"כולנו החתומים מטה, שנים עשר איש כמספר שבטי י-ה, נהיה כולנו אוהבים זה לזה אהבה רבה, והכול לעשות נחת רוח ליוצרנו" (מתוך שטר התקשרות בין מקובלי ירושלים).

השנה 1751, המקום ירושלים.

בחור צעיר, בן 31, שהגיע לא מזמן מתימן, רזה, לבוש בלויים, ששימש כמשרת, מוכתר להיות ראש חבורת מקובלי בית-אל, כצוואת מורו שזה עתה נפטר. אנשי העיר מזועזעים ובטוחים כי מדובר בטעות, ורק יודעי דבר, התלמידים הקרובים שהיו עדים למה שהתרחש בחדרי חדרים, מבינים את הסיבה למעשה.

מאותו היום ואילך, רבי שלום שרעבי (הרש"ש), פעל להפצת חכמת הקבלה בצוותא עם חבריו. הוא הוביל אותם לפסגות חדשות של התעלות רוחנית, ויחד הם הקימו חברה, שבבסיסה עמד חוק האהבה - החוק הכולל של המציאות. הם העניקו לה את השם "חברת אהבת שלום" וחתמו ביניהם ברית אחים.

כעת נחזור לתחילתו של הסיפור...

העולם צר לו

צנעא, בירת תימן, שנת 1720.

במשפחת שרעבי נולד בן יפה תואר ושמו שלום. כמסורת יהודי תימן, גם הילד שלום הולך ללמוד תורה אצל ה"מארי", מחנך הילדים. אך נפשו של שלום אינה מסתפקת בלימוד התורה הרגיל ובחיים השגרתיים. הוא מרגיש שסיפורי התורה מרמזים על דברים פנימיים יותר, ורוצה לחוש אותם בעצמו. העולם הזה צר לו, נפשו שואפת לעולמות עליונים.

בלילות, לאור הנר, כשכולם סביבו ישנים, צולל שלום אל תוך ספרי חכמת הקבלה. עם הקריאה מתגבשת בו התחושה, שאם לא ייקח את חייו בידיו, ייצא מן העולם כלעומת שבא. הקבלה מסבירה לו שמטרת חיי האדם היא אחת בלבד - לגלות את הבורא, את העולמות הרוחניים. הוא מחליט לעשות מעשה, לעלות לבדו לארץ ישראל, הארץ ששמה מעיד על מטרת חייו החדשה: "ישר-אל", ישר אל הבורא.

אך לפתע נפטר אביו, ושלום, הבן הבכור, נקרא לפרנס את אימו האלמנה ואחיו היתומים. הוא נאלץ לשוטט בין הכפרים ולהציע את מרכולתו בשווקים. וכך, מכפר לכפר, הוא מהלך יחידי בין הגבעות, בגשם ובשרב. הוא והטבע, הוא והבורא.

מקובל נסתר

שלום מסתיר מעין כל את שמתרחש בתוכו. כלפי חוץ הוא נראה כנער רגיל לחלוטין ובו בזמן זורח בו אור הקבלה, ונשמתו מטפסת במדרגות הסולם הרוחני.

לסובבים נראה שמטרידים אותו קשיי הפרנסה, החיות הטורפות והליסטים האורבים להולכים במדבר, אבל את שלום מטרידים דברים אחרים לגמרי. ליבו כואב על "גלות השכינה", על כך שאנשים מנותקים מחכמת הקבלה ואינם מודעים לאפשרות להתעלות לעולם גדול, טוב ונאור הרבה יותר משניתן אפילו לדמיין.

בליבו גומלת החלטה חד משמעית - להקדיש את חייו להפצת חכמת האמת, למען התפתחותו הרוחנית של העולם. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, על ערש דווי, הותיר אחריו הרש"ש צוואה אחת: "הפיצו את תורת הקבלה, כי גלות שכינת עוזנו, שמסרתי עצמי בשבילה, תלויה בלימוד זה" (ספר אור הרש"ש, עמ' 158).

תחילתו של מסע חיצוני ופנימי

בהגיעו לגיל שמונה עשרה, נפרד שלום מבני משפחתו ומתחיל את מסעו הארוך לעבר ארץ ישראל. עם תרמיל קטן, מעט אוכל ומים, ספר קבלה ולב בוער, שם שלום פעמיו אל עדן, עיר הנמל של תימן שהייתה אז שער היציאה אל העולם הגדול.

