הרב שפירא: צמחת אצלנו תנועה רפורמית-חרד'ל מול דת'ל

ירוחם
נמק, פרט הדגם.
אפילו בהר עציון נראה לי שחלק מהר"מים הצעירים עוים על הגדרת החרד"ל.

בעל
יש עוד ישיבות -כפר הרוא"ה נתניה ועוד כמה צפונית להן שאותן אני מכיר. ויש כמה רמים שאני מכיר למרות שהם נראים כמו חרדל"ים, הם לא.

ירוחם
אם כן נתקדם שלב נוסף
מעבר לאינטואיציה, איך אתה מאפיין את החרד"לים מול הד"לים?

בעל

יש הרבה מאד הבדלים, אציין -אחד עיקריומאפיין, אצל החרדים יש ציות עיור לדברי  הרב הרבי וכ'

חסיד גור שלא ישמע לרבי, אחת דינו להיות מגורש מבית המדרש מק,ק, וכך אצל כל עדות החסידים,
כל ליטאי שימרה את פיו או ידבר כנגד הרב אליישיב או הרב קנייבסקי וכ', יורחק מהקהילה.

החרד"ל אמצו  את השיטה והדרך, הם הולכים עיור ובציתנות אחר הרב התורן המוכר, עדיין לא חלילה כמו החרדים, אבל תן להם כמה ימים וגם זה יסתדר.

הד"ל לעומת זאת הוא יכול לצאת כנגד רב הקהילה או הזרם, ומקומו וכבודו בקהילה לא יפגעו.

יש עוד רבים רבים כמעט כמו רבנים.

לעניות דעתי מה שאנו רואים כאן קשור לבעיתיות הבסיסית של משנת הרב קוק, או לפחות של "מכירתה" לציבור הרחב, כפי שכבר דוסקס כאן בכמה אשכולות.

רקע: בשנת 1876 אישר הרייכסטג הגרמני תיקון לחוק, ולפיו יכול יהודי אורתודוכסי "לצאת" ממסגרת הקהילה הכללית לטובת קהילה אורתודוכסית נפרדת. חוק זה היה תוצאה של מאבק רב שנים שניהלה קהילתו של הרב הירש בפרנקפורט, מפני שקודם לכן הם היו חייבים להיות חלק מן הקהילה היהודית הכללית  [כלומר לשלם לה מסים] קהילה זו נשלטה בידי הריפורמים וקיפחה אותם באישור תקציבים לצרכים כמו שחיטה או מקוה.

כשעבר החוק באו הריפורמים מן הקהילה הכללית בהצעה ולפיה ינתן איזה שהוא "סל תקציבי" סגור לאורתודוכסים, העיקר שישארו בתוך הקהילה. רש"ר הירש סירב בתוקף. הוא עמד על כך שיהודי כשר אסור לו להיות חבר בקהילה אחת עם מרשיעי ברית, ולכן פסק שכל אחד מבני קהילתו חייב לפרוש מן הקהילה הכללית. הוא ראה בכך חיוב הלכתי גמור ולא סתם מהלך פוליטי.

לעומתו פסק הרב במברגר, רבה של וירצבורג, לשואלים מקהילת פרנקפורט שהם רשאים שלא לפרוש מן הקהילה הכללית אם היא מציעה שותפות הגונה. הדבר הזה גרם למחלוקת גדולה בקהילת פרנקפורט, שבסיומה התקימו מאז ועד השואה שתי קהילות אורתודוכסיות במקום: זו של הרב הירש ואחריו הרב ברויאר, וזו של ה"אורתודוכסים הקהילתיים"

הויכוח הזה היה בסיס לפולמוסים דומים שפילגו את יהדות הונגריה ולאחר מכן לתעמולה של אגודת ישראל למען "יציאה" מ"כנסת ישראל" שהוקמה לפי פקודת הקהילות המנדטורית בשנות העשרים. בכל המקרים הללו נטען כי אין אפשרות לשתף פעולה עם רשעים ואסור להיות עמםבאותו ארגון.

הרב קוק נודע כמבקר חריף של רש"ר הירש וכתומך גדול בפסקי הרב במברגר. הוא חיווה דעתו לא פעם על "היצירה הפרנפורטאית" הפלגנית במלים בוטות. זה היה הבסיס האלמנטרי לנכונות שלו ללכת לשותפות עם הפעילים הציוניים והחלוצים שהוא ידע יפה מאד שאינם שומרי מצוות כלל.

כעת, ברור שגישה כזו, שנגזרת מתוך ההגות המיסטית על הטוב הכולל וחוסר הסתירה במציאות, מחייבת כמות ידועה של יכולת לבלוע צפרדעים. ואני לא מדבר כאן על הסכמה: כל מי שיקרא את אגרות הראי"ה יראה את הרב קוק מנהל מלחמת מאסף נואשת נגד חילול שבת כאן ואכילת טרף שם וכדומה. אבל בסופו של יום הרב קוק (והרב צבי יהודה אחריו) היו מסוגלים להזדהות מכל הלב עם המפעל הציוני בכללו, ולשתף פעולה מתוך חיבה עם אוכלי השפנים ובועלי הנדות. זה אינו מצב פשוט מבחינה נפשית, וכפי שאמרתי הוא מעוגן בתפיסה מיסטית עמוקה לגבי ההרמוניה הנסתרת במציאות, תפיסה אותה ניסיתי לנתח פעם באשכול אחר ("נסיון למבוא לתורת הרב קוק). 

