|
|
| נשלח ב-14/10/2009 16:05 |
 |
| |
טוב, כפי שניתן לראות במה שכתבתי לעיל באשכול הזה, הבנתי את ביקורתו של הרב שפירא כמשהו שקשור ליחס לתרבות המערבית או באופן כללי יותר כביקורת על "כניעה" לתרבות החיצונית. כך אכן חשבתי עד שקראתי לפני שלשה שבועות את מאמרו של ר"צ הירש ב"מקור ראשון", שם נכתבו דברים שונים לגמרי, ועל זה חשבתי שראוי להגיב.
וחסידים יכשלו בם
נדב שנרב
לפני שבועות אחדים התחוללה סערה זוטא סביב התבטאותו של הרב יהושע שפירא, אשר תייג כ"ניאו רפורמים" זרם ידוע של רבנים שהוא מתנגד למדיניות הפסיקה שלהם במספר שאלות הלכתיות וציבוריות. אחד הדברים אותם לא הבנתי הוא מדוע דווקא שאלות כאלו (כמו קביעת גיל הנישואין, דחית מצוות פריה ורביה) הפכו לענין כה לוהט ובמה הן שונות משאלות הלכתיות אחרות; כעת בא מאמרו (בגליון "שבת" של מקור ראשון, פרשת נצו"י) של הרב צבי הירש, תלמידו של ר"י שפירא ור"מ בישיבתו, ומבהיר את הדברים.
מה שמבאר ר"צ הירש הוא שבמרכז המחלוקת עומדת שאלת היחס למצוות. הוא, וגם רבו, מודים כי בין "הריפורמים החדשים", כהגדרתם, "ישנם יהודים יראי שמים רבים שהתמסרותם למצוות השם גדולה בהרבה משלי" אם כך, על מה יצא הקצף? מדוע להשוות אותם עם תנועה שלכל הדעות פרקה מעליה עול מצוות? מפני שהם מציגים "את ההלכה כעניין דוגמטי, שאינני מוצא בו לחלוחית א-להית יהודית אמיתית" ומפני שמעבר למצוות "העיקר הוא היכולת שלנו לחשוף בפני האנושי את הפלא הא-להי אשר ממעל ולצעוד לעברו". מכיוון שגם הרב שפירא אמר כי מה שצריך הוא "להט של אהבת ה', יראת ה' ודביקות בה', שמתבטאים בכל מצווה", וכי "הדור הזה לא סובל יותר בינוניות. אם יש אש קודש של דבקות אלוקית - תן לי; אם לא, אז בשביל מה כל העסק הזה" ניתן להניח במידה של בטחון כי דברי הרב הם הם דברי התלמיד.
ברור ומובן כי ישנן שתי רמות של יהדות ואולי של דתיות בכלל. האחת היא עמדה טכנית בסטנדרטים ההלכתיים: הנחת תפילין, אכילת כשר, שמירת שבת, גמילות חסדים וכדומה. השניה היא הקומה הרוחנית, זו הקשורה עם מצבו הנפשי של האדם. בעולם אידיאלי, או אצל אדם אידיאלי, ניתן לצפות לשילוב של השניים, למצב בו העמידה הקפדנית בסטנדרט ההלכתי מלווה בעליה במדרגות הקדושה, בהשראת שכינה, "ואני קרבת א-להים לי טוב".
תיתי להם להרבנים הירש ושפירא שהשאיפה ליהדות "מלאה" יותר, מן הסוג האידיאלי, עומדת לנגד עיניהם, אך האם מוצדק לכנות את אנשי ה"קומה הראשונה" כניאו ריפורמים? לדעתי יש כאן סילוף קשה של מורשת היהדות המסורה לנו מאבותינו. כמעט כל אחד מאיתנו יכול לברר איך נראתה היהדות בבית סבא ובבית אביו של סבא, איך התנהלו אלפים ורבבות של יהודים יראי שמים בפרנקפורט ובוילנה, בקזבלנקה ובפאס, בצנעא ובבגדד. הם היו ציידי מלאכים? הם העמיקו בתורת הסוד? הם עלו, או ניסו לעלות, למדרגות עילאיות של קדושה? קדחת בצלחת. העם היהודי שרד אלפיים שנה בגלות נוראה בזכות יהודים של טלית ותפילין, שופר ומזוזה, גיד הנשה וסוכה.
הבן לא אוכל מנין לקח ר"צ הירש את החוצפה לטעון כי עולם כזה "אינו יכול לקיים לאורך זמן דביקות במילוי רצון השם"? מה פירוש, היה פעם משהו אחר? וכי הראית לנו שהעולמות הרוחניים שאתה הוזה כן מקיימים משהו לאורך דורות? אפשר לומר שבכל דור ודור יש צורך ביחידים בעלי דרגה כאלו – וכי מפני כך יכול אתה לבא בטענות אל מנהיגי ציבור רחב שממשיכים את מסורת אבותינו? ואפילו אם נניח שנשתנו הדורות, ושלדעתך כיום יש צורך בהנהגה אחרת – האם מכח זה יכול אתה לקרוא לאחרים ריפורמים? הרי המשנים מן המסורת, אם כבר, הם אתם!