בעיר הססגונית, מלאת הריחות והטעמים ככל עיר נמל טיפוסית, מוצא שלום עבודה מזדמנת בשוק המקומי ואוסף פרוטה לפרוטה. כשנמצא בידיו הסכום הדרוש, הוא קונה כרטיס ועולה על אוניה המפליגה לבומביי שבהודו. זה היה נתיב העלייה לארץ ישראל באותם ימים.

התחנה הבאה במסעו היא בבל. שבועות ארוכים של הפלגה באוקיינוס ההודי הסוער, מהווים רק מסגרת חיצונית למסעו הפנימי.

כמו אברהם הבבלי בשעתו, מייסד חכמת הקבלה, גם שלום מחפש אנשים נוספים המעוניינים להתעלות מעל לגבולות העולם הזה. לכן מייד כשמגיע לעיר הנמל בצרה, הוא מצטרף לשיירת סוחרים שיוצאת צפונה, דרך המדבר לבגדד. שם, הוא יודע, מחכים לו המקובלים. 

במסווה של עגלון ומשרת

זמן קצר לאחר שהגיע לבגדד, מאתר שלום את מקום מושבה של חבורת המקובלים שבעיר ומצטרף אליה. הוא אינו מספר להם דבר על מעלותיו שלו עצמו. הוא יושב בצד ומאזין בשקיקה לדברי הזוהר והאר"י הקדוש הנלמדים שם.

שנים לאחר מכן יאמר עליו המקובל הגדול של גלות בבל, רבי יוסף חיים, הבן-איש-חי: "נמצא צדיק זה, קודם שזרח אורו בירושלים, בא אל ארץ בגדד ודרכו רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראשם, ואשרי עין ראתהו". ועוד הוסיף ואמר: "כאשר בא רבנו הרש"ש היה מתעלם כדי שלא להודיע עצמו שהוא חכם, אלא סוג אדם פשוט, גר עובר אורח, ונתעכב פה, עד שנזדמנה לו שיירה ההולכת לדמשק" (הבן-איש-חי, ספר "בן יהוידע").

בדמשק, בירת סוריה, "הבחור העני שהגיע מתימן" עובד כעגלון אצל גביר יהודי, כדי לחסוך את הסכום הדרוש לפרק האחרון במסעו אל ארץ ישראל. כאשר זמנו מאפשר לו, הוא פוקד את בית המדרש שבו לומדים חכמי הקבלה המקומיים, כשם שהיה נהוג בכל תפוצות המזרח. גם כאן, אין הוא מגלה להם מיהו באמת ויושב בצד, נחבא אל הכלים.

כשמגיעה העת המיוחלת, יוצא שלום שוב אל הדרך. בהגיעו לארץ ישראל הוא עולה מייד לירושלים ושם את פעמיו אל חבורת מקובלי בית-אל. הוא פונה ישירות אל העומד בראשם, רבי גדליה חיון, מספר לו כי הוא בחור יתום וחסר כל שעלה מתימן ומבקש ממנו לחוס עליו. הוא מתקבל לעבודה כשמש המסדר את הספסלים, מחזיר את הספרים למקומם ומעלה אור במנורות. וכך, יום אחר יום, מסתופף שלום בצילה של חכמת הקבלה במסווה של משרת חרוץ.

תעלומת הפתקים שבספר

ואז קרה הדבר. כאילו נסתלקה ממנו דעתו, יום אחר יום, רבי גדליה חיון, אינו מצליח להשיב לשאלות תלמידיו. ליבו של רבי שלום אינו מאפשר לו לעמוד מנגד ולהחריש בזמן שחבריו נזקקים להדרכה רוחנית. אך מה יעשה? אין הוא רוצה לחשוף את זהותו, עדיין לא הגיעה העת.

מצא עצה: מעט לפני חצות הלילה, טרם שמגיעים המקובלים לבית המדרש, הוא כותב על פתק את התשובות לשאלות שעלו ומטמין את הפתק בתוך ספרו של רבי גדליה. לאושרם של רבי גדליה וחבורת תלמידיו לא היה קץ, אולם מי הוא זה שמטמין את הפתקים מעת לעת, לא ידע איש. רבי גדליה מפציר בתלמידיו לפתור את התעלומה ולגלות מי מהם עושה זאת, אך לשווא.

