לחביבותא דמילתא, הנני להביא בפני המשתתפים כאן עיבוד של השיחה הזו כפי שרשמתי לעצמי.
"פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן"
תחילת פרשת פנחס פותחת בפסוק:
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".
ההקשר הוא כמובן, פרשת זמרי בן סלוא והמדיינית כזבי בת צור, המתוארת פרשה קודם לכן, בפרשת בלק. שם מסופר, כי זמרי, שהיה נשיא שבט שמעון, הגיע עם אחת מבנות המדיינים "ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח האהל". כפי שהדברים מתוארים במפרשים, זמרי התגרה במשה כשהוא שואל אותו: "זו – המדיינית – אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה. בת יתרו מי התירה לך". מעשה זה היה המשך למעשה ערבוביא ענק שהתרחש בין בנות המדיינים עם בני ישראל, שכתוצאה ממנה הנחית הקב"ה מגפה קטלנית על בני ישראל. כשפנחס ראה את מעשהו של זמרי הוא נזכר בהלכה "הבועל ארמית – קנאין פוגעים בו", והחליט לקנא את קנאת ה'. הוא הרג את זמרי ואת המדיינית, והמגפה שכילתה קשות בבני ישראל נעצרה.
רש"י מפרש על הפסוק:
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
כידוע, רש"י אינו בא לפרש דברים שהם פשוטים ממילא. רק אם קיים קושי, וכיוצא בזה, אזי הוא מתעכב בהסברת הכתוב. מה היה קשה לרש"י בתיבות "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", שבדבריו הוא בא לתרץ זאת?
בפשטות, הפסוק הזה חריג משום שהוא חוזר על יחוס חריג זה [של הסבא! כאילו לא די ביחוסו של אלעזר] פעם נוספת (כבר בסוף פרשת בלק מוזכר פנחס כבן אלעזר בן אהרון). על כך רש"י מתרץ, כי השבטים התקוממו נגד פנחס והיו מבזים אותו. הם אמרו, "אבי אמו הוא פוטי שפיטם עגלים למען עבודה זרה"! לכן בא הכתוב ויחסו, לסתום את פיותיהם של המשטינים והמבזים.
קשיים בטענת בני ישראל
אולם בנקודה זו נשאלות מספר שאלות קשות מאוד:
א) רש"י כותב "שהשבטים היו מבזין את פנחס". ולא מובן מנין ומדוע רש"י לומד זאת. מילא אם נאמר ששבט שמעון יצא נגד פנחס וביזה אותו בעקבות הריגתו של זמרי נשיאם. אז, גם מובן יחוסו אחר אהרון. אבל בנוגע ליתר השבטים, הלוא הם צריכים לשמוח במעשהו זה ולעודד את פנחס. קודם כל, הם עצמם נחרדו ממעשהו של זמרי וגעו כולם בבכי, מתוך הבנה ומודעות להשלכות ההרסניות של מעשה זה. שנית, הוא הציל אותם ממגפה נוראית שהשתוללה בראש כל חוצות! מה היה האינטרס שלהם לבזות אותו?!
ב) מדוע הם ביזו את פנחס דווקא בטענה ש"אבי אמו היה מפטם עגלים לעבודה זרה"? הרי אבי אמו עבד כל עבודה זרה שבעולם, וגם היה כומר לעבודה זרה, ופרט זה חמור יותר, מבחינה מהותית, מפיטום עגלים לעבודה זרה!
ג) מהי הדגשת רש"י שהם ביזו אותו ש"אבי אמו פיטם עגלים לע"ז". לא די לומר שסבו פיטם עגלים? במיוחד, שכשאומרים פנחס בן אלעזר, כולם יודעים שהוא נכדו של אהרון!
ד) טענתם של בני ישראל כנגד פנחס נראית מגוחכת, פופוליסטית, ולא לעניין: בני ישראל אינם מתייחסים לעצם המעשה של פנחס, אם הוא טוב או רע. אין כאן הבעת עמדה לגופו של עניין. הם אומרים "פנחס הוא איש פסול, כי הסבא שלו פיטם עגלים לעבודה זרה". וממה נפשך: אם אתם סבורים שפנחס צדק במעשיו, מה לכם כי תלינו עליו? ואם סבורים אתם כי מעשהו שלפנחס אינו ראוי ואינו נכון, משום שנשתכחה מכם ההלכה "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" – תכוונו ותמקדו את ביקורתכם לכיוון זה. תלינו על פנחס ותאמרו: "עשית מעשה הרג בלתי ראוי" וכו', אך למה לדחוף את מה שעשה הסבא בעבר, לסיפור זה?!