כבר באותו אשכול העיר אחד המשתתפים שזה בעצם אומר שמשנת הרב קוק היא לא דרך לרבים. לכמה אנשים יש את העומק המיסטי ואת הפסיכולוגיה המתאימה להסתכלות כזו? מה שאנו רואים היום הוא בדיוק את התוצאות המרות של התהליך. לאחר כל השיעורים ב"אורות הקודש" מתברר שהרב שפירא לא יכול לשתף  פעולה פוליטית עם .... הריפורמים? גוזרי הפאות של בן גוריון? לא. הוא לא מסוגל לשבת באותה מפלגה עם זבולון אורלב, הרב שרלו, ואנשים אחרים שהוא עצמו מעיד שחלקם יראי ה' מרבים ומקפידים במצוות! 

באותה מידה אנו רואים את ר' צבי טאו מישיבת הר המור שאינו מוכן להצביע לאיחוד הלאומי (!) מפני שיושב בו סמל הטומאה רחמנא ליצלן, הרב בני אלון. ומה עשה הרב אלון? שרף את התורה והעמיד צלם בהיכל? חלילה. פשעו הוא שהוא מקבל תרומות מנוצרים אבנגליסטים.   

ברור שלכל אחד מהם יהיו ק"נ תירוצים לבאר מדוע הריפורמים בפרנקפורט והקיבוצניקים בעין חרוד כן ואורלב ובני אלון לא, אבל באותה מידה ברור לכל מי שמסתכל מהצד שזה סתם עניין של הטיפוס האנושי. יש (מעט מאד) אנשים שבאמת יכולים לחיות באופן שמתאים למשנת הרב קוק, אבל לרובם פשוט אין את הפסיכולוגיה המתאימה. גם ראשי ישיבות ששיננו עשרות שנים את אורות התשובה ומאמר הדור, כשהם באים לידי נסיון במשהו שכואב להם באמת, מיד הם מתנהגים כמו אותו חתול מהסיפור על רבי יהונתן אייבשיץ שאולף להיות מלצר, וברגע שראה עכבר זרק את המגש על האורחים והתחיל לרדוף אחריו. ותו לא מידי.

נראה לי, ואפשר שאני טועה, שהיה זה הרב קוק שהצביע על כך שלא כל אחד מותאם להסתכלות כזו.
למשל, אורות הקודש, הטוב הכללי א. ("וכל זמן שישנה עדיין הכרה שיש טוב ורע, אין האדם צריך להתקשר במזגו עם תכונה זו, לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע")
 כמו"כ השימוש בביטוי 'גיבורי כוח' בפסקה 'נשמות של עולם התהו' באורות, שהסבר עליו נמצא, למשל, באורות הקודש, חכמת הקודש הפועלת י. כלומר, הסתכלות כזו מופיעה רק במדרגה רוחנית מסויימת.

מחפש, אתה יודע איך זה. כשלומדים על "הצדיקים הטהורים" אנשים מבינים שזה מסר אליהם, ואף אחד לא אומר לעצמו שהוא לא צדיק טהור ושהכיוון הזה יזיק לו.

מה שיותר מחודש לאור דבריך, נדב, הוא שהרב קוק בראייתו התמה גם סבר שיוכל להעמיד קבוצה של תלמידים ותלמידי תלמידים שתהיה להם המוכנות הנפשית לקבל את שיטתו, שהרי הוא פעל להנחלת משנתו לדורות ולקבוצות.

שנרב
איך הרב קוק יכל לתמוך בפסקי הרב במברגר, הלא הרב במברגר טען שאין חובה לפרוש אבל מותר לפרוש ואילו הרב קוק טען שאסור לפרוש.
ומדוע לא הזכרת את הפרישה של הרב טוא ממרכז הרב?

ואוסיף עוד
קיי"ל במינה חריב בה, שלא במינה לא חריב בה.

נדב מה שאתה מציג זה את ההשלכות ולא את הבעיה.

