תחזיקו חזק. אין יאוש

בס"ד

בס'ד

 

 

מזכר מאלוקים

 

 

 

 

אל: אליכם

תאריך: היום

מאת: ממני

 

הנדון: אתם

 

אני ה'. היום אני אטפל בכל בעיותיכם. זכרו, אני לא זקוק לכל עזרה. אם בחיים תיתקלו בבעיה שאתם לא יכולים לטפל בה, אל תנסו לעשות זאת כלל. הכניסו אותה לתוך תא 'השמ"ב' – הדברים שה' מטפל בהם. כל הבעיות תטופלנה, אבל בקצב שלי, לא שלכם. מיד לאחר שהכנסתם את הבעיה לתא, אל תמשיכו לדאוג לה, היא הופכת להיות הבעיה שלי. במקום זאת, כוונו את המיקוד שלכם לדברים הטובים ביותר שקיימים בחיים שלכם כרגע.

 

אם אתם תקועים בפקק, אל תתייאשו. יש המון אנשים בעולם הזה שבשבילם הנהיגה היא צ'ופר שלא חלמו עליו.

 

אם יש לכם יום נוראי בעבודה, חשבו על כל אלו שהם מחוסרי עבודה כבר שנים.

 

אם יש לכם בעיות במערכת היחסים עם בן הזוג, חשבו על אדם שאף פעם בחייו לא חווה אהבה או לא אהבו אותו.

 

אם יש לכם תקלה במכונית, במרחק גדול מדי מכדי לקבל עזרה, חשבי על הנכים שיקפצו על ההזדמנות ללכת.

 

במקרה ותימצאו שיערה לבנה חדשה על הראש, זכרו את האנשים שנשר להם השיער, באופן טבעי או בגלל טיפול רפואי, והיו רוצים שיהיה להם שיער לבדוק.

 

אם אתם נמצאים בדרך ללא מוצא בחיים ולא יודעים לאן לפנות, ואתם שואלים את עצמכם: מה התועלת בכלל? היו אסירי תודה! ישנם כאלה שלא הצליחו לחיות מספיק שנים כדי להגיע לנקודה הזאת.

 

אם אתם מוצאים את עצמכם קורבן למרירות של אחרים, לבורות שלהם, לקטנוניות שלהם או חוסר הביטחון שלהם, זכרו, המצב יכול היה להיות גרוע יותר. אתם יכולים הייתם להיות אחד מהם.

 

אם אתם מחליטים לשתף מישהו במזכר זה, תודה לכם. יכול להיות שתוכלו להשפיע על חייהם בצורה שאתם לא מסוגלים לתאר…

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

 

הניצול היחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי  בודד.

 

הוא התפלל בלהט לאלוקים שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה.

 

תשוש, רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. 

 

לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות.

 

הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו איתו בים, זה היה כל רכושו בעולם.

 

באחד הימים, כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דלקה וכילתה  את הצריף ואת חפציו.  להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער.   

 

עשן שחור היתמר אל על, והכל היה אבוד - הצריף, החפצים..

 

הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לאלוקים: "איך, איך יכולת לעשות לי את זה??!! 

 

איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון??!"

 

למחרת, בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו במערה סמוכה לשמע רעש מנועים של

 

ספינה מתקרבת.  היא באה כדי להציל אותו.

 

"איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו.

 

"ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו.." ענו לו.

 

˜                    

 

קל מאד להתייאש כשדברים לא קורים כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים לקרות. זה אמנם קל, אבל אסור לנו להתייאש.  כל מה שקורה בעולם הזה, קורה עם סיבה, תכלית וכוונה. ובכל דבר, אפילו הקשה והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט, המוביל לדבר הבא.

 

אז תזכרו את זה בפעם הבאה ש"הצריף הדל שלכם נשרף.." - זה יכול להיות סימן עשן שנשלח למקום שאליו הוא היה צריך להישלח, כדי להוציא אתכם מאיפה שאתם תקועים - למקום חדש וטוב יותר...  

 

 

 

כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא.