טענת ישראל: התכונות הגנטיות של פנחס היו אכזריות
הרבי מסביר, כי לבני ישראל הייתה טענה חזקה מאוד, והיה להם מניע מאוד רציני:
המניע שלהם היה – להשיב את הכבוד האבוד לשבטי ישראל ולמשה רבינו.
הטענה שלהם היתה זו: הרי זמרי הביא את המדיינית שלו "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". היחיד שקם לבצע את המעשה, הוא פנחס, שקנא את קנאת ה'. כאן, טוענים בני ישראל, הבן שואל: מן הסתם גם יהודים אחרים ידעו אודות ההלכה של "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". בוודאי משה ידע זאת, שכן פנחס אמר לו "מקובלני ממך שהבועל ארמית וכו'". אם כן, מדוע קפץ לפתע פנחס? האם אין בזה משום זלזול בכבודו של משה ובכבודם של ישראל?
לכן בני ישראל ביזו את פנחס. לטענתם, העובדה שפנחס היה היחיד שקפץ "לקנאת ה'", והרג זאת זמרי, לא נבעה מקנאותו של פנחס בלבד, אלא היה מעורב בזה מקום אחר בנפשו, מקום שהוא בלתי חיובי:
הלוא "אבי אמו" של פנחס היה מפטם עגלים לעבודה זרה. בכזו הנהגה, לפטם עגלים כדי שיהיו שמנים ואז לשחוט אותם בשביל עבודה זרה, טמונה אכזריות גדולה ביותר. הרי להביא ולהוביל דבר אל המצב הכי מעולה שבו, רק בכדי לגדוע אותו בשיאו – זו אכזריות גדולה מאוד.
טענו אפוא בני ישראל: מכיוון שאבי אמו היה כה אכזרי בטבע תולדתו, מן הסתם הוא הוריש את תכונותיו השליליות בירושה לנכדו, פנחס. זו הדרך הטובה ביותר להסביר מה עורר אצל פנחס את קנאותו, היחיד שקפץ להרוג את זמרי והמדיינית. אצל פנחס הייתה טמונה אכזריות טבעית, גנטית, שהייתה טבועה באישיותו מלידה. אכזריות זו התפרצה ברגע שהוא ראה את זמרי, וזה היה המניע האמיתי שלו בהריגתו. קנאת ה' הייתה רק הפלטפורמה, אך מה שהסתתר מאחור היא אכזריותו – הגנטית – של פנחס.
בני ישראל טענו יתר על כן:
העובדה שמדובר בהריגת נשיא מישראל, מוכיחה את הטענה כי המעשה נבע מאכזריות הטבועה באופן גנטי בפנחס. לפי הבנתם של בני ישראל, כאשר שמעון קירב את המדינית לפני משה, הוא התכוון לעשות מעשה חסד. הוא ראה מה חוללו אנשי שבטו, שהוא המנהיג שלהם, ורצונו היה להסיר מהם את העננה הכבדה. הוא חשב לתומו כי לא מדובר במעשה שמצדיק כזו התקפה, משום שזכור לו שגם משה התחתן עם ארמית. למעשה, זמרי טעה טעות חמורה (והוא שילם על כך בחייו). אבל בכל זאת, אומרים בני ישראל, עובדה זו מחזקת את טענתנו אודות פנחס:
ראשית, כאשר הרוצח רצח אדם איש חסד – המימד של האכזריות שברצח הזה, מתחזק.
שנית והוא העיקר: אמנם אדם אכזרי מתנהג באכזריות כלפי כל אחד. אולם האכזריות שלו נעשית אכזרית יותר ועוצמתית יותר כאשר היא פוגעת באיש חסד. היות שאיש החסד הוא ההיפך המוחלט של האכזרי, לכן האכזר לא מסוגל לסבול את איש החסד, והוא מתנהג אליו באכזריות יתרה מהאכזריות המפונית כלפי סתם אדם.
זו הסיבה אם כן, טוענים בני ישראל, שפנחס קפץ להרוג את זמרי. הוא ראה בפניו איש חסד, נשיא בישראל שמנסה במסירות נפשו להגן על שבטו מכליה, והדבר עורר את זעמו ואת אכזריותו. מצד טבעו ותכונותיו התורשתיות, פנחס לא הצליח לסבול את העובדה הזו, והוא ניגש במעטה ובפלטפורמה של קנאות ה' – להרוג את זמרי.
