לכל אדם תפקיד בעולמו

אמן ! ! !

הרי האדם, דבר אינו מניח בעולם שאינו מחפש אחריו.

תר אחרי הרים וגבעות. חותר לדעת מה בים ומה מתחת לים, במדבריות ובישימון.

אלא דבר אחד הוא הניח שאינו מחפש אחריו זוהי האלוקות שבקרבו...

(רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תפקיד האדם בעולם. להאזנה:


 תפקיד האדם בעולמו. חלק 1


 תפקיד האדם בעולמו. חלק 2


 תפקיד האדם בעולמו. חלק 3


 תפקיד האדם בעולמו. חלק 4


 תפקיד האדם בעולמו. חלק 5


 תפקיד האדם בעולמו. חלק 6

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בעיות הנפש

אחת מקללות הגלות הנוראה, הוא היעדר הנבואה ורוח הקודש שהיתה שורה בזמן המקדש, מכך גבר החושך וההסתר ובני אדם מגששים באפילה למצוא נקודת אור ואין.

˜    הדאגה איננה חולי אלא תופעת חסרון אמונה.

ואם ימשך כל אדם אחר מחשבת לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו (רמב"ם).

‏ראשית הכל חייב אתה לדעת שגם על בעיות הנפש אפשר להתגבר, ויש רפואה למכות אלו, ולפחות אפשר להקל בהרבה את הסבל הנורא ולהוריד את כובדו מהנפש המיוסרת.

‏על האדם להאמין שתורתנו הקדושה שנקראת מרפא, וכנאמר: "וּלְכָל-בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא", יש בה סם חיים הן לחולי הגוף ועל אחת כמה וכמה לחולי הנפש, ואדרבא, לפי שהתורה היא ענין רוחני בודאי שיש בכוחה ביותר לרפאות את בעיית הנפש שהוא ענין רוחני, אלא שחכמים גילו לנו שאף את המיחושים החיצוניים, כגון חש בראשו חש בכל גופו, גם למיחושים אלו התורה מרפא, אולם פשיטא שהתורה מרפא לבעיות הנפש להביאה לשמחה אמיתית, וכנאמר: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב".

‏אם לא יאמין האדם שישנה אפשרות לפתור את בעיות הנפש, הרי שהיאוש יכרסם בו עד כלות הנפש רחמנא לצלן.

‏בכל יום אומרים אנו בתפילה: "הָרֹפֵא, לִשְׁבוּרֵי לֵב; וּמְחַבֵּשׁ, לְעַצְּבוֹתָם", הנה אם כן החושב שלחולי שכזה אין תרופה - הכתוב מכחישו, אתה הלוקה בבעיות נפשיות עצבות, חוסר סיפוק עד כדי דכאון, נדמה לך שהינך בבעיה שאין שום אדם יכול לפתור אותה, ובפרט כאשר ניסית להיעזר בבני אדם והתוצאות היו מאכזבות, והסיבה לכך - בין היתר היא - ''עקשנות".

הינך מתעקש להיצמד לפחד, לחרדה והדאגה, או לעצבות שנתקפת בה, ואינך מוכן להשתכנע שאינך צודק.

‏וכידוע המעשה באדם שנסע ברכבו וקרה לו פנצ'ר בגלגל אחד, והלך לו הגלגל עם הברגים, גלגל רזרבה אמנם היה לו, אולם ברגים לגלגל לא היו לו, נתקע הוא ליד גדר של בית חולי נפש, ועמד שם אחד מחולי הנפש המאושפזים במקום, ראהו אותו חולה מתלבט ואובד עצות, קלט הוא את בעייתו, ותיכף שאל לו אותו חולה נפש לנהג ואמר לו: האם מועיל 3‏ ברגים לגלגל במקום 4‏, ענה לו הנהג זמנית זה מועיל. אמר לו אותו חולה: אם כן יש לי עצה בשבילך, הרי יש לך 3 ‏גלגלים עם 4‏ ברגים לכל גלגל, תוציא בורג אחד מכל גלגל ותחבר את הגלגל הרביעי, ויהא לכל גלגל 3‏ ברגים, ובהחלט אפשר לנסוע כך עד שתגיע למוסך. נדהם הנהג מעיצה פשוטה והגיונית זו והתפלא על עצמו שלא חשב על כך. אולם התפלא יותר, שהרי איש זה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, ומה לאיש חכם כזה במקום כזה, ולא נמנע מלשאול את האיש מבעד לגדר: ''סליחה, איש חכם כמוך מה עושה במקום זה בפנים"? ענהו אותו חולה: ''כמו כן איני מבין מה אתה עושה בחוץ" ...

‏איך אפשר אם כן לרפאות אחד שכזה שבטוח שהוא נורמלי, וכולם שמחוץ לבית חולים - לא נורמלים.

‏אם היה אותו חולה יורד מעקשנותו, ומתבטל לדעת אחרים, ומאמין ‏שהוא טועה, בוודאי שהיה לו סיכוי להירפא, כמובן שזו דוגמא קיצונית היכולה להיות קיימת אצל מחוסרי אמונה, אולם העיקרון שווה לכל בעיות הנפש שאתה מחליט לדאוג או לפחד וקשה לך להשתכנע שאתה לא צודק ולהפוך דעתך אל האמת: אין ממה לדאוג, אין ממה לפחד ואין ממה להתעצב.

‏ובכאן נבוא ליהודי המאמין להתבונן, כי יתרון המאמין על החסר אמונה כיתרון האור מן החושך.

‏אדם חסר אמונה, טוען וכצדק: למה שאני אשתכנע לדעת אחרים, הלא אני מבין שיש לי ממה לדאוג, להחרד, להתדכאות, אז מה אם אחרים לא מבינים כך, מי אמר שהם צודקים ואני טועה, הלא אפשר שאני צודק והם טועים. ועוד יכול הוא לומר, שהחכמים תמיד הם מועטים והוא אחד מהם ואין לו להבטל לרוב. וכפרט שיש מה להצדיק אותו בדברים מסויימים, כגון: וכי אין לדאוג שפתאום יבוא על האדם חולי מסויים, וכי אין לדאוג מכל מיחוש שמא יש כו תחילת חולי מסוכן, הרי האסונות הינם מפתיעים. וכי אין ממה לפחד שמא יקרה כך או כך, וכי חסר על מה להתעצכ ולהתדכאות היום בתנאי המצבים המאכזבים, לא על מעט בני אדם יש להתפלאות היום כיצד מחזיקים המה מעמד ולא מתמוטטים ממצב חייהם הקשה בפרנסה, בילדים חולים, חשוכי בנים, כמה בתים יש היום שאין בהם טיפת שמחה, ובעצם לא חסר סיבות שיכול אדם להביא סיוע לעצמו להצדיק את הסיבות לפחד ודאגה.

‏אולם כל זה לחסר אמונה, למאמין חייבת להיות הסתכלות אחרת.

אולם אתה - יהודי מאמין בתורה ובחכמיה, מאמין בגזירות התורה ובציווי חכמי התורה, בין אם הינך מבין ובין אינך מבין. והרי מקיים אתה איסור בשר בחלב, שעטנז, מאכלות אסורות ועוד הרבה מצוות שאינך מבין טעמן, וזאת מתוך אמונה שאתה מאמין בתורת משה רבינו ע"ה וחכמי ישראל שבכל דור ודור, אם כן לָמוּד אתה להיות מבטל דעתך גם כשהינך מבין אחרת, ויודע אתה את מלאכת ההתבטלות היפך העקשנות - מתוך אמונה שחכמי התורה המה החכמים האמיתיים. ואני בער ולא אדע לעומתם כלום, ויודע אתה היטב ולפחות מבין אתה את נחיצותה של המלחמה על האמונה לעומת הכפירה, ועד כמה היא בנפשך, וכי כל עתידך בב' עולמות תלוי בה.

