דבר תורה:
איש כי ינדור נדר...ואישה כי תדר נדר אסר בבית אביה בנעריה... (מטות ל, ג-ה)
הלשון בפסוק איש ואישה בא לומר מגיל מצוות זכר מגיל שלוש עשרה ניקרא איש ואישה מגיל שתים עשר נקראת אישה ואז הם אחראים למעשהם.
עד שהם ניקראים איש ואישה האב זכאי לקיים או לבטל את נדריהם.
בפרשה זו אנו מוצאים את חומרת העוון של הנודר נדרים ואינו מקיים, וכן הנשבע לשקר. וכבר ידועים דברי חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא שבת (לב) שבעוון נדרים אשתו ובניו של אדם מתים. וכל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן, ונקרא חוטא. ובימינו מצוי לצערנו עוון זה לרוב, על ידי שנודרים לתת נדבות, ולקיים מצוות. ואחרי כן באים שלא לקיימם, ונמצא עוון חמור בידם, ולכן האיש החכם וירא אלקים ירגיל עצמו תמיד לומר "בלי נדר" כדי שאפילו אם הרגיל עצמו לעשות איזה מעשה טוב, לא יהיה עליו בחיוב של נדר, אלא הכל יהיה בלא נדר.
המקובלים כתבו: שנפש המלאך הנבראת מאותה נדבה עומדת תלויה עד שהאדם ישלים את נדרו, ובגמרא תענית (ח) אמרו: "שאין גשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנים". והדברים אמורים גם כלפי שבועת שווא, שצריכים להיזהר שלא להישבע לשווא (לעולם לא להישבע אפילו בדברי אמת).
מצאנו בגמרא כתובות (עז) מעשה מזעזע ברבי יהושע בן לוי, שכשהגיע זמנו להיפטר מן העולם הגיע אלו מלאך המוות כשסכינו שלופה בידו. ביקשו רבי יהושע להראות לו ברגעיו האחרונים את מקומו בגן עדן. הסכים מלאך המוות והתחילו ללכת לשם. בדרך אמר רבי יהושע למלאך המוות, שיתן לו את הסכין, משום שמפחד ממנה, גם לזה הסכים מלאך המוות ומסר לרבי יהושע את סכינו. כשהגיעו לשם הגביהו מלאך המוות, כדי לראות את מקומו, מיד קפץ רבי יהושע חי לגן עדן ונשבע שלא יצא משם. בא מלאך המוות וסיפר לפני בית דין של מעלה את כל מה שקרה, ועל שבועת רבי יהושע בן לוי, אמר הקדוש ברוך הוא לבדוק בפנקסיו של רבי יהושע בן לוי, אם קרה שפעם אחת חזר בו משבועתו, וכשבדקו ראו, שאף פעם לא חזר בו משבועתו, ופסקו, שכיוון שנכנס ונשבע, גם עתה לא יחזירוהו משבועתו, אך חיבוהו להחזיר את החרב למלאך המוות, כיוון שאם לא כך יתבטל המלאך משליחותו. ממעשה מזעזע זה יש ללמוד כמה חשוב הוא מי שלא נשבע לשווא. ובזכות זה זכה רבי יהושע להיכנס חי לגן עדן, אם כן כמה צריכים אנו להיזהר בנדרים ובשבועות, כדי שלא נכשל חס וחלילה?!
