|
|
| נשלח ב-29/7/2009 11:05 |
 |
| |
נחמד לראות בחור בגילו כותב ברמה כזו, למרות שאני לא בטוח שכל דבריו עומדים במבחן הביקורת.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 29/07/2009 11:02:22
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2009 11:29 |
|
| |
מאמר יפה, ולא שייך כאן ביקורת, כי הבחור רק בן 14, בלי איצטלא- שמדבר רק בשם עצמו.
איני מקבל את ההגדרה של דתי ליברלי או דתי לייט- חזרה בתשובה אמיתית- היא עזיבת הדרך החוטאת החרדית- שום לייט- או כיב' זו הדרך הנכונה לעבודת ה'!
מה שקילקל לי את המצב רוח - בסף המאמר המענין- מופיע תמונתו של הרב עמיטל- עם אמירה אומללה ומטומטמת
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2009 15:10 |
|
| |
ב"ה.
טוב שטרחו לציין את גילו של הכותב, שכן זה הסבר אפשרי להתייחסותו הדיכוטומית.
אבל אין שחור ולבן. ועקרונות הדת היהודית הן לא רק אמונה. ישנו בהחלט גם מרכיב היראה על איכויותיה ועוצמותיה. לצד "ואהבת את ה' אלוקיך", קיים גם "את ה' אלוקיך תירא".
גם ביחס לזהירות בהתמודדות מול הקשיים שמציב בפנינו העולם הזה על שלל פיתוייו, כבר נאמר "ושמרתם את משמרתי", ודרשו החכמים הקדמונים, שמפיהם אנו חיים, ומפיהם חיים גם רבני הדור לגווניהם: "שתעשו סייג לתורה".
בשל אותו פחד וחשש לכישלון, גזרו חכמים 'חומרות' כשניות לעריות ודיני ייחוד, שבות לשבת ועוד. נכון שצריך לבחון כל דבר, ודברים רבים הם תלויי הקשר, כולל הקשר חברתי, ועל-כן יש מקום לדיון, וייתכנו גם מחלוקות, אבל אין לשלול את עצם ה'פחד' ואת ה'החמרה' כדרך לפתרון.
בנוסף לכך, אני לא בטוח בכלל שהמקור והמניע לדרך האחרת, שלצורך התיוג בדיון זה בלבד אכנה אותה הדרך ה'ניאו-רפורמית', אינו אותו פחד עצמו.
ישנם פיתויים רבים בעולם. יש חשש גדול במלחמה הפנימית הנדרשת מול אותם פיתויים. כדי להתמודד עם החשש, יש הנוקטים בגישה של "להרחיק את האדם מן העבירה", הצבת מקדמי בטחון, ויש הנוקטים בגישה של עיגול הפינות והתאמה למצב. אלו כאלו חוששים להשאיר את מצב ההתמודדות כפי שהוא.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2009 15:35 |
|
| |
ב"ה.
ירוחםשמ,
אני לא בטוח בכלל שאני נמצא במקום שאני יכול להחכים אותך. אדרבה, אם טעיתי אנא העמידני על טעותי.
לפי הידוע לי, ולצערי אין זה הרבה, המושג יראה מכיל משמעויות שונות, ביניהן גם יראת העונש, שעיקרן היראה לעבור על רצונו ית'.
בכל אופן, כוונתי הייתה להצביע על כך שלא צריך לירא מיראה ולפחד מן הפחד. המושגים האלו קיימים, וכעיקרים ביהדות.
ההתייחסות היותר קרובה לעניין הנידון, היא זו של "ושמרתם את משמרתי" - "עשו סייג לתורה"!
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2009 15:56 |
|
| |
ירמיהו
אמנם פרשתי מהשאלה. אבל לאחר הדרישה- שלך-, אני חוזר מהפרישה.
פסוק אחד אומר
קהלת פרק ג
יד) יָדַעְתּי כּי כּל אֲשׁר יַעֲשׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשׂה שיראו מפניו :
והגמרא אומרת
נדה דף טז:
דא"ר חנינא: הכל בידי שמים חוץ- מיראת שמים - שנאמר דברים י'
לכאורה הגמרא סותרת את הכתוב.?!
כדבריך יש משמעוית שונות למילה יראה.
א. יראה= פחד. כפי שהגמרה מסבירה יראה=פחד- אלו הרעמים הברקים והחלום רע,
יראה= יראת הרוממות- זו היראה שהאדם יוצר בעצמו, הפסוק שציטטת בכל אופן לפי הגמרא, זו יראת הרוממות ולא הפחד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2009 06:07 |
|
| |
נדב,
דומה שהעמדת נכון את נק' התורף של הויכוח, ועל כך כבר קבלת שבחים. (יש להעיר, שהרב שרלו שליט"א, כמה פעמים, ניסה לטעון ש"מערכת הערכים" שלו איננה מושתת על תפיסות מערביות, אלא על תפיסות תורניות - לא פחות מרבני החרד"ל, דבר שמעמיד את רבני החרד"ל בצורך לברר את המקור של השקפותיהם).