‏כי הינך מבין היטב, שאם תימשך אחר מחשבת לבך, הרי שבכך תבגוד בתורת ה'. ולכן החלטת שהינך חייב להתבטל לתורה ולחכמיה.

‏למה אם כן למה לא תבין שכשהינך נתקף במחשבות מציקות וטורדות של חרדות ודאגות שווא, כמו כן עליך להתבטל לדעת התורה, שכל מחשבות אלו הם מצד השקר והרע ויש לדחותם ולא להצמד אליהם, כמו כל מחשבות איסור הטורדות את האדם, ופשוט אסור לחשוב מחשבות דאגה אלא לבטוח בה' ולהשליך את עצמך לגזירותיו. ואף שתוקפים המה בכוח את מוחך, לא יהיו אחרת ממחשבות מינות ואפיקורסות שתוקפים לאדם וצריך לחפש עיצות להסירם, וכמו שברור לך שמחשבות מינות יש לבטלם בין אם יש לך תירוץ על הקושיות הצצות במוחך ובין אם התירוצים אינם מספקים את קושיותיך, נחרץ אצלך שיש לבטלם כי הם שקר גמור, כמו כן מחשבות דאגה ופחד הנובעים מחוסר אמונה והתבטלות לגזירת שמים יש להסירם, וברור שאין לייחס את אותה הגדרה של מחשבות מינות למחשבות הדאגה, וכמו שיתבאר להלן שהגדרתם שונה, דאילו מחשבות מינות הינם בגדר איסור, והעובדה שאדם נענש עליהם, ואילו מחשבות דאגה הינן בגדר עונש ויסורים, ואף אם לא נענש אדם עליהם אולם בודאי שלפחות לָאָחוּז בהם ישנו הפסד ואיבוד חלק משכר עולם הבא אחר שאינו משתדל להסיח דעתו מהם. אלא אם כן הדבר בגדר חולי כזה שאין לאדם שום שליטה, שאז נחשב חדבר ליסורים המכפרים עוון, וכמו שיבואר להלן.

והסיבה שאינך מתייחס למחשבות החרדה והדאגה כמחשבות מינות היא פשוטה, לפי שכשהיצר בא אליך במחשבת מינות הנוגדת את עיקרי ויסודי האמונה, הינך מבין שזהו השטן והיצר הרע המסית להדיח ולקרר את האמונה, וכשהינך נתקף בפחדים ודיכאונות חושב אתה שזה חולי, ואין לזה שייכות עם יצר הרע אלא זהו חולי ככל החוליים הגופניים שאדם חייב לסבול מהם ואין מה לעשות כנגדם.

‏וזו טעות חמורה שגורר אותך היצר להסתבך בה.

‏כי לאמיתו של דבר העניין הוא כך: כל אדם נורמלי יכול להיות צודק בהיותו דואג, ואינה תופעת חולי מצד ההיגיון שבה, אלא שהקב"ה יצר את האדם בחכמה ונטע בקרבו מה שנקרא בשם ''ביטחון עצמי", לכל אדם יש ביטחון עצמי לצרכים המינימליים שהוא נצרך להם, ואף שמצד ההיגיון הדאגח היתה צריכה ללוות את האדם על כל צעד בעולם נווה התלאות שאנו בו, אולם אם הייתה דאגה זו מצויה בתכיפות לא היינו יכולים להתקיים, לפי שהיינו מפחדים לצאת מבתינו, דואגים יום ולילה פן יקראנו אסון או חולי, לא היינו נוסעים בדרכים באויר בים או ביבשה פן תקראנו תאונת דרכים, כמעט מרוב המאכלים היינו נמנעים מחששות בריאות, כך שלא היינו יכולים לתפקד כלל, לכך לכל אדם יש לו מינימום של ''ביטחון עצמי" שנטע בו הקב"ה לצורך תיפקודו שלא יצטרך לביטחון בה' על כל דבר, כי רוב בני האדם אינם במדרגת הביטחון כראוי, וחעולם יהא שמם לוּ לא יתפקדו בני אדם בכלום מבלעדי הביטחון.

‏טעם זה לנחיצות הביטחון העצמי שהזכרנו, הוא מצד טבעיות הדברים השייך גם באומות העולם, אלא שבעם ישראל ישנו טעם עיקרי נוסף לביטחון העצמי שנברא באדם, והוא לצורך המבחן והנסיון האם עינו תטעהו לחשוב שהוא העושה והפועל, והאם יסמוך על עצמו בהיותו בעל יכולת, או ישליך כל ענייניו על ה'.

‏עבודתו של האיש היהודי כאן בעולם - במה שיותר פרטים - לנתק עצמו מהביטחון העצמי ולבטוח בה', וכמה שיצליח האדם עד הפרטים הקטנים - שהינם בהישג אנוש - גם מהם לנתק עצמו מביטחון עצמן ויעתיק עצמו לביטחון בה' - זה האדם המושלם, וכפי זה נקבעים מדרגות בני אדם עד כמה מצליחים המה גם בחיי היום יום שלהם, להתנתק מבטחונם העצמי ולהעתיקו לביטחון בה'.

‏אם כן זה שנחלה בחולי הדאגה, אכן זהו חולי, וכמו שהזכרנו לעיל מהמדרש: "וּלְכָל-בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" - זה חולי הדאגה, קראו לזה חולי מבחינת שינוי הנורמה של הדואג בייחס לשאר בני אדם שיש בהם את טבע הבריאה ''בביטחון העצמי" כאמור, אולם מה שנעשה בבן אדם הלוקה בחולי הדאגה, הוא בכך שהוסר ממנו ''הביטחון העצמי", ונשאר לו להיות תלוי בביטחון בה' גם בצרכים המינימליים שלו, ומשום כך אינו יכול לתפקד כלל מבלי לבטוח בה' בכל פרט.

‏כך שאי אפשר לקרוא לזה כל כך חולי, כמו שיותר נכון לקרוא לזה חוסר אמונה, שהרי באמונה בשלימות משלים הוא לעצמו את החסר, ושכרו אתו לזכותו בזכות נפלאה, שבמה שאחרים קיבלו למען הנסיון וההטעיה ­ביטחון עצמי, ואינם דואגים ממיתה או מחולי או משאר אסונות שאין להם על כך שום שכר על כך שאינם דואגים, לפי שאין זה אצלם מביטחון בה' אלא מביטחון בעצמם, וזה לצורך המבחן והנסיון, נזקק הוא שנפל בחולי הדאגה ונלקח ממנו הביטחון העצמי לעבוד על כך בעשר אצבעותיו ובעמל רב לטרוח להשיג את חסרונו בביטחון עצמו, ולהתקיים אף בדברים המינימליים ביותר בביטחון בה' אלוקיו, אשריו ואשרי חלקו, כי בעצם זו עבודת כל אדם ואדם להגיע לכך להתנתק מביטחון עצמו לביטחון בה', אלא שעל הסובל מחולי הדאגה נכפתה עבודה זו בעל כורחו, לא מפני זה נחות הוא ממי שלא זכה כלל להתמודד בעבודה מחוייבת זו, ואדרבא, מזורז הוא להיות עובד על אמונתו על מנת להישרד ולא להתמוטט מדאגתו להגיע לתוצאות ביטחון, שהם בעצם נדרשים מכל אחד באשר הוא.