עצם העניין הוא ,שמסורתית, המזרוחניקיות לא כללה רק שילוב של תורה ועבודה אלא גם ,בסאב טקסט, את ההחלטה שאת השולחן ערוך "לא לוקחים לריאות".
המזרוחניקים עד לפני דור וחצי שמרו את ההלכה בצורה סלקטיבית בריש גלי.לא היו להם תיאולוגים מסודרים, אבל ההגיון הישר שיחק תפקיד מרכזי ופשוט.הם לא נדרשו לתילי תילים של פלפולים על ביטול תורה כששלחו אותנו לישיבות תיכוניות וישבו לנו על הראש שנעשה בגרות.הם פשוט עשו את זה.
גם בתחום הצניעות הם כבשו להם דרך משלהם בלי להתנצל יותר מדי.פשוט נהגו על פי השכל הישר, בטרם הרב אבינר נבר ומצא את ה"מאוד מאוד".
מאוחר יותר קמו רבני הציונות הדתית על יוצריהן, ושלפו מהמסורת את הציטטות שמחייבות למחוק מפניהן כל הגיון.
וכאן נטמנו ניצני הבהלה.כי כאשר מתבצעת החפיפיניקיות מתוך חוסר מודעות (וחוסר אכפתיות של ממש) כמו בימים עברו, אפשר לבלוע אותה.אבל כאשר המזרוחניקיות נאלצה לקום על נפשה ולהתגונן תיאולוגית מפני התוקפים אותה, כאן המדובר כבר בשתי תורות.והסוף ברור.

נדב מה שאתה מציג זה את ההשלכות ולא את הבעיה.

עצם העניין הוא ,שמסורתית, המזרוחניקיות לא כללה רק שילוב של תורה ועבודה אלא גם ,בסאב טקסט, את ההחלטה שאת השולחן ערוך "לא לוקחים לריאות".
המזרוחניקים עד לפני דור וחצי שמרו את ההלכה בצורה סלקטיבית בריש גלי.לא היו להם תיאולוגים מסודרים, אבל ההגיון הישר שיחק תפקיד מרכזי ופשוט.הם לא נדרשו לתילי תילים של פלפולים על ביטול תורה כששלחו אותנו לישיבות תיכוניות וישבו לנו על הראש שנעשה בגרות.הם פשוט עשו את זה.
גם בתחום הצניעות הם כבשו להם דרך משלהם בלי להתנצל יותר מדי.פשוט נהגו על פי השכל הישר, בטרם הרב אבינר נבר ומצא את ה"מאוד מאוד".
מאוחר יותר קמו רבני הציונות הדתית על יוצריהן, ושלפו מהמסורת את הציטטות שמחייבות למחוק מפניהן כל הגיון.
וכאן נטמנו ניצני הבהלה.כי כאשר מתבצעת החפיפיניקיות מתוך חוסר מודעות (וחוסר אכפתיות של ממש) כמו בימים עברו, אפשר לבלוע אותה.אבל כאשר המזרוחניקיות נאלצה לקום על נפשה ולהתגונן תיאולוגית מפני התוקפים אותה, כאן המדובר כבר בשתי תורות.והסוף ברור.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3742553,00.html

יומיים חלפו מאז חשף ynet את דבריו של הרב יהושע שפירא, המזהיר מפני תנועה ניאו-רפורמית בציונות הדתית, וכעת זוכה הרב לתמיכה פומבית מאחד ממנהיגי הציבור הדתי-לאומי - הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו.

קל מאוד, קל מדי, ללעוג לחרדלים הקוקניקים עם הטרמינולוגיה הסגורה שלהם המתכתבת עם עצמה לדעת. בניגוד למה שמשתמע מכאן, הרי לראי"ה קוק זכויות יוצרים על החשיבה המהותית-מושגית שהובילה את יורשיו לתקיעות מחשבתית. (הרוצים דייקא ללעוג ימצאו מבוקשם בשני מאמריו החריפים של ישי רוזן צבי, במאה שנות ציונות דתית ובתרבות דמוקרטית, שבה תיעד את ההתכתבות הפנימית של הקוקניקים סביב תאוות הפילוגים המגוחכת שלהם וסביב השואה).

אך אולי הגיע הזמן להפנות קצת ביקורתיות כלפי הנאורים, ושב אני ומרצה את שאלותי מהעמוד הקודם:

א, למה חוגים מסויימים בשמאל הדתי שהינם, לפי כל הגדרה מחקרית-היסטורית-אקדמית, קונסברטיביים מתעקשים להגדיר עצמם כאורתודוכסים?

ב, האם יש כאן קריאת תיגר, מדעת או שלא מדעת, על עצם מושג ההיררכיה המגדירה תופעות ואנשים מבחוץ, למרות שהם בסובייקטיביותם המוחלטת מזהים עצמם אחרת?

ג, האם רשאים האורתודוכסים להזהיר מפני הסוס הטרויאני (כמובן על בסיס פולמוס רעיוני ולא פשקוויל דוגמת דרשתו הנידונה של הרב שפירא) או שנאסר עליהם באיסור ליברלי להגדיר מבחוץ. במילים אחרות, האם רשאים תנועות להגדיר עצמן כאורתודוכסיות ללא תלות בדעותיהן ובבמעשיהן רק על בסיס זכות הסובייטיביות האנושית לזהות עצמה ככל שתרצה ללא הזכות להטיל עליה הגדרות מבחוץ?

ד, האם המחאה כנגד הרב שפירא היא כמותית, היינו על שכלל בדבריו יהודים נחמדים כגון אורלב ורבני צוהר, או שהיא איכותית, היינו: שאין לו ולאף אחד הזכות להוציא תנועות מגדר האורתודוכסיה על זמן שהן מגדירות עצמן על בסיס הזדהותן הסובייקטיביות כאורתודוכסיות?