כאלו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים".
מבחר קטן מן הכתבים בנושא. אך די בזה כדי לעורר על חשיבות הדברים, ולהמריץ את האדם (הלוקח את החיים ברצינות הראויה להם) להקדיש את המאמצים הנדרשים כדי שזה ייעשה.
החיים יקרים מדי.
אל תתנו להם לחלוף מבלי לטעום את הטעם של התעלות הנשמה.
תקדיש נא תשומת לב להשגת רגעים אלו.
ותזכה ל...'רוממות'!
 |
|
|