השתלחותם השחצנית והמכוערת של אנשי ישיבת רמת גן בתלמידי חכמים הגדולים מהם בחכמה ובמניין צריכה, לפי דעתי, לתפוס את תשומת לבו של הציבור הדתי לאומי. היא קוראת לנו לשיקול מחדש לגבי מה שמכונה במקומותינו "תנועת החסידות החדשה", הפעילה מזה כעשרים שנה ומזוהה עם דמויותיהם של הרבנים שפירא וטל, כמו גם עם הרב שג"ר המנוח. לא אכחד כי בעיני זוהי תנועה שקלקלתה מרובה מתקנתה. בשורות הבאות אנסה להדגים כמה מן הבעיות המבניות שבה, כפי שהן מתבטאות בויכוח שלפנינו.
הבעיה המרכזית נעוצה בשימוש שעושה ר"צ הירש בביטוי שאותו שאל מן הספרות החב"דית: "למעלה מטעם ודעת". בצורה שבה הירש משתמש בביטוי הזה, פירושו הוא התנערות מוחלטת מן השכל ומן השיקול הרציונלי. ברגע שבו נשלף הקלף המנצח הזה מסתיים, בעצם, הדיון. הירש יכול להמליץ לנו על דבקות ב"תורת הסוד" בלי להסביר כלל על מה הוא מדבר. הוא בוודאי לא מתכווין להלאות את מוחו בשאלות (בהן עסק כבר היעב"ץ) לגבי האותנטיות של ספר הזוהר ויחוסו לרשב"י, או בתהיות לגבי העמידה בנורמות הלכתיות של אישי קבלה מרכזיים כמו רבי חיים ויטאל ורבי אברהם אבולעפיה (ראה שו"ת הרשב"א א' תקמ"ח). למה לו? הרי הוא מצליח להגיע להרגשות עילאיות בעזרת הדבקות במשנה הזו (למותר להזכיר כי בחלק מן הישיבות החסידיות מצרפים לפעולה הרוחנית, רק למען הבטחון, גם כמה שלוקים ארוכים של וודקה).
התוצאה המיידית של ההתנערות הזו מן השכל שמציעה החסידות החדשה מתבטאת ב"דברי התורה" שאתה שומע מן הכיוון שלהם: כמעט תמיד מדובר באיזה שימוש מעורפל באוצר המלים הקבלי הכולל כל מיני ביטויי מפתח שמשמעותם אינה ברורה לשומע: ספירות, זיווגים, פרצופים, צינורות ושאר מושגי האינסטלציה הידועים. כשמנסים ללחוץ אותם אל הקיר ולקבל מובן מכל הדיבורים האלו, מה ששומעים בתגובה כמעט במאה אחוז מן המקרים הוא איזה הסבר פסיכולוגיסטי רדוד מתחום הזוגיות והמשפחה. כך מבאר לנו הרב הירש כי "את השם יתברך לא תמצאו ביצירות רבות [כוונתו ליצירה הדתית החדשה, נ.ש.] גם אם תחפשו היטב, לא שיח ולא שיג עמו, לא פניה בתפילה ובתחנונים ואף לא טרוניא מתריסה ..." ומכאן הוא מסיק כי כנסת ישראל, כבת זוגו המיסטית של הבורא, בבעיה. "הברית שלנו עם ה' יתברך זקוקה ל"טיפול זוגי" דחוף, בכל אופן ביחס לחלק שלנו בה...".
כמובן, מי שכותב דברים כאלו על "הזוגיות" שלנו עם הבורא, פחות משבעים שנה לאחר השואה, מראה בעצמו שלא רק מן השכל הוא מתנער אלא גם לב אין לו. אבל לא זו הנקודה העיקרית. מה שחשוב הוא שהמשלת המשלים ודימוי הדימויים בסגנון הזה מאפשרת לכותב להגיע על נקלה מכל דבר לכל דבר. למה לעבוד בדימויים של זוגיות? אולי נחשוב על הפסיכולוגיה של ההתבגרות? הנה בהיפוך מוחלט מדברי הירש אנו מוצאים מי שאומר כי "מרן הרב קוק זצ"ל ... מתייחס בדבריו לכנסת ישראל כדמות עצמאית לחלוטין וכל עניינינו רק בה, עד שכמעט לא נמצא בדבריו פניה ישירה אל הקדוש ברוך הוא. נדמה כי זהו השלב האחרון בתהליך בגרותנו – איננו זקוקים עוד לעימות והתנצחות, הגיעה עת גאולתנו ...". הפלא ופלא: חוסר הפניה אל ה' מראה שאנו מתבגרים וכי הגאולה בפתח. נהדר!
ומי כתב את הקטע האחרון הזה? תחזיקו חזק. זהו ציטוט מכרך א' של "פרי עץ הגן", מפרי עטה של ישיבת רמת גן. הציטוט לקוח מעמוד 339, כחלק ממאמר שעליו חתום ... ניחשתם נכון: צביקי הירש. לא פחות.
