| נשלח ב-20/7/2009 10:29 |
 |
| |
לב שבור
שמישהו כבר ימציא תרופה ללב השבור הזה.
תרופה שתיקח את החצי היחיד שנשאר ממנו ותחפש לו חלק מתאים אחר.
שתתן לו להרגיש שוב את מה שטעם ממנו.
שתאפשר לו להיפתח לאחד שלא יראה בדיוק כמותו.
לאחד שיגרום לו שוב לרטט.
לאחד שלא ישבור אותו שוב.
אלוקים, עייפתי...
רחם עליי, כלו כוחותיי..
תמו לילותיי...
תגאל אותי גאולה של שמחה, אהבה...
שתחזיר לי את מה שאבד לי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 10:44 |
|
| |
אלוקים, אם רק היית בא אליי בלילה כשעצוב לי ובודד, ומסביר לי מדוע???
מדוע בחרת לנסות אותי בדבר הקשה מכל?
אם רק היית בא ומתווה לי דרך חדשה לילך בא שתשכיח...
אלוקים, מדוע אתה ממשיך לפסוח עליי באותם הלילות?
נפשי קוראת אליך מן המעמקים...
הושט לי יד שתגונן נגד כל הכאב הזה...
ואני קטנה כל כך, חשופה להבלי העולם הזה...
משתדלת שלא ליפול שוב, וקוראת לך, זועקת - - -
אלוקים, התמצא לי מרגוע לנפש???
האם יש עתיד טוב שמחכה לי אי שם???
אני רוצה לנחות כבר ביעד, לדעת שאין עוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 11:12 |
|
| |
בלילות אני מתעוררת ונזכרת...
הדמעות זולגות בקצב לא אחיד..
שוטפות איתם את מעט האיפור שנותר מהעיניים..
האיפור הזה, שאני מתאמצת למרוח אותו במיומנות שלא תשאיר ספק לאיש.
שיגרום לי להרגיש מאושרת שוב, שהעיניים האלה ישדרו את הניצוץ שאבד להם שוב.
אבל אפילו העיפרון השחור הזה והפס שמעליו לא יכולים לעשות כלום נגד זה.
הם רק עוזרים לי לשברירי שניות, עד שהדמעות זולגות להם שוב.
ואז מתערבבות להם דמעות בצבעים, צבעים שחורים.
והפנים, שהיו יפות כל כך פעם, שהיו תמות ורכות מקבלות גוון אדום ורוד שחור כזה.
אלוקים, למה לא לימדו אותי שלאהב זה סיכון, שלפתוח את הלב זה לבחור במציאות שאין חזור ממנה.
האם טעמתי מפרי אסור? האם חטאתי לפניך?
אנא סלח לי אם כך. אך אל תפנה לי עורף.
אל תעזבני, אל תטשני, אל תשלכני.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 11:35 |
|
| |
יש בי מן חור בלב כזה, חור עמוק.
הוא מסרב להתמלא, וניסיתי, אוי באמת שניסיתי.
אכלתי מבלי הפסקה, הסכמתי לצאת כמעט עם כל אחד שהציעו.
טמנתי את ראשי בעבודה ובלימודים ככל שניתן, אך דבר מזה לא לו, ללב שלי.
הפעמים היחידות שאני מרגישה מעט הקלה זה כשאני מתבודדת עם הסידור שלי,
בוכה לאלוקים שישמע קולי.
אני מספרת לו הכל, אני מרגישה שהוא מקשיב לי, מן משב עמום וצמרמורת עדינה שאוחזים בי.
רק אז אני יודעת, שישנה איזשהיא דרך לעבור את כל זה.
אבל בינתיים אין בזה די. 24 שעות ביממה נראות לי ארוכות מדי כנגד זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 11:56 |
|
| |
רוחלה, מה קרה?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 11:59 |
|
| |
כל מה שכתבתי... עצוב לי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 12:04 |
|
| |
את יודעת למה עצוב לך? : (
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 12:06 |
|
| |
מסתומרת למה? אופק, האשכול הזה מפורט ביותר.. תקראי מה שכתבתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 12:33 |
|
| |
עצוב..
תדעי שכמה שרע עכשיו, יהיה מישהו אחר.
רק לא נשמע שאת מוכנה עדיין לבואו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 13:28 |
|
| |
להיות מוכנה משמע לשכוח...
ואת זה אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לעולם.
איך עושים את זה?
מי יכול להבטיח שאזכה להרגיש כך שוב?
האם ייתכן שנועדנו לשני אנשים?
ואם לא, אז איך זה שהרגשתי שייכות גדולה כל כך לאחד שלא נועד בכלל??
יום יבוא ואני אתגבר, החיים יותר חזקים מהכל.
אבל משהו בתוכי תמיד ירגיש חסר, לא שלם.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 14:42 |
|
| |
אם אני אכתוב -"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
זה בטח ישמע קיטשי,משעמם,וכ"כ צפוי...
אבל כן..זה מה שאני כותבת,
כי כאן,מתוך הדמעות,מהכאב,
אפשר להגיע לדברים נשגבים,
לאמונה חזקה כ"כ,
להכרת הדברים הטובים בחייינו,
(אני מדברת מנסיון,ולא רק מנסיון שלי..)
