מוקדש לידידינו ריבי באבא, הרוצה לדון כדרכה של תורה בשיטת הפסק הספרדית תע"א ותכב"ץ.
כשיש מחלוקת בין חכמים קי"ל שהולכים אחרי הרוב (ע"ז ז). ובזמן שהיה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל מוזכר שהרוצה כדברי זה עושה וכו' אבל זה היה משום שלא הוכרעה הלכה ולא עמדו למנין ולא היה שייך רוב. ומכאן למדו שבמקרה שקשה להכריע אדם יכול לאמץ לו רב וללכת אחריו בכל הוראותיו. אמנם כל זה כשעדיין הדבר לא מוכרע, דהיינו באותו דור או כמה דורות לאחריו. כי אין אדם יכול לאמץ לעצמו פתאום את שו"ת "נחפה בכסף" ולעשות כמותו גם במקום שהבאים אחריו השיגו עליו והרבים הכריעו שלא כמותו, כי בזה הדרינן לכלל שהולכים אחר הרוב, ולא נחשב כדבר שאינו מוכרע.
גישה זו היתה אצל כל חכמי ישראל מיום שנחתם התלמוד ועד ימינו, לא מצאנו לאף אחד מהראשונים או הגאונים שהוחלט לקבל דבריו גם במקום שהבאים אחריו כולם השיגו עליו ונחלקו. וגם כשקבלו הספרדים את פסקי הש"ע, לא היה זה אלא במה שהיה מנהג האשכנזים שונה כפי שהשיג הרמ"א, או בדעות חכמים אחרים בדורו שהכריעו שהב"י הוא פוסק מובהק והלכה כמותו. אבל לא היה הכוונה שגם אם הבאים אחריו ישיגו עליו בראיות או במו"מ ורובם יכריעו שלא כמותו, שיחזיקו עדיין כדבריו בכל מחיר.
וכך הבינו כל הפוסקים ספרדים ואשכנזים מחתימת הש"ע והלאה, כמו שנראה. אבל הרע"י שיטה אחרת עמו, כי הוא סובר שקבלנו הוראות מרן בכל מחיר, גם היכן שאחרונים השיגו עליו. ושאין שום מקום להחמיר כרמ"א כשחולק על הש"ע. ונכון הדבר שלעתים רחוקות נוטה מדברי מרן, היכא שיש ענין בקבלה, או היכן שכבר נהגו מנהג מוחלט וברור לא כן, אבל ברוב המקומות שאחרונים השיגו על הש"ע ונחלקו עליו, אינו משגיח בדבריהם משום הכלל הזה שקבלנו הוראות מרן. וכמובן ששערי תירוצים לא ננעלו ותמיד אפשר ליישב כל דבר תמוה, השאלה היא אם זה הדבר הראוי לעשות, ולקבל הוראות מרן בהחלטה מראש גם היכן שהבאים אחריו השיגו עליו.
וראה למשל בתשובת הרשב"א א' רנג':
"ומה שאמרת הלכה למעשה בדברים שהן במחלוקת בין חכמי הפוסקים שזה אוסר וזה מתיר.
תשובה: ..כיצד שורת הדין אם שנים הפוסקים באחד זה אוסר וזה מתיר. אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל. היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם. בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאורייתא ובשל סופרים הולכין אחר המקל. אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם, הן הולכים אחר דבריו.. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם.. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין - נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש, דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו - יקלו בכבוד רבם במקומו".