כשנודע לה על הפרשה המסתורית, מחליטה חנה, בתו הצעירה והיפה של רבי גדליה, שהיא תפתור את התעלומה. לילה אחר לילה מסתתרת חנה מאחורי חלון בית המדרש וממתינה בסבלנות. לילה אחד, בעודה עומדת בחלון, קפואה מקור, רואות עיניה את המשרת שלום נכנס בחשאי, מצית את הפתילה במנורת השמן הקטנה, כותב בחרדת קודש דבר מה על פתק, מביט לכל עבר ומטמינו בספרו של אביה.

הסוד התגלה. משנודע הדבר, מושיב רבי גדליה את "שלום המשרת" לימינו בראש השולחן, ולימים אף מכתיר אותו כממשיך דרכו. חנה בתו, שליבה יצא אל רבי שלום, נישאה לו לאישה. מאותו היום ואילך החלה תקופה חדשה בחייו של רבי שלום שרעבי, לא עוד מקובל נסתר, כי אם ראש וראשון למקובלי בית-אל.

בין שנאה לאהבה

הרש"ש הקפיד ללמוד וללמד קבלה אך ורק על פי שיטתו של האר"י הקדוש, כפי שהובאה לעולם על ידי תלמידו, רבי חיים ויטאל. הוא השקיע את כל כוחו וזמנו בכתיבת ביאורים לחכמת הקבלה, מתוך כוונה להביא להתפשטותה ברבים. שמעו נודע למרחוק ואנשים נוספים שביקשו לממש את מטרת החיים החלו להתקשר עימו ולבקש הדרכה רוחנית.

האדמו"ר הראשון מבעלז ביקש שיביאו לו מארץ ישראל את הספר "נהר שלום" ואת כתבי היד של סידור התפילה הקבלי שכתב הרש"ש. מתוניס נשלחו אל הרש"ש שבעים ושבע אגרות ובהן שאלות בנושאים רוחניים, שעליהן השיב בסבלנות ובאהבה, ובין תלמידיו נמנו רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), רבי יום טוב אלגאזי ורבי חיים דה לה רוזה.

"בית המקדש נחרב עבור שנאת חינם, ותפקידנו להגביר אהבת ישראל שתהיה אהבת חינם", כתב הרש"ש (ספר אור הרש"ש, עמ' 161). ברוח זו הקימו הוא וקבוצת תלמידיו-חבריו מודל לחברה מתוקנת שבה כולם ערבים זה לזה: "כל אחד יתייחס לחברו כאילו הוא חלק אבר ממנו ממש, בכל נפש ובכל מאוד" (מתוך שטר התקשרות בין מקובלי ירושלים).

דוגמא לחיים נכונים

היום, כשהניכור ושנאת החינם מפוררים את יסודות עמנו, עלינו לשוב ולהתוודע לחכמה האדירה, שהיוותה את מקור חייו של הרש"ש ושל כל גדולי ישראל לאורך הדורות, החכמה שאבדה לנו במשך שנות הגלות, חכמת הקבלה.

הקבלה תאפשר לנו לחדש את העקרונות שעל פיהם נוסד והתקיים עם ישראל, אותם עקרונות שעל פיהם ייסדו המקובלים את חבורותיהם הקטנות, שהיוו דוגמה לחברה העתידית המתוקנת. בדיוק כמותם, כדאי גם לנו לסייע זה לזה להתרומם מעל רצונותינו האגואיסטיים, לרכוש את תכונת האהבה והנתינה של הבורא וליהנות מהשפע, השלמות והנצחיות, שרוצה הבורא להעניק לכולנו.

"יודע אני שבזכות ספר הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה שיתפשטו בעולם ייצא עם ישראל לחירות, ובלימוד זה תלויה גאולתנו" (הרש"ש, ספר אור הרש"ש, עמ' 159).

לכן כל אחד צריך להגיע למצב שיתפלל מתוך סידור הרש''ש כי התפילה על פי הפשט הכל זה על מנת לקבל תן לי רפואה תן לי פרנסה ואילו בתפילה על פי הקבלה הכל זה קוב''ה ושכינתיה ללא רצון לקבל