(ר' נחמן מברסלב זצוק"ל)

 

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס'ד

 

הגעת למבוי סתום ? יש לך ספק ? - יש מוצא ! . . .

 

כאשר יש לפני האדם דרך ברורה ורעיון ברור מה עליו לעשות, אין לו שום בלבול וקושי בדבר, ומצב זה הוא שלימות מצב הבחירה שלו.
אבל כשיש ספק -  מה עושים?

 

כל הבירור של הטוב מהרע הוא במחשבה, ואם היתה לאדם מחשבה מבוררת מהו הטוב ומהו הרע, בודאי היה הולך בדרכי ה' בשלימות. כמו שאנו רואים בחוש, שכאשר יש לפני האדם דרך ברורה ורעיון ברור מה עליו לעשות, אין לו שום בלבול וקושי בדבר, ומצב זה הוא שלימות מצב הבחירה שלו.

כל עבודתו של היצר הרע, שהוא עמלק, היא להטיל ספק באדם שלא יהיה לו בירור מה היא האמת, ובכך יוכל להכשיל אותו ולהטעות אותו. לכן "עמלק" גימטריה "ספק". זו הסיבה שאנו מצווים לעסוק בתורה ולעמול בה באמת, עד שיתבררו לנו ההלכות וההנהגות הנכונות לכל מצב בחיים, בכדי שלא יהיה לנו שום ספק איך לנהוג ומה לחשוב, ובכך לא נכשל לעולם בשום חטא ועוון. לדוגמא: אדם שברור לו שאסור להדליק אור בשבת, אין לו שום ניסיון וקושי לעמוד בכך, ולעומת זאת לגבי דיבור של לשון הרע, מאחר ולא ברור לאדם האיסור שבכך הוא נכשל בזה שוב ושוב כמו שעינינו רואות.

 

אחת מהדרכים שניתנו לנו בכדי לברר את הטוב מהרע היא ההתבודדות, לדרך זו יש שני חלקים: האחד - הודאה והלל, והשני - משפט ותשובה. כלומר, את התבודדותו ותפילתו של האדם לפני הקב"ה צריך לחלק לשני חלקים: הודאה ותשובה.

 

שתי הדרכים הללו, הן ההודאה והן התשובה, שתיהן מביאות לאותה תוצאה: בירור הטוב מהרע. לגבי ההודאה כותב רבנו (תורה נד): "וזה בחינת 'אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי'. בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות, בחינת בידך אפקיד רוחי הנ"ל, אזי הזמן לקבץ הרוח טובה מתוך הרוח רעה. היינו שאז עיקר הזמן של ההתבודדות, להתבודד בינו לבין קונו, ולפרש שיחתו לפני ה' יתברך, לשוח עם לבבו, ולחפש הרוח טובה, כלומר את הנקודות הטובות שיש בו עדיין, לבררם מתוך הרוח רעה..." ופירוש הדבר הוא, שכאשר האדם מתבודד ומחפש את הנקודות הטובות, שהם החסדים והטובות שה' עשה ועושה עמו ומודה עליהם, על ידי זה מתברר הטוב מהרע, כי בלא העבודה הזאת, הטוב נשאר מעורב ברע, במחשבתו של האדם, ואין הוא יכול לראות ולהבחין בטוב הזה מחמת שמעורב ברע המסתיר אותו.

 

לדוגמא: אדם מרגיש שאין לו על מה לשמוח, ואם תאמר לו לשמוח בנקודה מסויימת, כגון שתאמר לו לשמוח שהוא בריא, אזי יאמר לך שזה לא משמח אותו כי יש לו צרות אחרות המעיבות על המעלה של בריאותו. אבל אם אותו אדם יעשה חשבון נפש וישאל את עצמו: זה שאני בריא, זה טוב או רע? בודאי שזה טוב, אז תודה רבה לך ה' יתברך שאני בריא. בכך הוא בירר את הטובה שבזה, שהוא בריא, מתוך הערפל של הצרות שיש לו. וכך ילך לעוד נקודות טובות: נתתי צדקה היום, זה טוב או רע? זה בודאי טוב. תודה לך ה' יתברך שזיכית אותי לתת צדקה היום. והעיקר שלא ישאיר את הטוב מעורבב ומוסתר בתוך הרע, אלא יוציא ויברר אותו משם, ואז יוכל לראותו ולשמוח בו.

