הרב שפירא: צמחת אצלנו תנועה רפורמית-חרד'ל מול דת'ל

בעקבות השפעת התרבות האירופית, אסר רבינו גרשום על נשיאת שתי נשים. יהיו כאלה שיטענו שכבר במקרא עצמו, כל הזוגות הפוליגאמיים "חיים על העוקם", ולכן אוסיף דוגמה נוספת, סוגיית לימוד תורה לנשים, שנאסר על ידי השו"ע: "צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה" (יו"ד, רמ"ו, ו'), ואפילו "תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה" (שם). בימינו, בעקבות השפעת הפמיניזם המערבי, נערות אורתודוכסיות זוכות בחידון התנ"ך העולמי והדבר נתפס בציבור כמהלך חיובי.

האורתודוכסיה השמרנית עושה הונאה עצמית כשהיא מציגה את עצמה כאילו היא איננה מושפעת מערכים ליברליים-מערביים, ודוגמה לכך ניתן לראות על ידי הצגת גלגוליו של דין הצלת גוי בשבת. בראשית המאה העשרים קרא המשנה ברורה תיגר על אותם "הרופאים בזמננו אפ'[ילו] היותר כשרים" שמחללים שבת ו"נוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים ומזלות, [...] מחללי שבת גמורים הם במזיד ה' ישמרנו" (או"ח סימן ש"ל סעיף ס' ס"ק ח), ואילו משנות החמישים של המאה העשרים המוסר ה"ליברלי" שהתפרץ מלמטה על ידי רופאים דתיים השפיעה גם על הפוסקים והם מצאו לכך היתר (ר' משה פינשטיין, אגרות משה, אורח חיים, חלק ד', סימן ע"ט). כלפי חוץ מסתמך הרב פיינשטיין על עקרון "איבה", אולם המניע הפנימי בכל התהליך הוא השפעתם של ערכים ההומניסטיים-ליברליים על הפסיקה האורתודוכסית.

הרטוריקה של העמדת ערכי היהדות אל מול "התרבות הגויית" שאנו שומעים מבית המדרש של "מרכז הרב" חושבת לתומה שהיהדות חיה ב"אקס-טריטוריה" ומתכחשת להשפעות ההומניזם הליברלי עליה מתוך תחושת עליונות מזויפת.

ב) הנחת היסוד השניה היא שאין לראות ביהדות ההלכתית נציגה בלעדית של היהדות. תפיסת המיניות שיש ביהדות ההלכתית היא רק אחת מכמה יהדויות רב-גוניות שהתקיימו במשך ההיסטוריה. שיר השירים (לפני שהפך למשל) מספר על אהבה ארוטית חושנית של טרום נישואין. גם בתוך מחשבת חז"ל עצמה התרוצצו נרטיבים שונים. לדוגמה: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר 'מה רבו מעשיך ה' " (עבודה זרה, דף כ' ע"א). באו נדמיין לעצמנו מה היה קורא אילו רב אורתודוכסי בימינו היה מתבטא בצורה כזאת. על דוד ושלמה מסופר שהיו אצלם בארמון "שָׁרִים וְשָׁרוֹת" (שמואל ב', י"ט, ל"ו, קהלת ב', ח'), והדואט הראשון בהיסטוריה של עם ישראל נעשה על ידי דבורה הנביאה וברק. הוויית חיים כזאת המתוארת בספר שופטים, של מנהיגה רוחנית-דתית של העם, שרה יחד עם הרמטכ"ל, לא ניתן בימינו אפילו לדמיין שיקרה, בתוך עולם אורתודוכסי שאפילו בחינה סטנדרטית לרבנות סגורה בפני נשים (הניסיון שהיה לאחרונה, של הרב אבי וייס בארה"ב לסמוך אישה לרבנות, נפל עקב האיום עליו לבטל את כל ההסמכות לרבנות שהוא נותן). בעניין זה, קרובות התנועות הלא-אורתודוכסיות אל אותה הוויית חיים המתוארת בספר שופטים יותר מאשר העולם האורתודוכסי של ימינו.

אין אני נכנע ל"אתוס החרדי של עולם ההלכה" כדברי הרב ביגמן, אלא אני מודע למרחב התמרון הצר שיש לו. מכיוון שאני מודע לכך שרבים אינם ילכו בדרך שהצעתי, אני רואה במה שהוא מציע מגמה חיובית. יש לזכור שהעולם ההלכתי של חז"ל שדרש פסוקים והתקין פרוזבול הוא עולם הלכתי שהיה ואיננו, וכל הדיבורים על חזרתו הם סוג של בריחה.