אני מניח שהרעיון ברור, כפי שהגדירו את זה חז"ל: כאצבע בפי הבור. הדימוי והמשל לא משמש כאן, כמו אצל הנביאים, להבהרה של טיעון אחר, אלא הוא הטיעון עצמו, וממילא הדרשן יכול להגיע לאשר ירצה, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג. פעם חוסר ההתייחסות הוא רע, פגם בזוגיות, פעם הוא טוב, אינדיקציה להתבגרות. לזה הם קוראים "למעלה מטעם ודעת", ובלשוננו "והיית משוגע". חייבים להודות כי מדי פעם שומעים מהאנשים האלו דברי תורה יפים ומאירים, אבל שמונים אחוז מהתפוקה, אני מעריך, היא פסיכולוגיזם חסר משמעות מן הסוג הלז.
מה שהיהודים הללו לא תופסים הוא שעל אף כוונותיהם הטובות והמחויבות המוחלטת שלהם להלכה, ברגע שזרקת את השכל ונדבקת ב"למעלה מטעם ודעת" אין שום אחריות יותר לגבי המקום אליו תגיע. הרב שג"ר כתב בספרו "כלים שבורים" כי "ההיסטוריה של הפרשנות" – התורנית – "תיתפס כמאבק מכונן ולא כגילויה של האמת המטפיסית" וכי ההלכה "שואבת את הצדקתה" מהיותה "פרקטיקה דתית וחברתית". כיצד נוכל לבא איפוא בטענות לתלמידו אהד אזרחי, שפרש מן הישיבה והפך למארגן אירועי זימה המוניים, כמובן באיצטלא של רוחניות וקדושה? אם האמת אינה אלא מאבק כח, במה נגרע כחו של אזרחי? מה רע בפרקטיקה הדתית-חברתית שלו? מי יוכל לומר שמעשיו הנלוזים של התלמיד אינם מתאימים עם תורותיו של הרב?
אם מישהו מדמה בנפשו ש"גלישות" מן הסוג הזה קשורות רק לאנשים ששנו ופרשו – טעות בידו. אנשי החסידות החדשה מסוגלים לאמץ את סטיותיהן הפרועות ביותר של כתות השבתאים והחסידים. הרב גדי בן זמרה, ראש האולפנא ה"חסידית" במעלה לבונה, חילק בשבת הורי שמיניות האחרונה דפי מקורות שבהם הציטוט הבא:
"חסיד הכוונה בלי גבול, ומתנגד זה הגבול ... הבלי גבול מתבטא גם בתפיסת עולם וגם במה שהוא מרשה לעצמו להאמין בו ... אתה מאמין שהרבי חי בגוף גשמי אחרי ג' בתמוז תשנ"ד? אם אין שום הגבלות לשכל שלך ולאופי שלך אין שום הגבלה אז אין שום סיבה לא לחשוב ככה. מה הבעיה? ... אם אתה חושב בשכל רציונלי ... אז אתה מתנגד."
ובכן, מה אם ארצה לנצל את חוסר המגבלות הנפלא הזה כדי להאמין בתחייתו של ישו, או להצטרף לאורגיות של אזרחי? אין שום מעצור.
לא לחינם העיר הגאון מוילנא על החסידים כי "...מלין לצד עילאה ימללו אלה אלוהיך ישראל כל עץ ואבן, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה ..." החסידות החדשה שאותה מוכרים לנו בנויה על אבדן השכל והחלפתו במלמולי מלין, ובלי קשר לכוונות הטובות של מייסדיה היא עלולה להגיע להילולות עבודה זרה וגילוי עריות. ראו הוזהרתם.
מלה אחרונה על נושא הצניעות. ר"צ הירש מלמדנו, (שוב דרך איזו התחכמות מילולית על "סוד-יסוד") כי בסיס ההתדבקות והעליה הרוחנית הוא השמירה על גדרי הצניעות, הקדושה והברית. כולנו מבינים על מה מדובר. בלי קשר לעניין ההלכתי, נוצר כאן בסיס לסחרור סוציולוגי בעייתי.
שימת הדגש החזק על ענייני ה"קדושה" הללו יוצרת רגשי אשמה מזעזעים אצל מתבגרים ובוגרים צעירים, שמצבם ההורמונלי אינו מקל כלל על קיום הדרישות המוצגות בפניהם. התרופה שמציע להם הרב שפירא היא נישואין מוקדמים, אבל הוא עצמו שולל כל דחיה בקיום מצוות פריה ורביה. התוצאה של מדיניות זו היא אברכונים בני עשרים ושלש עד עשרים וחמש המטופלים כבר בשלשה-ארבעה ילדים ויותר. במצב הזה של החיים יש צורך בכח רצון חזק (ולפעמים גם בגב כלכלי איתן) על מנת לצאת מן הישיבה ולהתחיל לעשות משהו שונה בחיים. אלו שחסרים את התכונות הללו נשארים וממשיכים בריטואל המלמולים והדקלומים של ספרי קבלה וחסידות גם לאחר הגיל המנטלי המתאים לתופעה הזו. בגיל עשרים ושש-שבע המלכודת כבר נסגרת בנקישה: לאברך אין יותר לאן ללכת, וברוב המקרים הוא ימצא את עצמו לכוד באיזו משרה תורנית-חינוכית ברמה נמוכה, שם, למרבית האבסורד, הוא הופך להיות מגייס של לקוחות חדשים למעגל. ומעין יצא מבית השם והשקה את נחל השוטים.