 

אחרי שעבר כך והודה לה' על כל מיני טובות שעשה לו, הן בגשמיות והן ברוחניות, יעבור למשפט, היינו שיתחיל לשפוט את מעשיו שעושה: אם כך ראוי היה לו לנהוג אם לאו, ובזה גם יברר מהו הטוב ומהו הרע. כי בלי העבודה הזאת כל אדם קרוב אצל עצמו וכל דרך ישרה בעיני איש. לכן גם כאן ישנו הערפל של היצר הרע שמערבב לו את הטוב ברע, כגון כשמחלל שבת, אומר הוא לעצמו: מה ביכולתי לעשות? זה קשה לי ובלתי אפשרי שאשמור שבת, ומתוך כך אינו מברר את הטוב מהרע.

 

לעומת זאת, אם ישפוט את עצמו ויניח בצד את הסיבות והאילוצים שיש לו, ורק ישאל שאלה כזאת: לחלל שבת זה טוב או רע? אם זה לא טוב זה רע, כי אין באמצע, יש או טוב או רע. באמצע זה עמלק, זה ספק, זה מחשבה של טבעיות המנותקת מהתורה. לכן צריך להחליט - זה טוב או רע? אם מבין שבשורה התחתונה זה רע, יעשה על כך וידוי וחרטה ובקשת סליחה וקבלה שלא ישוב על זה, וכך ימשיך לשפוט את שאר מעשיו, ויברר לעצמו מהו הטוב ומהו הרע, וינצל מהיצר הרע שכל כוחו הוא מהספק והערבוב.

 

גם כאשר רוצה להתחרט על מעשהו יזהר מהערבוב של היצר הרע ומהמחשבה הטבעית המנותקת מתורת ה', כגון שהיצר הרע אומר לו שאין בחרטתו ממש מאחר והיה עושה אותו דבר בדיוק אם היה באותו מצב. אבל אין זו המחשבה הנכונה, אלא המחשבה הנכונה היא: האם אתה שמח ומרוצה מזה שחיללת שבת, או שלא? אם אתה לא שמח בזה, אלא היית מעדיף לשמור את השבת, (בלי קשר לאם אתה מסוגל או לא, אלא בצורה מופשטת) - זה נקרא חרטה. ויכול להגיד בפה מלא שהוא מתחרט. וכן הוא הדבר לעניין הסליחה: היצר הרע אומר לו: מה אתה מבקש סליחה, הלא אתה עתיד לחזור על אותו עוון? גם כאן צריך להתנתק מהמחשבה הטבעית הזאת ורק יאמר לעצמו: היית רוצה שה' יסלח לך על כך? בודאי שכן! לכן יאמר: ריבונו של עולם אנא תסלח לי על העוון הזה וכו'.

 

וכן לענין הקבלה שלא לשוב על זה. היצר הרע אומר לו: איך תקבל על עצמך שלא לשוב על זה, הלא אתה יודע שאתה לא מסוגל ובודאי תשוב על כך. אולם אין זו מחשבה נכונה, אלא יחשוב כך: בלי להתחשב ביכולת שלי, אם היה מצב שיש בי את הכוח לשמור שבת, האם הייתי בוחר שלא לשמור אותה או שמא הייתי בוחר לשמור אותה? בודאי הייתי בוחר לשמור אותה. זה נקרא שמקבל על עצמו שלא לשוב על כך, ויוכל לומר בפה מלא: הריני מקבל על עצמי לשמור שבת. ואחרי כל זה יוסיף תפילות לה' שיקרב אותו ויתן לו את הכוח ללכת בדרכיו.