מספרים על חסיד אחד, ירא ה' וסר מרע, שהיה מבאי ביתו של הסבא משפולי זכותו יגן עלינו אמן, אותו חסיד היה עשיר מופלג, ולא חסר לו מאומה, מלבד צרתו האחת, שלא זכה להיפקד בפרי בטן. בכל פעם היה העשיר מתחנן על נפשו לפני רבו האדמו"ר הקדוש, שיבטיחו להיפקד בבן זכר של קיימא, אך הצדיק דחהו בלך ושוב. במשך חדשים רבים נדחה על ידי רבו עד שהחליט אותו חסיד להיכנס לרבות, לשבת ולהטרידו, עד שיגזור אומר, שתפקד אשתו בפרי בטן. אותו יום היה הסבא משפולי עסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, לבטל גזרה קשה מעל ראשם של בני הקהילה, והנה פתאום מופיע אותו חסיד, ומתחיל להעסיק את הרבי בבקשה פרטית, התחיל הסבא לומר לו, שאין זו שעת הכושר, ועתה הוא עסוק והתחנן לפני שיניחו ויבוא פעם אחרת. אך החסיד בשלו: "אינני זז עד שהרבי יגזור ויבטיח שאזכה השנה בבן". הדבר עיכב את הרבי וציערו עד מאוד, וכל מה שעשה לא עזר, אלא החסיד הוסיף, והכפיל להטריד את הצדיק, הרבי ביקש מהחסיד שילך, ואם לא יעשה כן הוא יתחרט. אך גם לזאת לא שמע החסיד. כראות הסבT משפולי זכותו יגן עלינו אמן, שהחסיד בשלו, אמר לו: "אני נשבע לך, כי לא יהיו לך בנים לעולם". כשמוע החסיד את הדברים האלה נבהל וברח מיד מחצרו של הצדיק, ונאנח, כמי שחרב עליו עולמו. וכבר התייאש מדבר זה והשלים עם המציאות.
לימים נסע אותו חסיד לעיר קוריץ לצורך מסחרו, ושמע רבות אודות הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זכותו יגן עלינו אמן, ועל היותו בעל רוח הקודש, בעל מופתים, ודבוק בהשם יתברך בכל אבריו וגידיו. שאל החסיד העשיר את בני העיר למצבו הכלכלי של רבי פנחס. וכששמע שמצבו הגשמי ירוד, עני מרוד הוא עד פת לחם. הלך לביתו ואמר לרבנית שתקנה לליל הסדר את כל הדברים על חשבונו. שולחן, כסאות, מפות, מלבושים, בשר, עופות, דגים, יין, פירות וירקות, קמח למצה שמורה ועוד. ובקש בתמורה מהרבנית להתארח בבית הצדיק בליל הסדר.
שמחה הרבנית והתחילה להזמין את הדברים, ואילו מן הצד משתומם לו רבי פנחס, מדוע אין אשתו מטרידה אותו השנה על הכסף עבור הוצאות החג? הרבי לא שאל מאומה, והמשיך בעבודת הקודש שלו.
בערב פסח רואה רבי פנחס שהבית מאיר, כלי כסף וכלי זהב, שמלות חדשות, רהוט חדש, כלים מבריקים, מיד שאל הוא את הרבנית מהיכן כל הפאר הזה? הצביעה הרבנית על האורח החסיד, ואמרה שהכל בזכותו. נתן לו רבי פנחס יד לשלום וישבו לקדש. התחיל באמיר, ההגדה, ולאחר הכוס השני, טרם ניגשו ליטול ידים, שאלו רבי פנחס, מדוע הגיע? ומה חסר לו? סיפר לו אותו חסיד בקול בוכים, את מה שקרה אצל הסבא משפולי זכותו יגן עלינו אמן, ובקשו לבטל את השבועה, כדי שיזכה להיפקד בבן זכר של קיימא.
הרהר רבי פנחס רבות בבקשתו של העשיר, ואמר לו: "אם יש לי זכות בשמים, אני נשבע לך, כי עוד השנה הבאה אשתך תלד בן זכר של קיימא". שמח אותו עשיר ונשק את ידיו של הצדיק, ואכן כך היה, לאחר שנה ילדה אשתו בן זכר.
הצדיק רבי ישראל מרוז'ין זכותו יגן עלינו, סיפר לחסידיו שבשעה שנשבע רבי פנחס מקוריץ, נעשה רעש גדול בשמים. שני צדיקי עולם נשבעו, שבועתו של מי תתקיים? פסק בית דין של מעלה: מי שלא נשבע אף פעם אפילו באמת, את שבועתו נקבל. חקרו ובדקו וראו שרבי פנחס לא נשבע אף פעם בחייו, ולכן קיימו את שבועתו, לתת לאותו חסיד עשיר בן זכר של קיימא.