‏וכיוון שלוקה הוא בחוסר ביטחון עצמי ונתקף במחשבות דאגה שאינם מחשבות של אמונה, כי האמונה מחייבת שיש להשליך על ה' את כל ענייניו ודאגתו לא תוסיף ולא תחסיר לו כלום, לכך להינצל ממחשבית אלו תועיל אך ורק אמונה שהיא כמו כן למעלה מן השכל, שהרי האמונה היא בדבר שהשכל חסום ומוגבל, ואז באה האמונה ומאמתת את מה שהשכל אינו יכול לאמתו ולהצדיקו, ולכך מחשבות אוילות וטפשות או מחשבות של דאגות שווא שאינם מהגיון השכל - אי אפשר לבוא בשכל ולעוקרם כיון שהם למטה מן השכל, ולכך נצרך אופן שהוא למעלה מן השכל, שכמו כן אינן שכל, והוא האמונה כדי לעקור מחשבות שאינם מצד השכל כהרהורי שטות ודאגה.

(מתוך "בדרך ים"). בל"נ המשך יבוא.

_________________

    אין יום שאין בו טוב

‏''מִי בַז, לְיוֹם קְטַנּוֹת", מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם. (סוטה מח)

‏מבחן האמונה הינו מבחן דק ומסובך, וכל אחד נבחן בו לפי מדרגתו, מבחן זה תוקף את האדם באופנים רבים ומגוונים השונים זה מזה, וכמעט שאין לך אדם שיצרו שלו דומה לשל חברו.

‏תכלית חאדם הוא להיות נבחן בניסיונות האמונה היאך הוא עובר אותם, והם דברי חבקוק הנביא שכלל את כל התורה כולה על כלל אחד. וכנאמר בגמרא (מכות כד): בא חבקוק וחעמידן על אחת – ''וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

‏כלומר, גם לאחר שיגיע האדם למדרגת צדיק, סר מרע ועושה טוב, וכל הליכותיו והנהגותיו על פי התורה לא יסור ממנה, עדיין קיומו תלוי בסכנה, ובעקבתא דמשיחא הנסיונות יהיו כל כך תקיפים שרק עם חאמונה יש לו סיכוי לחיות ולא להיאבד מן העולם. והם דברי הגמרא בסוטה (מח): מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם. יכול להיות צדיק בפועל, אולם גם אצל אותו צדיק יתכן ותפול הטעיה בשלימות האמונה, וכאמור על אחת כמה וכמה בעקבתא דמשיחא.

‏ומבארת לנו שם הגמרא דוגמא לקטנות אמונה, כי הא דאמר רבי אלעזר: ''מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה קטן אמונה".

‏הראת לדעת, שתפסה הגמרא דוגמא של דאגה פשוטה ומציאותית בהחלט, אדם שתלויים בו תינוקות לפרנסם ואין לו ממה לפרנס את עצמו, שהרי הגמרא דיברה בכל אופן, גם באופן שבאמת חאדם אובד עצות מהיכן יביא פת לבני ביתו מחר, אם היום יש לו מה להאכילם ודואג מה יהא מחר, חורצת הגמרא את מדרגתו באמונה - כקטן אמונה, ולא אמר, שאדם כזה רק חסרון מדרגה יש בו ואין שום תביעה עליו, שהרי עונשו שיתבזבז שולחנו על כך לעתיד לבוא.

ונדייק בדברי הגמרא, שלא תפסה לשון ענישה לצדיק שאינו מושלם לגמרי באמונתו, אלא רק חיסרון ופגם בשכרו לעולם הבא.

‏נראה הטעם פשוט, כיון שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולא כל אדם ואפילו לא כל צדיק יכול להגיע למדריגה זו שלא לדאוג כלל, לכן אף אם אמנם אין מגיע לו להיות נענש, אולם היות וסוף סוף חסר אמונה הוא, נפגם שולחנו לעתיד לבוא, אלא אם כן האדם במדרגה גדולה כיוסף הצדיק שאף נענש על שהשתדל להיעזר בשר המשקים, לפי שהיה במדרגת ביטחון גבוהה, עד שצעד כזה היה מיותר לגביו.

‏נתבונן, מדוע ההיבט הוא על האומר מה אוכל למחר, שנחסר משולחנו לעתיד, והלא לכאורה בעל יסורים הוא - יסודי עניות, שהרי אין ל‏ו מה לאכול, ויסורים מכפרים עוונותיו של אדם, ואם כן אדרבא מעלה ישנה לגביו, אלא הביאור הוא דשניהם אמת, אכן מצד אחד בודאי מתכפרים עוונותיו ביסורים אלו, אלא שזו דרגה ראשונה פחותה לעומת מדרגה עליונה מעליה שלא לדאוג כלל, ולכן אומנם מתכפרים עוונותיו, אולם שולחנו חסר, ואין סתירה בין הדברים.

‏וככלל זה עצם הסכל שסובל האדם בעולם הזה בסוג סבל זה להיותו דואג, שזו, עינוי נפש נורא, דאף אם לא יגיע לאדם עונש על כן, ומסתמא אף יתכפרו עוונותיו בשל יסורים אלו, מכל מקום העדיף ביותר הוא שיתעצם האדם לחסוך יסורים אלו ממנו בהיותו מתחזק בביטחון בה' ומשליך עצמו להליכות הגוזר, ויודע כי הגזירה אמת והחריצות שקר כלשון החובת הלבבות, ואז היה מרוויח חיים נוחים ושקטים שלווים ורגועים, שזהו בעצם מהות הביטחון ועיקר מצוותו, ובנוסף לכך ששולחנו לעתיד לבוא יהא ממולא מכל טוב להיותו שלם באמונה, מה שאין כן לחסר אמונה והדאגה משתלטת בו, אכן הינו בעל יסורים בכך ומתמרקים עוונותיו, אולם כיון שלא השתלם בשלימות זו להרחיק הדאגות - מתמעט שולחנו.  הרי שבעצם חולי הדאגה הינו נחלת הכלל, ופוגע הוא אף בצדיקים, אם כן בהכוח שיש בו איזשהו אתגר להביא ממנו תועלת. את תועלתו של חולי זה ונחיצותו, נבאר בקטע הבא.

‏הדאגה והפחד - להביא לתלות בהקב"ה

‏אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: מי שהקב"ה חפץ בו - מדכאו בייסורים שנאמר: ''וה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ" (ישעי' נג י) (ברכות הו).

‏מובא בגמרא (יומא עו ע"א): שאלו תלמידיו של רשב"י את רשב"י: מפני מה היה המן יורד לישראל בכל יום ולא פעם בשבוע ? והשיב להם: משל למלך שהיה קובע פרנסה לבנו בכל יום, והיה בנו מקבל פניו בכל יום, החל אביו לקבוע פרנסתו אחת לשבוע והחל הבן להקביל פני אביו פעם בשבוע, כשראה אביו כך, חזר לקבוע פרנסת בנו בכל יום כדי שיהא מקביל פניו בכל יום.