 

הנה דרך התשובה ברורה לפנינו: א. לימוד תורה באמת עם בירור אמיתי של האמת והדרך הנכונה על פי התורה. ב. התבודדות של הודאה על כל הטובות והחסדים. ג. התבודדות של משפט ותשובה. ד. תפילה לה' שיקרב אותו לעבודתו.

 

ה' יתברך יזכנו לבירור הטוב מהרע, ולביטול כל הספקות ומחיית קליפת המן עמלק בשלימות. אמן כן יהי רצון.

 

 

 

 

(מאת הרב יעקב הרצברג שליט'א)

 מוקדש לעילוי נשמת פנחס בן ליאון ז"ל  ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

נאמר בפרקי אבות ברמז איך תפילה מתקבלת וכמה מהם לפניכם:

ב,ד  הוא היה אומר, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו; בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

בס"ד

 

אמן ! ! !

אשרינו ! ! !

 

תזכה למצוות. ישר כוח גדול.

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד


יישר כח...


ומי ייתן ותמשיך לזכות הרבים ולאיר להם בחשכה




שנאמר:

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. = מקדש = הגוף .. = עיר = אברי הגוף = ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם
  
קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה.  = ההפכה = הגלות = הריחוק מהתורה = (כמהפכת סדום ועמורה = מידה כנגד מידה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא. = עמק = תחתית = בור ... = הבכא = חשכת הגלות = הדיכאון = הצרות = כתוצאה מהתרחקות מהתורה
 

 
וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָה. =   הוא = ה'  ... = חמלה = רחמים = שנאמר:  הַשְׁכִּיבֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ לְשָׁלום. וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. וּפְרוש עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלומֶךָ. וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טובָה מִלְּפָנֶיךָ. וְהושִׁיעֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְהָגֵן בַּעֲדֵנוּ וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ אויֵב דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וְיָגון. וְהָסֵר שטָן מִלְפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ. כִּי אֵל שׁומְרֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ אָתָּה. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה. וּשְׁמור צֵאתֵנוּ וּבואֵנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלום מֵעַתָּה וְעַד עולָם:
וּפְרוש עָלֵינוּ (סֻכַּת שְׁלומֶךָ). סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלום:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַפּורֵש סֻכַּת שָׁלום עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּו יִשרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם:









הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. = התעוררי = מהתרדמה של היצר הרע

כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי. = אורך = ה' = כי שמש ומגן ה' = התורה = ...ותורה אור = אורי = תלמד תורה
 
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי. = עורי = להתעורר מהיצר הרע דרך תפילה ותחנון = לחזור בתשובה
 
כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה. = אם זכית לחזור בתשובה אז זכית לאורה של תורה = כל התורה היא שמו הקדוש יתברך = שנאמר: יגעת ומצאת תאמין...

תזכה למצוות. ישר כוח גדול.

בס"ד

"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן..." (במדבר ח, ג). וברש"י, 'מלמד שלא שינה'. הרבה קולמוסים נשברו, והרבה דיו נשפך כדי לבאר את מידתו זו של אהרון 'שלא שינה'.

ואפשר לומר, שהנה בעבודת ה', כבכל דרכי הנהגת האדם, יש עליות ומורדות. כל לומד-תורה באשר הוא, יוכל להעיד שיצרו מתחדש עליו בכל יום ויום, ומנסה לטורדו מן הלימוד ומעשיית המצוות בשמחה ובאהבה. ולכן כל יום הוא עבודה בפני עצמה, וזו גם הסיבה שהשמחה הנראית היום על פניו של ה'עובד', כלל לא בטוח שתירָאה גם מחר.

וגם זה חלק נכבד מעבודת ה', לא להבהל ולא להטריד מעליות וירידות, ולדעת שכשם שלפני העליה הנוכחית, היתה ירידה, ולאחריה, הרי, הגיעה העליה, כך יהיה בעזרת ה' גם עם הירידה העכשווית. יהודי שידע את הידיעה הנכבדה הזו, צהלתו תהיה תמיד על פניו.