הדברים מאירים, וכתובים בפסוק בפרשתינו: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" פרוש: אדם שהוא לא מחלל את דברו ככל היוצא מפיו יעשה, כך מקיימים בשמים את דבריו.
עלינו להיזהר לשמור את דברינו ולקיימם, ולהיזהר רבות בעוון נדרים ושבועות, משום שאפילו אם מקיימם נקרא "רשע" ולכן הטוב ביותר לומר תמיד "בלי נדר" ולהיזהר לקיים כל הבטחותיו, כמו שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור", ובזה נישא טובה וברכה לחיי העולם הבא, אמן .
"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" כי מי שאינו מדבר דברים בטלים אלא כל היוצא מפיו מקיים, גם הקדוש ברוך הוא יעשה דבריו, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים (פניני התורה).
מעשה נורא על רבי יצחק הלוי מברדטשוב זכרונו לברכה שמנהגו היה למול רק בבוקר תכף אחרי תפילת שחרית, והנה פעם ביתו הביאה ילד וביום המילה כרגיל באו כל החסידים בבוקר והוא גמר תפילתו ונכנס בביתו בתו, אמר להם תחכו לי, הוא נכנס לחדר מיוחד וסגר עליו מבפנים ונשאר שם ארבע שעות רצופות, וכל אחד ואחד כמעט משתגע באין סבלנות לא יודע מתי יצא? אם ללכת הביתה או להישאר שם? כמובן גם אבי הבן גם היולדת מצטערים מאוד מלראות שהקהל הולך ומתפזר ולא נשאר שם כי אם מנין מצומצם, ואחר זמן זה יצא בשמחה גדולה מל את הילד ותכף קרא שמו יהודה לייב, אבי הבן שזה חתנו, אותו הרגע היה מצטער כי רצה לקרוא לילד שם אחר אבל שתק. ואחרי המילה סדרו סעודת מצווה, ובאמצע הסעודה שאל חתנו שני שאלות, שאלה ראשונה למה איחר כל כך ארבע שעות ולא מל תכף כרגיל? שאלה שניה למה קרא אותו יהודה לייב כי רציתי לקרוא לו שם אחר אמר להם לכל המסובים שמחה גדולה יש לי היום וכדאי לספר לכם, כשבאתי לכאן בדרך ראיתי ענן שחור ורעש גדול בפנים הענין, רצתי תכף בתוך החדר הזה לשמוע ולראות מה קרה? שמעתי אחרי הפרגוד שנפטר צדיק יסוד עולם ושמו רבי יהודה לייב מעיר אפטא אותו הרגע יצאו כתות צדיקים מגן עדן בתופים ובמחולות לקבל את האורח הנכבד וידעו צדיקים כאלה דרכם לגן עדן צריכים לעבור דרך גיהנם כשהגיע לאותו המקום ופתאום עזב את כל הגדולה ואת כל הכבוד וקפץ בתוך גיהנם, אמרו לו רבנו מה קרה כאן? אמר להם כעת אני נמצא בעולם האמת אני מעיד על עצמי שקיימתי לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה גם קימתי מצוות פדיון שבועיים זה למדתי מהקדוש ברוך הוא שהוא פדה שישים רבוא נפשות מישראל ממצרים ואמר כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ועוד הבטיח לנו כל המקיים היוצא מפיו וגם הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, לכן אינני זז מכאן עד שאני עושה פדיון שבויים מגיהנם הלכו הצדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, אמרו לו מה לעשות עם רבי יהודה לייב, שנכנס בגיהנם ולא רוצה לצאת בידים ריקניות, אמר הקדוש ברוך הוא שיפתחו הפנקס של פדיון שבויים לראות כמה נפשות הציל בחיים שלו? ומצאו מאתיים ועשרים, אז נתן לו רשות שיקח מספר כזה, מה עשה רבי יהודה לייב, ירד במדור השביעי ששם היו אותם הנשמות שיורדים ואינם עולים והיו כמה שנים נדונים שם, הוציא משם כפלים מזה, ובכל מדור שהיה עולה היה מוציא גם משם, אמר לו הממונה מה אתה עושה? כבר לקחת יותר מכפלים, אמר לו זה מתנה והכניסם לגן עדן, כשראיתי כוחו של צדיק קראתי את נכדי על שמו רבי יהודה לייב שיזכה לעשות חיים וחיל, אז שמחו כולם.
