| התורה מספרת: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה" (במדבר לב, א) בעקבות הבחנה זו באים לפני משה ומבקשים לקבל אחוזה בארצות הללו שבעבר לירדן. משה רבנו מגיב בחריפות: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (שם ו) ונותן להם שיחה מוסרית בת 10 פסוקים. בני גד ובני ראובן מסבירים את עצמם:
"גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם טו-טז) דהיינו: לא הייתה כוונתנו להשתמט ממלחמת הכיבוש, רק שלאחריה נחזור לעבר הירדן. משה מקבל את תשובתם אבל מוכיח אותם על סדר עדיפויות שגוי אצלם. "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (שם כד) "עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם" (רש"י) משה מדגיש להם שהילדים חשובים יותר מהצאן, למרות שסיבת בקשתם של בני גד ובני ראובן נבעה משיקולים חיובים ולא מרצון "להתעשר" מגידול צאנם; הרב דסלר זצ"ל מסביר את סברתם: אם הקב"ה בירך אותם במקנה רב כל כך סימן שזהו חלקם בעבודת ה', אם כן חייבים לדאוג לגדל בהמות שמנות כדי לספק לאחיהם שבארץ ישראל, שהרי צריכים הרבה בהמות להקריב בבית המקדש, שני כבשי תמידים, מוספים, עולות ראייה, וכד'. הם ראו את עצמם כ"ספקים" העיקריים של בהמות להקרבה בבית המקדש, ובכל זאת משה העיר להם שכמה שמצווה זו היא חשובה - עדיין הילדים חשובים יותר, והם אכן מקבילים הערה זו ועונים לו: "טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד" (שם כו) והקדימו את הילדים למקנה.
מי שמתבונן בפסוקים עד סוף הפרשה נראה שמשה השלים עם ה"משא ומתן" הזה ובכך הסוגיה נסגרה. והנה מו"ר הרב נבנצל שליט"א מוכיח שמשה לא קיבל את הדבר בלב שלם. אם נתבונן בתחילת ספר דברים, בו מוכיח משה רבנו את ישראל על כל מה שעשו במדבר, קשה להבין את סדר הפרשיות שהרי נושאים יסודיים כמו מתן תורה או חטא העגל מוזכרים רק בפרשת ואתחנן ועקב. אם כן מהם הנושאים העיקריים המוזכרים בתחילת ספר דברים? אומר הרב: המכנה המשותף של התחלת הספר הוא דברי תוכחה לבני גד ובני ראובן על החלטתם לנחול בעבר הירדן. פעם אחר פעם מנסה משה רבנו לשכנע אותם לחזור בהם.
"ה' אֱלֹקינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם...בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א, ו-ח) אלו דברי תוכחה לבני גד ובני ראובן, מדוע אינכם רוצים להיכנס לארץ? לאחר מכן משה אומר להם: "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם... הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים..." (שם ט-יג) ובני ישראל עונים לו: "טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת" (שם יד) איפה התוכחה בדברים אלו? לכאורה יש כאן הצעה והסכמה והכל תקין! אולם גם אלו דברי תוכחה, הם היו צריכים להתנגד להצעה זו: "רבנו ממי נאה ללמוד, ממך או מתלמידך?" אמנם האנשים שייבחרו צריכים להיות חכמים, ונבונים, אבל אינו דומה הלומד מכלי ראשון ללומד מכלי שני! משה רבנו קיבל מפי הגבורה, הוא "כלי ראשון", ולמרות שטענתו מוצדקת, אי אפשר לבן אדם אחד לשפוט את כל העם, לפחות היה להם להצטער ולהביע התנגדות להצעה זו, במקום זה זירזו את משה לעשות זאת מהר (רש"י שם). גם עניין זה הוא תוכחה לבני גד ובני ראובן; הם בחרו להישאר בעבר הירדן, רחוק ממרכז הרוחני של עמ"י, רחוק מבית המקדש, ויצטרכו ללמוד מפי תלמידים במקום ללמוד מגדולי הדור.
לאחר מכן משה מזכיר את חטא המרגלים. גם עניין זה קשור לבני גד ובני ראובן שהרי הוא חושד בהם שהם חוזרים על טעות המרגלים: "כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים"
אחר כך משה מזכיר להם איך הקיפו את ארץ אדום, מואב ועמון, והוזהרו שלא לכבוש את ארצם. בזה רומז לבני גד ובני ראובן שלמרות שיישארו בקרבת עמים אלו אסור להם לכבוש את ארצם כדי להרחיב את גבולם, ואם "בנו" על זה, שיידעו שזה בלתי אפשרי. אחר כך משה מתאר את מלחמת סיחון ועוג, ארצות שביקשו בני גד ובני ראובן.
לאחר מכן אומר משה: "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (דברים ג, כג-כה) תוכחה זו חריפה מאוד: 515 תפילות התפללתי בשביל להיכנס לארץ ולא רציתי להסתפק בראייה מחוצה לה, ואתם רק אם תרצו יכולים להיכנס ולגור בתוכה ובמקום זה מוותרים עליה!
אחר כך מזהיר אותם משה שלא יעבדו עבודה זרה, במיוחד בני גד ובני ראובן שיישארו בסביבת עובדי עבודה זרה.
והנה למרות כל התוכחות והמאמצים של משה לשנות את עמדתם הם עומדים בהחלטתם לנחול בעבר הירדן, ולכן: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ" (שם מא) אומרים חז"ל: בארץ ישראל יהיו תשעה וחצי שבטים ובעבר הירדן שניים וחצי, מדוע אם כן מספר ערי מקלט (ערים שקלטו רוצחי נפש בשגגה) שווה בשניהם? אלא שבארץ גלעד (שבעבר הירדן) "שכיחי רוצחים" (מכות ט:) מצויים שם הרבה רוצחים אולי מפני שבהתחלה היה זלזול בחיי אדם בזה שהקדימו את המקנה לילדים, פגם שבמשך השנים התפתח והגיע למימדים של רצח בשוגג ובמזיד. אבל עיקר הסיבה היא המרחק ממרכז הרוחני והסנהדרין, ממילא גם הבדלת ערי מקלט מהווה תוכחה לבני גד ובני ראובן. מיד כתוב: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם מד) ועד עכשיו לפני מי שם? אלא שמתחילת הספר עד פסוק זה היו התוכחות מכוונות לבני גד ובני ראובן ומעכשיו לכלל ישראל.
אין בדרישתם שום איסור, וודאי שמשה לא היה מסכים אם כך היה. אבל סדר העדיפויות שלהם שגוי, מה חשוב מפני מה ומה עדיף על מה. מכאן אנו צריכים ללמוד מה המשקל היחסי של כל מצווה בתוך המאזן של תרי"ג מצוות ולא לאבד את קנה המידה הנכון
שבת שלום
יצחק חלבה
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי , מרים שושנה בת אדלה, שלמה בן הלנה ת.נ.צ.ב.ה. |