‏הרי לנו לראות, שדווקא להיות הבן אהובו של אביו ורצונו לראותו בכל יום, מצמצם לו את פרנסתו ליום אחד בלבד כדי לגרור אותו לתלות בו בכל יום.

‏תועלת גדולה יכול למצוא המותקף בדאגות וחרדות, כי בכך שניטל ממנו הביטחון העצמי שהוא כשלעצמו שקר וכאמור, דהביטחון העצמי שניתן לבני אדם ניתן לצורך קיום העולם ולצורך הבחירה והנסיון, וכשניטל מהאדם בטחונו העצמי בסבל זה, נאלץ הוא להיתלות בבוראו בכל עת, ועיניו למרום שיושיעו על צרכיו המינימליים ביותר, הרי שבכך דביקותו בבוראו תמידית.

‏וכמו שסיפר לי אחד מהסובלים בסבל זה: ''אנשים נזכרים לבטוח בה' ולתלות עיניהם אליו לפני ניתוח או לפני איזו נסיעה לחו"ל הכרוכה בסכנה, ואילו אני נזקק לתלות עיניי להקב"ה כדי ללכת מרחוב זה לרחוב השני".

‏וממשיך ואומר לי: "לפעמים שואל אני את עצמי: האם סבל זה של החרדות והפחדים שנתקף אני בהם זו ברכה או קללה - קשה לי לחחליט". 

ובאמת ליהודי המאמין שרואה את ה"גם זו לטובה" בכל דבר, אין ספק שיש לו להיות מאושר בסבלו ולראות את אהבת ה' אליו, והיאך יש לו להקב"ה נחת בהרמת עיניו אליו, ועובדה שלחצו הקב"ה לפינה דחוקה הגורמת לשעשועים שמשתעשע בו הבורא בנשיאת עיניו לבוראו, דאילו לא היה להקב"ה נחת מנדנודיו של זה, היה מספק לו צרכיו כדי שלא לשמוע קולו, וכדמצינו בקללת הנחש: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ", ומפורסם הביאור, דהקללה בזה דדוקא בכך שמזונותיו מצויים לו בכל עת ובכל מקום, נשללה ממנו הסיבה לשאת תפילה למרום מאי החפץ לשמוע קולו, וזו הקללה הקשה ביותר להיות במצב המחייב ניתוק מוחלט מהבורא שישנו אף אצל בעלי חיים, וכנאמר: ''הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם". אם כן, סימן מובהק יש ביד המאמין לראות הכיצד חפץ ה' בו, וכנאמר: ''ה' חָפֵץ - דַּכְּאוֹ" (ישעיה נג י), ומזה דרשו חז"ל: מי שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים, וראה לשון חז"ל ''מדכאו ביסורים", כלומר לא סתם יסורים, אלא יסורים חמדכאים את הנפש.

‏שהרי רואים אנו הרבה מיוסרים בכל מיני יסורים, ועם כל זח לא מביאים אותם יסוריהם לתלות עיניהם בהקב"ה, והטעם לפי שיש הבדל גדול בין יסודי הגוף ליסורי הנפש, ביסורי חגוף תולה האדם את עצמו בתרופות שונות וברופאים שונים שיש להם ידע בחולי הגוף, אולם בחולי הנפש שהצלחתם של הרופאים דלה מאוד, ופעמים רבות שמקלקלים הרבה יותר ממה שמתקנים, כאן עומד האדם בעיניים מורמות למרום בלבד. וזה ''מדכאו ביסורים", לפי שחפץ ה' בו, ומתענג ככיכול על תפילותיו, והטרדותיו של סובל זה לעונג הם אצל ה', ואינו מואס בהם כלל, לכן מאלצו למצב שכזה, להיות בבוקר עיניו למרום שיעבור היום בהצלחה ורגיעה, ובערב מודה הוא על הבוקר וצווח על הלילה, וכן חוזר חלילה, וכן לפני כל פרט ופרט שעומד לעשות, מקדים תפילה, שבעצם דבר זה צריך כל יהודי ויהודי באשר הוא לעשותו, אלא מי ומי זוכה לקיים זאת, ואילו הוא, אמנם בעל כורחו, אבל עם כל זה זוכה להיות מקושר עם הבורא בכל עת ובכל רגע, בהסתובבו בביתו, בהליכתו בדרך, שפתיו רוחשות תפילה ולבו לה' יצעק להושיעו ולהצילו, היש רווח גדול מזה? !

(מתוך "בים דרך").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

..."ברגע שאדם זוכר את יום המיתה - כל השקר של העולם הזה נופל, ושום דבר לא יכול לרמות אותו. אדם שיודע שימות, אינו מוכן להשקיע שום מאמץ בשביל העולם הזה. והעיקר – אינו מוכן לבזבז את הדבר היקר ביותר שיש בעולם הזה – את הזמן! שהרי הזמן הקצוב לו בעולם הזה, אינו ידוע. וגם אם הוא יאריך ימים, הכל יחלוף כצל עובר. לכן, הוא יחשוב היטב במה להשקיע את הזמן שלו ואת הכוחות שלו, ובודאי הוא לא ישקיע אותם בעולם הזה החולף ועובר. כשאדם קרוב אל התכלית, והוא נהנה מכל רגע בחיים בקיום התכלית, כל עניני העולם הזה אינם תופסים אצלו שום משמעות, אין לו שום הפרש על איזו מיטה ישן, ועל איזה שולחן יאכל. כל מעייניו הם כיצד לנצל כל רגע ורגע להכיר את הבורא יתברך, שזוהי תכליתו. ואילו אנשים שמשקיעים בעולם הזה את כל מירצם ואת כל כוחם, מצטערים הם כל כך מכל דבר שלא מסתדר להם. עוברים הם יסורים קשים כל כך בשביל להצליח בעולם הזה. אין להם רגע של מנוחה. כל חייהם הם רודפים בקשיים רבים וביגיעות עצומות להשיג את הנוחיות ואת המעמד הנכסף. חלקם הגדול מבלים כך את כל חייהם בלי שישיגו דבר. ואף אותם שכביכול משיגים את כל נוחיות העולם הזה ואת המעמד המכובד ביותר – לכולם מגיעה בסוף הקריאה מלמעלה, והם עוזבים את כל עמלם פה. ולא רק עמלם הגשמי, אלא גם הכבוד והמעמד שהשיגו ביגיעה רבה - הכל נשאר כאן, והם נלקחים מהעולם הזה חסרי כל.

נמצא שאדם שמשקיע את חייו בעולם הזה, מפסיד כפליים: גם את העולם הזה – כי חייו אינם חיים, וכמובן – גם את העולם הבא. ואילו אדם שמשקיע את חייו בתכלית, מרויח כפלים: גם את העולם הבא, וגם את העולם הזה – כי אנשים שחיים את התכלית, ומשקיעים את כוחם ואת מירצם ואת זמנם להשיג את התכלית – חיים בשלוה, באושר ובשמחה, וכבר בעולם הזה לא חסר להם דבר"...

("בגן האמונה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

וכמו כן אלו המחפשים תמיד קולות, ובורחים מן החומרות ואינם חשים להם, וטבעם נוטה תמיד להקל, ולא איירינן באלה שהם בבחינת המחפשים קולי בית שמאי וקולי בית הלל, שזה נקרא רשע, אלא גם מי שהולך אחר ''פוסק" אחד, ורואה בדבריו של אותו פוסק באיזו הלכה שיש על מי לסמוך להקל, אלא ש"ראוי להחמיר" או ''והמחמיר תבוא עליו ברכה", ואינו נותן אל לבו להחמיר, אלא מיד עוטה הוא אל שלל הקולות, הרי שאלו מוכיחים על עצמם שאינם מקיימים המצוות אלא לצאת ידי חובה, והעיקר אצלם שלא יענשו ולא על מנת לעשות נחת רוח ליוצרם.