וזה מה שהיה אצל אהרון, שהגיד הכתוב שבחו 'שלא שינה'. וכל פעם שהעלה את הנרות, היה עושה זאת בשמחה, לשמו יתברך.

v     הלב מתרונן

אחת העצות היעילות ביותר שתסייענה בידינו להתייחס בשיוויון נפש לעליות ולירידות ולהגיע למצב של 'לא שינה', היא לעקוב אחר הבריאה הנפלאה ששמה 'הטבע'. להתבונן על תקופת הפריחה של היקום, ולאחריה על ה'נבילה', ושוב להיישיר את מבטנו אל הפריחה החוזרת ונישנית.

יש אנשים שאוהבים לטייל 'לשם טיול'. יהודי, שהשעה 'משחקת לו' יותר מכל דבר אחר, לא ימצא את העת ל'סתם טיול', אבל הוא יכול, ואולי אף מצווה, להתבונן ביפי-הבריאה, כדי להבין מתוכה את 'מעגלי העליות והירידות' שטבע הקב"ה בעולמו.

התקופה המתאימה לכך היא אכן העונה הפורחת של השנה, באביב, בה קיימת משיכה טבעית של כל מי שנשמה בקירבו לצאת ולמשש את יפי הבריאה.

החורף חלף עבר, והלב מתרונן בשירת האביב. מתלהב ומתמוגג מאור השמש וחמימותה, והנפש רוצה לקשור כתרי שירה לעולמו היפה של הקב"ה. להתהלך ביערות ולהאזין לאוושת הרוח הקלילה בין ענפי האילנות, להתענג על ריח הפרחים, ולהאזין בחדווה לציוצי הציפורים.

הרי אביב זה – בן חלוף הוא. עוד מעט ואיננו. רק שבוע-שבועיים יהיו הפרחים בשיא-פריחתם, ומיד לאחר מכן יקמלו ויבלו.

בריאה מלבלבת – כותב הגרש"ר הירש – מושכת אליה, בכבלים של אור וידידות, את כל בני האדם. נפשו של כל בן-אנוש הומיה לצאת החוצה, אל הצומח המלבלב, אל הדומם המחדש כנשר נעוריו, כדי להפיג ולוא לשעה אחת את הקדרות שאולי השתררה בו במשך החורף הארוך-ארוך.

כמו עולל פעוט המייבב בזרועות אימו וממצמץ בעיניו כאשר מוציאים אותו החוצה, בפעם הראשונה של האור, כך יצהל כל בן-תמותה לקראת החמימות האביבית האופפת את היקום בתקופה זו של השנה.

אם כל ילד ירדוף בהנאה גלויה אחר פרפר צבעוני, וישאף את ניחוחם של פרחי האביב, כך בכל גיל שהוא יהיה ליבו של האדם צר מהכיל את נועם הבריאה, והדרה, בעונה זו.

v     עולם מסודר להפליא

ברם, יהודי ירא שמיים רואה בשדות ובכרמים המלבלבים אל גילויו של האחד והיחיד, הרם והנישא מעל הכל, שבכוחו ובגבורתו ברא את כל העולם, לגווניו ולצבעיו השונים, והוא ממשיך להנהיג אותו עד היום בחן ובחסד וברחמים.

יהודי, בן למלך מלכי המלכים, ניפעם מול השלימות וההרמוניה שבבריאה ואף הוא ישתוקק לזכך את עצמו ולהגיע עד כדי שלימות הנפש לבל יפגום בהרמוניה מופלאה זו.

גם האיש המבוגר, המיושב בדעתו, מתבונן בבריאה, בטבע המתעורר לחיים, ורואה לפניו עולם מסודר להפליא, מונהג לפי סדר עילאי, וחוקת חייו מלמדת אותו לשאוף לחירות האמיתית ולהתקרב למי שנטע את האביב הניצחי בלב ברואיו.

הכל מקבלים את פני האביב בצהלה מופגנת והכל היו מעוניינים לצאת מעט לשאוף את הרעננות הזו בטבע. מרבד הצמחיה המכסה את האדמה, מלטף את פני האנשים הבאים בתחומו, הרחוק מסאון הכרך.