ברצוני להדגיש, לסיום, כי אין לי שום בעיה עם אמונות שהן "למעלה מטעם ודעת", עם "ברית" שהמחויבות לה איננה נמדדת בכל רגע ואיננה מוכפפת לשיקול הרציונאלי, וכיוצא בזה. אבל ישנה דרישה חד משמעית שצריך לדרוש ממי שמסתמך על נימוקים כאלו: ענווה. כל הכבוד לך שאלו אמיתות עמוקות ש"מדברות" אליך, אבל אינך יכול לבוא בפום ממלל רברבן ולהתנפל על מי שאינו מסכים עמך. הבסיס לויכוח בין אנשים צריך להיות טענות הבאות מכוח השכל, לא רטוריקה ריקה המייצגת את תחושות הבטן שלך.
אם חפץ הציבור הדתי-לאומי חיים, הוא צריך להבין שאי אפשר לסמוך על האנשים האלו בשום דבר. ברגע שויתרנו על השכל, אין יותר מעצורים. שומר מוחו ירחק, שומר נפשו – לא כל שכן.
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2009 16:19 |
|
| |
הנאה ראשונה היתה לי במקור הראשון, והיום נהנתי שנית יותר מהראשון.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2009 16:44 |
|
| |
שנרב, חריף עד מאוד. אבל ראוי להיאמר, בכל מקרה דומני שטירוף המערכות הזה אינו נחלת החסידים בלבד בימינו אנו. בכל מקרה דומני שנצרכת ההבחנה בין רשות היחיד ולרשות הרבים, יתכן מאוד שברשות היחיד של אדם או ישיבה מסוימת ברורה לגמרי הכוונה של "קודי" דיבור מסוימים , ראוי לו לאדם שידע שברשות הרבים אין הדבר כן, וממילא כדאי להיזהר בהם, הצרה היא שאצל הרוב אין דעת כלל להבחין בין הרשויות הנ"ל מבחינתם עולם המושגים שלהם מחייב את העולם כולו, ומי שלא אחת דינו אל מחוץ לגדר. ( ( גילוי נאות: להבנתי הביקורת כלפי חלק מפסקיו של הרב שרלו ויותר כמך כלפי פרסומם ברבים מוצדקת עד מאוד, ודברי נאמרו נאמרים על דעת כן .
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 15:19 |
|
| |
איש ציפור,
מסכים עמך, וזו כוונת הפסקה הלפני אחרונה במאמר. ילך כל אחד בדרכו הרוחנית ויעשה חיל, אבל לבא ולתקוף אחרים על בסיס זה נראה לי לא לעניין, ומי שהחליט להפטיר בתועבות ירושלים לוקח את הסיכון שיבדקו גם בתועבות אמו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 15:51 |
|
| |
כמה מחשבות שעברו בי בענין מאז שקראתי את הדברים (כך שהם לא יהיו תשובה ישירה רק לענינים הספיציפים שהועלו כאן) , 1. נראה לי שהמאמר קצת טעה בכך שלקח דוגמאות קיצוניות והפך אותם לעיקר, כי טיעונים מבית מדרשם של משיחיסטי חב"ד הם אמנם ראיה עד כמה אפשר להרחיק לכת, בתפיסה כזו, אבל היות ועד כה לא הוכח שהרב שפירא ושות' הגיעו לשם, ולטעמי לפחות לגבי הרב שפירא ברור שלא כך הוא,נראה לי שהכנסתו לאותה קטגוריה מזיקה לענין ובעצם מכניסה את הטיעון של הצד שלך למקום מצומצם במקום להרחיב אותו ולתת מקום גם לגישות אחרות , להתעמת עמו ולמצוא בו את מקומם. (הרי בסופו של דבר ביקורת שכלית היא דרך המיינסטרים היהודי לפחות מאז חתימת הגמרא) וחבל. 2. אני חושב שלא מאוד קשה למצוא מקומות אליהם הביקורת של הרב שפירא מתאימה בהחלט, מקומות בהם רוצים לשנות את הדת וההלכה, כאשר הטיעון המרכזי הוא "חילול השם" (כי בעיני החילונים זה נראה רע) רצון להידמות לשיח החילוני מערבי, והרקע ההלכתי דל אם בכלל קיים, שלא לדבר על מקומות בהם הרבנים כולל חז"ל ויסודות התורה שבע"פ נתפסים בראש ובראשונה כנציגי ה"ממסד הדתי" החשוך , ואח"כ אם בכלל כנציגי דבר השם והתורה בעולם. לי נשמע די טבעי גם אם לא הכי חכם לומר את זה בקול ובאופן נחרץ כ"כ , לראות בתופעה הזו סוג של ניאו-רפורמה, ולכן די מוזר לי שהעמדת את דבריו כאילו הם מופנים בראש ובראשונה כלפי המיינסטרים הדתי שאצלו "טלית ותפילין, שופר ומזוזה, גיד הנשה וסוכה" הם מייצגי הדת, ולא כלפי אלו שהזכרתי למעלה. 