והנה דעתו של הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בספרו משך חכמה
כתב הרמ"ש הכהן, בספרו משך חכמה, שמות, פרק לב, יט:
(יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות
וישבר אותם תחת ההר - הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות,
ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה.
ולכן אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שוה בארץ ישראל ובחו"ל
[לבד מצוות התלויים בארץ]. וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים - משה איש האלקים -
להשפל שבשפלים. ומשה, לא קראו התורה רק סרסור, אבל אין התיחסות התורה לו. ו
התורה היא מחוייבת המציאות, כי קוב"ה ואורייתא חד, וכמו שהוא מחוייב המציאות,
כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות יתברך שמו.
והנה דל השכל, קצר ידו להשיג מציאות מחויב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג,
ולכן חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים לאמר:
זהו המרכבה לאלקות, וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו.
ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה, כאשר ראו כי "בושש משה",
נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה
כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל, והוא העלם ממצרים.
וזה היה גם חטא עגלי ירבעם, יעוין שם היטב למתבונן.
ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה',
עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי,
ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה.
והראיה, כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדיבור מתיחס למשה. ואל תדמו
כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה!
השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז),
הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים
וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו.
ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלקים" - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם,
וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם,
רק בשבילכם שאתם שומרים אותם.
סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם, מיוחס לו העבודה והכניעה.
ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה.
וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד.
והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה,
עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן
"שפניהם איש אל אחיו" וכו' ודו"ק.
ולכן "אין בארון רק (שני) לוחות" (מלכים - א ח, ט) והספר תורה (ב"ב יד, א),
והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון, רק שמורים למציאות המלאכים,
כמבואר במורה חלק ג פרק מה.
עד כאן לשונו
ויש להוסיף בשולי גלימתו, כי אם אין אנו זהירים ומחמירים בעניינים אלו, ומתחילים להתפלפל
ולהתפשר, מי יודע עד להיכן אפשר להתדרדר. ועיין הסברו של הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה
על טעותו של אנוש, שחשב שרצונו של המלך הוא שיכבדו גם את שריו ומשרתיו, ומכאן הגיעו
לטעות שצריך לעבוד את השמש והירח וכל מערכות השמים, שהלא הם שרי המלך ומשמשיו.
לומר לך, גם מסברות טובות ונחמדות של כבוד המלך, כבוד הצדיק, כבוד גדול הדור, מתדרדרים
לעבודה שהיא זרה לנו. ואסור לייחס שום כוח ושום פעולה, ברצון או שלא ברצון של אף אחד
מלבדו יתברך שמו, שאין עוד מלבדו ממש., ו'תשמישי מצוה נזרקין' כפסק הגמרא במסכת מגילה.