אדרת החורף תתקפל ותפנה מקומה בקול מבשר לאביב הבא בתחומה. הינך תר אחר כל סימן ירק באילנות הערטילאיים, הריח המשכר נמסך בנחיריך ומפיח בך משב של תקווה לכל ציפיותיך ומשאלותיך.

v     בריאה של קלקלה

כוחו של ריח האביב, כה חזק הוא, עד שהוא מחשל את האדם הנחשל ומעמידו על מקומו. הינך שש אלי גיל וניתר ממקומך מופתע עד עמקי הנשמה, למראה כל נרקיס ופרח צבעוני המעז להגביה ראשו הזערורון מבעד למעטה החורף שחלף הלך לו.

הינך נישרך לאיטך בשביל המתארך אל חיק הטבע, ואינך רוצה להביט אחריך, אל פניהם הנרגנות של בני האדם בעיר. הטבע הזה, שלא נגעה בו יד אדם, שלא ניכנס ל'מערכות המחשבים', נותר טהור כשהיה. זך נקי.

כמה נעים להתהלך בתוך בריאה של קלקלה, שלא הושחת יופיה. אתה צועד בינות לפרחים הרכים, מביט בהם בקנאה, כאומר להם: "שישו ושמחו על טוהר טבעכם שלא נתחלף במאום. הנה אתם ניצבים לפני בוראכם כעת, בדיוק כפי שנבראתם בעת בריאת העולם".

הפרפרים המעופפים מפרח לפרח, הדבורים המוצצות את לחלוחיתם העסיסית – אינן מופעלות במערת בקרה ממוחשבת. הן עושות כאן ככל העולה על רוחן, מעופפות בנחת, בשלווה, לחץ העולם הטורדני אינו מפריע להן כלל. הן חיות ביקום אחר לחלוטין. יקום טבעי.

הגבעות מסביב, נחלי המים השופעים בשוקקות-חיים, הצבי החמוד הזה המנתר בשובבות מסלע לסלע, האילנות המזדקרים עליהם עוף השמיים ישכון, אשר שם ציפורים יקוננו והברושים הזקופים עליהם בנתה החסידה את ביתה, ההרים הגבוהים ליעלים והסלעים המחסה לשפנים, כל חלקי הבריאה הללו אינם מזרימים מידע למאגרים ממוחשבים ואינם מקבלים ממנו את נתוניהם...

v      יחדש ימיו כמקדם

אבל, צריך לחזור שבועיים-שלושה אחורנית, ולראות שהפריחה המופלאה הזו המתגלית עתה לנגד עינינו, לא היתה אז. והיא גם לא תהיה בעוד שבועיים-שלושה. מי יאמין שבפרק-זמן כה קצר, העץ איבד את פריחתו המלאה, הססגונית.

ומי יאמין שבעוד פרק-זמן קצר יחדש העץ את ימיו כקדם. העלים המחודשים יהיו יותר ירקרקים, יותר שמחים, החיות חדשה ומרעננת נושבת בהן. מי שיביט במראה המופלא יעמוד משתאה. רק תמול-שלשום היה העץ פורח, ברגע קמל, וברגע פרח שוב.

כי האדם עץ השדה. גם ה'ירידה' של היום, תיעלם מן השטח, והאדם יעלה, ישוב ויפרח, ישוב ויתרענן. ומי שיודע זאת מראש, 'לא ישנה' ממצבו וממדרגתו גם בצוק העיתים.

(מתוך "עלינו לשבח").

* classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" width="425" height="344" xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab"> <*_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

על הגל

זה לא פשוט לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם. לא חלבי ולא בשרי, אלא במצב של פרווה, ולהמתין בסבלנות, בלי להתלונן, לגל הבא שיעלה אותך למעלה.

לפעמים, זה ממש לא פשוט לשבת על הגדר, רגל פה, רגל שם. אתה לא ממש פה וגם לא ממש שם. ואתה במיוחד לא ממש יודע איפה אתה. אני מתכוונת כמובן לתהליך החזרה בתשובה, במיוחד כשהוא נעשה לאט ובצורה הדרגתית, כמו שאני חווה אותו.