‏ולכך כאלו אינם זכאים בברכות התורה, כי כאן המבחן ליראת שמים של האדם. המזלזל בדברים שאדם דש בעקביו עדיין חסר לו הרבה מלהחשב ירא שמים באמת, וממילא גם מה שמקיים זה אינו מתוך יראת שמים הנרצית.

באופן נוסף יש לבאר ענין מצוות שאדם דש בעקביו, דהוא קאי על המקיים מצוות מתוך הרגל, ונידוש הוא במצוות לקיימם מתוך הרגל כאדם הדש בעקביו שעושה מעשהו ללא שום מחשבה והתבוננות אלא כלאחר יד, שהרי יכול אדם לחשוב שבהכרח סוף סוף יראת שמים בקרבו ולכך אינו מחלל שבת ואינו מועל בממון חבירו, ולכך הינו מתפלל ולומד, זהו אכן יראת שמים אולם באיכות נמוכה, שאמנם אינו מעז לעבור על התורה בדברים שהורגל ליזהר בהם, אולם חסר לו בעבודתו פנימיות ולב.

˜    סתירה בחיי האדם - מצד אחד מאמין בקירבת ה' לאדם. ומאידך חדל הוא מלהתפלל בהרגשה התואמת לאמונתו.

כל יהודי עם מעט אמונה, ירא וחרד לפחות מעוונות החמורים שבתורה כחילול שבת, מאכלות אסורות, עריות וכדומה. כמה שיותר יראתו של האדם מרוממת יותר - כך נזהר הוא גם מעבירות קלות יותר שבני אדם דשים אותם בעקביהם - כלשון הרע, גזל ואונאת ממון או דברים, הלבנת פנים, וכדומה, וכשיראתו מרוממת עור יותר, מפחד הוא אפילו ממחשבות והרהורים של איסור אף שהדבר הוא פנימי ביותר.

‏גם כשאדם לא מצליח להזהר ממה שהוא יודע, ונכשל, הרי שלבו נוקפו ומכה על חטא ומתחרט.

‏מדוע? וכי מישהו ראה אותו? מישהו שמע אותו? וכי הוא עשה זאת בפני מי שיש לו מה להתבייש ממנו? ובפרט וכי מישהו יודע מה הוא חושב בינו לבין עצמו?

אלא, מאמין הוא - יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. יש עין של מעלה שרואה את כל מעשיו של האדם, ואוזן ששומעת הכל, וגם על מחשבותיו - מאמין הוא שהקדוש ברוך הוא חוקר לב וכליות ויודע ה' מעשי איש ותחבולותיו. והכל הכל נכתב בספר.

וכאן הפליאה העצומה.

‏מדוע כשאדם בצרה ובצער ורואה את מצבו חסר אונים, ''הָלַךְ חֲשֵׁכִים, וְאֵין נֹגַהּ לוֹ", אין רואה הוא תקווה לעזרתו ולהצלתו, נשבר לבו בקרבו ומתייאש, מדוע אינו נזכר הלא יש מלך עוזר ומושיע ומגן בארץ, ועובדה שממנו אני ירא וחרד ומאמין שאף את מחשבותי הוא יודע, ולהיכן אם כן נעלמת כל אמונה זו בשעה שאדם צריך לחתפלל לפני ה' ולבקש על נפשו, ובמקום לעשות זאת פונה חוא לכל מיני גורמים טפלים חסרי ישע, ונשען על קנים רצוצים, ואינו מנצל את פנייתו לאלקיו, אלא אם כן המקרה חסר תקווה לגמרי אזי בלית ברירה פונה הוא לאלקיו, הלא אם אתה מאמין בשכר ועונש וירא מעונשי שמים מתוך אמונתך - עין רואה ואוזן שומעת, הרי שברור לך כי הקדוש ברוך הוא כל כך קרוב ומצוי לדעת את מעשיך ומחשבותיך, למה פתאום בשעת צרתך ודאגתך אתה רואה אותו כל כך רחוק, וכשאתח רוצה לחתפלל לפניו, נדמה לך שאין רחוק ממנו ושזאת רק האפשרות האחרונה שניתן להאחז בה בלית ברירה...

להיכן פרחה לה האמונה שאותו ''הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת" בשמי מרומים, הוא גם ''מַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ".

‏להיכן פרחה האמונה שאותה עין שרואה אותך חוטא - אותה עין גם רואה אותך מתפלל, איפה האמונה שאותה אוזן ששומעת את דיבוריך האסורים - שומעת גם את דבריך הטובים כתפילות ותחנונים.

‏להיכן פרחה האמונה שאותו האלקים היודע מחשבות לבות בני אדם ועקלקלותם, יודע גם את לבבך הנשבר והנדכה ואת צערך הנסתר.

‏הגע בעצמך, כשאתח מתפלל תפילת מנחה או שחרית בין אלפי מתפללים, וכי מעלה אתה בדעתך לחשוש אולי בין אלפי אנשים נעלמתי מעיני הבורא ולא ראני ולא שמעני?! הרי פוחד אתה מלהעלות מחשבה כזו על לבך, אלא מאמין אתה שהבורא יודע שהתפללת גם כשהינך פונה אליו בין אלפי פונים, ואינך חושש שנעלמת מעיני הבורא, והעובדה, הראינו פעם שיבא אדם לאחר התפילה לפני הרבש"ע ויאמר לו : ''אלוקי, היום התפללתי לפניך ... היום הנחתי תפילין ... " וכדומה, מחשש פן נעלם מעיני הבורא המעשה אשר עשה? הרי אף אדם לא יעלה בדעתו עשות כדבר הזה. ולמה אם כן כשהינך פונה אליו ישירות, חושש אתה שמא לא שמע ולא התפנה הבורא לרחשי לבך.

(מתוך "בים דרך").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תרופת החיים

ויש בה את כל הסגולות והישועות

נכון שקשה לאדם לצאת מההרגלים שלו, מדפוסי המחשבה הקבועים שלו,

אבל כל מי שקיבל על עצמו את התרופה הזאת, גילה ששכרו גדול עד מאד !

מה הן חדשות הבוקר? ובכן החדשות הן, שהשם יתברך אוהב אותנו מאד מאד. זה חדש ישן. אבל כל יום, למען האמת, אנחנו מתקרבים עוד פסיעה ועוד פסיעה אל האהבה הנפלאה הזאת.

אנחנו הרי יודעים שכדי לשמור על הבריאות צריכים להתעמל כל יום, לא לאכול מזון שמן מידי, למרות שהוא טעים כל כך, ולפעמים אפילו להקריב נוחות והנאות מסוימות. איך קוראים לזה? משמעת עצמית. למשל, כאשר מישהו מכעיס או מעליב אותנו, יש לנו חשק לגנות אותו עד הסוף, דבר שמקנה לנו הרגשת עליונות ופירוק כעסים. בדרך כלל יותר קל לנו לזכור כל מה שרצינו בחיים ולא קיבלנו מאשר להתמקד בכוחות הנפש שהקדוש-ברוך-הוא השפיע לנו. כל כך הרבה כוחות נפש, והיצר הקטן הזה השוכן בחלל השמאלי של הלב שם כאלה מגברים חזקים להשמיע את זה חזק בלב שלנו: "אבל אתה רצית ולא קיבלת הרבה דברים". וכך הוא משכיח מאיתנו את הטוב ומחזק בנו את החולי הזה – לראות רע. אבל אנחנו חייבים לחסל את כל ההרגלים המגונים הללו! חייבים להיפטר מהשומנים האלה שרובצים לנו על הלב וחוסמים את הזרימה.

