מעות - מה הן?

והשאלה היא, איך אתה הית פותר הבעיה, כי לפוסקים האוסרים - אין אינפורמציה מספקת בנוהלי הלואות מט"ח ופתרון בעיות כגון אלה...

לייצי,
הגמרא אינה אומרת שאלו אינן ההגדרות של נשך ותרבית, אלא שלהבדל הזה בהגדרות אין השלכה מעשית, שכן כל פעם שעוברים על נשך עוברים גם על תרבית ולהיפך. אבל גם למסקנת הגמרא נשך הוא נשיכת הלווה ותרבית היא ריבוי ממונו של המלווה. כעת אראל טוען שנוצר כאן מצב שבו יש נשך ואין תרבית, לפי הגדרות הגמרא. אמנם זה עומד בניגוד למסקנתה המעשית, ובדיוק בגלל זה הוא מצא לנכון להעיר זאת.

אמנם דומני כי זהו מצב חדש, שכן בזמן הגמרא לא היה מקום לדבר על הלוואות מיפן לישראל, ולכן אולי הגמרא לא חשבה על נפ"מ כזו. ולפי"ז הנפ"מ באמת נכונה. יתר על כן, לפי זה ייתכן שיש למנות את שתי המצוות הללו בנפרד, בניגוד לרמב"ם שבהל' מלו"ל כותב שאלו שני איסורים (עובר בשני לאוין, כמו בגמ'), אבל במניינו הוא מונה רק אחת (כנראה בגלל שאין נפ"מ מעשית, לאור דבריו בשורש התשיעי). וכבר העיר על כך הגריפ"פ (כמדומני בשורש השישי).

הגמרא אינה כותבת במפורש, אבל יש מקום להבין דבריה בכמה אפנים. התוס' הוסיפו "כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר" – נשך ותרבית הוא ענין מליצי שיהיה יותר יפה, אין שום משמעות לכפילות הזו וכתיבה טכנית יבשה היתה בוחרת: "נשך ונשך". זה בניגוד להבנתינו את הפשט, אבל כך הבינו התוספות, הרמב"ם (ד א) לא כותב רק שאלו שני איסורים, אלא "נשך ומרבית אחד הם, ולמה חלקן הכתוב? לעבור בשני לאוין", גם הוא, כתוספות אינו מבין בשביל מה בכלל חלקום (אמנם נוקט לשון הגמרא). לפי הבנתינו את הפשט, אין הם "אחד", הם שני חלקים של הריבית, אלא שבמקרה אין אפשרות לעבור רק על אחד מהם (או בדרך כלל אין אפשרות וכו').

הגמרא בכלל גורסת כי "תרבית" המוזכרת במשנה הוא כינוי לרבית דרבנן, רבית שאינה קצוצה, (ב"מ סא: תמהו על הסיפא איזהו תרבית וכו' אטו כל הני דאמרינן עד השתא לאו רבית נינהו? א"ר אבהו עד כאן רבית של תורה מכאן ואילך של דבריהם. משמע דפירוש השם "תרבית" הוא רבית דרבנן, ועי' רמב"ן סב: "קרי לי' תרבית כלומר רבית דרבנן". וכן מפרש הרש"ש דתרבית היינו רבית דרבנן).

הנחת השאלה של ירוחם בתוספת הבהרתו של אראל היא שיש כאן נשך כי "הלוה משלם יותר במטבע שלו", אבל באמת זהו הפסד טכני שלו, ללא שום קשר לריבית, הוא לוה יינים ומחזיר יינים, ונכונה העובדה שלא משתלם לאדם בישראל לסחור ביינים ללא ריוח שכן ישנן עמלות, אבל אין כאן שום רבית. זה שהוא הלך לבנק להמיר את ההלואה לשקלים, אינו קשור כלל להלואה ולכן אין כאן שום ספק, כך לענ"ד.