3. בנוגע להערתך מהיום , אני חושב שבסופו של דבר אנחנו כן חיים בחברה אחת, ובעיני טוב שכך, כן כדאי שיהיה "רשות רבים" בו אפשר לדון בנושאים, וגם להשמיע ביקורת, ולא רק ללכת כל אחד בדרכו הרוחנית בלי קשר לשאר העולם, ולכן בהחלט חשוב בעיני שהדרך לבאר נושאים כאלו, כולל ביקורת ותכחה הדדית תיעשה , באופן שיאפשר המשך שיח ובירור עמדות, ופחות מתוך התבצרות והתגוננות , באשר בסופו של דבר, לענ"ד רק המאחד על המפריד בתוך הציבור שמקבל עליו עול תורה ומצוות. (למעט קבוצות קיקיוניות שמוציאות את עצמן מן הכלל בגלל כל מיני אידאולוגיות ו"השקופעס") 4. האם אנחנו מכירים מאתר אחר ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 16:22 |
|
| |
לפני מספר ימים פגשתי את פרופ' שפרבר ואמרתי לו ששמחתי לראות שהוא והרב שפירא ישבו בשולחן אחד.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 17:37 |
|
| |
איש ציפור:
1. סליחה אבל גם טיעוני הריפורמה הם בדיוק מאותו סוג. מה שכתבתי הוא שיש אצל החסידים האלו קטע של דרשנות חסרת אחריות שאפשר להגיע מכחה מכל מקום לכל מקום, ואני חושב שתפסתי את היהודי בסתירה מפורשת כאשר הוא דורש אותה תופעה (אי פניה אל ה') פעם לשבח ופעם לגנאי. ברגע שכך עשית הותרה הרצועה והשאלה לאן תגיע בסוף היא סוציולוגית גרידא, ואז הוספתי להדגים את מרחב האפשרויות.
2. שוב, השאלה היא מהי הביקורת של הרב שפירא. הוא חזר ואמר שאין לו טענות על היראת שמיים של האנשים שהוא הגדיר אותם כרפורמים, אז למה הפסקים שלהם יותר ראויים לתקיפה מפסקים בעניין קופסאות שימורים בשבת שלא מוצאים חן בעיניו? ההסבר היחיד שהוא מספק הוא שלא בוערת בהם מספיק אש קודש, וזה בעיני לא לעניין. כל זמן שהבנתי את הביקורת שלו כתרבותית כפי שכתבתי לעיל באשכול, או אילו היה מסביר בעצמו את נושא המלחמה בה פתח באופן אחר, לא היו לי תלונות או למצער הייתי מנסח את הביקורת שלי בצורה שונה לגמרי. מה שאני הסקתי מדבריו הוא שבסופו של יום מי שלא מפתח איזו התלהבות חסידית לפי הקריטריונים שלו הוא כבר לא מאן דאמר. זה לא מקובל.
3. לא יודע, אני לא מספיק מצוי בחברת היהודים הללו כדי לדעת מי מדבר או לא מדבר עם מי. הרב שפירא ותלמידו ר"צ הירש הציגו שלילה גורפת של מי שלא הולך בשיטתם, וסימנך הוא יציאתו של ר"צ הירש נגד הרב נבון וספרו על ההלכה. זה לא יכול להיות קשור לאותן בעיות שאתה ואחרים מוצאים בפסקי הרב שרלו או במדיניות הציבורית שלו, אלא פשוט נסיון לפסול את יהדות ההלכה המקובלת כלא מספיק רוחנית.
4. לא שידוע לי. אני כותב פה בשמי ואיני זוכר שכתבתי במקומות אחרים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 17:48 |
|
| |
1. דרשנות שנדרשת לכמה פנים ואף כאלו הפוכות, אינה בהכרח אסורה כל עוד לא נגזרים ממנה הלכות והתנהגות מחייבת (ראה למשל את רש"י על "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"), ובמיוחד כל עוד מודעים 2. אוקיי חבל שהוא לא כאן ויכול לענות, אם ההבנה שלך בדבריו היא הנכונה , הרי שאני מושך את תלונתי כלפיך ואף מצטרף לדברים שלך בענין הזה. אם יש כאן איזה תלמיד שלו, אשמח אם יפנה כלפיו את השאלה, ע"מ שנוכל לדעת בבירור למה התכווין. 3. לא ראיתי את דבריו אלו (או בכלל, אני לא מנוי על מקור ראשון) , אבל בהנחה שכך הם, זה בהחלט מחזקים את טענותיך הנ"ל. 4. אוקיי אם אינך כותב במקומות אחרים, כנראה שאני שוב טועה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2009 03:12 |
|
| |
תגובה לנדב שנרב
שנרב גורף לקלחת את החרד"ל מימין ואת הרב שג"ר ור' אהד אזרחי משמאל ובכך יוצר משמש אחד גדול. יש פה ערבוב תחומים ומושגים, עליונים למטה ותחתונים למעלה ממש שתי וערב ושעטנז נוסח פוסט-מודרני שידידנו שנרב כה מתעב. במה דברים אמורים?