ובכלל על עיקר הדבר של קבלת רב הרבה פוסקים מחלקים בין "רב שהיה במקומם ולימדם", לבין החלטה שרירותית לקבל פוסק מסויים אע"פ שלא היה רב המקום. כמ"ש המהריב"ל ח"א עה':
"כתב הרשב"א בתשובת שאלה סימן רנ"ג שאם יש מנהג בעיר לפסוק על פי הרמב"ם ז"ל יעשו כמנהגם.. דוקא בדיני ממונות יש יכולת בידם לתקן התקנה הזאת אבל בדיני האיסור והמותר וגיטין וקידושין לאו כל כמינייהו דבני העיר לתקן תקנה בזאת דבשל תורה הלך אחר המחמיר או בתר רובא לקולא אם הם גדולים בחכמה ובמנין דדוקא בימיהם שבכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדאמרי' בבל וכל פרוואה נהוג כרב נהרדעא וכל פרוואה נהוג כשמואל וכל עיר ועיר היו מחוייבים בכבוד מלמדם אבל אנו בזמנים האלו כל הפוסקים והרבנים אשר מימיהם אנו שותים הם רבותינו ואנו מחוייבים בשל תורה ללכת אחר המחמיר ויש בידי כמה ראיות על זה".
וכן מסיק הפר"ח או"ח תצו' דין יא' "שאין רשאין לילך אחר פוסק אחד להקל", וכן מסיק בתשובת ר"י בן הרא"ש נד'. וכן מטין דברי הרשב"א בתשובה ח"א סי' אלף קצ' שנשאל במקומות שנהגו בחתם סופר ועד כדברי הרי"ף אם יש להניחם וכ' שפיר עבדי כמ"ש במקומו של ר' יוסי כו' ואפשר שאף הבאים לשם היה מותר מיהו טוב להזהירן שלא יעשו כן מכאן ולהבא.
ומכיון שנשאלה השאלה מה היה מנהג הפוסקים הספרדים בזה, ראוי שנבדוק איך היה דרך פוסקי ספרד המוכרים וידועים לנו: הברכ"י הפר"ח הפר"ת המאמ"ר כנה"ג זרע אברהם מהריק"ש כף החיים שד"ח בן איש חי זבחי צדק.
דברי הפר"ח א"צ להעתיקם כי רבו מאד, [עי' למשל סי' שט "המחבר וכל האחרונים טעו בזה" וביו"ד צב "ודלא כפסק המחבר".
וכן דרך הפר"ת (בעל אוה"ח הקדוש) קה טז "כן הלכתא דלא כהמחבר" ובפר"ת צו א "נראה שכן דעת שו"ע ולא ידעתי למה עזב דעת רוב הפוסקים על כן נראה להחמיר".
החיד"א כתב בהרבה מקומות בספריו שבדיני יו"ד ואה"ע [היינו חוץ מדיני או"ח שרובם מנהגים ול"ש בזה חומרא] נוהגים בני ספרד להחמיר כרמ"א, ואחריו הרב כף החיים או"ח תסח' אות נו' ונח' מעתיק ומצטט את כל דבריו בזה בחיבוריו, יקחנו המעיין משם. ולמשל בשו"ת חיים שאל סי' טו' כ' החיד"א שכן ראוי להורות המורה להחמיר כרמ"א. וכן הביא שם הכף החיים מספר מנהגי ירושלים שהוא מנהגי הספרדים בעה"ק ירושלים מדורות [וידוע שהספרדים בני ירושלים בני תורה יותר משאר גלויות] שמורים כרמ"א בהרבה דברים, ועוד הביא שם בכה"ח מחכמי ספרד שבמקום שיש איזה מנהג שלא כב"י חייבים לנהוג כן בין להקל בין להחמיר שלענין מנהג לא קבלו כלל הוראות מרן. ועי"ש בכה"ח שבטורקיה נהגו גם בהרבה דברים לא כמרן, והביא גם משם בן איש חי ומהרי"ט ושד"ח.
תגובת יביע אומר: החיד"א לא התכוין להורות כך. וכל המעיין בחיד"א יראה מה התכוין, וכן בכה"ח הבין ממנו שכך ראוי להורות. וכן מפורש בברכ"י קצג' ד'. ואני מזכיר שהחיד"א מדבר על מנהג במציאות ולא על תיאוריה.
מהריק"ש: בהקדמת ספר ערך לחם על הש"ע למהריק"ש שבכמה וכמה מקומות מורה לא כמרן לפי מנהג עירו,
תגובת יביע אומר: "קבלה בידינו שמהריק"ש לא היה מורה כמו שכתב בספרו". נו נו..