וכמו שהיטיב להגדיר זמר מסויים
"מתוך העבר-נגיע אל עתיד,
מתוך הכאב-תצא שמחה אמיתית,
מתוך הדמעות-יפתחו השמיים.."
תנצלי את הרגעים שאת מרגישה ככה,
השמיים פתוחים לך!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 17:36 |
|
| |
רוחלה מותק,
אין לי זמן להאריך כרגע בדברי, אבל אכתוב בכל זאת
אני מזדהה איתך המון. לפני כמה חודשים יכולתי בקלות לכתוב את מה שאת כותבת, ואגלה לך שלפעמים גם עכשיו, בזמנים קטנים של "ימי השנאה" אני יכולה להרגיש את כל זה שוב,
אבל אני לא נותנת לעצמי לעשות את זה.
אז, היו כולם אומרים לי שהזמן יעשה את שלו. כמה צחקתי עליהם אז! זמן? איזה זמן? יש דברים שהם מעבר לזמן, מעבר לכל גבול יכולת השגה. חשבתי שאמשיך לאהוב ולכאוב את האדם הזה
שעכשיו אני לא מבזבזת עליו אפילו שניה של מחשבה
אני רק רוצה לומר לך, שעם כל הכאב שלך עכשיו, שגם אני עברתי - את צריכה לנצל כל רגע, ברצינות.
אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו זו הקרבת אלוקים העצומה לה זכיתי מתוך כל הצער והיגון
דווקא מתוך הבכי, דווקא כשמרגישים שהלב נקרע, שכבר אין אויר לנשום, שכל העולם מתמוטט על הכתפים שלך - דוקא אז! כמו שכתבת: לפתוח סידור, או אפילו בלי סידור- לבכות לאבא, לצעוק לו, לספר לו הכל
אבל הכי חשוב: לא לשאול "למה".
הרבה זמן אחרי שניקיתי את הלב שלי משאריותיו של אדם שלא זכאי היה להכנס לתוכו- אני יודעת שלא שואלים שאלות. הוא היה השליח הרע לקרב אותי להקב"ה, והוא היה רק שליח - והוא הגיע לעומקים שהגיע ופגע בי בעוצמה שפגע- רק בגלל שזה היה מגיע לי, ורק בגלל שזה בא להעלות אותי למעלה ובסופו של דבר, כמו הכל- לעשות לי טוב.
בעוד כמה זמן, גם אם לא תגלי למה זה היה מגיע לך (אני עוד לא גיליתי..) תראי למה זה היה שווה לך. את הבור החסר שנפער לך בלב תמלאי בהרבה תפילות ואמונה. עוד רגע תראי איך לא רק שהכל התמלא, אלא אף הציף אותך בשמחה עצומה של בטחון וקרבה
יהיה ה' בעזרך
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 19:37 |
|
| |
רוחלה יקרה
תדעי לך שלהודות ברגש זה משהו עצמתי שתלודי לה' שיש לך אותו
תדעי לך שכל אחד כמעט עבר סיפור דומה
והזמן זה הרופא של כולנו
את עוד תצחקי על זה ותוכלי לדבר על זה בפתחיות עד שימאס לך ואז זה יעבור
ותשכחי
ובעלך ואת תצחקו על זה
בהצלחה
ממני הפיראט
רק אל תשכחי לא לפתוח את ליבך שוב עד שתהיי בטוחה שזה הדדי
ושיש לזה צ'אנס וזה לא יתקע ..........
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 20:01 |
|
| |
| פיראט כתב: |  |
רק אל תשכחי לא לפתוח את ליבך שוב עד שתהיי בטוחה שזה הדדי
ושיש לזה צ'אנס וזה לא יתקע .......... |
|
חס ושלום!!
לא זה מוסר ההשכל!
אם הופכים לסגורים אז מפסידים פעמיים. גם הפגיעה המקורית וגם קושי בעתיד.
למרות הפגיעה חייבים להמשיך ולהיות פתוחים ומוכנים לקבל ולתת..
לפעמים צריכים קצת להסתכן ולתת מעצמך כדי שזה יהיה הדדי.
אם נחכה עד שנהיה בטוחים זה עלול להיות מאוחר מדי.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 20:21 |
|
| |
תודה לכולכם. מעולם לא האמנתי שלמילים יש כוח גדול כל כך. אבל ניכרים דברי אמת.
הצלחתם לחדור אליי, כולכם. לחדור אל ליבי בשעות קשות אלו ולהטיב לו מעט.
מבטיחה להשתדל בכל הכוח. לנצל את הזמן הזה להתקרב אל בורא עולם.
הוא לא יאכזב אותי, אני בטוחה בכך. רק שיזדרז מעט, הקושי רב.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 20:24 |
|
| |
רוחלה את נשמעת באמת גדןלה ומספיק חזקה בשביל לעבור את זה..
כל הכבוד על הפתיחות שלך.
זה נכס שתראי כמה בעלך יודה לך עליו.....
|
|
|
|
|