נקודת הדמיון וההשקה ששנרב מוצא בין חרד"ל נוסח יהושע שפירא לשג"ר ולאנרכיסט רוחני ניו-אייג'י כאזרחי הוא הקשרם הביוגראפי והתעסקותם העיונית בהקשר של החסידות המתחדשת בכלל ובפרט ביחס למושג "למעלה מטעם ודעת" שמקבלת אצלם לטענתו מימוש פרקטי ומעשי.
הפרשנות השנרבית למושג זה היא השוואתו לתפיסות פוסט מודרניסטיות שמדברות על נרטיבים ועל כינון אמיתות יחסיות ולא על אמת אובייקטיבית, כמו כן הוא מזהה במושג זה התנערות מכל חשיבה שכלית-רציונאלית. אולם כאן שנרב משלב שלוש תפיסות שונות לאחת ובכך טועה ומפספס את השוני הרדיקלי בין תפיסה לתפיסה.
חרד"ל נוסח ישיבת רמת גן
הלמעלה מטו"ד החב"די משמש אצל החרד"ל מרמת גן בסופו של חשבון לחשק ולמנף מחדש את המסגרת הדתית: הן זו ההלכתית וממילא את החברתית המסורתית של ישראל סבא לשיטתו. האמון מוחזר למסורת בשם כריתת ברית והכרעה לא רציונאלית שהיא הניסיון לתת אמון במה שהם מכנים הפלא של האמת האלוהית שיש במסורת האורתודוקסית. וכאן צריך לדייק החרד"ל הנ"ל לא טוען שאין יכולת לגעת באמת האובייקטיבית ולברר מהו טוב ומהו רע. הוא טוען שאיבדנו יכולת בירור זו במישור הנפשי. משום כך התיקון הוא במישור הנפשי ומכאן הדוגמא לזוגיות. בסופו של חשבון קשר זוגי ואהבה לא יחזיקו מעמד על בסיס רציונאלי בלבד לשיטתם מכיוון שהרציונל איבד את היכולת הנפשית לשפוט שיפוט של אמת. כאן יש חיבור מחודש בין הליטאיות לחסידות. מושג "הנגיעה" הנוברדאקי מחלחל לתוך מושג האמת ומאפיל עליה עד עיוותה ממש שלהרציונאליות. החיבור מחדש לאמת יושג ע"י דילוג ממה שעד כה הוכר כדרך אליה, קרי הרציונאליות, וזה אכן מהלך שמעבר לטעם ודעת. יש להדגיש לא מדובר בפוסט מודרניזם, יש היררכיה ברורה של אמת,טוב ורע. כאן אכן חוזרים מחדש להכרעה טרום-מודרנית וטרום רציונאלית. הכרעה שנובעת מאמונה במסורת אבות ובברית זוגיות ומכאן מטאפורת הזוגיות.
כאן החרד"ל מביא לתפנית מעניינת את התהליך שהחל הרצי"ה קוק שהבליט את המימד הליטאי על פני החסידי במשנת הראי"ה. כאן מדובר לא על העדפה של מימד זה או אחר אצל הראי"ה, אלא על שילוב תפישות ליטאיות(של הכתמת האמת ע"י "הנגיעות" וחוסר האפשרות לגשת אליה בכלים המסורתיים של החקירה הרציונאלית) ותפישות חסידיות(הכרעה מעבר לטו"ד) בהקשר תרבותי מסוים בארץ ובעולם.
הרב שג"ר
הלמעלה מטו"ד השג"רי לא מתנער מהרציונאליות. הוא מרכך אותה ומאפשר רוחניות משוחררת מאובססיית הרציונאליות המודרנית הדתית(שאת דוגמתה ניתן למצוא בספר "שתי עגלות וכדור פורח" של הרב ד"ר מיכאל אברהם חברו של שנרב). הוא מכיר בכך כי האמת היא נרטיבית ויחסית. היא כינון עצמי שמתחדש בכל פעם מהכרעת חבריה. עובדה אחרונה זו שנרב לא יוכל להפריך. אדם מכריע לנטוש אורח חיים מסוים או לקבל עליו אחר ובכך מכונן את זהותו. אולם ההכרה במוגבלות האמת וכינונה רק מובילות לאפשרות של בחירה, שנובעת ממקום של אהבה או למצער העדפה ונוחות. לא ניתן לכונן מסורת על מיתוס של אמת רציונאלית. זוהי אם ניתן לנסח כך ה'אמת' שמתגלה לנו בשבר המודרני שאנו מצויים בו.