יהודי קם בבוקר ומתבונן בבריאה. השמש זורחת, הטל על האדמה, הפרחים מתחילים לפרוח. צריך לזרום עם הבריאה, לצמוח עם הבריאה, זאת היא החירות האמיתית. אדם שקם בבוקר צריך לסלק ממנו את כל המחשבות של יום האתמול, את כל הכישלונות. חייבים להתחזק בזה – לראות טוב! למרות שיש בנו כוחות חזקים שמתנגדים לרצונות האלה, אנחנו חייבים להתחזק, אנחנו חייבים לרצות מאד להיות בריאים כדי להתקרב לגילוי האלוקות בעצמנו ובבריאה.

כשאדם פוקח את עיניו, הוא רואה כאלה ניסים ונפלאות שהקדוש-ברוך-הוא עושה איתו ממש בכל עת – ערב, בוקר וצהריים. אבל חייבים לפקוח את העיניים. נכון שקשה לאדם לצאת מההרגלים שלו, מדפוסי המחשבה הקבועים שלו, אבל כל מי שקיבל על עצמו את התרופה הזאת – לראות טוב, גילה ששכרו גדול עד מאד. כל פעם שאדם מתגבר על עצמו ויוצא מתוך התרדמה שלו, מהעין הרעה שיש לו על עצמו ועל כל העולם, הוא מתעלה מעל הנטיות הטבעיות שלו. באותו רגע הוא מתקרב אל מעל הטבע, אל השם יתברך, הטוב והמיטיב, שעינו טובה עלינו תמיד.

הקדוש-ברוך-הוא נתן לעמו ישראל את תורתו הקדושה, את תרופת החיים הנפלאה שיש בה את כל הסגולות ואת כל הרפואות, כמו שאומר הכתוב: "רפאות תהי לבשרך ושיקוי לעצמותיך", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב".

הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו ספר תרופות, תרופות אמיתיות לכל הדורות ממש. גם היום, גם ברגע זה, התורה מדברת לכל נשמה ונשמה, לכל אחד ואחד. ומה התורה הקדושה מלמדת אותנו? להכיר טובה מהרגע שבו אנו פוקחים את עינינו בבוקר. המילים הראשונות שיהודי אומר כשהוא קם בבוקר זה תודה – "מודה אני לפניך". ועוד, התורה מלמדת אותנו לסלוח ולמחול לכל אלה שפוגעים בנו, כך הרי אנו מסיימים כל יום לפני שאנחנו הולכים לישון, ואומרים: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי". מתחילים את היום עם לב נקי וגומרים עם לב נקי. בלי עין רעה. רק עם תודה, עם סליחה ומחילה.

התורה היא כולה עין טובה, על כל אחד ואחד מאיתנו ועל העולם כולו.

אומר ה"אור החיים" הקדוש: "אילו היו בני אדם יודעים וטועמים את הנעימות של התורה הנפלאה שהקדוש-ברוך-הוא נתן לנו, היו פשוט הולכים אחריה כמשתגעים מרוב העונג הנפלא והעצום שיש בה". כשיהודי קם בבוקר ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה", טוב שיעצור לרגע, וישאל את עצמו: 'שמת לב מה אמרת עכשיו? אתה נבחר. הקדוש-ברוך-הוא בחר בך מכל העמים. אתה נכבד מאד בעיני ה', בורא העולם, יוצר אור ובורא חושך. אותו אחד שברא את כל הבריאה הנפלאה והעצומה הזאת, הוא בעצמו מסתכל עליך באופן פרטי ובחר בך לתת לך את בתו היקרה, את התורה הקדושה. האם אתה יודע איזה זכות נפלה בידך?'

"למה זה ידלקו אחריה", שואל ה"חזון איש", "בכל מדינה ומדינה ובכל דור ודור"? למה רודפים אחרי התורה? ספר דומם, מונח בארון, למה זה כל כך מפריע לכל אותם רבבות רבבות שונאים שנלחמו נגד התורה? "אין זה כי אם אות על מעוז תוכניתה וסגולת פעולתה על ליבות בני אדם, אשר ילבב את איש הלבב לראות את המראה הגדול הזה, לדעת ישראל ותורתו, והיא שעמדה להם בכל צרתם ועוניים, ותהי להם התורה לשלל לחיותם כיום הזה".

אפילו הגויים, אפילו הכופרים שבכל דור, עצם העובדה שהם כל כך רודפים את התורה ואת לומדיה, זה בעצמו מוכיח כאלף עדים כי התורה היא דבר חי וקיים, שפועל בעולם, והיא היא מקור חיותם ותקוותם של כל נשמות ישראל.

ועוד מאמר של ה"חזון איש", הצדיק הנפלא הזה: "ידיעת התורה - אין זה פשוטה של סוגיה בחיי אדם, כי הלא אמרו: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". התורה איננה דבר פשוט, מסביר ה"חזון איש", בשביל לזכות בה צריך למות. ומהי המיתה הזאת? זה התענוג הנפלא ביותר שיכול להיות, זוהי הנטייה מפשטותם של החיים לעומקם, לתוך תוכם של החיים. להמית את השטחיות ולהתחיל לחיות בצורה פנימית. זוהי התורה. להיכנס לעומק הדברים, להתבונן. לעצור לפני כל פעולה ולשאול את עצמי: "למה אני עושה את זה? מה אני רוצה?"

למה קשה לעשות את זה? כי זה דורש עבודת המידות. המידות הרעות של האדם עומדות מולו ומונעות ממנו להתקדם ולחיות מתוך התבוננות. ככל שהאדם מרבה בשבירת מידותיו הרעות - הוא מרבה חיים וממית את היצר הרע. זהו העיקרון הבסיסי של קבלת התורה - בראש ובראשונה תיקון המידות. תיקון המידות הוא הכלי אשר בתוכו אנחנו יוצקים את האור הנפלא של התורה הקדושה. את התורה צריכים לקבל בנקיות, להכין מקום נקי לבת המלך המופלאה. צריך לקבל אותה בכבוד. כל עוד לא הכנו מקום ראוי לתורה הקדושה בתוך הלב, אז התורה עדיין בגלות, עדיין לא נמצאת בהיכל שלה.

כותב ה"אור החיים" הקדוש על הפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"- "...אשר בזה הראה את האהבה והחיבה, שכל זה עשה בשבילנו, הרעיש את כל הבריאה, איבד אומה אחת בשבילנו, וכמה יתלהב האדם באהבת הבורא אשר הפליא חסדו אלינו כל כך, עד שאמר לנו: ראו חיבתי אליכם כרחם אב על בנים, כשאפילו מדרך כף רגלכם חסתי עליו ונשאתי אתכם על כנפי נשרים".