זוהי הסיבה שכל השבטים היו מבזים אותו ולא רק בני שמעון, משום שמדובר על ביזיון שנועד להגן על כבודו של משה ועל כבודם של ישראל.
פנחס ירש דווקא את סבו אהרון
אבל לכאורה לא מובן: על מה התבססה הטענה הקשה והמורכבת הזו של ישראל? על סבא?! הרי מצד שני הוא נכדו של אהרון – אוהב ישראל, מטיל אהבה ושלום בין הבריות!
לכן מדגיש רש"י: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה". כידוע, התורה אומרת "אשה כי תזריע וילדה זכר". זאת אומרת, כפי שלומדים המפרשים, זכר יורש את תכונותיה של אמו, ועל אותו משקל האשה יורשת את תכונותיו של אביה. היות שפנחס היה בן בתו של פוטי, אם כן, הוא ירש אותו. שכן אמו ירשה את אביה (ואת התכונות הגנטיות האכזריות שלו), והוא ירש את אמו!
על כך בא הקב"ה – האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב – ואומר:
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי"
קנאותו של פנחס נבעה מהיותו "בן אהרון", ולא כטעותכם מהיותו בן פוטי. אהרון היה שיא ההתגלמות של אהבה ומדות טובות, אוהב את הבריות, מטיל שלום ואהבה בין הבריות ובין בעלי מריבה, ופנחס ירש אותו. לכן התעורר פנחס לעשות שלום בין בני ישראל לאביהם שבשמים, ובמעשהו אכן הצליח – "השיב את חמתי מעל בני ישראל".
לא לבטל מעשים טובים שהזולת עושה בתואנה של מניעים פסולים
דבר זה מעורר מסקנות חשובות הנוגעות לצורת ההתנהגות הנאותה שלנו כיהודים וכבני אדם:
כאשר רואים אדם שעושה דברים טובים, יש נטייה, כמעט טבעית אפילו, לבטל את מעשיו הטובים בטוענה מניעיו של אדם זה אינן טובות, ויש לו פניות ואינטרסים אישיים בדבר.
על כך יש לדעת: א) התורה מורה, לעולם יעסוק אדם בתורה של לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמו. לכן, גם אם אכן מניעיו של האדם במעשיו הטובים הם מניעים אישיים וצדדיים, הוא זכאי לעידוד ולא לגינוי. ב) אף פעם אינך מסוגל לדעת מה מתרחש בלבבו של הזולת. ואנו רואים זאת ברור בפרשתינו – תנועה רחבה מאוד מבני ישראל סברו שפנחס עשה את מעשהו (הטוב כלשעצמו) ממניעים פסולים, אבל כשהקב"ה בא והעיד – וה' יראה ללבב – כי מניעיו של פנחס היו טובים וצדיקים, וקנאת ה' היתה בליבו - "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", אז שקטה הביקורת על מעשהו.
ונקודה נוספת:
לעיתים ביטול מעשה טוב של הזולת, נובע כביכול מתחושות נעלות של "ענווה", "אמתיות" ו"פנימיות". רואים אדם שמתנהג בהידור מצווה, או לומדת תורה בהתלהבות ובחיות ואומרים – הוא "חיצון", הוא מתנהג ביוהרא ולא כך ראוי לנהוג. "חב"ד מאנט פנימיות".
המקרה של פנחס – שהשבטים ביזו את קנאותו עד שהקב"ה העיד על יושרו וצדיקותו של פנחס – צריך ללמד אותנו לקח ומוסר:
הרגש של קדושה לעולם לא יכול להוביל למסקנה שנוגדת או מתנגשת עם האמת. התורה אומרת "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואם מישהו בא וטוען: הוא "חיצון", מניעיו פסולים, הוא פועל מרגשי יוהרא – עליו לדעת שהבעיה היא בו. הוא מקנא שהלה מתנהג בצורה חיובית ומצליח להתעלות על עצמו, והחלקים השליליים שבו לא מסוגלים לפרגן לזולתו ואף ללמוד מכך דין לעצמו כיצד לנהוג. מוטב יהא לתעל את הקנאה הזו ל"קנאת ספרים תרבה חכמה".
(ע"פ לקו"ש ח"ח שיחה א לפרשת פנחס)