ומצאנו למדים לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה אז זוכה לכמה מעלות ראשית כל תפילותיו נשמעים, ויש בכוחו לבטל גזרות רעות, וגם אחר אריכות ימים יש בכוחו להוציא נשמות מגיהנם ולהציל מצרות את החיים והמתים (אהבת חיים).
"נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך". אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מה בין נדר לנדבה? נדר, מתנדב ולא נותן תכף, נדבה הרי זה נותן תכף, וידוע שהקדוש ברוך הוא חפץ בנדבה שאומר הרי זה. שהוא נותן במזומן. תכף ומיד. אבל הנודר שאומר הרי עלי לתן כך וכך. אף על פי שמקיים אחר כך נקרא חוטא. והנה נמצא הנדבה שאומר הרי זה. עושה שתי נתינות בבת אחת בזה אחר זה, הראשונה בפיו שאומר הרי צדקה ושניה שנותן בידו לגבאי או לעני תכף. מה שאין כן הנודר, אומר בפיו שעה זו ובשעה אחרת נותן בידו. שאין נתינת הרי סמוכה לנתינת הפה, ולכן הצדקה נקראת פדיון כי צרוף פה עם יד יהיה אותיות פדי"ה או יפד"ה ללמד כי עיקר הצדקה הראויה להיות פדיה לנפש. הוא על ידי שהאדם נותן צדקה תכף שתהיה נתינת היד סמוכה לנתינת הפה. שיהיו מחוברים יחד שאז יהיה מהם צרוף פדי"ה או צרוף יפד"ה וזה שאמר נתון תיתן לו רוצה לומר שני נתינות סמוכים זה לזה ומחוברים זה לזה. והם של הפה ושל היד.
אלה מסעי בני ישראל (מסעי לג-א)
כשם שמטרת בני ישראל במשך ארבעים שנה היתה לנחול נחלה בארץ ישראל. עברו הרבה מסעות ומקומות שונים שבכל מקום ומקום התנסו בניסיונות ומצבים אחרים עד שהגיעו לנחלה. הם הלכו אחרי ענני הכבוד לפעמים הם התקדמו מאוד ואח"כ חנו חניה קצרה ולפעמים הם התקדמו מעט וחנו חניה ארוכה אך בסופו של דבר הגיעו לנחלה. וכן כך אמורה להיות עבודתנו בעולם הזה. כדי לחזור בתושבה צריכים לעלות מעלה מעלה בדרגות היראה יש ירידות ויש נפילות. לפעמים אנחנו מתקדמים ולוקחים על עצמנו יותר על תורה ומצוות במשך תקופה ארוכה ופתאום חונים חניה קצרה ולא מתקדמים ולפעמים אנו מתקדמים בעבודת ה' יתברך לאט לאט ואח"כ חונים חניה גדולה ותקועים במקום הרבה זמן. הכל טוב ויפה בתנאי שלא ניתקע לעד כי מי שנתקע ונישאר במקום בסופו של דבר הוא ידרדר אחורה לכן אנחנו צריכים ללמוד לקח ממסעי בני ישראל שתמיד התקדמו והסתכלו מעלה מעלה והתקדמו למרות החניות הקצרות והארוכות העיקר שלא חונים לעד. והחניות הם הכרחיות לעבודת ה' יתברך כשם שאדם עולה בסולם הוא עולה לאט לאט שלב שלב או שתים או שלושה שלבים ביחד אך הוא צריך לנוח כי אם יעלה עשרה שלבים במהירות הוא יכול ליפול ואם הוא נופל אז הוא נופל עד למטה ויוצא שלא עשה פה כלום.
ולכן שיטת מסעם של בני ישראל היא דוגמא קלאסית בשבילנו כיצד לעבוד את ה' יתברך יהיה רצון שהקב"ה יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלמה אמן (בשם הרב ישראל אלפרין)
