|
|
| נשלח ב-26/6/2009 14:56 |
 |
| |
נחמד ונעים [ליטאי אולי תילמד עוד קצת מוסר]
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2009 23:08 |
|
| |
מישו מחפש עוד?
כי אין לי מוטיבציה בלי שתבקשו
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2009 23:30 |
|
| |
אנחנו לא מבקשים,
אנחנו דורשים,
את פשוט חייבת..
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2009 11:54 |
|
| |
את פשוט חייבת. :)
האשכול הזה הוא האהוב עלי בכל הפורום בינתיים..
(אין עדיין מילים 3)
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2009 00:38 |
|
| |
חח תודה, עשיתם לי חשק, עוד רגע - - -
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2009 00:39 |
|
| |
ירושלים
האוטובוס לא מקרטע
העליות לא ממש תלולות
יש מזגן ברכב
והעיינים עוד לא ממש דומעות
רק שהדרך הזו, הרגילה
בכביש המהיר
באוטובוס ירוק של אגד
מרגשת אותי כל פעם מחדש
התחנה המרכזית,
בליל השפות
הרחובות העתיקים,
המרצפות השבורות
הצפיפות בקו 1
החיילים, התיירים,
שומרי החומות..
הערבי שמוכר ביגלה בעיקול
של שער יפו
וקיר הדמעות
אליו אני בורחת עכשיו,
לפני כל העיסוקים האחרים
תמיד ההרגשה הזו של
לשוב הביתה
כאילו נולדת אל תוך בתי המרפסות העתיקים
כאילו התרוצצת כאן, יחפה, נושמת
ריח עתיק ומזיע
רוח קרירה כנגד כל הסיכויים
והגעגוע, אוח
הגעגוע אל משהו לא ברור, לא נתפס
לא מושג
ירושלים
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2009 00:43 |
|
| |
נאה.......
אל תשכחי הבטחת מוטיבים אופטימיים וברחת מזה
קיר דמעות....
געגוע לשאינו.....
בריחה.....
זה יפה אבל לא אופטימי
תחזרי בתשובה..............
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2009 00:48 |
|
| |
למה, מה לא טוב?
זה אולי לא מתפרץ בשמחה, אבל זה מין הרחבת הדעת רגועה כזו
או לפחות זה מה שניסיתי להעביר
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2009 00:59 |
|
| |
קדיש
תלולית עפר,
בתוך הראש שלו
בקצה בית הקברות המחשבתי
הוא עומד, רכון
תחת קרניה העקשניות
של השמש
חופר קבר
חדש
עוד מעט,
הוא יזרוק
את מה שהוא חושב שזו
הגופה שלי
אל תוך הבוץ הדביק
של מה שהולך לו בתוך הראש
או בתוך הלב
עוד רגע,
כך הוא בטוח
יכניע העפר הגשמי
את דמות דיוקני
החקוקה בראשו -
הוא יכול להשבע
שאחרי גרגר החול האחרון
אני כבר לא אהיה שם
אז הוא חופר
בקצה בית הקברות
המחשבתי
הוא מתאמץ, מזיע
חופר קבר
חדש
בערוב יום
עת תשקע השמש
מושיט את זרועותיו החסונות
ומרים
את הגופה,
הדמיונית
ומניח, בעדינות למטה
עמוק
מוחה דמעה אחרונה
מתחנפת.
האת מכסה את הבור
קולות החפירה ממלאים לו את הראש
והוא בטוח
ממש בטוח
שבזה הכל נגמר -
הוא קורא קדיש
מקנח את האף,
עושה "שלום" אחרון עם היד
והולך.
ואני, מבפנים
בתעלה שמוכנה מששת ימי בראשית
יוצאת לי
אל העולם שלי
אל כל הטוב שהוא לא רצה שיהיה לי
מגחכת
כל הדרך
אל חיי
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2009 10:37 |
|
| |
אנשים, דברו.. אני כותבת פה רק בגלל שאתם מגיבים לי ואני מתפקססת ככה איך להשתפר וכאלה
למגירה אני יכולה לכתוב גם בלי להעלות את זה כאן
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2009 10:55 |
|
| |
אנשים עדיין לא התעוררו כאן הבוקר. סבלנות תמי.
אין כאן אחד שיוותר על אוצר שירייך.
ירושלים... מענין שאלו הן תחושות דומות לשלי.
כנראה שיש בה חוט המקשר לכל יהודי.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2009 11:38 |
|
| |
בוקר אור
מתעוררת,
המומה
אל תוך חומן הבלתי מתפשר
של קרני השמש המרצדות
על הסדין
בעיינים טרוטות וצמה נבולה
מתיישבת על המיטה
בכותונת אפורה, דהויה
ממצמצת, בוהה מסביב
תוהה
לאן נעלמו כל ביעותי הלילה
איך נמוגו פחדיו המצמיתים
מעוררי החלחלה
אלו
בדיוק אלו
שלא נתנו אתמל
לשמורות עיני להעצם
בחוץ, מעבר לוילון הכבד
אכול העש
הפרחים ממשיכים לצמוח
פותחים עלי כותרת
אדומים, ריחניים.
מנערים מעל עצמם טיפות
טל ואבקנים
מושכים דבורים
ליום נוסף של עמל ויזע.
עוד דרור
מתיישב על אדן החלון
מפטפט
עם היונה השכנה
מנשנש גרגירים.
גם עץ האלון הקשיש שממול
רוקד לקצב הרוח
עטלפי החושך
כאילו
נעלמו ואינם
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2009 12:05 |
|
| |
וואלה יש לך אתזה
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2009 13:12 |
|
| |
העיר שלי....
 וואלה, אני גרה בירושלים ......
עכשיו רק אני רואה כמה אני צריכה להתלהב מזה כל פעם מחדש.
וכשרע לי או טוב לי או ריק לי או מלא לי -
אני ר צ ה לאבא שמקשיב,
נזרקת על האבנים הקרירות, החמימות...
איזה תענוג.
_________________
לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים.
|
|
|
|
|