עמדה זו לא משוחררת מקשיים ומסתירות פנימיות, אולם מה בכך? לא ראינו שהרציונאליות נוסח שנרב חיזקה את אפשרות קיום המסורת. אולם היתרון בה הוא ההתמקדות באדם על כל מכלול עולמו ולא רק בשכלו וניתוקו מכל הקשר סובייקטיבי ורגשי.
אהד אזרחי
המדובר באדם עצמאי שעוד לפני שבא לרב שג"ר היה תלמיד של הרב גינזבורג. ומה בכך כי פרש מדרכו? הרי זה בדיוק עצם העניין, ההכרעות מתקבלות בלי קשר לנתינת אמון מוחלט ביכולת להגיע לאמת ע"י רציונאליות או להיפך. אדם מחליט וחי במסגרת המאפשרת לו מרווח נפשי. אזרחי הוא אנרכיסט רוחני בכך שהוא לא מקבל שום אמת כחיצונית וככפויה עליו ע"י תרבות או דת. הוא משתמש בשפה ובעולם המושגים היהודי כי זוהי תרבותו. ההלכה היא עצה טובה בשבילו ובכך הוא מעין ניאו-מסורתי(אמירה תמוהה שטעונה בירור ובכך עיינו בספר "שפה לנאמנים" של פרופסור בוזגלו).
אני לא מבין מה כ"כ מפריע לשנרב עניין האורגיות שהיו או לא היו (האם מדובר בסיפורי אלף לילה ולילה בפנטזיות של רציונאליסט מודרני-דתי?). העניין הרב שזה מעלה אצלו מעורר גיחוך, ילך נא כבודו למחוזות הרווקים הדתיים והדתיות. אומנם לא יצפה באורגיות, אולם ימצא גם ימצא חיי אישות ומגורים משותפים וכדומה. אף אחד מהם לא מסתייע בחרד"ל או בשג"ר למטרותיו. גם לא ידוע לי על נהירה ניאו-שבתאית של צעירנו אחר הנביא האזרחי.
גישה רביעית לשילוש הקדוש?
מה שכן בולט הוא הגישה הרביעית של נדב שנרב. על גישה זו לא נרחיב שהרי תגובתו בוא תבוא. רק נאמר שהקנאות והאובססיה הלא-רציונאלית שלו לאמת הרציונאלית כמו גם דאגתו לפוריטניות ולטהרנות של בנות ובני ישראל מעוררת סימני שאלה לא קטנים. בשם מה או מי הוא מדבר? הרי את דגל הרציונאליות יכולים לשאת גם מי שמעודדים אורגיות המוניות, וחברה ליבראלית מתירנית.
לסיכום מה שניסינו לעשות הוא להתיר את קשר הגורדי ששנרב מנסה לקשר בו פעם אחר פעם אנשים וגישות שונות ולהצביע על חולשותיו ומגמותיו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2009 05:24 |
|
| |
מאיר
היא הנותנת
(בטובך, כתוב לעתיד בפונט סטנדרטי)
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 16/10/2009 5:25:02
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2009 22:21 |
|
| |
מאיר, הבעיה העיקרית היא שה"מעל טעם ודעת" הוא בדר"כ לא מעל אלא ללא טעם ודעת, כאן מתחילה ונגמרת הבעיה לענ"ד, כי בעוד תפיסה שהיא מעל טעם ודעת , נותנת מקום וחשיבות לדעת, אך יודעת שיש גם את מה שעליה, תפיסה שהיא ללא טעם ודעת (גם אם היא משתמשת בטעות בטרמינולגיה "מעל" ) היא גם נעדרת חוש ביקורת, שלא לדבר על יכולת להודות על האמת וכד', (שהרי אין כל אמת מידה לאמת וכד') ומכאן הדרך לתופעות כמו אוהד אזרחי קצרה.
(גילוי נאות, עד כמה שאני מכיר, ברי לי שלרב שפירא ולרב שג"ר יש רקע עמוק בתורה ה"רגילה" שבה הרבה נמדד על פי חכמה ודעת, הבעיה מתחילה בעיקר אצל תלמידים שמסיבות כאלו ואחרות מגיעים עם התפיסה המחשבתית הלא תמיד מבוררת כל צרכה , למחוזות בעייתים, או בלשון חכמים "מקום מים הרעים" מה שאומר שכדאי להיזהר יותר עם תפיסות מחשבתיות מרחיקות לכת, במיוחד אם לא מעגנים אותם בעולם הלמדנות וההלכה ה"סטנדרטים" כדבעי )
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2009 12:01 |
|
| |
אישציפור
איני מכיר את מחשבת הרב שג"ר, אבל לגבי הניאו-חסידיזם
של המגזר הדתי-לאומי, על כל ישיבותיה, בחוריה, אברכיה, ורבניה, קורא אני
על דרך הדרש את דברי הרמב"ם בהל' עדות פ"ט:
הפתיים ביותר שאינן מכירין דברים הסותרין זה את זה,
ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלין והנחפזין
בדעתם, והמשתגעים בדעתן ביותר -- הרי כל אלו בכלל השוטים.