ולכאורה גם אין זה מצב חדש, כי הלא לפי הגדרת הגמ' גם מטבע זהב מוגדר כפרי מכיון שבפועל יש בו תנודות יותר מאשר במטבעות הכסף, ולכן אין הוא המטבע היציב ביותר, וממילא אינו מייצג באמת את מצב השוק (גמ' שם שו"ע יו"ד קסב') -וכפי שתיקן מואדיב, לא כפי שחשבו אראל ומיימוני-, ואם אדם לוה מטבע זהב מכיון שהוא צריך לסכום גדול, אבל ממיר אותו מיד לשקלי כסף מכיון שרק זה מה שהוא צריך, מספיק שהלוה יגור בעיר שבה שער הזהב יהיה שונה מעט עקב ביקוש וכדו' (זו הנחת האיסור להלוות זהב בזהב, ששערו לא יציב כמו הכסף) והגענו לאותה השאלה. (וצ"ע לומר שכוונת ירוחם היתה משום שאין בכלל מה לעשות בארצנו עם יינים, כי בבורסה אפשר לסחור ולקנות בכל מטבע שהוא, ובשוק המט"ח של ימינו אפשר להיכנס מהמחשב בבית, ולהפסיד תוך כמה דקות את כל היינים..)

כל האמור לגבי דאוריתא, אבל לדעת הפוסקים האוסרים ללוות מט"ח (וכמדומה שביינים יפניים כמעט ולא תועיל שום סברא מסברות המתירים להתיר) מדין סאה בסאה, יש כאן רבית דרבנן, מכיון שמחזיר יותר מזוית הראיה של הלוה, אף שלא קצצו את הדבר ביניהם, ולזה קוראת המשנה (על פי פירוש הגמרא סא: הנ"ל) "תרבית".

אמנם אם באמת לא היה שום חלוקה בין נשך לתרבית, לא היה ראוי לתלות בה גם חלוקה בין דאוריתא לדרבנן. דאטו יש מקום לשנות איזהו שמיטה ואיזהו שביעית, שמיטה דאוריתא ושביעית דרבנן.

ולכן אני מסכים אתך שלא יתכן שהתלמוד יבטל לגמרי את ההבחנה בין נשך ותרבית, אולם אין החלוקה תלויה בכך שצריכים שהלוה דוקא יפסיד או המלוה דוקא ירויח, שכן עצם הקציצה היא הנשיכה, ואפילו אם הלוה נותן לו חצר שאינה עשויה להשכיר, ג"כ עובר, וכן אם המלוה נוטל דבר שאינו עשוי לשכרו ג"כ עובר. כי עצם נטילת הריבית היא העברה. אלא ההבדל הוא שונה: נשך הוא כשקוצץ עמו ובזה נושכו, ואילו תרבית הוא שאינו קוצץ אלא שבפועל בזמן ההחזרה התרבה. ולכן רבית דרבנן בד"כ נקראת תרבית, אבל התורה לא אסרה תרבית בפני עצמה אלא רק נשך ותרבית. ובקצרה: התלמוד מבטל את החלוקה בין זוית הראיה של הלוה לזוית הראיה של המלוה כי הוא קובע כלל שתמיד בתר מעיקרא אזלינן, ולא את החלוקה בין נשיכה להתרבות המעות.

 וראיה לזה דאין נשך ותרבית חדא ממש, דהא בגמ' ילפינן דשייך תרבית בכסף, מנין ת"ל נשך כסף, אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך, תנהו ענין לרבית כסף. ואם היה נשך ותרבית חדא מילתא, מה שייך לומר דאינו ענין לנשך שהרי כבר נאמר כו' תנהו ענין לרבית, הא תרוייהו חדא מילתא ועדיין כבר נאמר, ובלא"ה לא שנה הכתוב אלא לעבור בשני לאוין. אלא ודאי אף דלא משכח"ל נשך בלא תרבית או אפכא, מ"מ יש כאן ב' בחינות של רבית חדא מה שנושך חברו, והשני שמרבה הונו מזה.

אמנם מצאתי תנא דמסייע לדעת ירוחם ואראל, הוא הרב חוות דעת (קס' ד' וכן קעב' ד') הכותב שנשך בלא תרבית מותר, וכנראה הבין שמשום שבדרך כלל לא מצוי זה בלא זה התורה כרכתם לאיסור אחד, ואם יימצא ביפן או באיזה אופן אחד מהם יהיה מותר. ותנא דמסייע לדברי החוות דעת הוא הרא"ש סד: עי"ש וצריך עיון אם יש לדקדק יותר מדי ולסמוך ע"ז להלכה.

_________________

תוקן על ידי השכן ב- 19/07/2009 19:34:10