אולם נראה שעדיין יש מה לשפר בהגדרת האותניות של "השפקת התורה" (- ביטוי חרדי כמובן):
- החרדים רואים את "השקפת התורה", בשמירה מקפידה של הלכה, לימוד תורה באורך מקסימלסטי וציות לעונים על הכללים הללו.
- הדחרד"ל מרחיבים את "השקפת התורה" גם לפאן המחשבתי שלה, ובפרט לתורת הרב קוק, והם רואים בחולין ג"כ דבר חיובי עד קדוש [- תלוי בזרם, ותלוי באיזה חולין].
שאר הציבור הדת"ל מחולק לאידאולוגיות שונות, וקשה לכלול אותו ברשימה אחת. למשל, למיטב ידיעתי, הרב אהרן ליכטשטיין שליט"א יותר קרוב לרב אבינר (= חרד"ל מתון) מאשר לרב שרלו. (הערה: כמובן, ביחס לא"י, לציונות ולמשנת הרב קוק, הרב ליכטשטיין רחוק כרחוק מזרח ממערב מהרב אבינר, ודוקא הרב שרלו ממצע ביניהם, אך ביחס לביקורת המקרא ורבדים או למאפיינים אחרים הנוגעים יותר לסוגיית החרד"ל ולבלעדיות של התורה על השקפותינו, התרשמותי שהרב ליכטשטיין קרוב בהרבה לרב אבינר).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2009 00:14 |
|
| |
ב"ה.
כנראה שעוד לא המציאו את הניאו-פמיניזם!
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2009 06:32 |
|
| |
[ירמיהו,
זה לא "ניאו", זה כבר די ישן...]
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2009 08:35 |
|
| |
הרב בני לאו דן במישור תיאורטי מידי ומתעלם נק' מחלוקת מרכזיות:
1. מוקדי הסמכות - דומני שהרב לכטנשטיין אותו מתאר כרראש ה"מודרנים" לא הותקף ולא עורערה סמכותו.
2. שפת הדיון ההלכתי - רבים מהדיונים ה"מודרנים" אינם מתנהלים בשפה ההלכתית אלא המטהלכתית, וממילא הדרך פרוצה הרבה יותר.
3. שקיפות - נושא זה אינו פשוט כלל.
ההשוואה בין הלכה לרפואה פשטנית. רפואה עיקרה ענין מקצועי הקשור למימד הפיזי.
ההלכה דומה יותר לחינוך / חוק /תרבות - וקשורה לרוח.
שיקול הדעת בתחום הפיזי הוא הוא יותר ברור, ופחות מוטה ע"פ נטיות הנובעות מחוסר כנות וישרות. מקומן של תפישות והשקפות נמוך בתחום זה. אמנם יש גישות גם במקצוע הרפואה, אבל המח' היא בעיקרה קשורה ליעילות ותועלת וגם הפרמטרים לדיון יותר ברורים.
לעומת זאת בהלכה השפיטה בה מורכבת וקשורה גם לאידאולוגיה / להטיות של תאוות, לניתוח מגמות המציאות. ובמלים פשוטות נדרשת גם כוונה לשם שמים.
גם נדרשת הבחנה בתוך מערכת הפסיקה, הבחנה בין פסיקה לפרט למשמעויות ציבוריות של פסיקה לרבים ועוד שיקולים רבים ומורכבים.
ממילא שקיפות גבוהה עלולה לגרום לנתינת תורת כל אדם בידו לפי סברת כרסו.
בענינים של הנהגה חברתית דומני שגם בעולם המודרני השקיפות מוגבל מאוד ומוקדי כח שאנו מקווים שהם מביני ענין מנהלים אותו. די להתבונן במערכות המשפט / החקיקה והממשל.
ילמדנו הרב לאו עד כמה רוב בני אדם מבינים את שפת המשפט. גם קריאת פסקי דין מנומקים במקרים רבים מותירה קורא רגיל באי-הבנה של המורכבות של השיקולים. שלא לדבר על הבנת לשון החוק ומגמתו. האם מי מאתנו יודע מה השיקולים בדיונים מורכבים בעניני תקציב המדינה או הניהול הבטחוני?
לחילופין, ניתן לדמות את ההלכה למלאכת ליטוש יהלום כדי שיבהיק אורו, שבשל עדינותו ליטושו דורש מיקצועיות רבה, כדי שיבהיק אורו ודבר זה מסור ליודעי ח"ן, ומביני ערך היהלום.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2009 11:18 |
|
| |
אולי שנרב יעלה את המאמר שלו ממקור ראשון, שטרם הועלה לאתר של העיתון?
כל מילה שם בסלע.
_________________
|
|
|
|
|