הובא
באשכול על ראש ישיבת תורת החיים על בקיאותו במחשבת ישראל ועל המאמצים
שהשקיע ללמוד מחוגים שונים. שמעתי מחבר הלומד בישיבתו, שהוא המליץ ללמוד
את הספר "איש ההלכה" של הרב סולובייצ'יק, מהטעם שהוא מבאר רעיונות יסוד
ב...חסידות!
הבנת? הרב הנ"ל פוגש את האנטיתזה של החסידות
והמיסטיקה, הקיטוב המוחלט להשקפת עולמו, ואינו מבחין בכך! ועוד מדובר באחד
שנחשב לבקיא בדברים אלו!
סוף דבר, שהאנשים האלה - מהרבים
שראיתי טרם מצאתי יוצא מן הכלל (כאמור, איני מתייחס לרב שג"ר ותלמידיו,
מחוסר היכרות) - אינם רואים כל ערך בעקביות ובקוהרנטיות, ואין להקשות
עליהם מדברי עצמם, קל וחומר שלא מדברי אחרים.
אז כיצד בכל זאת
אפשר לנהל איתם שיחה? פשוט אי אפשר. אי אפשר לנהל שיחה אינטלגנטית עם
אנשים שבישיבתם ובקימתם מהרהים ב'עולמות עליונים', אנשים שנמשכים לפנטזיות שמימיות ילדותיות ללא כל חוש ביקורתי. ההצעה שלי להתמודדות עם
הניאו-חסידיזם היא ללגלג עליו בכל הזדמנות, בצנעה ובפומבי, להרחיק אותו
מהקונצנזוס בכל דרך אפשרית. שלא יהיה יותר אופנתי
לחגור גרטל ללא מנהג אבות, להתנועע בהיסטריה בתפילה, לקמט את המצח בעוצמה
באמירת ברכות הנהנין, וכמובן - לפתח תיאוריות קונספירציה על עולם המדע.
החותם בכאב רב מנסיון רב.
מקסוול.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2009 15:16 |
|
| |
מקסוול
גם אם אתה לא מסכים לטרנד, לגלוג לא יועיל, הוא עמוק מדי ועונה על צרכים שלענ"ד יש בהם מן האמת.
גילוי נאות יש לי קרוב משפחה באחת מהישיבות הנ"ל ולמרות שאני קרוב אני מוכל להעיד על רצינותו ולמדנותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2009 18:43 |
|
| |
גם לי קרוב משפחה, ויותר ממניין חברים (התרשמתי שאני צעיר ממך בצורה משמעותית), שנתפסו ברשת הזו, ולכן אני כל כך כואב את הנושא, במיוחד בקשר לישיבה שהזכרתי למעלה. לא כתבתי מאית ממה שיש לי בלב.
לא תמצא בדבריי שפקפקתי ברצינות [מה זה?] בלימוד של החוג הזה. אוסיף, שאיני מפקפק ברצינות שבצומות, בגלגולי השלג, ובקמעות של חוגים אחרים, הא כדאיתא והא כדאיתא.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2009 23:43 |
|
| |
אני מאמין שצריך להפריד כאן בין כמה נושאים:
1. הנושא הראשוני של האשכול, ומה שהיה נראה כתוכן ביקורתו של הרב שפירא, קרי דתי לאומי "סטנדרטי" מול מה שמכונה חרד"ל.
2. השאלה כפי שאני מבין אותה היום, כלומר החסידות החדשה וכוונותיה או יומרותיה. אני מתקשה לראות רבני חרד"ל כמו הרב דב ליאור או הרב מלמד "חותמים" על הצהרות מן הסוג שציטטתי, כמו לדוגמה האמונה בחייו של הרבי - אלו מאפיינים של החסידות ולא של החרד"ל באופן כללי.
3. ביקורת ספציפית על רב או על ישיבה מסוימת - כפי שנראה שיש למקסוול כלפי הרב טל וישיבתו. צריך להבין אם הביקורת הזו היא אכן ענף של בעיה כללית.
אגב, מאמרי המקורי הסתיים בפסקה
"אם חפץ הציבור הדתי-לאומי חיים, הוא צריך להבין שאי אפשר לסמוך על האנשים האלו בשום דבר, גם לא בענייני ארץ ישראל (וראו היכן נמצאים היום, פיסית ואידאולוגית, הרב טל וישיבתו). ברגע שויתרנו על השכל, אין יותר מעצורים. שומר מוחו ירחק, שומר נפשו – לא כל שכן." אבל את המלים המודגשות הציעה אשתי למחוק כדי שלא לערבב יותר מדי נושאים.
|
|
|
|
|