לפעמים, יש לי ממש הרגשה שאני על הגל. גולשת גבוה בגל הרוחניות, כולי אור ושמחה. הגל נושא אותי ואני מרגישה שאני ממש שם, נוגעת באמת, מלאת סיפוק וקרובה כל כך לדבר.

ולפעמים... אני נופלת. נפילה קשה וכואבת. וגם שם אני מרגישה, אמנם עצב וכאב, אבל עדיין מרגישה קרובה לאמת.

ולפעמים, כמו עכשיו, אני פשוט תקועה. לא שם ולא פה, לא למעלה ולא למטה, במין אמצע בינוני. אני לא ממש למטה, בדיכאון ובמצב של חוסר אמביציה. לא, ממש לא, כי יש לי כוחות ורצונות, אבל אני גם לא מצליחה לתפוס את הגל, לעלות על ההוא שיקרב אותי למעלה.

הם באים הגלים, אבל גם חוזרים ריקים כלעומת שבאו, ואני מתאכזבת כל פעם מחדש. המקומות התקועים האלו הם המקומות שהכי קשה להיות בהם באמונה. לכאורה הכל בסדר, הכל עובד, הכל טוב. יש קשיים כמובן, אבל אין תלונות. חיים את החיים. אבל הבעיה היא שזה לא מספיק, או יותר נכון, בעיקר לא מספק. ומהמקום הזה הכי קשה להיות בדבקות בבורא. להביא את עצמך ללמוד תורה בדבקות, להתפלל בדבקות, לקיים מצוות בכוונה, ובכלל - לחיות את המהות. השגרה, כמה שהיא טובה, מכניסה אותך לפעמים למין בועה אטומה שקשה מאוד לצאת ממנה, למקום של אור גדול, של שמחה ושל אהבת ישראל והבורא.

המקום הזה, שבו אנו מבצעים את המצוות כי צריך, חיים את החיים, שוכחים את המהות האמיתית - הוא מקום יבש, פרווה. זאת לא תשובה. כי העבודה היא ממש יומיומית, אפילו רגעית. כל הזמן להרגיש את זה, באמת. כל הזמן להיות שם. זו ממש עבודה מתמשכת ולכן גם קוראים לזה דרך חיים, כי זה אף פעם לא נגמר, אתה תמיד בדרך.

כשאני מדברת עם חברותיי, שהן דתיות מבית, ושואלת אותן שאלות כמו: "לפעמים יש לכן ספקות בקיומו של השם?", או "זה לא חסר לכן לנסוע לים בשבת?"... הן ממש לא מבינות מה אני שואלת. אני מצידי, מתקנא בהן מאוד על הקלות שיש להן בעשיית המצוות. אצלן זה ממש נורמאלי, הן לא צריכות לחשוב על זה יותר מדי, לא להתאמץ. אבל דווקא מהמקום הזה, השאלות שלי מעניינות אותן וגורמות להן לחשוב, להרהר במקומות שבהם להן יותר קשה. ובאמת, החשש שהן מביעות הוא לא מספקות, חס ושלום, אלא דווקא מתוך הוודאות הטוטאלית וההרגל המושרש שלפעמים מוביל לעשייה אוטומטית, בלי לשאול, בלי לחשוב, בלי הלב.

ואולי אני מחזיקה במושכות חזק מדי, בדרכי בתשובה. לא אצה לי הדרך, לוקחת את זה לאט לאט, ועדיין לא שייכת. לא לכאן ולא לשם, למרות שבלב אני אוהבת אהבה גדולה את הקדוש-ברוך-הוא ורוצה לחיות חיים של קדושה. להיות בעולם שלכל דבר יש עומק ומשמעות עד אין סוף. לחיות חיים של עבודה על העצמי, על המידות. לאהוב את עמי, את רעיי, את משפחתי. באמת. ואני משתדלת. אבל לפעמים מרגישה שאני לא הולכת עד הסוף. לא אורזת את החבילה ושולחת... אולי מהמקום שרוצה להרגיש כל הזמן, לבדוק שוב ושוב את עמדותיי. ואולי זה סתם תירוץ...