הבן איש חי: כתבת שהוא נטה קו מדרך מרן, אבל הוא לא מדנפשיה אלא אחר מנהג הספרדים בארצותיו הלך. ראה בספר זבחי צדק הוא מנהגי בגדד ברוב דבריו בעניני או"ה מביא שהמנהג בבגדד כרמ"א, ועי' בן איש חי פרשת אחרי מות שנה שניה שמורה כרמ"א ולא כשו"ע, וכן שם ריש פרשת קורח, ובפרשת בא אות י וכן בנשא אות י וכ' שם שמנהג בגדד כרמ"א לא כשו"ע, וכן בפ' מטות יז, וכן בענין אם חוזר בשכח המלך המשפט דאפליגו ש"ע ורמ"א כ' בא"ח דספק ברכות להקל נגד מרן.
ומה שטוענים שהב"י הוא מרא דאתרא, אין זה אלא מביא לידי גיחוך, שהעובדה שהיה גר בצפת לפני חמש מאות שנה, אינו שייך לימינו. ולפי זה אפשר שאנחנו גרים באתריה דרבי טרפון, והגרים בבני ברק הם באתריה דרבי עקיבא, ובכל אופן הפר"ח היה רב בירושלים והפרי תאר בטבריה תכב"ץ, והם לא ידעו כלל מי הוא המרא דאתרא שלהם. וכן הובא לעיל מכה"ח בשם מנהגי ירושלים.
וכן המאמ"ר ונהר שלום מובאים במ"ב כמה פעמים שנוקטים כרמ"א, [עי' למשל במאמ"ר תרנא ו אף שקבלנו ד' מרן כאן נר' וכו'].
וכיון שהכלל הברור הוא שהולכים אחר רוב חכמי ישראל ובתראי, זה גם נגד הוראות מרן, ואין אדם יכול "לקבל על עצמו" להתיר עורב או לאסור יונה. במקום שהשיגו אחרונים על מרן בטעמים וראיות בודאי הלכה כמותם. שהרי אפילו בעניני קבלה כתבו בעלי הכללים שאמרינן אילו היה רואה מרן דברי האר"י היה חוזר בו, והשתא אילו היה רואה ראיות נכוחות מתלמוד ופוסקים בודאי קל וחומר שהיה חוזר בו!
וכמ"ש החזו"א יו"ד קנ' כל הארצות שוות במקום שאחרונים חולקים על ש"ע.
אבל אין דרך מחברי ספרי הכללים הידועים בדורינו לתקן טעויות או לחזור בהם, אלא לתרצם בכל מחיר, בבחינת קיבלנו הוראות מרן. כך מתיר יבי"א לפתוח פקק שיש לו שסגור, משום ש"אינו מתכוין לעשות כלי". מה שהוא נגד האמת שכל אחד מכוין לעשות בזה כלי ולהשתמש בו. ובאו בניו בדביר ביתו ורצו לתקן לאמור שכל אדם יחזיק פקק בבית כדי שיהיה נקרא שאינו צריך לכלי זה..
ועי' למשל בשו"ת יחוה דעת ח"ד יו"ד לא' שמביא ראיות שקה"ת אינה חובה משו"ת רדב"ז ח"ד קלה' שנשאל בקורין הפסוקים עם הבעל קורא שמא הוא בכלל דברים שבכתב אין רשאי לאמרם בע"פ והשיב: "שאין למנעם מטע"ז, כי לא נאמר כן אלא בקורא קריאה של חיוב, אבל קריאה זו אינה של חיוב, שהרי כבר קורא בביתו שנים מקרא ואחד תרגום", וסבר שאין קה"ת חיוב, אבל אין זה כוונת הרדב"ז אלא ר"ל שאין קריאתם הפסוקים חיוב שכבר יצאו ידי שמו"ת. ואין ספק שהמולי"ם לא יתקנו הטעות הזו, אלא יסבירו אותה באיזו דרך כעין אפולוגטיקה בלע"ז.