ד) פרופ' דב לנדאו כתב בביקורתו על מאמרי שביהדות רק "הזרם השמרני המרכזי" שורד, ואילו בבית מדרש רפורמי או קונסרבטיבי הם יראו את עצמם כהמשך של החדשנות של חז"ל, בעוד שאת הצדוקים שכפרו בתורה שבעל-פה ונעלמו מעל בימת ההיסטוריה הם יזהו עם השמרנות של האורתודוכסיה, ויסיקו מכך שמי ששורד זה מי שיודע לתמרן בין ישן לחדש. מה שברור הוא שבימינו, כל יכולת הקיום של החברה החרדית בארץ והאפשרות שלה לשרוד ואף להתעצם, נשען על הקיום היהודי-המודרני (ולא להפך).

ה) עתה אעבור לטיעון המרכזי המוצדק, שמזכיר הן הרב ביגמן והן פרופ' דב לנדאו. הצעתי מביאה לאובדן מרכיב מרכזי בתרבות היהודית ובארון הספרים היהודי – המערכת ההלכתית. בעניין זה גם אני חש במחיר הכבד ובנוגע לעניין זה אומר שני דברים: 1) המטען ההלכתי לא יאבד מהעם היהודי מכיוון שחלק מהקבוצות בעם היהודי ימשיכו לפעול לפי קודים הלכתיים. 2) כבר עמד על כך רנ"ק, שהיהדות חיה בכמה מחזורי חיים. כל תקופה נסמכת על קודמתה מצד אחד ובעלת מאפיינים חדשים מצד אחר. לא הרי הנבואה של בית ראשון כעולם לימוד התורה של סוף בית שני, ולא הרי הלכות קודשים וטהרות שבבית שני כקיום היהודי בגלות, שבו נעלם שליש מששה סדרי משנה. גם עתה, התחלנו פרק חדש בתולדות העם היהודי שנשען על הישן ובונה מתוכו הוויית חיים חדשה. ביאליק, במאמרו "הספר העברי" (כל כתביו, ת"א תשי"ח, עמ' קצ"ד – ר"א) כותב על כך שישנו "חומר ספרותי ישן, שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח" ומתוכו צריך ללקט "את כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור" ועל ידי כך (בצורה דיאלקטית-הגליאנית) "התמצית המעולה של הישן [...] נעשית קרקע לגידולים חדשים. [...] מעתה שמירתם של הנכסים המתים נמסרת לבעלי ה'גניזות' והארכיונים – והעם נקי".

ו) מכיוון שרבים וטובים אינם מוכנים למהלך רדיקאלי כמו זה שהצעתי, אני רוצה לסיים בדגם נוסף, דגם ביניים ביני ובין הרב ביגמן. בדגם זה האדם מחויב להלכה באופן עקרוני, חוץ ממקרים חריגים יוצאי דופן שבהן הוא חושב שהלכה מסוימת צריכה תיקון או ביטול, ומכיוון שהמערכת הרבנית אינה עושה זאת, הדברים צריכים לבוא מלמטה.

הרמב"ם במורה נבוכים (ג', מ"א) תופס את הוראת השעה כאחד המנגנונים הבאים להתאים אתה התורה לכל תקופה. בעקבות תפיסה זאת כותב הרב קוק שכשאין נבואה לפעמים התיקון מגיע מלמטה, מהעם (פסקה זאת, בעלת חומר נפץ, רוככה כשהודפס ערפילי טוהר בשנת תשמ"ג):

לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה ארוכת זמן, שמדאבת את הלב מצד חיצוניותה, ומשמחת אותו מצד פנימיותה" (שמונה קבצים, ב', ל').

הבקשה של הרב ביגמן לאדם הפשוט לשבת ולחכות ל"דור רבנים חדש", יותר משהיא משנה מציאות היא משתקת אותה. גאולת העם וחזרתו לארצו, לא הגיע מאנשים שחיכו אלא מאנשים שפעלו ופרצו את מה שמקובל בזמנם. כך גם במישור ההלכה. על האדם הפשוט לפעול מלמטה, בלי לחכות לניסים מלמעלה.

[email protected]