ושוב הפליא לדייק ולסכם רבי נחמן מברסלב: "נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזו הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים".

(מאת שרון רוטר הי"ו – באדיבות אתר "חוט של חסד").

בס"ד

כאשר חלילה פוקדים נסיונות את האדם, עליו לזכור היטב כי כל אשר עושה הקב"ה - לטובה הוא עושה, וגם אם לעיתים נראה לנו בשלב זה או אחר כי התפתחות מסויימת אינה לטובתנו ואולי אפילו להיפך - עלינו לדעת כי לאמיתו של דבר לא כך הם פני הדברים. לאמיתו של דבר כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד!

על היסוד הברור הזה יכול לעמוד כל אחד מאיתנו אם יתבונן מעט סביבו, אולם אנו נזכיר כאן מעשה שאירע בחדרו של רבינו, כאשר עמד הוא עצמו על הנקודה הזו באוזניו של אחד מדורשי עצתו. ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים, נכנס אל חדרו של רבינו אחד ממקורביו, אשר היה מדוכדך עד עמקי נשמתו בשל מעשה שהיה. בנו הגדול יצא בעצת רבותיו לעסוק במסחר למשך חצי יום, אולם התפתחות מסויימת העמידה בספק גדול את המשך פעילותו בענף המסויים שבו עסק. את תחושת התסכול החמירה במיוחד העובדה, שהאחראי להתפתחות החדשה היה אדם אשר חב חובת הכרת הטוב מיוחדת לאותו מקורב...

כאשר נכנס אותו מקורב אל רבינו - הוא נמנע מלספר לו את אשר על ליבו, והסתפק בבקשת ברכה בלבד. "איזו ברכה אתה מבקש?" - שאל רבינו, והלה נענה והשיב כי מבקש הוא לראות נחת מהילדים, כאשר בליבו הוא חושב כי ברכה זו בוודאי כוללת פתרון לבעיה העומדת על הפרק...

רבינו הקשיב היטב לדברין, שמע כפי הנראה גם את מה שלא נאמר, ולאחר מכן השיב בפסקנות: "דע לך, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה - הכל לטובה!".

אין צורך לומר, כי הברכה אשר נשמעה יותר כמו דברי נחמה עוררה חשש בליבו של אותו מקורב אשר שב והפציר ברבינו כי יאציל לו מברכתו, אולם נענה שנית באותן מילים בדיוק: "דע לך, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה - הכל לטובה!".

שוב ושוב חזר הלה על בקשתו לברכה, ושוב ושוב חזר רבינו על דבריו, עד שהיה משוכנע כי המסר הועבר בצורה הברורה ביותר... או אז, לנוכח חרדתו של השואל אשר ניכרה היטב על פניו - ניאות רבינו לברכו בצורה מפורשת, והלה פנה ועזב את הבית.

והנה, ראה זה פלא: התברר בסופו של דבר, כי דוקא הנסיבות החדשות שהתרגשו ואשר נראה היה כי הן עלולות לפגוע באופן אנוש בעסקיו של הבן - גרמו לו לפנות לאפיק שונה בו ראה הצלחה גדולה ביותר, בעוד אחרים אשר המשיכו לעסוק בתחום המקורי מבלי ש'תפגע' פרנסתם - הפסידו לבסוף את כל ממונם!

ללמדנו, כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא - לטובה הוא עושה, ואין זו סתם סיסמא ריקה מתוכן... זו האמת לאמיתה, האמת אשר ניתן לעמוד עליה עין בעין אם בוחנים את המציאות בצורה מפוכחת! הקדוש ברוך הוא עושה הכל לטובה, וגם אם בשלב זה או אחר איננו יכולים לעמוד על כך - עלינו להאמין בזאת בכל ליבנו, ולצפות לראות בישועתו יתברך!

(מתוך "אורחות החיים"). 

בס"ד

* xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab" height="444" width="625" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" > <*

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888