כמה התפארות מתפאר השם יתברך עימנו בכל יום ויום, בכל תנועה, אפילו בתנועה קטנה של הפחות בישראל הקדוש-ברוך-הוא מתפאר בו. כל שכן כשעושה איזו מצווה. מי יכול לתאר לעצמו את גודל ההתפארות שהקדוש-ברוך-הוא מתפאר בכל יהודי, "ישראל אשר בך אתפאר". כמו אבא שיש לו בן שעשועים והוא מתחיל לדבר, איזה תענוג יש לאביו לשמוע אותו, איזו שמחה. "תראו איזה בן יש לי, הוא יודע קצת לפטפט". כך הקדוש-ברוך-הוא מתפאר בנו.

מי יכול לתאר לעצמו את גודל האהבה שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותנו. זהו היסוד הראשון שיהודי צריך ללמוד, ועם זה צריך ללכת כל החיים. הנביא ירמיהו אומר בשם ה': "כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". מה פירוש "כלולותיך"? מתן תורה הוא חתונה עם הקדוש-ברוך-הוא. כל אחד מאיתנו עמד שם ואמר "נעשה ונשמע", עד שמרוב תשוקה ודבקות אל ה' פרחה נשמתו. מי יכול לתאר את הדבקות הנפלאה שהיתה לעם ישראל בעמדם לפני הר סיני לקבל את החמדה הגנוזה. זהו מעמד כזה נפלא, "קול גדול ולא יסף", זהו קול גדול שלא יגמר לעולם, ועל כן אנחנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים, ברוך אתה ה' נותן התורה", נותן - בלשון הווה, כי אנחנו מקבלים את התורה בכל יום ממש, ואנחנו נבחרים בכל יום להיות בנים לבורא העולם.  

 ) Azamra.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

     התפילה      

התפילה היא מכשיר פלאים, מתנת הבורא, הנמצא בידו של אדם תמיד.

אמנם, הפעלת המכשיר דורשת בתחילה מאמץ ועמל, אך מי לא ירצה בעבודה ששכרה רב כל כך?

התפילה מעוררת שתי נקודות טעונות הסבר: א. בעיה הגיונית: קשה להבין כיצד פועלת התפילה למילוי בקשת המתפלל. ב. בעיה נפשית: הקושי לעמוד בתפילה כשחסרה תחושת הקשר בין אדם לאלוקיו.

על השאלה הראשונה כבר נתנו דעתם הקדמונים. המהר"ל כותב (נתיב העבודה פ"ב): "יש השואלים על התפילה, אם ראוי האדם שייתן השם יתברך הדבר שהוא מתפלל, למה לא ייתן אליו בלא תפילה. ואם אין ראוי אליו, אם כך אף אם יתפלל ויבקש וכי בשביל בקשתו ייתן אליו? ועוד הקשו, כי למה צריך להתפלל בדיבור, והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם, ודי היה במחשבה".

וכן רבי יוסף אלבו (העיקרים מ"ד, פי"ח): "מה שהביא (את) האנשים לפקפק בתפילה, זה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב על איש, או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפילה, ואם לא נגזר, איך תועיל התפילה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה רצון השם מן הרצון אל לא רצון, ולא מלא רצון אל רצון, ולכן אמר שלא  תועיל התפילה להשיג טוב מה' או  להינצל מרע שנגזר עליו".

נוסיף על שאלותיהם: האם אפשר לצוות על האדם להתפלל, והלא התפילה דבר שבלב היא? ומדוע ניתנה קביעות שגרתית לתפילה: נוסח קבוע, זמנים קבועים וכו' – הרי התפילה עניינה השראה והתעלות מן השגרה?

בזמננו, זמן הסתר פנים וריחוק מזיו עליון, הבעיה הנפשית היא הקשה יותר. אדם שאינו מרגיש קשר בינו לבין בוראו קשה לו לעמוד לפניו בתפילה. פתרון הבעיות הללו מחייב לתת את הדעת על מהות התפילה, ולשם כך נסתייע בדברי חז"ל: על הכתוב (דברים יא, ג): "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חז"ל (ספרי, שם): "'ולעבדו' – זו תפילה. וכי יש לך עבודה בלב, הא מה תלמוד לומר 'ולעבדו בכל לבבכם' – זו תפילה".

התפילה היא אפוא "עבודה", והגדרת המושג עבודה בפיזיקה תבהיר לנו גם את מהות "עבודת" התפילה.

עבודה היא תנועה המתגברת על מעצורים. כגודל המעצורים ואורכה של התנועה כן שיעור העבודה. העבודה מתבצעת על ידי אנרגיה (=כושרו של הגוף לעבוד עבודה), כשהגוף פוגש במעצור, נהפכת האנרגיה שלו לעבודה.

שני סוגים של אנרגיה הם: אנרגיה של מצב (פוטנציאלית), כלומר: אנרגיה שבכוח, ואנרגיה של תנועה (קינטית), כלומר: אנרגיה שיצאה אל הפועל. העבודה נעשית תמיד על ידי האנרגיה הקינטית, לשון אחר: העבודה היא ההוצאה מן הכוח אל הפועל, הפיכת האנרגיה הפוטנציאלית לאנרגיה קינטית.

גם בנפש האדם אצורה אנרגיה, שגילוייה רבים ושונים. כאן נדון באחד מהם – כוח האמונה, שהוא הכוח המרכזי שבנפש.

מקובלים אנו כי בכל אדם מישראל טבוע כוח האמונה. הכוח הזה אין חילוף ותמורה לו. עובר הוא מדור אל דור על פי חוקי התורשה. (עיין כוזרי, מאמר א, סעיף צ"ה). יש שכוח זה שרוי במצב פוטנציאלי, ויש שהוא בא לידי תנועה ויוצא אל הפועל. בהיותו במצב פוטנציאלי אין השפעתו ניכרת כלל, וכאילו אינו קיים. אולם ייעודו לצאת אל הפועל, ולהניע את כל כוחות הנפש ולהשפיע בחיי המעשה.

יציאה זו של כוח האמונה אל הפועל נתקלת במעצורים גדולים: כוח המשיכה של העניינים הארציים והאינרציה של הרגלי הגוף. וכדי להתגבר עליהם דרושה עבודה.

העבודה הרוחנית, עבודת ה', היא אפוא הוצאת כוח האמונה אל הפועל תוך התגברות על כל המעצורים המעכבים. בהיות האמונה במצב פוטנציאלי אין רישומה ניכר. באה התפילה, כלומר: התייצבות האדם לפני הקב"ה והדיבור אליו, ונוצרת תנועה: תנועת הנפש אל אלוקיה. בתנועה זו (אמונה קינטית) יוצא כוח האמונה אל הפועל, רושם רשמיו ופועל את פעולותיו.

עתה ראוי  עוד שנגדיר את המושג "אמונה". אמונה אין משמעה מחשבה או רגש גרידא, אלא מציאות נפשית של קשר חי. אמונה בפועל היא קונטקט רוחני בין אדם לאלוקיו, שבאמצעותו זורם השפע האלוקי. "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), אשר שורשו למעלה, ושם מקור יניקתו. האמונה בפועל היא שורש היניקה, הנותן חיים לאילן בחינת "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

צינור זה של שפע עליון נסתם לעיתים תכופות על ידי יוון החיים. הקשר ניתק מדי פעם בסערות הזמן. אותה שעה נפסקת התנועה, והמצב חוזר להיות סטטי – בכוח ולא בפועל. באה התפילה ומחברת שוב את הקשר שנותק, וחוזרת ומעוררת את התנועה השופעת.

ואם תאמר, הרי התפילה עצמה אינה אפשרית אלא על ידי קשר זה שבין אדם לאלוקיו – ואם נותק הקשר איך תיתכן התפילה? ועוד, אם חש האדם בניתוק זה, כיצד יעמוד להתפלל?

כדי להשיב על שאלות אלה וקודמותיהן יש לזכור כי שתי בחינות בתפילה: עבודה – המאבק ליצירת הקשר האלוקי מתוך התגברות על המעצורים וטיהור צינור הנפש שנסתם. תוצאה – השפע האלוקי חוזר לזרום אל האדם.

לחידוש הקשר ולקיומו בעמק העכור של החיים דרושות תפילות רצופות יום-יום. ובכל יום שלוש פעמים – בוקר, צהריים וערב. ואף הנוסח צריך להיות קבוע. כי לא ההשראה הוא עיקר יסודה של התפילה אלא העבודה, ועבודה מחייבת סדרים – אלה הנוסחאות והזמנים הקבועים וכל פרטי דיני התפילה.

אל יצפה האדם להשראה, כי תבוא אליו כמתנת חינם ממרום, אלא ישקוד תחילה על ביטוי נכון וכוונה נאותה, באותו הנוסח המקובל מדורי דורות, וההשראה הנפשית בוא תבוא בחסד עליון.

נוסח התפילה אחד הוא בכל דור, זמני התפילה קבועים ועומדים, אבל השפע הזורם אל המתפלל ממקור עליון מתחדש בכל עת.

דברים אלה יסודם בדברי קדמונים. רבי יהודה הלוי כותב (הכוזרי, מאמר שלישי, סעיף ס"ו): "ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עיתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאווה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, ויהי פרי יומו ולילו השלוש עיתות ההן של תפילה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להידבק בעניין האלוקי ועבודתו בשמחה לא בכניעה. והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו וניזון לגופו. ומתמדת עליו ברכת התפילה עד עת תפילה אחרת, כהתמדת סעודת היום עד שיסעוד בלילה.

וכל אשר תרחק עת התפילה מהנפש היא הולכת וקודרת, במה שפוגע אותה מעסקי העולם, כל שכן אם יביאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים, ישמע מה שיעכיר כוח נפשו מדברים כעורים וניגונים שתטה הנפש אליהם ולא תוכל למשול בה, ובעת התפילה מטהר נפשו מכל מה שקדם ויתקנה לעתיד, עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר עד שיתקן הנפש והגוף, וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע, לא יתכן לטהרם לנקותם אלא בהתמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף, ואז יתרצה בשבת את אשר חסר לו ששת הימים ויהיה נכון לעתיד".

וזה לשון הרמח"ל (דרך ד, ח"ד פ"ה): "ענין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, כפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו לא ימשך להם. והנה האדון, ברוך הוא, חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה, כפי מה שהם צריכים לפי מצב זה בזה העולם. והנה, היה מחסדו יתברך לתת לאדם מקום שיתקרב לו, אף על פי שכפי מצבו הטבעי נמצא רחוק מן האור ומשוקע בחושך, והיינו שנתן לו רשות שיעמוד לפניו ויקרא שמו, ואז יתעלה מן השפלות אשר לו בחוקו לפי שעה, וימצא מקרוב לפניו ומשליך עליו יהבו".

על ידי התפילה מתהווה מציאות חדשה. קודם התפילה אין האדם ראוי ומוכשר לקבל מן הקב"ה את משאלותיו הגשמיות והרוחניות, והתפילה מכשירתו לכך. שינוי לא התחולל, חלילה, בבורא יתברך, אלא באדם המקבל. כי על ידי התפילה הכין לו אדם כלי  לקבלת השפע של הבורא. התפילה היא אפוא תנאי לקבלת השפע.

באופן זה יכול אדם בכוח תפילתו אף לבטל גזירה שנגזרה. כי כל גזירה נגזרת על מצב מסוים ומציאות מסוימת, וכאשר משתנית מציאות האדם על ידי תפילתו, מתבטלת אותה גזירה. דבר זה למדנו מדברי בעל העיקרים (מאמר ד, פרק יח):

ההשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם. ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע הטוב מעצמו, שאם נגזר על איש דרך משל, שיצליחו תבואותיו בשנה פלונית, והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההיא, אף אם ימטיר השם מטרות עוזו על פני תבל ארצה, לא תצלחנה תבואותיו, אחר שלא חרש ולא זרע, והוא המונע מעצמו הטוב ההוא בשלא הכין עצמו לקבלו. ולפי זה נאמר, שכשנגזר על האדם טוב מה', הנה הוא נגזר במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה. וכן כשנגזר עליו רע מה', הנה הוא נגזר עליו בהיותו במדרגה ידועה מהרוע, או בהכנה ידועה, וכשנשתנה המדרגה ההיא, או ההכנה ההיא, תשתנה הגזירה בהכרח לטוב או לרע. ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפילה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה מדרגת הרוע שהיה בה.

...ואין להקשות ולומר, איך ישתנה רצון השם יתברך על ידי התפילה, שכך היה רצון השם מתחילה, שתתקיים הגזירה בהיותו באותה מדרגה ואותה הכנה, ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזירה.

הכשרה זו של המקבל באמצעות התפילה צריך שתעשה בדיבור דווקא. לפי שאין תכלית התפילה לשטח בקשות בלבד, אלא לשמש ביטוי לאמונה, היינו: תחושת תלותו של הנברא במקור העליון המשפיע. והביטוי צריך להיות בדיבור, כי הדיבור האנושי כוח יוצר לו, כוח סוגסטיבי המשפיע על המדבר עצמו, ומחולל בו מציאות רוחנית המכשירתו להשגת מבוקשו.

יסוד זה הודגש בדברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ב): התפילה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר, ואז השם יתברך שומע תפילתו ובקשתו... והאדם הוא נחשב אדם מצד הדיבור ובזולת זה אינו אדם, וכאשר אין אדם מתפלל ומבקש בדיבור, אין כאן מקבל, ולכן צריך שיהיה מבקש חסרונו בדיבור... כי בזה האדם מצד שהוא אדם מוכן לקבל השלמה.

עיקרה של התפילה הוא, כאמור, קיום הקשר שבין הבורא לנברא, ואל קשר זה משתוקקת הנשמה תמיד. ועל כן הנשמה תמיד מתפללת. הסחת הדעת באה מצד הגוף, לפיכך נדרשת מדי פעם פעולה גופנית – הדיבור – כדי לחדש את הקשר שנותק.

התפילה היא אפוא מכשיר פלאים, מתנת הבורא: הכוח שניתן לו לאדם להעלות עצמו ולהשיג את מבוקשו באמצעות דיבורו ומחשבתו. ידיעת דבר זה צריכה למלא את הלב שמחה אין קץ, שהרי המכשיר הנפלא הזה בידו של אדם תמיד, ואין לו אלא להפעילו בצורה נאותה ולהשיג את התוצאות הברוכות.

אמנם, הפעלת המכשיר דורשת בתחילה מאמץ ועמל, אך מי לא ירצה בעבודה ששכרה רב כל כך? נאחז נא במתנת מרומים זו בכל כוחנו, על פי הסדרים והתקנות שהנחילו לנו אבותינו, והברכה העליונה בוא תבוא לשרות בעולמנו.

(מתוך "עת לחשוב" מאת הרב בנימין אפרתי)

מוקדש לזכות עם ישראל באהבה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב