|
|
| נשלח ב-12/8/2009 15:30 |
|
| |
מסירות נפש של ילד
האדמו"ר מנדבורנא שליט"א סיפר את הסיפור הבא, שסופו התרחש לפני זמן לא רב. את הסיפור שמע האדמו"ר מכלי ראשון:
מעשה בילד אשר התייתם מאמו בהיותו בן שש שנים בלבד. היות ואביו לא היה מסוגל לגדלו, התעוררו רחמיהם של שכנים וקרובים אשר ניסו להכניסו לביתם, וכך נדד הילד מבית לבית מבלי שיהיה לו אב ופטרון שימלא את כל צרכיו.
גם לענין חינוכו ולימודיו לא דאגו כהוגן הואיל ובתי לימוד עדיין לא היו נהוגים בימים ההם באופן מסודר כבימינו, אך הילד שהיה בעל נפש יקרה וחשק בתורה הקדושה, טיכס עצה והשכיר את עצמו לאחד מסוחרי הנרות בעיר, תפקידו היה לסובב על פתחי הבתים למכור סחורתו, וזה היה בתנאי שתמורת מחצית מהרווחים שירויח ישלם הסוחר עבור מלמד שילמד עמו תורה, ותמורת המחצית השניה ידאג לכל צרכיו הגשמיים.
ויהי היום בהיותו בן 12 שנה, בעודו מחזר על הפתחים למכור סחורה כבימים ימימה, נקלע לבית אשר בעליו נהגו ברשעות, והם ניסו להעמידו בניסיון רוחני קשה, השם יצילנו (ניסיון הקשור לפגם הברית). והילד, בראותו כי לא יוכל להיחלץ מהם בלי פגע, שם נפשו בכפו וזרק עצמו מחלון הבית שבקומה השלישית על מנת להינצל מהם. הילד הובהל לבית החולים במצב אנוש ושהה שם פרק זמן ארוך עד שהתאושש, אך מאז נותר גיבן.
ויגדל הנער והיה לאיש ויבן בית בישראל. לימים בעל המעשה התאלמן לא עלינו ונותר ערירי ללא קרוב וגואל. בשכונתו גר יהודי בשם ר' יוסף אשר הבחין בשכנו הזקן שיושב על התורה ועל העבודה, על כן החל להתקרב אליו ולדאוג לכל מחסורו, בהחשיבו זאת כזכות עצומה. מידי פעם היה ר' יוסף שואלו לסיבת היותו גיבן, אם מום זה הוא מלידה או מפני סיבה אחרת, והיה הזקן דוחהו בלך ושוב, עד שהבין כי דבר סתר לו בענין.
ביום מן הימים קרא הזקן לר' יוסף ואמר לו שחש שקיצו קרב והינו הולך בדרך כל הארץ, והוסיף לספר כי הניח אחריו בן אשר מתגורר בחו"ל שירד מן הדרך, ועתה מקווה שבהיותו בעולם העליון יוכל לפעול משם ולהחזיר את בנו למוטב, מה שלא הצליח לעשות בעולם הזה, ועל כן מבקשו עתה לרכוש תפילין עבור בנו, שיהיה מזומן בידו ליתן לו כאשר ישוב בתשובה.
בראות ר' יוסף כי הזקן מתכונן לדרכו האחרונה שאלו שוב לסיבת הגיבנת, נענה לו הזקן וסיפר לו את כל המעשה שאירע לו בילדותו שקפץ מן החלון, ואשר מאז נותר גיבן.
כעבור ימים אחדים ביקש מר' יוסף שילך להביא לפניו את המפה של החברא קדישא, כי ברצונו לברור לעצמו מקום. ויעש ר' יוסף כבקשתו והביא את המפה של החלקה הפשוטה שבבית החיים שבאותה העיר. ויהי אך ראה הזקן את המפה, פנה בטרוניא לר' יוסף לאמר: "היעלה על דעתך כי בין אנשים כאלו אמצא מקום למנוחתי?! זאת עשה, לך נא והבא לי מפה של חלקה חשובה מזו, בה נקברו פני וחשובי העיר", והעיר ההיא מלאה תלמידי חכמים וחשובים.
נענה לו ר' יוסף אף לבקשתו זו והלך להביא לו את המפה של החלקה החשובה. כאשר התבונן בזקן במפה זו נענה ואמר לר' יוסף: "אמנם אלו הקבורים פה הינם אנשים חשובים ומורמים בעם, אך גם בהם לא אמצא לי מנוח, לפי שבשמים מחמירים על פגמי חטאות נעורים, ואף לאחר פטירתו אין לחוטא מנוחה, ולא זו בלבד אלא גם מי שנקבר בשכנות לבני אדם שלא היו נשמרים מנעוריהם, אין מנוחה בקברו. ואילו אני, מאז אותו מעשה שאירע לי בילדות, שקפצתי מן החלון, זכיתי לשמירה עליונה ומעולם לא נכשלתי אפילו בראיה לא טהורה, ואם כן איך אוכל למצוא מקום מנוחה בשכנות עם אלו אשר לא היו שמורים מנעוריהם".
ויהי כשמוע זאת ר' יוסף שאל את פי הזקן: "אם כן הוא, היכן אמצא מקום שיוכשר בעיניך להיקבר שם?" ענה לו הזקן שיקברו אותו בחלקה שבבית הקברות ששם קוברים את גניזות הקודש (כתבי קודש), או בחלקה המיועדת רק עבור ילדים שלא טעמו טעם חטא.
כחלוף שעות אחדות, השיב הזקן את נשמתו הטהורה ונסתלק לבית עולמו, וקברוהו כבקשתו.
באותו פרק זמן שבו נסתלק הזקן לבית עולמו, נזדמן אחד מאנשי עירו לנסוע לאמריקה, ובהיותו שם הגיע לאוזנו שמועה שבבית חולים מסויים אשר נמצא במקום נידח שוכב יהודי צעיר מילידי עירו אשר נפגע בתאונת דרכים. כאשר בירר הלה את שמו של הפצוע נודע לו כי הינו בנו של אותו הזקן המפורסם בעירו. על כן נזדרז לקיים בו מצות ביקור חולים.
ויהיה כראות החולה איש יהודי מעיר מוצאו שמח עד למאד, ויאמר למבקרו: "דע לך שמאז שעזבתי את בית אבי נעשיתי זר ומנוכר לכל זיק של יהדות, איך בימים האחרונים מאז התאונה החל לפעום בי רצון לשוב, וליבי בוער בקרבי מרוב תשוקה להתקרב. ועתה בראותי אותך שמחתי שמחה עצומה ואבקש ממך להשתדל ולהשיג עבורי תפילין ואניחם כפי שהנני זוכר מימי נעורי".
הלה עשה כדבריו והביא לו זוג תפילין. כשהתאושש הבן ויצא מבית החולים החל לנסות ליצור קשר עם אביו, ואז נודע לו שאביו איננו כבר בין החיים, ואילו ר' יוסף, שנודע לו ממה שאירע לבנו של הזקן, שיגר לו מארץ ישראל את התפילין שרכש בעבורו לפי בקשת אביו. ואמנם הבן עלה ונתעלה במעלות התשובה, עד שהפך לירא שמים מרבים.
את כל השתלשלות הענינים שמע מספר המעשה, האדמו"ר מנדבורנא שליט"א, מפי ר' יוסף בעצמו.
(מתוך גליון עקבתא דמשיחא, גליון 252)
תוקן על ידי noamzaig ב- 12/08/2009 15:27:40
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2009 09:10 |
|
| |
האיש שפגש את אליהו הנביא פנים אל פנים
את הסיפור שמעתי בהרצאה של הרב יגן
הרב שמע את הסיפור מפי הבעל תשובה את
היה בחור בשם הרצל הכנעני הוא שינה את שמו לכנעני מפני שהיה שונא דתיים והיה מחפש איך להרע להם
ולהציק להם
הוא היה גר בראשון לציון ערב אחד הוא ישב עם 2 חברים והציע הצעה שיילכו לרב תימני מקובל בראש העין
וילעגו לו החברים לא כל כך הסכימו אבל בסוף הלכו איתו
הוא נכנס לרב איך שהרב ראה אותו
הרב אמר לו 3 דברים א שהוא יהיה במלחמה
ב שהוא יהיה נכה
ג הוא ייפטר בגיל צעיר
הרצל נבהל וברח משם, אחרי כמה חודשים הוא גויס למלחמת לבנון במלחמה הוא חטף פגז ועף מהטנק
ונפצע היה נכה חלקי
כמה חודשים אחרי ששוחרר הוא נסע באוטובוס והתחיל לחשוב על מה שאמר לו הרב לפני כמה שנים ומה שנשאר זה החלק השלישי לידו ישב רב צעיר, הרב ראה שהוא מאוד מדוכא והתחיל לדבר איתו על דת והחיים הרצל אמר שהוא לא מאמין בזה
והרב אמר לו אם אתה גבר בוא איתי נשב ואסביר לך הכל הם ירדו תחנה ביחד והרב במשך כמה שעות הסביר לו הכל
הרצל החליט שהוא חוזר בתשובה חזר לבשר לאישתו בשמחה שיש עולם הבא ויש תכלית .
הוא היה עובד בתל אביב בנגריה ומתפלל באזור היה לו מנהג כל יום הוא מגיע אחרי העבודה לבית כנסת באזור למנחה ערבית ושיעור תורה ולא מבטל את המנהג.
יום אחד היה לו עבודה בנגריה והוא התעכב שחזר הביתה הוא התלבט אם להגיע לשיעור כי השעה מאוד מאוחרת
ובסוף הוא החליט שלא מבטלים שיעור ויהי מה העיקר שיגיע ובאמת הוא הגיע בדיוק בסוף השיעור
שחזר הביתה באוטובוס ישב לידו זקן הדור פנים ואמר לו שהוא הרצל גר במקום כך וכך עובד בכך וכך הרצל היה מופתע
ששאל את הזקן איך הוא יודע אמר שלחו אותי מהשמים להודיע לך שניצלת ממות היית צריך למות היום אך בגלל
שלא וויתרת על השיעור תורה ניצלת ובזכות הזו שלחו אותי להודיע לך באופן אישי
הזקן נגע לו באוזן ואמר לו שתגיע הביתה האוזן שלך תתנפח וכך תדע שזה היה אמיתי
הרצל הגיע הביתה שכב לישון וחלם על הזקן הוא הודיע לו שהוא אליהו הנביא ובישר לו פרטים על הגאולה הקרבה ובאה
שהרצל קם אשתו ראתה את אוזנו אדומה ונבהלה הוא סיפר לה את הסיפור והרגיע אותה והיא סיפרה לו כבר כמה שבועות
אני חולמת שאני בהלוויה שלך יום יום אותו חלום חוזר הרצל הרגיע אותה שהכל מאחוריהם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2009 13:09 |
|
| |
הנועם אלימלך
|
הרבי ר' אלימלך ווייסבלום מליזענסק 1717 - 1787
|
|
|
|
בן למשפחה כפרית אמידה בת שבעה בנים, אחיו חסיד מפורסם בזכות עצמו - רבי זוסיה מאניפולי, כבר מגיל
צעיר התגלו שני האחים כלמדנים גדולים בתורה, הן בנגלה והן בנסתר. במיוחד התעמקו בתורת האריז"ל,
עם התפשוטה של תורת החסידות הצטרף אליה רבי זוסיה ולאחר מכן שיכנע גם את אחיו הגדול להצטרף
תנועה החדשה, שניהם הפכו להיות תלמידיו של "המגיד ממזריטש".
במהרה התבלט בדרכי החסידות היה בין מיסדיה של דרך החסידותה"מעשית צדיקית", תלמידים רבים
נהרו אחריו ביניהם: החוזה מלובלין, המגיד מקוזניץ, רבי מנחם מנדיל מרימנוב, רבי יהושע העשיל
מאפטא ועוד.
על מידת ענוותנותו העיד אדמו"ר הזקן בתשובה לאחד מגדולי המתנגדים אשר שם את ספרו של ר' אלימלך
תחת כיסאו באומרו: "אילו היית שם את ר' אלימלך בעצמו תחת הכסא, גם היה שותק ומקבל באהבה מרוב ענווה"
לפני הסתלקותו בשנת ה'תקמ"ז סמך את ידיו על ראשי תלמידיו ומסר לחוזה מלובלין את מאור עיניו, למגיד
מקוז'ניץ את רוחו שבלב, לר' אברהם יהושע העשיל את כוחו שבפיו ולר' מענדל מרימנוב את הנשמה שבמוחו.
בנו ר' אלעזר שכיהן כרב לאחר הסתלקותו הביא את ספרו לדפוס.
ידועה סגולה לנשים בחדרי לידה להחזיק עמן העתק מספרו "הנועם אלימלך" (כמובן שצריך להיות עטוף היטב),
החזקת הספר ברשות היולדת היא סגולה ללידה קלה.
|
רבי אלימלך חיבר תפילה כהכנה לתפילת שחרית. קטע הסיום המוכר יותר:
"...תשמרנו מן הפניות והגאוות, מן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות רעות. ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתם על אחרים.אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ולא תעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, שיהיה הכול נחת-רוח. אמן כן יהי רצון."
|
|
|
|
|
|
"באמצע הלילה, בעוד רבי אלימלך שקוע בתלמודו, נדמה היה לו פתאום כי הוא שומע את רבו קורא בשמו. הוא
זינק ממקומו כנשוך-נחש, הטה את אוזנו ונוכח שלא טעה. "מיילך!", שמע את הרבי קורא לו, בכינוי שנהג
לכנותו מתוך קרבה וחיבה. רבי אלימלך פסע במהירות והתייצב על מפתן חדרו של הרבי, דרוך כולו.
על שולחנו של המגיד היו מונחים כמה ספרים פתוחים וכל-כולו נראה היה כמי שנמצא בעולמות אחרים. בתחילה
הוסיף לעסוק בענייניו, כאילו לא הבחין בתלמידו. אך פתאום הרים את עיניו. "שומע אתה, מיילך? שומע אתה מה
שאומרים בהיכלי רקיע? אהבת-ישראל פירושה לאהוב רשע גמור, בדיוק כשם שאוהבים צדיק גמור. ישמעו
אוזניך היטב: הרשע הוא רשע גמור והצדיק הוא צדיק גמור; ואף-על-פי-כן, מתוך אהבת-ישראל אמיתית עלינו
לאהוב את שניהם באותה מידה!".
המגיד החזיר את עיניו אל הספרים שלפניו ורבי אלימלך כבר החל לתהות אם בכך סיים לומר לו את דבריו.
אולם אז שב הרבי ונשא את עיניו לעברו. "ועוד דבר אחד עליך לדעת, כי מניין מתוך בני החבורה יש בכוחם
לעורר לתשובה אפילו אותו רשע גמור"...
למחרת בבוקר סיפר רבי אלימלך לבני החבורה את שהתרחש בלילה. בעצם המאורע היה מן החידוש, שכן רק
לעיתים נדירות נהג הרבי להזעיק אליו את התלמיד שעל המשמר. יותר מזה רגשו התלמידים על תוכן הדברים.
במיוחד הסעירם המשפט האחרון, שנאמר כחידה סתומה.
בשומעם את הדברים התיישבו סביב השולחן והחלו להתעמק בהם. איש-איש ניסו את כוחם לפרש את דברי הרבי.
הם העלו סיפורים שונים וציינו מדברי חז"ל העוסקים בעשיית תשובה ובבעלי-תשובה.
איש מהם לא הבחין בהלך הזר שנכנס פתאום לבית-המדרש והטה את אוזניו לדברי בני החבורה. רק כשפרץ
האיש בצחוק רם, הפנו אליו את מבטיהם. הוא נראה פוחז וריק, כמי שבינו ובין יראת-שמים פעורה תהום
רחבה ועמוקה.
"מה אתם מבזבזים את זמנכם בדברי הבל ושטות", הטיח לעברם האיש. "כן תשובה, לא תשובה. ראו איזה עולם
יפה יש בחוץ. לכו ועסקו בדברים שיש בהם ממש", לגלג האיש, כשהוא פורץ בצחוק רם, כמי שנהנה מעצמו.
בתחילה נדהמו התלמידים מחוצפתו של האיש, שהתפרץ לתוך תחומם. אולם דווקא דבריו הבוטים העמיקו את
תחושת ההתעוררות הכללית שמילאה את ליבם בעקבות המאורע הלילי.
ופתאום, מבלי שיצטרכו לומר זאת במפורש, הבזיקה בבת-אחת אצל כולם אותה המחשבה: אל האיש הזה
התכוון הרבי!...
התלמידים קמו ממקומם וניגשו לתפילת שחרית. כל אותה שעה המשיך ההלך להביט בהם בבוז, ושיגר לעברם
הערות עוקצניות. לא היה ברור מדוע בכלל בא לבית- המדרש אם הוא בז כל-כך לאווירת המקום. אבל איש לא
העיר לו על התנהגותו.
התפילה באותו בוקר התקיימה בהתעוררות מיוחדת במינה. התלמידים התייצבו איש- איש בפינתו הקבועה
והתפללו בכוונה רבה. פה ושם הרימו את קולם ברוב התלהבות, ואחדים מהם אף פרצו בבכי מעומק הלב. גם אז
לא פסק ההלך הזר מהתנהגותו הנלוזה. הוא אף הגדיל לעשות כאשר העווה את פניו ונופף בידיו בניסיון לחקות
כמה מהמתפללים.
אחרי התפילה נותרו התלמידים עוד שעה ארוכה על מקומם, מאריכים באמירת מזמורי תהילים. האורח הבלתי-
קרוא לא מיהר לעזוב את בית-הכנסת. הוא הוסיף להתהלך אנה ואנה ולהשמיע דברי ליצנות וביטול על דרכי
החסידים ומנהגיהם ה'משונים'.
כמה מהתלמידים פנו אליו ישירות בניסיון לדבר אל ליבו. "היודע אתה כמה יקר כל יהודי לפני הקב"ה, ומה גדול
כוחה של תשובה?", שאלוהו. אולם לא ניכר היה בו כי משהו זז בליבו. כעבור שעה קלה עזב את בית-הכנסת
בהותירו את התלמידים נבוכים וכואבים.
למחרת שב והופיע ההלך, שהפעם כבר לא היה זר כל-כך. ליבם של התלמידים נחמץ בראותם אותו ובחושבם
על הצפוי להם ממנו. אולם הפעם כבר לא צחק ולא זילזל, אלא עמד מהצד ועקב אחר הנעשה. כך אירע גם בימים
הבאים. האיש בא, עמד או התיישב באחת הפינות והביט סביבו בעיניים סקרניות.
כעבור כמה ימים ניכר היה כי שינוי של ממש מתחולל בקרבו. בתחילה החל להצטרף לתפילות. לאחר מכן
השתתף גם בשיעורי הלימוד הקבועים בבית-המדרש, ולבסוף אף ביקש להתקבל ל'יחידות' אצל המגיד.
לא חלפו ימים רבים וההלך הזר שינה את כל אורחותיו והיה לבעל-תשובה גמור. "לאהוב רשע גמור כשם
שאוהבים צדיק גמור", הדהדו דברי הרבי בלילה שקדם להופעת האיש. וכן: "מניין מבני החבורה יש בכוחם
לעורר לתשובה אפילו אותו רשע גמור"...
סיפורים על הצדיק
|
אומרים שיש הבטחה מרבי אלימלך מליז'ענסק שמי שיבוא על קברו בליז'אנסק לא ימות בלי תשובה, אז יאללה(למרות שמי שהיה אצל רבינו כבר זכה למה שזכה ב"ה), עוד הבטחות אף פעם לא מזיק!
|
|
|
איש פשוט אחד שגר בירושלים היה סובל לפני פטירתו יסורים רבים ולא היה יכול למות. כשבאו אליו אנשים לבקרו לא ביקש מהם דבר, אלא שיתפללו אל ד' שיקח את נשמתו ולא יסבול עוד יסורים נוראים כאלה. והיה גוסס, ומתעורר לתחיה ושוב גוסס וחוזר חלילה.
בין המבקרים בא אליו איש אחד וביקש ממנו שיספר לפניו כל המוצאות אותו מימי נעוריו ועד עתה. הרבה לא זכר, אבל בהמשך הדברים סיפר, כי היה פעם בעיר ליזנסק. כשהזכיר החולה את שם העיר ליזנסק, נצנצה מחשבה באיש שיחו ושאלו אם היה על קברו של הרבי ר' אלימלך מליזינסק. החולה השיבו בתמיהה: "וכי אפשר להיות בליזנסק, ולא להשתטח על קברו של אותו צדיק?"
- "אם כן", אמר האיש, "מובן הדבר. ר' אלימלך כתב בצוואתו שכל מי שיעבור את קברו מובטח לו שלא ימות בלא תשובה. ובכן זו העצה היעוצה לך: תאמר וידוי ותעשה תשובה!"
עשה החולה כן, ומיד נפטר
ידוע שבספר שלו , הנועם אלימלך, קשה מאוד להבין משהו. וכבר יצא שמעו כ"ספרם של צדיקים".בספר יש נקודות וכוכבים שמופיעים ליד כל מיני מילים, ואף אחד לא יודע למה התכוון המחבר, הלא הוא הר' ר' אלימלך מליזענסק זצ"ל. אדם אחד החליט להדפיס את הספר ללא הכוכבים הללו, בטענה שזה יקל על הקריאה של הספר ושאין צורך בכוכבים הללו. הזהירו אותו שהוא משחק באש.
ואכן. הוא לא גמר את שנתו ל"ע.
ראיתי באחד האתרים הסבר שבכל מקום בספר שבו סומן נקודה או כוכב הכוונה ששם הנועם אלימלך הקדוש עשה עליית נשמה
רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, נולד בשנת תקמ"ג )1783( ביאוורניק אשר
בגליציה לאביו, רבי פסח לנגזם, ולאמו, איטה, אחותם של רבי אלימלך
מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי. לפני לידתו של רבי צבי אלימלך נולדו להוריו מספר
ילדים, שנפטרו בילדותם. על מנת לנסות למנוע גם את מותו של הרך העתידי,
הלכה אמו לבקש ברכה מאחיה - "הנועם אלימלך". רבי אלימלך אמר לה שיוולד לה
בן זכר ושתקרא לו אלימלך. האם נבהלה כיוון שהבינה מהדברים שעד שיוולד הרך
ייפטר מן העולם ר' אלימלך מליז'נסק ועל כן כשנולד הפעוט קראה לו צבי אלימלך.
אמר לה הנועם אלימלך: "אם היית קוראת לו אלימלך הייתי יכול להעביר לו את
הכוחות ואת כל הקדושה ועכשיו אני יכול להעביר לו רק חצי...". מסופר כי כילד למד
בשקידה ובהתמדה ובבוא העת גויס לצבא. כאשר העגלה בה הובל אל המחנה הצבאי
יחד עם מגויסים אחרים חלפה על פני גשר היא החלה להתדרדר ונפלה עם כל הנוסעים
לנהר. ר' צבי אלימלך היה היחיד שניצל וכאשר שב לביתו החליף את שם משפחתו
מלנגזם לשפירא על מנת שלא ייתפס לשירות הצבאי.
רבי אלימלך מליז'נסק "מת" מוות קליני וחזר לחיים
מובא מ"סיפורי צדיקים" אצל "סיפורי בי''ד של מעלה", ישראל קלפהולץ, על רבי שמואל אבא מסלוויטא אשר סיפר את אשר שמע מהרבי אלימלך:
פעם חלה רבי אלימלך וכמעט פרחה נשמתו. הוא שכב בלי הכרה ימים אחדים , כל תלמידיו עמדו סביבו לבקש עליו רחמים בחששם כי לא ישוב עוד לחיים. אך נפלאות ה' מי יחזה. לאט לאט שבה אליו רוחו והצדיק חזר לאיתנו.
כאשר החלים סיפר הצדיק את אשר ראה ושמע בעולם העליון: בבואו אל העולם העליון, פגש בבעל ה"חסד לאברהם". טיילו השניים שעות ארוכות לרוח היום, שאל אותו בעל ה"חסד לאברהם": מה היא הדרך החדשה שהוא, רבי אלימלך ואחיו רבי זוסיא מהלכים בה? והוסיף: אני זכיתי וחיברתי עשרה ספרים וכולם מקובלים בעולם העליון. הצדיקים יושבים ועוסקים בהם בגן עדן ומעולם לא עשו דברי רושם בשמים. ואחיך שלא חיבר שום ספר, השמים ושמי השמים חרדים לאמרי פיו, וכשהוא שוהה כשעה לפני התפילה, כבר עובר רעש בעולמות העליונים וכולם חרדים ורועדים, על אחת כמה וכמה כשהוא עומד בעיצומה של תפילה, בוא ואראה לך היכל נפלא שבו שוכן אחד מגדולי חבורתכם.
הלכו ובאו לפרדס אחד ובו עצי פרי נחמדים למראה וריחם כריח הגן אשר בירכו ה'. טיילו השניים בין הפרחים והאזינו לשיח שרפי קודש במשך שעה ארוכה, עד שהגיעו לגבעה אחת, עלו וטיפסו על הגבעה עד שהגיעו לפסגתה וראו מרחוק היכל רם ונישא, אמר בעל ה"חסד לאברהם": שא עיניך וראה את הבנין המפואר, זהו היכל אשר בו יושב הרב רבי שמעלקא מניקלשבורג ומרביץ תורה לתלמידים. רק לפני שבועות מספר בא לשם ותיקן לו ישיבה ומאז באות הנשמות ללמוד תורה מפיו.
כיון ששמע על ישיבת רבי שמעלקא הלך רבי אלימלך ובא לשם ומצא איש עומד על יד פתח הבית. ניגש אליו והכיר בו יהודי פשוט מליז'נק - מרדכי כורך הספרים. תמה רבי אלימלך ושאלו: מה מעשיך כאן, מרדכי, בישיבה זו? הסתכל בו האיש ואמר: רבנו הקדוש, אילו היו שומעים בעולם העליון שכבודו קורא אותי מרדכי ולא רבי מרדכי, היו נוזפים בו. לשמע הדברים האלה תמה רבי אלימלך ושאל: רבי מרדכי, במה זכית לבוא לכאן, הרי ידוע לי שיהודי פשוט אתה? ענה לו: נכון הדבר , יהודי פשוט אני, אלא שמיום בואי לעולם העליון קרני דבר מה וכך היה המעשה:
אחר פטירתי הביאוני לפני בית הדין של מעלה והתחילו דנים אותי על פי עברי. עמדתי נרעש ונפחד מאימת הדין וראיתי את מלאכי השרת מביאים את מעשי הטובים והרעים ומניחים אותם על כף המאזניים. החובות גברו על הזכויות ודנו אותי לגיהינום. קיבלתי עלי את הדין, יצאתי בצער ובבושה והלכתי בדרך הרחוקה. ככל שהתקדמתי גבר החום ולצערי לא היה שיעור. משהתקרבתי לתחום הגיהינום הבוער, באו שני שליחי בית דין דחופים ומבוהלים, אחזו בי והחזירוני לבית דין של מעלה. שם ראיתי עגלות מלאות שקים חולפות על פני והיה נדמה לי שהשקים הם שלי. התפלאתי ושאלתי את עצמי: מי העבירם לכאן? וכך צעדתי כשהעגלות העמוסות מלווות אותי בדרכי עד היכל בית הדין.
כאשר נכנסתי פנימה, מצאתי את חברי בית הדין יושבים על מקומם כבראשונה ולפניהם המאזניים, אשר בהם שקלו את מעשי. שתי הכפות היו תלויות ועומדות כפי שהיו תלויות ועומדות בצאתי לראשונה מן ההיכל - כף החובות שוקעת מנטל משקלה. מיד החלו המלאכים פורקים את השקים מעל העגלות ושמים אותם על גבי כף הזכויות של המאזניים. אט אט התרוממה כף העבירות עד שהיו שתי הכפות מאוזנות, עוד מעט וכף הזכויות תכריע. וכשהביאו שק נוסף מלא והניחוהו על הכף - הכריעו הזכויות. אותה שעה פטרוני מדינה של גיהינום ואמרו להוליכני אל גן עדן ובת קול יצאה והכריזה: מהיום ייקרא שמו רבי מרדכי!
כל אותה שעה עמדתי משתומם ונרעש. משראיתי שחולקים לי כבוד, הלכתי ושאלתי על מה זה ואין עונה לי. חקרתי ודרשתי עד שנודע לי שבצאתי מבית הדין של מעלה , לאחר גזר הדין שהוציאו עלי בתחילה, בא מלאך אחד בשם 'שומר דפים' לפני השופטים ואמר כי ברצונו ללמד עלי זכות: מורי ורבותי! איש פשוט היה הנפטר ככל המון בית ישראל, שלא ידע תורה ואולי נכשל בעבירות חמורות מחמת בורותו. אך תמים היה האיש והתורה היתה חביבה עליו. לא היה בדורו אדם שחס על כבוד התורה כמוהו. כל ימיו כרך ספרים בעבודת קודש ולא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. היו הספרים חביבים עליו עד שלא זילזל אפילו בדפים הריקים המיותרים, שלא היתה עליהם אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שנזהר בשורות ובאותיות שלא לפגוע בהן בשעה שבא לחתוך את הגליונות ולא עוד אלא שראה באותם חלקי גליונות תשמישי קדושה ונהג בהם מנהג גניזה, הוא אספם בתוך שקים והסתירם בעליית הגג שבביתו והם מונחים שם עד היום הזה, ואם תרצו אלך ואביאם לפניכם.
באותה שעה נשמע כרוז בשמים: כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות והביאו השקים מעליית הגג ואותי החזירו אל בית הדין של מעלה. כשחזרתי ראיתי עגלות עמוסות שקים. שקים אלה הכריעו את הכף לזכותי ונתנו לי את חלקי בעולם הבא. שמחתי שניצלתי הגיהינום אך באו עלי דאגות כי אני נכנס להיכל התורה בגן עדן להיות בין לומדי התורה. היה עלי לשבת בין גדולי תורה אשר אפילו שיחת חולין שלהם לא הבנתי. ראו זאת הצדיקים שוכני גן העדן ולימדוני תורה עוד בטרם הכנסי להיכל התורה. שקדתי על לימוד התורה והמשיכו ללמדני תורת הנסתר ושלחוני אל ישיבת הרב הקדוש שמעלקא ואני עומד וממתין כאן עד שייפתחו השערים.
עוד הוא מדבר והשערים נפתחו וקול קרא: רבי מרדכי כורך הספרים, מקום מוכן עבורך בפנים, זה השער לה' צדיקים יבואו בו. מיד עזר רבי מרדכי את בעל "הנועם אלימלך", נכנס והדלת ננעלה אחריו.
באותה שעה ניגש הרב הצדיק רבי אלימלך אל השער ורצה לפתוח אותו, אלא שהיה נעול. התחיל רבי אלימלך לצעוק. תוך כדי כך ניעור וראה עצמו שוכב בים של זיעה, חלוש ונטול כח.
|
|
תוקן על ידי noamzaig ב- 16/08/2009 13:10:47
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2009 09:14 |
|
| |
הרה"ג נסים יגן זצ"ל
מה שעמד בראש מעייניו של רבי ניסים יגן זצ"ל היה ללא ספק זיכוי הרבים. היה גומע מרחקים ועושה הכל כדי שיהודי יקיים מצוה, אפיל מצוה אחת, שהרי אי אתה יודע מתן שכרן את מצוות.
פעם אחת נקלע למצב שאשה אחת הצהירה שאם הרב יגן יביא לה כיסוי ראש היא תכסה את ראשה. האשה גרה בבית שאן, וכשהדבר נודע לרב, ללא כל שהיות נסע מירושלים לבית שאן כדי שהאשה תכסה את ראשה כדת יהודית. כך זה לגבי מטפחת ראש, שמירת שבת, טהרת המשפחה או כל מצוה אחרת. (נכתב ע"י בנימין כהן)
כשהגיע פעם לברר פרטים על בחור מסויים באחת הישיבות הקדושות, הבחין באברך שיושב ועוסק בתורה בהתמדה רצינית. כבר במבט הראשון הבחין הרב יגן שבגדיו של האברך אינם הולמים את מעמדו: חליפתו דהוייה ובלויה, נעליו קרועים וכולו זועק דלות מרה. פליאתו גדלה שבעתיים כאשר נודע לו על רום מעלתו הגבוהה של האברך כתלמיד חכם מופלג בתורה וביראה, והפליאה הועברה לבירור אצל ראש הישיבה שהשיב שהוא יודע על מצבו הכלכלי הרעוע של האברך.
הרב יגן לא החריש: "מחר אני רוצה לפגוש אותך בגאולה במקום פלוני בשעה פלונית", ביקש מהאברך. למחרת היום נפגשו השניים בגאולה, כשבסיום הפגישה יצא האברך ברכוש גדול: שתי חליפות בגדים, כובע חדש, מערכת הבגדים שלמה, נעליים וכל השאר. התשלום היה על חשבון הרב יגן, שהלה לא הכירו מעולם! (נכתב ע"י בנימין כהן)
* * * * *
אחת הנערות שהתקרבה על ידו לתורה צלצלה אל הרב וסיפרה לו שאמא שלה נמצאת כעת בבית חולים בצרפת והיא מצויה במצב קריטי, הרופאים קצבו את ימיה והיא מבקשת לשאול אם מותר לנתק את האמא ממכשירי ההנשמה, וזאת בכדי שהם יוכלו לשבת עליה שבעה ולהתכונן לחג פסח הממשמש ובא.
התשובה השלילית הובעה, לא לפני שהרב הבטיח לה שבליל הסדר האמא תהיה בבית.
חלפו מספר ימים וההטבה לא נראתה באופק, ושוב הטלפון מצלצל והשאלה חוזרת על עצמה. הרב משיב לה: "אני לא חוזר בי, היא תקום ובליל הסדר תהיה בבית!"
כשהמצב הרפואי התדרדר, צלצל הטלפון בבהלה, "כעת הרופאים מבקשים לנתן אותה מהמכשירים", והרב בשלו: "בליל הסדר היא תהיה בבית", וכך היה!
מאוחר יותר סיפרה האמא שבזמן שמצבה הדרדר נשמתה עלתה לבית-דין העליון, והודיעו לה שאכן הגיע זמנה, אבל יש רב אחד בירושלים שלא מרשה לנו לקחת אותך, אז תחזרי לגוף. (נכתב ע"י בנימין כהן)
(מתוך החוברת על הרב יגן "מילי דהספדא")
בס"ד
פעם היה חסר לו כסף, ולוה כסף מאיזה אדם עשיר בשביל לכלכל ולפרנס את הישיבה, והבטיח לאותו עשיר שביום פלוני שיבוא, יתן לו את הכסף חזרה, ואם יבא חודש לפני כן ויודיע לו שהוא צריך את הכסף, יתן לו את כספו בחזרה מיד.
וכך היה, אותו אדם בא ואמר "קיבלת כסף ממני, אני צריך את כספי בחזרה". ואמר לו הרב: "תבוא מחר בשעה ארבע ותקבל את כספך".
הגבאים שהיו שם אמרו לו: "מאיפה יש לך כסף, הרי פרוטה אין לך, ויש לך מינוס בבנק, איך אתה מבטיח להחזיר סכום כסף עצום?" אבל הוא אמר: "הבטחתי והקב"ה יעזור".
למחרת בשעה ארבע בא אותו אדם לקבל את כספו. סגר הרב ניסים את דלת חדרו ובכה: "רבונו של עולם, אני לקחתי ממנו את ההלואה לא בשבילי, אלא בשביל תלמידי חכמים שלומדים תורה של הקב"ה, איך אני אתבזה, איך אני אעשה חילול ה'?", ובכה כך בדמעות שליש.
דופקים בדלת, הוא לא עונה. בא הגבאי אומר לו: "יש בחוץ מישהו שרוצה לדבר איתך". אמר לו הרב: "עזוב אותי עכשיו בצרה שלי". אמר לו הגבאי: "יש לו רק מילה לומר לך". אמר לו הרב שיכנס. נכנס האדם הזה, הרב לא הכיר אותו. אמר לו: "אדוני הרב, יש לי סכום של עשרת אלפים דולר, קח". אמר לו הרב: "הלואה או מתנה?" אמר לו אותו אדם: "לישיבה, קח". והלך לו אותו אדם.
הרב פתח את הדלת ואמר לעשיר: "קח את כספך, תספור, הנה כספך". (מפי הרב מרדכי אליהו)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/8/2009 10:30 |
|
| |
עובודת בחיי הרב יצחק כדורי זצ"ל
עובודת בחיי הרב יצחק כדורי זכר צדיק וקדוש לברכה!
בס"ד
לקוח מהספר " תולדות חייו של זקן המקובלים"
אל תטוס הלילה
לפני כחמש שנים הגיע אל הרב זצ"ל איש עסקים אמריקאי ששאל על עיסקה מסוימת שהיה אמור להיות שותף לה. ענה לו הרב כדורי זצ"ל: אני לא יודע על העסקה אבל אתה אל תחזור לפני שבת לניו יורק. האיש שלא הבין מה רוצה הרב מחייו, חזר שוב על השאלה והתשובה חזרה על עצמה.
אמר האיש: " יש לי כרטיס להלילה". הרב:" ימחלו לך על זה". כשיצא המלצתי לאיש העסקים 'למיחש מיבעי' אל תסע, זה היה ביום שלישי, לאחר שבת , שהוא כבר היה בדרכו לארה"ב, התברר לו ממה ניצל, משרדו היה במרומי מגדלי התאומים והיות והוא לא היה במשרד גם לא היה אף אדם אחר מבין עובדיו במשרד באותו היום, כי לא היה להם מה לעשות בלעדיו. בדיוק באותו בוקר התרסקו מגדלי התאומים וכמובן לא נשאר אפילו אבק מהמשרד אבל נפגעים בנפש לא היו.
אני מצטט ממש מילה מילה מתוך הספר ,אז לא להתבלבל בטעות בהבנת הנקרא
הוא גוי
עוד סיפור פיקנטי שמעיד על "עיניים פתוחות": עיתונאי מפורסם שומר תורה ומצוות, חובש כיפה ועטור זקן שנכנסתי איתו לקבל ברכה מהרב. כשנכנס לחש הרב באזני "הוא לא יהודי"! נדהמתי, הרי מדובר בעיתונאי דתי. אבל הרב חזר על דבריו שוב. ואני לחשתי בתשובה "הוא שומר תורה ומצוות". לאחר מחצית השנה העזתי וסיפרתי לעיתונאי על לחישתו של הרב והאיש אמר לי שהרב אכן צדק,"אני למעשה גר ובאותו הזמן התברר שהגיור שעברתי הוא לא היה כהלכה והיום כבר התגיירתי כראוי".
עד כאן הסיפור..
פשוט מדהים כיצד הרב ידע שאותו אדם עדיין בגדר גוי..
כיצד היה לרב כוחות כאלה , זאת נדע בעזרת השם בהמשך!
פעם הבאתי אליו מזוזה מפתח בניין שהתגלו בו בעיות וחולאים רבים. פתחתי את המזוזה לעיניו והיה נראה כי היא ראויה. אבל ברגע שהרב ראה את הקלף, אמר לי: "אתה לא רואה יש שם בעיה בלב".
הסתכלתי ולא ראיתי דבר. לקחתי את המזוזה מול אור השמש וגילית שיש חור בב' של "בכל לבבכם" הוא "ראה" את זה בלי כל מאמץ בעיון של שניה, אבל כנראה שההסתכלות שלו הייתה אחרת. כסיפרתי על כך לדיירי הבניין, אמרו לי שאכן כל החולים סבלו מבעיות לב. אחד קביל התקף לב השני דום לב, וכן הלאה.
ישתבח שמך לעד מלכנו איזה צדיק הרב יצחק כדורי .
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2009 09:18 |
|
| |
סיכוי אחרון - סיפור מחזק מאד על ניסי ה
פעם הופיע ר' שלמה קרליבך בקונצרט, ועינו קלטה בני זוג שהיו מרותקים להופעתו. הם שתו בצמא כל שיר, כל סיפור וכל מילה שהשמיע. לאחר הקונצרט פנה אליהם והם שוחחו קצת. לאחר מכן ביקשם שיחזירו אותו למלונו. כאשר הגיע למלון, שאל:"יש בכם משהו כל כך מיוחד. מי אתם?"
האיש פנה לאשתו: "אולי תספרי לו את הסיפור שלך".
האשה היססה מעט, ולאחר מכן פתחה ואמרה: "דע לך שכבר חמישה דורות, כף רגלם של בני משפחתי לא דרכה בבתי כנסת, ואותו הדבר אצל משפחת בעלי. לא שלא האמנתי באלוקים, אלא האמנתי שאין אלוקים! יש אנשים שאומרים שהם אתיאיסטים, אבל אם תשים להם סכין על הגרון, הם יתחילו להתפלל... אבל עבורי ועבור בעלי, אלוקים פשוט לא היה קיים. הכרתי את בעלי בבית ספר תיכון והתחתנו בגיל מוקדם, כשהייתי בת שמונה-עשרה ובעלי בן תשע-עשרה".
האשה לקחה נשימה ממושכת והמשיכה לספר: "אולי לא תאמין, אבל עד גיל עשרים ושמונה הפלתי שמונה פעמים! נגמרו לי כמעט כל הכוחות. ואז התעברתי בפעם התשיעית. כאשר התקרבתי לחודש התשיעי, נזהרתי מאוד וכמעט לא יצאתי מהבית. בוקר אחד התעוררתי בהרגשה לא טובה ונסעתי במונית לרופא. הוא אמר לי באכזריות: 'כבר אמרתי לך שאם תתעברי, לא תצליחי! את פשוט לא בנויה להוליד ילדים. בעוד שעתיים לכל היותר תאבדי את העובר. לא חבל?!"
יצאתי מהמרפאה והיה לי ברור שאני הולכת להתאבד, כי אי אפשר לסבול יותר. התלבטתי אם לקפוץ מהגשר שעל פני הנהר, או להגיע הביתה, לכתוב מכתב פרידה לבעלי ואז לפתוח את הגז. בחרתי באפשרות השנייה.
לקחתי מונית והגעתי הביתה. כשיצאתי מהמונית והסתכלתי על הרחוב בפעם האחרונה כנפרדת ממנו, שמתי לב פתאום שמול ביתי יש בית כנסת קטן. לא יודעת מה קרה לי, אבל הבזיקה בי מחשבה: הרי אף אחד לא יכול לעזור לי יותר, ואולי בכל זאת יש אלוקים? אולי בכל זאת יש מישהו שמקשיב לתפילות? חציתי את הרחוב ונכנסתי לבית הכנסת שהיה פתוח.
נגשתי ישר לארון הקודש, פתחתי אותו והתפללתי לאלוקים בפעם הראשונה בחיי. אמרתי לו: ריבונו של עולם, מספיק סבלתי מההפלות! שמונה הספיקו לי... אני מתחננת אליך ובוכה לפניך שיהיה לי ילד! אני לא מסוגלת יותר...
רציתי לעשות משהו לכבוד אלוקים. הדבר היחיד שידעתי הוא הדלקת נירות בערב שבת. אמרתי: "ריבונו של עולם. אני נשבעת לך שאדליק נרות בערב שבת!". לאחר שסיימתי לדבר, לבי לא היה כבד יותר. היתה לי תחושה ברורה שה' שמע את תפילתי. יצאתי מבית הכנסת ועליתי לביתי. היה זה יום חמישי אחר-הצהריים. תכננתי לברך על הנרות למחרת, אבל לא ידעתי איך עושים זאת. היתה איזו אשה דתיה שהכרתי. התקשרתי אליה ואמרתי: "תשמעי, אני זקוקה לך בדחיפות. זו שאלה של חיים ומוות".
האשה טובת הלב הגיעה אלי מיד. סיפרתי לה את הסיפור שלי וביקשתי ממנה שתלמד אותי איך להדליק נרות שבת. היא אמרה: "תראי, זה לא כל כך פשוט. את לא יכולה להדליק נרות בליל שבת, ואחר כך להגיש סרטנים לשולחן..." אמרתי: "אעשה כל דבר שתאמרי לי, העיקר שאלד הפעם תינוק חי". היא הסבירה לי איך להכשיר את המטבח. אנו אנשים עשירים. יש לנו שתי חנויות כל-בו ענקיות. קנינו כלים חדשים ובתוך כמה שעות המטבח הוכשר על ידי מומחים. קיבלתי מהם הוראות מפורטות איך לשמור כשרות. לאחר שהכשרנו את המטבח, אמרה לי האשה: "אני לא רוצה להטריח אותך שוב, אבל איך תוכלי להדליק נרות שבת, כאשר בעלך עדיין עסוק בעסקים שלו בשבת?!"
לא חשבתי פעמיים והתקשרתי לבעלי:"האם אתה יודע ששבת נכנסת מחר בשעה חמש ועשרים?"
"נו, אז מה?"
"תסגור את החנויות בשעה חמש ותחזור הביתה!"
"מה קרה לך, השתגעת לגמרי!"
"אם לא תחזור בחמש, אני מתגרשת ממך!"
האשה סיימה את סיפורה לפני ר' שלמה:
"ואתה יודע מה קרה בסופו של דבר? היום יש לנו כבר שני ילדים נפלאים, והשלישי בדרך..."
מקור באתר הַלֵּל - http://sites.******.co.il/users/aluma,page,40969
הלוואי שבזכות סיפורי התשובה וההתקרבות לה' יתברך - נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2009 11:47 |
|
| |
רבי שמואל אליעזר הלוי אידליס - מהרש''א
אביו: ר' יהודה הלוי.
חותנו: ר' משה אשכנזי (בעל "זיכרון משה").
חותנתו: מרת אידל.
ר' שמואל נולד בשנת ה'שט"ו בקראקא. מצאצאי ר' יהודה החסיד, ר' עקיבא הכהן מאובן ור' יהודה ליוואי הזקן מפראג. בצעירותו החלו להתגלות כישרונותיו. בהיותו בגיל 30 הורי אשתו יסדו ישיבה גדולה והעמידוהו בראשה.
למד ולימד כ – 20 שנה בעיר פוזן. כאות הוקרה לחותנתו על שכלכלה אותו ואת הישיבה בכספה, חתם את עצמו בשמה – אידליס, לאחר הסתלקותה כיהן כרב בעיר חלם במשך 10 שנים. עבר ללובלין בה כיהן כאב"ד ור"מ, ומשם עבר לעיר טיקטין. לבסוף נקרא לעיר אוסטראה (אוקראינה) והקים ישיבה, בה למדו אלפי תלמידים. כיון שהמקום לא הכיל את הרבים שנהרו לישיבתו, החליטה הקהילה לבנות ישיבה חדשה גדולה ומרווחת. בהתאסף אנשי הקהילה ונכבדיה למכירת הנחת אבן היסוד, הגיע אל השמש אדם עני וביקש שיקנה עבורו את המצווה מבלי שהציבור ידע את זהותו. השמש עשה כדבריו והלה שזכה במצווה, אמר לשמש לכבד את המהרש"א בהנחת האבן. לאחר שהקהל שב לביתו, ביקש המהרש"א את השמש לגלות לו מי האיש שכיבד אותו. בהגיע האיש אל המהרש"א, סיפר כי איננו עשיר ועשה זאת כיון שאין לו בנים. המהרש"א ברכו שה' יזכהו בבן זכר שילמד בישיבה הזאת שתיבנה. אשתו, אכן נתעברה ובהיות הנער בר מצווה הביאו אביו לישיבה הנ"ל. כיון שהגבאים לא הסכימו לקבלו עקב גילו הצעיר, ניכנס אביו אל המהרש"א ולאחר שהזכיר לו את המאורע קיבלו המהרש"א לישיבה.
גדולי הדור באו עם המהרש''א במשא ומתן בענייני הלכה. הוא התפרסם כגאון הדור ותיקן תקנות לחיזוק היהדות. חיבוריו על הש"ס נתקבלו על כל גדולי הדור, שמשו דרך ללימוד בדרך ההיגיון ויש הטוענים כי נכתבו ברוח הקודש. הוא הגיהה מסכתות בכורות ומנחות שהמהרש"ל לא הגיהן.
היה מכניס אורחים ועל משקוף העליון של דלת ביתו היה חקוק "בחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתח".
בקידושין ל"א ב. כתב שגם על אדם חי אומרים "זכרונו לברכה" ובברכות מ"ז א. כתב לא להאריך באמן יותר מדאי אף-על-פי שיזכה לאריכות ימים, כי לפעמים "אריכות ימים ושנים יותר מדאי נמי אינן טובים". הסתלק בשנת ה'שצ"ב.
מחיבוריו:
• חידושי הלכות.
• חידושי אגדות.
סיפור על המהרש"א (מקווה שרשמתי את השם נכון) שהיה בדורו צדיק נסתר.
רבים מהיהודים הכירו אותו בשם זה, והחשיבו אותו למשוגע, משום ששערו היה ארוך מאוד.
רק אישתו ידעה את סיבת השיער הארוך-בכל לילה, הצדיק הנ"ל היה לומד תורה במקום לישון, והיה
קושר את שערו בחבל לתקרה, כך שאם ירדם, מייד יכאיב לו השיער הקשור והוא לא ירדם.
(יש לציין שהוא היה יושן 3 שעות ביום, בערך אחרי שחרית).
בבית הכנסת שבו התפלל, היה צדיק נסתר נוסף, השמש.
הנ"ל היה בכל לילה נועל את עצמו בבית הכנסת (בחצות) ומתחיל לקרוא תהילים. אחרי כל חלק של יום, למשל, כשסיים את תהילים חלק "יום ראשון" היה עושה הקפה סביב הבימה וממשיך הלאה...וכן בשאר החלקים. יום אחד השמש נרדם. לפתע העיר אותו אדם לבוש בגדי מלכים וגבוה, ששאל אותו "סלח לי, איפה גר המהרש"א?" השמש המבולבל לקח אותו לבית המהרש"א (וביציאה מביה"כ גילה שהדלת נשארה נעולה)
אך הוא חשב שכנראה דמיין כי הוא עוד היה עייף.
לכשחזר השמש נעל הייטב את הדלת, ושוב החל בפעולותיו.
ושוב נפלה עליו שינה. הפעם העיר אותו זר יפה תואר לבוש בגדי מלכים ושערו אדמוני.
שאל אותו "סלח לי, היכן גר המהרש"א?"
הנ"ל שוב הוביל את הזר לביתו של המהרש"א וחזר לביה"כ נעל את הדלת הייטב ואת החלונות, והמשיך לקרוא תהילים.
שוב נפלה עליו שינה. הפעם העיר אותו אדם בעל בגדי עור וחושן עליו.
שאל אותו את השאלה הנ"ל. השמש כעס ואמר ללא פחד,
"מי אתה?!" אמר לו הזר: "אגלה לך, אך אם תספר, תמות בו באותה שעה."
השמש הסכים והזר התחיל:
הזר הראשון שראית בבגדי מלכים וגובהו גבוה, היה שאול המלך (שנאמר "משכמו ומעלה").
הזר השני שראית בבגדי מלכים, יפה תואר ואדמוני,היה דוד המלך ע"ה .
ואני, אני אליהו הנביא, ואנחנו הולכים למהרש"א, כי בבית דין של מעלה לא ידעו מה לפסוק בדין שאול שרדף את דוד. ואני, כעד, והם, כנידונים, הלכנו למהרש"א, שבשמיים החליטו שרק הוא יכול לפסוק בינינו."
למחרת, השמש סיפר הכל לחכמי הקהילה, ולסיום אמר: "תדעו לכם, צדיק נסתר הוא, אל תשכחו, עכשיו,כהוכחה: כמו שאמר לי אליהו הנביא, אמות, אך אני מת בשמחה על קדושת השם ולמען הצדיק, שלא יעשו לו צער."
ובו ברגע נפטר השמש.
מאז נודע המהרש"א כצדיק גדול.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2009 08:57 |
|
| |
רבי יעקב בעל האהלים
מעשה נורא עם רבי יעקב בעל האהלים
במשך שנים רבות היה מו"ר אבא מתפלל בימים נוראים בסידורו של רבי יעקב מדרבנד "אהלי יעקב" שחיבר פירוש על התפילה ועל הסליחות בכללם בעומק גדול. על פי הקבלה ומדרשים ושמעתי ממנו כמה פעמים שמתוך פירושו של הרב ניכרת גדלותו העצומה בתורה בכל מקצועות התורה.
פעם שמעתי מהרב שליט"א מעשה שהיה לו עם הרב ז"ל. שבצעירותו היה מלמד הרב בשכונות הבוכרים והיו באים בעלי בתים לשיעור. תוך כדי הדברים הזכיר הרב כמה פירושים על התפילה של ימים נוראים מבעל אהלי יעקב. ראה הרב שאחד מהשומעים של השיעור הזדקף ונדרך לשמע שמו של רבי יעקב ז"ל. אחר השיעור ניגש אותו אדם לרב ואמר לו: רבינו! אני הכרתי את הרב רבי יעקב ז"ל. ויש לי גם מזכרת ממנו. הוא היה שכן שלי, והיה עני מרוד. ופעם ביקש ממני הלוואה נתתי לו והוא כתב לי שטר עליה, כי אסור לתת הלואה בלי שטר. לא עלינו נפטר אתו צדיק ולא הספיק לפרוע את השטר. וי לי את השטר הזה למזכרת ממנו.
מו"ר אבא שמע את הדברים ושאל לאותו עשיר: "אני יכול לבקש ממך טובה?. אמור בבקשה עכשיו שאתה מוחל לאותו צדיק על הלואתו זו. כשתגיע לבית תכתוב על השטר: "פרוע" או "מחול". אמר אותו עשיר לרב: "אקרע אותו לגמרי. האם אני צריך לספר על כך לאשתי?" אמר לו הרב: "אין צורך לצער אותה".
סיפר הרב שלמחרת בבוקר אחרי תפילת ותיקין הוא רואה את אשתו של אותו עשיר מחכה לו, עומדת בפתח בית הכנסת. כשיצא אמרה לו: חכם, יש לי בקשה קטנה. חלמתי את הרב רבי יעקב ז"ל בעל האהלים שהיה שכן שלנו ראיתי אותו בחלום ואמר לי שמאז פטירתו לא נותנים לו להכנס לגן עדן. רק בלילה זה זכה להיכנס בזכות הרב אבא שליט"א. והוא ביקש ממנה שתגיד תודה למו"ר אבא על החסד הגדול הזה. אמרה לו: חכם, אני לא יודעת האם החלום אמת או שקר. אני לא יודעת למה הוא אמר את זה דווקא לי. אני לא יודעת האם באמת הוא לא היה בגן עדן עשרות שנים, ולא יודעת למה היה לו צער כל כך גדול?. אבל הוא ביקש ממני וכך עשיתי.
בנתיים יצא הבעל של אותה אשה מבית הכנסת וכשראה את אשתו מדברת עם הרב, נעמד בצד כדי לא להפריע. סימן לו הרב שיתקרב. כשהתקרב אמר לרב כולו נרגש: רבינו, יש לי לספר לך חלום שחלמתי הלילה. סיפר אותו עשיר לרב שחלם את אותו החלום שחלמה אשתו עם הרב יעקב דרבנד ז"ל. אמר לו הרב: תספר לאשתך מה היה אתמול בלילה אחרי השיעור. סיפר העשיר לאשתו על שטר ההלואה שהוא קרע בליל אמש. התחילה אותה אשה לבכות ואמרה. אוי לנו שבגללנו היה אותו צדיק בצער כל כך גדול עשרות שנים.
אמר להם הרב: אשריכם. יש לכם זכות גדולה שהלוואתם כסף לאותו צדיק בשעת דחקו. ועכשיו בזכותכם זכה להיכנס נקי לגן עדן. אשריכם ואשרי חלקכם. את הסיפור הזה שמעתי מהרב בעצמו. ויהי רצון שזכותו של אותו צדיק תעמוד לרב שיהיה בריא ושלם ויעמוד על רגליו להתפלל ולהגן גם על החיים וגם על המתים. אמן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2009 08:04 |
|
| |
האדמ"ור מספינקא
הנפטר בא לסייע בהצלת בני משפחתו
כשהצדיק המפורסם, הבבא סאלי, נפטר ב-1984, אירעה תאונת דרכים קשה לקבוצה של חסידי ספינקא שחזרה מהלווייתו בנתיבות. בתאונה נספו ארבעה אנשים. היחיד שנפצע אך ניצל ממוות,היה אביש, בנו של האדמו"ר רבי יעקב יוסף מספינקא, שהיה אז בן 11.
בשעת התאונה חלף במקום נהג מונית, שעצר וסייע בפעולות ההחייאה, ובכך הציל את חייו של הילד. כל השנים הנהג שמר על קשר עם משפחת הילד ובאירוע משפחתי שלהם שהיה נוכח בו, הוא אמר כי יש דבר המעיק עליו מאז התאונה. בני המשפחה נדרכו לשמוע, והנהג סיפר: "בזמן שהתחלתי בפעולות ההחייאה הופיע לפתע לידי איש בעל הדרת פנים מיוחדת והחל לומר תהילים. אמרתי לו שאם הוא רוצה הוא יכול לעזור לי, ואם לא, שילך לצד ויתפלל. בזמן התאונה לא הספקתי לחשוב מהיכן הוא צץ פתאום, אבל במשך השנים מטרידה אותי השאלה מי האיש הזה".
הנהג ציין כי הוא זוכר בוודאות את דמותו ואת פניו של אותו זקן. אחד מבני המשפחה הוציא אלבומי תמונות בהם נראו אנשים שונים מבני המשפחה. הנהג הביט בתמונות ולא זיהה איש, אך הוא התעקש ואמר שדמות הזקן חקוקה לנגד עיניו בצורה ברורה ביותר. כשכבר עמדו לסיים לעבור על כל התמונות וכמעט התייאשו, הצביע לפתע הנהג על אחת התמונות ואמר: "זה האיש. אותו ראיתי בתאונה, זה בטוח".
בני המשפחה נדהמו. האיש עליו הצביע נהג המונית היה לא אחר מאשר אחד מאבות המשפחה מהדור הקודם, הרב הצדיק מספינקא, מחבר ספר "חקל יצחק", שנעקד על קידוש השם בי"ג סיוון תש"ד, על ידי הגרמנים. אותו זיהה הנהג כאיש שהגיע להתפלל בזמן שערכו את פעולות ההחייאה לילד הקטן.
"הוא בא משמים להתפלל על הילד שיחיה" אמר הנהג בהתרגשות (השבוע, כ"ד סיון תשס"ג
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2009 08:21 |
|
| |
רבי יצחק דלויה
מעשה שהיה עם הצדיק רבי יצחק דלויה
סיפור שהובא בספר שבח חיים לרבי חיים פינטו זצוק"ל,היה במרראכש מומר אחד שהתמנה לסגן הסולטן.המומר היה שונא ישראל ופעם אחת הכין מזימה כנגד היהודים,והוא קיבל אישור מהמלך לבצע את זממו.הוא פנה אל עבר בית הכנסת של היהודים וראה רב אחד שהיה משמיע לתינקות את הפסוק :איכה ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה".הרשע הסביר את הפסוק למלך,והמלך כעס מאוד ואמר שינקום ביהודים.יום למחרת,פנה הסולטן אל הרב וביקש שיסביר לו את הפסוק אחד ירדוף וכו' הרב נענה לו והסביר לו את הפשט בפסוק.הסולטן אמר לו שישיג לו אחד כזה שיכול לרדוף אחרע אלף אנשים.הרב אמר לו שזה פסוק מהתורה,והתורה לא דיברה על משיהו ספציפי שקיים היום.
הסולטן התעצבן ואמר שאם תוך חמישה עשר יום לו יבאו לו את האדם שיכול לנצח אלף איש הוא יהרוג את כל יהודי המלאח.כשחזרו השליחים למלאח היהודי גזרו מיד תענית ציבור.פרנסי העיר הלכו לרב יצחק דלויה שכבר היה זקן,וסיפרו לו על כל מה שקרה..הרב הרגיעם ואמר שהכל יהיה בסדר.
הרב יצחק דלויה קרא את השם המפורש והלך למדינה של בני משה ושם הבחינו שהוא זר.אחד שאל את הרב מהו מחפש?והרב סיפר לו את הצרה שבאה על היהודים מהעיר מרראכש.בני הכפר התכנסו והפילו גורל ,הגורל נפל על עלמה אחת.הרב לקח אותה איתו עם שם המופרש וחזר לעיר.
במררכאש הרב שלח שליחים לסולטן ואמר לו שהם עומדים למסור לו את זה שיכול להרוג אלף איש.
השולטן שמח,כי ידע שעכשיו הוא יכול לצחוק על היהודים.הסולטן פקד להכין אלף חיילים,שיתכוננו להלחם עם אותו אחד.
הרב ביקש מהמלך שיתן לו סוס וחרב לעלמה שתוכל להלחם.
כשהכל היה מוכן,העלמה עלתה על הסוס והחלה להלחם עם החיילים ,היא הפילה את החיילים מימין ומשמאל,עד שהרגה אלפי חיילים.הרב ביקש ממנה להפסיק.אחיה של אותה עלמה הגיע למקום ואמר לה שכן שידיה היו לא מכוסות בקרב,והגוים ראו את ערוות ידה,היא צריכה למות,והיא לא יכולה לחזור לבית.וכך היה היא נפטרה וקראו לה "סי עבאס סבאתי" ומשתטחים עליה עד היום הזה.זהו כוחם של צדיקים.זכותם תגן עלינו אמן.
מעשה שהיה עם הצדיק רבי יצחק דלויה
מסופר כי יהודי אחד במרראכש היה מעסיק ערבי צעיר.מידי יום ביומו הערבי היה עובד אצלו ובסוף היום היה מקבל את משכורותו וחוזר לביתו.יום אחד הצעיר הזה בא לעבודה ולא חזר לבית בערב.אביו תבע את היהודי בדין חטיפת בנו והעמידו למשפט .השופט קבע שהיהודי אכן חטף את הגוי והעמידו למשפט אליו הוזמנו כל ראשי העיר.היהודי האומלל,לא ידע מה לעשות,ופנה לרבי יצחק דלויה זי"ע,הרב הרגיע אותו מיד ואמר שיעזור לו ביום המשפט.
הרב הגיע לבית המשפט,ובזמן הדיונים קרא הרב שם המופש בפיו,ומיד נגלה לעיני כל דמותו של הנער הערבי,האב זיהה בבירור שזהו בנו.הנער הפנה את מבטו לאחד מן הקהל ואמר שהוא הרוצח האמיתי שרצח אותו,לאחר מכן דמותו נעלמה.הגוי הרוצח הודה באשמה.וכולם השתוממו מהנס הגדול שהרב עשה.
מסופר עוד על הצדיק ,פעם אחת בערב פסח היה מחסור לקהילה בבשר,ראשי הקהילה פנו לרב לעזרה,הרב אמר שם קדוש ונעשה נס ויצאו עגלים,שאותם שחטו היהודים ואכלו לפסח.
רבי יצחק דלויה עם מרן רבי יוסף קארו
המסורת שמוחזקת ביד משפחת דלויה הי"ו,היא שהרב יצחק דלויה נפגש עם מרן ורבן של כל ישראל רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך ,ומסופר עוד שבפגישתם נחלוקו על הרבה דברים ומתוכם החומרא של מרן,שאותה נוהגים כל הספרדים, שקבע שבשר שאינו "חלק" דינו טרף,רבי יצחק לא הסכים עם הלכה זו ,ובאמת המנהג במרראכש עד היום שלא להקפיד על בשר חלק בית יוסף.
עוד הלכה שנויה במחלוקת בניהם היתה ההלכה שפסק מרן שלא לומר חצי קדיש אחרי קריאה בספר תורה במנחה של שבת,לעומת מנחה של חול שהמנג הוא לומר חצי קדיש,דעתו של רבי יצחק דלויה היתה שכן אומרים אותו אחר הקריאה בשבת,בבית הכנסת שברחוב חבאש במררכאש נהגו רבי משה זריהן זצ"ל וראש הישבה רבי יעקב דאהן לאומרו,וכן המנהג שם עד היום.
מסופר שפעם אחת בא חכם אחד מחכמי ארץ ישראל ודרש בבית הכנסת של רבי יצחק דלויה בו נכחו הרבה מחכמי מרראכש,בדרשתו שאל את הרבנים שאלה .ענה לו הרב רבי יצחק דלויה ואחריו ענה לו גם רבי שלמה בן תימצות .הרב ששאל את השאלה חשב שתשובתו של שלמה בן תימצות טובה יותר והיא הנכונה,אך לא אמר להם דבר על כך.בלילה שישן בא לו המגיד ואמר לו שהתשובה של רבי יצחק דלויה התקבלה למעלה בשמים ואילו התשובה של רבי שלמה בן תימצות התקבלה כאן בארץ.בבוקר שקם שאל היכן גר הרב יצחק דלויה בכדי לבקש את סליחתו שלא קיבל את דעתו,הוא חיכה לו בחוץ,ובעוד כך הוא רואה את רבי יצחק הולך לבאר המים בכדי לעשות נטילת ידיים,לפתע עלו המים מהבאר לקראת הרב.אחר כך ראה שהשמש שואב עם דלי מהבאר,מה שאומר שלא היו מים בשפת הבאר כשהרב נטל ידיו.החכם ניגש אל הרב וסיפר לו כל מה שקרה ,וכן ביקש את סליחתו.
מאז אותו מאורע ,נהוג ללכת במוצאי ימים טובים למאלח במרוקו הנמצא ברחוב שמחון מרראכש.
רבי יצחק היה מפורסם בתורה ובחסידות,ואף זכה לכבוד גדול מחוץ לעירו בעיר פאס ומקנאס.
לא נודע כי חיבר ספרים עם זאת הוא העמיד תלמידים הרבה בניהם הרב שלמה עמאר זצ"ל והרב אברהם אזולאי האחרון.וכו הרב מרדכי עטיאה מדימנאט בחבל הסוס.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2009 11:28 |
|
| |
"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים"
"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (יט-ה) נְסַפֵּר סִפּוּר, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה: הָרַב יְהוֹשֻׁעַ שְׁקְלָאר, מְפַקֵּחַ בְּרֶשֶׁת חִנּוּךְ תּוֹרָנִית, הִתְפַּעֵל פַּעַם מִנַּעַר כִּשְׁרוֹנִי, מַבְרִיק. בְּכָל בִּקּוּר שֶׁלּוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל אוֹתוֹ הַנַּעַר, נֶהֱנָה הָרַב מִתְּשׁוּבוֹתָיו הַמְּחֻכָּמוֹת, וְצִיֵּן לְעַצְמוֹ לַעֲקֹב אַחַר הַנַּעַר בְּהִתְקַדְּמוּתוֹ. כַּמּוּבָן, לֹא הָיָה זֶה הַנַּעַר הַיָּחִיד וְלֹא בֵּית הַסֵּפֶר הַיָּחִיד. עֲבוֹדַת קֹדֶשׁ מֻטֶּלֶת עַל הַמְּפַקְּחִים וְהַמְּפַקְּחוֹת: לַעֲקֹב אַחַר מְיֻמָּנוּת הַמּוֹרִים וְהַמּוֹרוֹת, לְהַדְרִיךְ וּלְכַוֵּן כְּכָל הַנִּדְרָשׁ, לַעֲקֹב אַחַר הֶסְפֵּק הַחֹמֶר, לִדְרֹשׁ מְצֻיָּנוּת בְּרָמַת הַלִּמּוּדִים. וּבֵין הַשְּׁאָר, כְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים, גַּם לָשִׂים עַיִן עַל תַּלְמִידִים. וְדָבָר כָּזֶה יִתָּכֵן רַק בְּרִשְׁתוֹת הַחִנּוּךְ הַתּוֹרָנִיּוֹת. יוֹם אֶחָד, בִּקֵּר הָרַב שְׁקְלָאר בְּאוֹתוֹ בֵּית סֵפֶר, בָּחַן אֶת הַתַּלְמִידִים וְנֶהֱנָה מִתְּשׁוּבוֹתֵיהֶם. צִיְּנָם לְשֶׁבַח וּלְפֶתַע שָׁאַל: "וְאֵיפֹה רַחֲמִים?" (שֵׁם בָּדוּי, כַּמּוּבָן). נַעֲנָה בִּשְׁתִיקַת מְבוּכָה. בַּחֲדַר הַמְּנַהֵל, בִּשְׁעַת הַסִּכּוּם, שָׁב וְשָׁאַל לְפֵשֶׁר הֵעָדְרוּתוֹ שֶׁל רַחֲמִים. סִפְּרוּ לוֹ סִפּוּר נוֹרָא: רַחֲמִים זֶה הִתְחַבֵּר לְנַעַר קַל דַּעַת מִבֵּית סֵפֶר אַחֵר, הִכִּיר אָרְחוֹת חַיִּים אֲחֵרוֹת, וְהַמִּשְׁטָרָה תָּפְסָה אֶת הַצֶּמֶד "עַל חַם" כַּאֲשֶׁר פָּרְצוּ לְדִירָה בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּיָדְעָם שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה שׁוֹהָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת... "זֶה נוֹרָא", אִשֵּׁר הַמְּפַקֵּחַ, "אֲבָל הֵיכָן הוּא?!" סִפֵּר הַמְּנַהֵל, שֶׁרַחֲמִים הִתְבַּיֵּשׁ לַחֲזֹר לַכִּתָּה וְאַף לְהִסְתּוֹבֵב בַּשְּׁכוּנָה. דָּאֲגוּ וּמָצְאוּ בַּעֲבוּרוֹ מָקוֹם בִּפְנִימִיָּה תּוֹרָנִית בְּעִיר אַחֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיְּנַסֶּה לְהִשְׁתַּקֵּם שָׁם וְלִפְתֹּחַ דַּף חָדָשׁ. שָׁאַל הַמְּפַקֵּחַ לְשֵׁם הַמּוֹסָד וְנָחָה דַּעְתּוֹ. אָכֵן, מָקוֹם טוֹב. כְּשֶׁחָזַר לְבֵיתוֹ, נָטַל טֹפֶס רִשְׁמִי שֶׁל רֶשֶׁת הַחִנּוּךְ וְכָתַב מִכְתָּב נִרְגָּשׁ: "רַחֲמִים הַיָּקָר! בִּקַּרְתִּי הַיּוֹם בְּבֵית סִפְרְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ. תְּשׁוּבוֹתֶיךָ הַנִּפְלָאוֹת וְהַקּוֹלְעוֹת הָיוּ חֲסֵרוֹת כָּל כָּךְ! שָׁאַלְתִּי עַל אוֹדוֹתֶיךָ וְסִפְּרוּ שֶׁעָבַרְתָּ לִפְנִימִיָּה. אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאַתָּה מִתְעַלֶּה שָׁם בַּתּוֹרָה כְּגֹדֶל כִּשְׁרוֹנְךָ, וְעוֹד תִּהְיֶה לְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל! כְּתֹב לִי, סַפֵּר מַה לּוֹמְדִים וְתִשְׁלַח אֵיזוֹ קֻשְׁיָה אוֹ תֵּרוּץ שֶׁעָלוּ בְּדַעְתְּךָ. אֲנִי מְצָרֵף כָּאן מֵאָה שְׁקָלִים לִדְמֵי כִּיס. אִם תִּצְטָרֵךְ עוֹד כֶּסֶף, כְּתֹב לִי!". רַחֲמִים קִבֵּל אֶת הַמִּכְתָּב, וּפָרַץ בִּבְכִי נִרְגָּשׁ. בָּטוּחַ הָיָה שֶׁהֻצְמַד לוֹ אוֹת קָלוֹן, שֶׁכֻּלָּם יוֹדְעִים מַה קָּרָה וְאֵיךְ נִתְפַּס בִּגְנֵבָתוֹ; בָּטוּחַ הָיָה שֶׁבְּבֵית סִפְרוֹ מְפִיצִים אֶת הַסִּפּוּר, מְיַדְּעִים כָּל אֶחָד. וְהִנֵּה, הַמְּפַקֵּחַ בִּקֵּר וְלֹא שָׁמַע. יֵשׁ מִי שֶׁמַּאֲמִין בּוֹ, שֶׁנּוֹתֵן בּוֹ אֵמוּן וּמְצַפֶּה מִמֶּנּוּ לִגְדוֹלוֹת. הוּא לֹא יְאַכְזְבוֹ! רַחֲמִים, שֶׁעַד אָז שָׁקוּעַ הָיָה בְּדִכְדוּךְ וּבְדִכָּאוֹן, הִתְעוֹדֵד וְהִתְנַעֵר. שָׁלַח מִכְתָּב עִם קֻשְׁיָה, וְקִבֵּל מִכְתָּב עִם תֵּרוּץ וּמֵאָה שְׁקָלִים נוֹסָפִים, דְּמֵי הַמְרָצָה וְעִידוּד. וְכָךְ, חֹדֶשׁ אַחַר חֹדֶשׁ, עַד שֶׁעָלָה מֵהַפְּנִימִיָּה לִישִׁיבָה גְּדוֹלָה, הֵקִים בַּיִת לְתִפְאֶרֶת וְהַיּוֹם הוּא מְחַנֵּךְ בְּיִשְׂרָאֵל! רְאוּ מַה תְּשׂוּמֶת לֵב מְחוֹלֶלֶת, מַה כֹּחוֹ שֶׁל עִידוּד! וּמַדּוּעַ נִזְכַּרְנוּ בְּכָךְ? מִשּׁוּם שֶׁזֶּה מַזְכִּיר כָּל כָּךְ אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ. הָיוּ הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, הָיוּ שִׁבְטֵי יָ-הּ. וְהִנֵּה, הִדַּרְדְּרוּ בְּנֵיהֶם, שָׁקְעוּ בְּמ"ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה, עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה. הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ חִלְּצָם וֶהֱבִיאָם לְהַר סִינַי. וּמָה אָמַר לָהֶם? "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". אַף מִלָּה עַל הֶעָבָר, אַף לֹא רֶמֶז שֶׁל תּוֹכֵחָה וְאַזְהָרָה. רַק מַבָּט אֶל הֶעָתִיד, וְהַבְטָחוֹת מְרוֹמְמוֹת! זוֹ דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה וְזוֹ דַּרְכֵּנוּ: לָתֵת אֵמוּן, וְהוּא יַצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ; לְהַבִּיעַ תִּקְוָה, וְהִיא תִּתְמַמֵּשׁ! (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2009 10:59 |
|
| |
רבי שבתאי יודלביץ
הכפית המדברת "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (יג-טז) דָּרַשׁ רַבִּי שַׁבְּתַי יוּדֵלֶבִיץ': אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה: "וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל הָאָדָם מְעִידִים עָלָיו בְּיוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה' (חֲבַקּוּק ב-יא) (חֲגִיגָה טו)". הַקִּירוֹת, הַתִּקְרָה שֶׁבַּבַּיִת - מְעִידִים. וְכָתוּב בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאִם אָדָם אוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, הַצַּלַּחַת, הַכַּפִּית - כֻּלָּם יָבוֹאוּ בְּיוֹם הַדִּין לְהָעִיד עָלָיו... אֲסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר. הָיִיתִי פַּעַם בִּשְׁכוּנָה רְחוֹקָה בְּאָמֵרִיקָה. יָרְדוּ אָז שְׁלָגִים כְּבֵדִים. יָשַׁבְתִּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלָמַדְתִּי, נִגַּשׁ אֵלַי גַּבַּאי בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבִקֵּשׁ: "רַבִּי, אוּלַי תִּלְמַד קְצָת עִם בְּנִי לִפְנֵי בַּר הַמִּצְוָה? לְמַד אִתּוֹ מַשֶּׁהוּ". נָתַתִּי אֶת הַסְכָּמָתִי. הִתְחַלְתִּי לִלְמֹד עִם הַנַּעַר, וּבֵין הַדְּבָרִים אָמַרְתִּי: "שְׁמַע נָא, יַלְדִּי, אִם תַּנִּיחַ טַלִּית וּתְפִלִּין רַק בְּיוֹם בַּר הַמִּצְוָה וְלַמָּחֳרָת תַּטְמִין אוֹתָן בָּאָרוֹן, וְהַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה שֶׁתִּלְבַּשׁ אֶת הַטַּלִּית תִּהְיֶה בְּעֵת הַלְּוָיָה שֶׁלְּךָ, בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הֶעָלְמִין, אָז אֵינְךָ נִקְרָא 'בַּר מִצְוָה' אֶלָּא 'בַּר עֲבֵרָה'... יֶלֶד יָקָר, אִם רְצוֹנְךָ לִהְיוֹת 'בַּר מִצְוָה' אֲמִתִּי, הַנַּח מִדֵּי יוֹם טַלִּית וּתְפִלִּין וּשְׁמֹר אֶת שְׁאַר הַהֲלָכוֹת". חֲגִיגַת בַּר הַמִּצְוָה הָיְתָה אֲמוּרָה לְהִתְקַיֵּם כְּשָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן. יוֹם אֶחָד, נִכְנַסְתִּי לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהִבְחַנְתִּי שֶׁהַגַּבַּאי, אֲבִי הַנַּעַר, אֵינוֹ אוֹמֵר לִי שָׁלוֹם. פָּנִיתִי אֵלָיו וְשָׁאַלְתִּי: "מִיסְטֶר גֶּ'ק, הַאִם אַתָּה רוֹגֵז עָלַי?" "כֵּן, בְּהֶחְלֵט". "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, מִיסְטֶר גֶּ'ק?" "הַיֶּלֶד שֶׁלִּי שָׁאַל אוֹתִי שְׁאֵלָה, וּמְאֹד הִתְבַּיַּשְׁתִּי מִמֶּנָּה". "הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ לִשְׁאֹל אֶת הַשְּׁאֵלָה?" "לֹא, חָס וְחָלִילָה, לֹא אָמַרְתָּ לוֹ לִשְׁאֹל, אֲבָל דַּי לִי בְּמַה שֶּׁהוּא שָׁאַל. הוּא שָׁאַל: 'אַבָּא'לֶה, אַבָּא'לֶה, מָתַי יִהְיֶה הַבַּר-מִצְוָה שֶׁלְּךָ?'..." שְׁאֵלָה מַשְׁפִּילָה. עָנִיתִי לוֹ: "הַיֶּלֶד צוֹדֵק בִּתְמִימוּתוֹ, וְהוּא שָׁאַל זֹאת כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתְךָ מַנִּיחַ תְּפִלִּין. הוּא גַּם הִרְהֵר לְעַצְמוֹ בִּכְאֵב: אִם אַבָּא עוֹד לֹא בַּר מִצְוָה, אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת בַּר מִצְוָה?!"... הֻזְמַנְתִּי לַבַּר מִצְוָה. בְּלֵיל הַשִּׂמְחָה יָשַׁבְתִּי בְּשֻׁלְחַן הַכָּבוֹד וְדָרַשְׁתִּי. בְּמַעֲמַד כָּל הַמִּשְׁתַּתְּפִים אָמַרְתִּי לֶחָתָן: "דַּע, אִם לֹא תַּנִּיחַ תְּפִלִּין, הַכֹּל מְעִידִים עָלֶיךָ: 'קִירוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים עָלָיו'. אִם לֹא תַּנִּיחֵן, אֲפִלּוּ הַכַּפִּיּוֹת וְהַמַּזְלְגוֹת שֶׁמֻּנָּחִים כָּעֵת עַל הַשֻּׁלְחָן יָעִידוּ עָלֶיךָ שֶׁלֹּא הִנַּחְתָּן... גַּם מִי שֶׁאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, תָּבוֹא הַצַּלַּחַת וְהַכַּפִּית וְתָעִיד עָלָיו". הָאוֹרְחִים הָאָמֵרִיקָנִים לֹא רָצוּ לְהַאֲמִין לַדְּבָרִים שֶׁלִּי. עָלָה אֶחָד לַבִּימָה, נִגַּשׁ אֵלַי וְאָמַר: "לֹא, רַבִּי, זֶה לֹא נָכוֹן. כַּפִּית - אֵין לָהּ פֶּה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָעִיד". הִגְבַּהְתִּי אֶת קוֹלִי בִּגְעָרָה: "כֵּן, כֵּן יָעִידוּ! הַאִם יִתָּכֵן שֶׁחֲזַ"ל אוֹמְרִים 'כֵּן' וְאַתָּה אוֹמֵר 'לֹא'?!". הוּא הִמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ: "לֹא, לֹא!". הָיְתָה מֻנַּחַת שָׁם, עַל הַשֻּׁלְחָן, מַצֶּקֶת מִזָּהָב. כֵּיוָן שֶׁמְּאֹד הִתְרַגַּזְתִּי, הֵרַמְתִּי אֶת הַמַּצֶּקֶת וְאָמַרְתִּי לוֹ: "חֲבִיבִי, מָחָר אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין לַחֲתַן בַּר הַמִּצְוָה. וּכְפִי שֶׁאָמַרְנוּ, בְּכָל יוֹם חַיָּבִים לְהַנִּיחַ. וְאִם לֹא" - פָּנִיתִי לֶחָתָן - "מַצֶּקֶת זוֹ, כַּף גְּדוֹלָה זוֹ, תָּעִיד עָלֶיךָ אִם הִנַּחְתָּ תְּפִלִּין אוֹ לֹא". מֶה עָשִׂיתִי? מִיָּד לָקַחְתִּי אֶת הַכַּף, בְּרֹב רֻגְזָה, הִכְנַסְתִּיהָ לְכִיסִי וּבְכָךְ הִסְתַּיְּמָה הַדְּרָשָׁה. הֵם הָיוּ מְשֻׁכְנָעִים שֶׁמִּתּוֹךְ רֻגְזָה 'הֶעֱנַשְׁתִּי' אוֹתָם וְלָקַחְתִּי אֶת הַכַּף. לַמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר, לְאַחַר שֶׁהִנַּחְתִּי תְּפִלִּין לְאוֹתוֹ נַעַר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו, בָּא שַׁמַּשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלָחַשׁ לִי: "רַבִּי, אֶתְמוֹל הִתְרַגַּזְתָּ בַּדְּרָשָׁה, וּמִתּוֹךְ רֻגְזָה לָקַחְתָּ אֶת הַכַּף הַגְּדוֹלָה וְהִכְנַסְתָּ אוֹתָהּ לְכִיסְךָ. רֵאשִׁית, דַּע לְךָ שֶׁהִיא יְקָרָה, עֲשׂוּיָה מִזָּהָב טָהוֹר. שֵׁנִית, הִיא יְרֻשָּׁה מִדּוֹרֵי-דּוֹרוֹת. שְׁלִישִׁית, הִיא אַחַת מִתּוֹךְ סֶט (וְאִם חֲסֵרָה כַּפִּית בַּסֶּט, זֶה כְּמוֹ שֶׁחֲסֵרָה לְאָדָם רֶגֶל, רח"ל...). כַּפִּית מִסֶּט זֶה לֹא סְתָם!"... בְּקִצּוּר, שָׁמַעְתִּי דְּבָרִים נִרְגָּשִׁים כָּאֵלּוּ עַל אוֹדוֹת הַכַּפִּית שֶׁלָּקַחְתִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "שְׁמַע נָא, לֵךְ וְתֹאמַר לַגַּבַּאי - בַּעַל הַבַּיִת שֶׁל הַכַּף - שֶׁלֹּא יִדְאַג. אֲנִי אָשִׁיב לוֹ בְּבוֹא הַיּוֹם אֶת הַכַּף. אַךְ בֵּינָתַיִם, אִם הוּא נוֹתֵן לִי אִשּׁוּר, אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁאִיר אוֹתָהּ אֶצְלִי. וְשֶׁיֵּדַע לוֹ שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי אוֹתָהּ בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה. הֱיוֹת שֶׁהִבְטַחְתִּי לֶחָתָן שֶׁהַכַּף תָּעִיד אִם הִנִּיחַ תְּפִלִּין אִם לָאו, לָקַחְתִּי אוֹתָהּ כְּדֵי לִשְׁאֹל אֶת פִּיהָ מָחָר וּמָחֳרָתַיִם, אִם הִנִּיחַ הַנַּעַר תְּפִלִּין". הַגַּבַּאי, שֶׁלֹּא שָׁמַע דְּבָרִים שֶׁכָּאֵלּוּ מֵעוֹלָם, חָשַׁב שֶׁאֲנִי לוֹעֵג לוֹ. עָבַר לַיְלָה נוֹסָף. לַמָּחֳרָת בַּצָּהֳרַיִם לָחַשׁ לִי שַׁמַּשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּלִגְלוּג: "נוּ, מָה הַכַּפִּית אָמְרָה? הוּא הִנִּיחַ תְּפִלִּין אוֹ לֹא?" "הַכַּפִּית מַתְחִילָה כְּבָר לִבְכּוֹת. הַכַּפִּית אָמְרָה: 'הִנֵּה, יוֹם רִאשׁוֹן אַחֲרֵי בַּר-מִצְוָה וּכְבָר אֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין'... הַכַּפִּית בּוֹכָה, הַכַּפִּית זוֹעֶקֶת: 'יוֹם רִאשׁוֹן אַחֲרֵי בַּר-מִצְוָה וּכְבָר אֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין'" - כָּךְ הֵשַׁבְתִּי לוֹ. הוּא שָׁמַע דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, הִזְדַּעְזַע וְהָלַךְ. חָלְפָה חֲצִי שָׁעָה, וַאֲבִי הַיֶּלֶד בָּא עִם כָּל הַמְּשָׁרְתִים שֶׁלּוֹ: "רַבִּי, אַתָּה חוֹשֵׁד בַּבֵּן שֶׁלִּי לְחִנָּם". "אֲדוֹנִי, לֹא אֲנִי הַחוֹשֵׁד, אֶלָּא הַכַּפִּית הִיא הַמְּדַבֶּרֶת. וְאִם רְצוֹנְךָ, אֶשְׁאַל אוֹתָהּ שֵׁנִית". נִכְנַסְתִּי לַחֶדֶר הַפְּנִימִי, יָצָאתִי הַחוּצָה וְהִכְרַזְתִּי: "הַכַּפִּית גִּלְּתָה וְאָמְרָה שׁוּב: 'הַבָּחוּר לֹא הִנִּיחַ תְּפִלִּין', וְהִיא בּוֹכָה". "אָז אֲנַחְנוּ שַׁקְרָנִים?!" "אַל תִּכְעֲסוּ עָלַי, אֵינֶנִּי אוֹמֵר כְּלוּם. הַכַּפִּית הִיא הָאוֹמֶרֶת. הַאִם רְצוֹנְכֶם שֶׁאֲבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ מִמֶּנָּה עַל עוֹד עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּבַּיִת?!", שָׁאַלְתִּי. "לֹא, לֹא", נִבְהֲלוּ. "לֹא רוֹצִים. אֲבָל תַּחְזִיר אֶת הַכַּפִּית. הִיא שֶׁלִּי, לֹא שֶׁלְּךָ", הִתְרִיס בַּעַל הַבַּיִת. "בְּסֵדֶר, אֵין בְּעָיָה, אַחְזִיר. אַךְ לִפְנֵי כֵן, רְצוֹנִי שֶׁהַנַּעַר יַנִּיחַ תְּפִלִּין לְעֵינֵי כֻּלָּם וְתִרְאוּ שֶׁהַכַּפִּית תָּבוֹא וְתָעִיד בִּפְנֵי הַכֹּל. וְאָז תִּוָּכְחוּ לָדַעַת, כִּי לֹא רַק פֶּה יֵשׁ לָהּ אֶלָּא גַּם רַגְלַיִם... הִיא תָּבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְתָעִיד". הֻחְלַט שֶׁלַּמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר בְּשָׁעָה שֶׁבַע יָבוֹא הֶחָתָן לְהִתְפַּלֵּל, יַנִּיחַ טַלִּית וּתְפִלִּין, וְהַכֹּל יִרְאוּ בְּמוֹ עֵינֵיהֶם אֵיךְ הַכַּפִּית בָּאָה. נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ, כִּי חֲצִי מֵהַמִּתְפַּלְּלִים לֹא יָשְׁנוּ כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה מֵרֹב מֶתַח. הֵם לֹא יָדְעוּ אֵיךְ הַכַּפִּית תָּבוֹא: הַאִם תִּקְפֹּץ אוֹ תִּתְגַּלְגֵּל, הַאִם יִרְאוּ אֶת רַגְלֶיהָ, וְאִם הֵן תִּהְיֶינָה מַפְחִידוֹת... אֵיךְ?!;לַמָּחֳרָת הָיָה בֵּית הַכְּנֶסֶת גָּדוּשׁ וְצָפוּף. הַכֹּל רָעֲדוּ כְּמוֹ הָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי מַעֲמַד הַר סִינַי. הֶחָתָן עָלָה לַבִּימָה, שָׁם עָמַד, כְּדֵי שֶׁכָּל הַמִּצְטוֹפְפִים יִרְאוּ אֶת הַכַּפִּית בְּהַגָּעָתָהּ. הוּא הוֹצִיא אֶת הַטַּלִּית, בֵּרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁלִּמַּדְתִּי אוֹתוֹ וְהִתְעַטֵּף בַּטַּלִּית. וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע - שָׁמְעוּ כֻּלָּם קוֹל נִפּוּץ קַל: 'בּוּם'. מַה 'בּוּם'? הַבָּחוּר הִתְכּוֹפֵף לָאָרֶץ וְרָאָה יַחַד עִם כֻּלָּם שֶׁהִנֵּה הַכַּפִּית נִמְצֵאת עַל הָאָרֶץ לְמַרְגְּלוֹתָיו. הָאֵרוּעַ הִתְרַחֵשׁ בִּמְהִירוּת כָּזֹאת, שֶׁאַף לֹא אֶחָד הִסְפִּיק לִרְאוֹת מֵהֵיכָן הִגִּיעָה הַכַּפִּית. אֲבָל אֶת הָרַעַשׁ כֻּלָּם שָׁמְעוּ... 'בּוּם'. "כָּל הַכָּבוֹד", קָרְאוּ בְּתִמָּהוֹן רַבִּים מֵהַמִּתְאַסְּפִים. יָצָאתִי מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וּבִקְּשׁוּ מְחִילָה עַל כָּךְ שֶׁבִּיְּשׁוּ אוֹתִי: "רַבִּי, אֲנַחְנוּ מוֹדִים בְּצִדְקָתְךָ. יֵשׁ לָהּ פֶּה וְרַגְלַיִם". לִפְנֵי יְצִיאָתִי, שָׁאַל אוֹתִי אַחַד הַמִּתְפַּלְּלִים בְּלַחַשׁ: "ר' שַׁבְּתַי, בְּאֵילוּ שֵׁמוֹת שֶׁל 'קַבָּלָה' הִשְׁתַּמַּשְׁתָּ?" "חָס וְחָלִילָה! וְכִי מֻתָּר סְתָם כָּךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁמוֹת קַבָּלָה? וַהֲרֵי נֶאֱמַר 'וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֳלָף'". "אָז אֵיךְ עָשִׂיתָ זֹאת?" "הַדָּבָר פָּשׁוּט כָּל כָּךְ", הִסְבַּרְתִּי לוֹ בִּלְחִישָׁה. "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, לְמָחֳרַת לֵיל בַּר הַמִּצְוָה, הֲרֵי אֲנִי הוּא שֶׁהִנַּחְתִּי לוֹ תְּפִלִּין. וּמִי סִדֵּר לוֹ אֶת הַתְּפִלִּין אַחַר כָּךְ? אֲנִי. מִי הִכְנִיס אֶת הַטַּלִּית וְאֶת הַתְּפִלִּין לַשַּׂקִּית? אֲנִי. בְּשָׁעָה שֶׁסִּדַּרְתִּי אֶת הַטַּלִּית, תָּחַבְתִּי פְּנִימָה אֶת הַכַּפִּית בֵּין קִפְלֵי טַלִּיתוֹ שֶׁל הֶחָתָן. שָׁם הִיא נִשְׁאֲרָה. לַמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר שָׁאַל אוֹתִי שַׁמַּשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת הֵיכָן הַכַּפִּית, הֵבַנְתִּי מִיָּד אֶת הַמַּצָּב... הֲרֵי אִם הָיָה הַנַּעַר מַנִּיחַ תְּפִלִּין, הָיָה מַבְחִין וּמוֹצֵא אֶת הָאֲבֵדָה... לָכֵן אָמַרְתִּי לָהֶם, שֶׁבְּטוּחַנִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ הַיּוֹם תְּפִלִּין. וּמִשּׁוּם כָּךְ, כַּאֲשֶׁר הִתְעַטֵּף בַּטַּלִּית בְּמַעֲמַד כֻּלָּם, 'הִגִּיעָה' הַכַּפִּית מִתּוֹךְ הַטַּלִּית וְנָפְלָה עַל הָאָרֶץ"... זֶה הַכֹּל. רַבּוֹתַי! חֲזַ"ל אוֹמְרִים: "אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים לוֹ לְיוֹם הַדִּין". אִם אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת 'קוּנְצִים', כִּבְיָכוֹל, הַקָּבָּ"ה יָכוֹל הַכֹּל! וְהוּא מַבְטִיחַ שֶׁקּוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל הָאָדָם יָעִידוּ עַל מַה שֶּׁהוּא עָשָׂה בְּחַדְרֵי-חֲדָרִים. אָדָם עוֹשֶׂה עֲבֵרָה, חוֹשֵׁב לוֹ כִּי הַדֶּלֶת סְגוּרָה, הַחַלּוֹנוֹת אֲטוּמִים, הַתְּרִיסִים מוּגָפִים, נִסְתָּר מֵעֵין רוֹאִים. 'לֹא יָעִידוּ עָלַי!'... הוּא טוֹעֶה. "אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים לוֹ לְיוֹם הַדִּין!"
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2009 08:35 |
|
| |
סיפור על רבי שלום שבדרון עם סגולה
"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (יט-ה) אֲנִי מֻכְרָח לְסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר, פָּתַח רַבִּי שָׁלוֹם שְׁבַדְרוֹן אֶת דְּרָשָׁתוֹ. וְאַקְדִּים שֶׁהָעֻבְדָּה אֲמִתִּית וּשְׁמַעְתִּיהָ מִפִּי אָדָם גָּדוֹל מְאֹד. עֻבְדָּה נוֹרָאָה וְגַם נִפְלָאָה. כְּבָחוּר, הָיָה אוֹתוֹ אָדָם גָּדוֹל תּוֹשַׁב הָעֲיָרָה סְטוּצִ'ין בִּימֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה. הָרוּסִים גִּיְּסוּ אוֹתוֹ לַצָּבָא בְּמִלְחַמְתָּם נֶגֶד הַגֶּרְמָנִים. הֵם שָׁלְחוּ אוֹתוֹ עִם קְבוּצַת בַּחוּרִים לַחֲזִית, לֹא הַרְחֵק מֵהָעֲיָרָה. בַּיָּמִים הָהֵם הָיוּ הַחַיָּלִים מִתְחַפְּרִים בִּתְעָלוֹת, רָאשֵׁי הַחַיָּלִים מְבַצְבְּצִים מֵעַל הַקַּרְקַע, מְכֻסִּים בְּשַׂקֵּי חוֹל, וּמִבֵּין הַשַּׂקִּים הָיוּ יוֹרִים בְּרוֹבִים אוֹ בִּמְכוֹנוֹת יְרִיָּה וְכַדּוֹמֶה. אוֹתוֹ בָּחוּר עָמַד בַּתְּעָלָה וּלְיָדוֹ חַיָּל יְהוּדִי נוֹסָף, לֹא צָעִיר, יְהוּדִי בִּשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים לְחַיָּיו. כַּדּוּרֵי מָוֶת עָפוּ מִכָּל צַד. אַלְפֵי כַּדּוּרֵי אוֹיֵב שָׁרְקוּ לְלֹא הֶרֶף, וּשְׁכֵנוֹ זֶה, בֶּן הָאַרְבָּעִים, נִפְגַּע מֵהָאֵשׁ וְנָפַל. כַּאֲשֶׁר נָפַל שָׁדוּד, בִּקֵּשׁ הַחַיָּל מֵהַבָּחוּר שֶׁלְּצִדּוֹ שֶׁיְּבִיאוֹ לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל. וְאָכֵן, הוּא הִבְטִיחַ לוֹ זֹאת בְּרִגְשֵׁי קֹדֶשׁ. לְאַחַר כְּרֶבַע שָׁעָה נִפְטַר הַחַיָּל הַפָּצוּעַ. חָלְפוּ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת. הַקְּרָב הִמְשִׁיךְ - וְהַהֲפוּגָה לֹא נִרְאֲתָה בָּאֹפֶק. הַבָּחוּר הֵחֵל לַחְשֹׁשׁ לְהַבְטָחָתוֹ. הוּא הִרְהֵר לְעַצְמוֹ: 'אִם הָיְתָה שְׁעַת הֲפוּגָה, עוֹד הָיְתָה לִי אֶפְשָׁרוּת לַהֲבִיאוֹ לְבֵית הֶעָלְמִין בִּסְטוּצִ'ין, הַקְּרוֹבָה יַחֲסִית, אֲבָל הַהֲפוּגָה רְחוֹקָה וְהַתּוֹתָחִים יוֹרִים... מָה אֶעֱשֶׂה?', הִרְהֵר נוּגוֹת. בְּרֶגַע מְסֻיָּם, בְּסַעֲרַת הַקְּרָב וְסַכָּנַת הַמָּוֶת, אָזַר עֹז בְּנַפְשׁוֹ הַשְּׁבוּרָה וּבָא לִכְלַל הַחְלָטָה נְחוּשָׁה: 'הִבְטַחְתִּי לִיהוּדִי - אֲקַיֵּם אֶת דְּבָרַי. אָבִיא אֶת הַמֵּת לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל, וִיהִי מָה'. כֵּיוָן שֶׁהָיָה בָּחוּר גִּבּוֹר בְּגוּפוֹ, קָם וְהִתְרוֹמֵם עַל רַגְלָיו, נָטַל אֶת הַמֵּת וּבְבַת-אַחַת הִגְבִּיהוֹ עַל כְּתֵפָיו. הֵרִים אֶת רַגְלָיו וְיָצָא מִן הַתְּעָלָה. תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם, לְמוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַקְּרָב, הֵחֵל לָרוּץ לְכִוּוּן הָעֲיָרָה, וְהַנִּפְטָר עַל כְּתֵפָיו. הַבָּחוּר סִפֵּר לִי, כִּי בְּדַרְכּוֹ חָלַף בֵּין מַחֲנוֹת שֶׁל קוֹזָקִים. מִי שֶׁלֹּא מַכִּיר אֶת הַמֻּשָּׂג, אֵינוֹ יָכוֹל לְתָאֵר אֶת גֹּדֶל הַסַּכָּנָה שֶׁבַּמִּפְגָּשׁ אִתָּם. אַךְ מִשּׁוּם-מָה, הֵם לֹא רָאוּ אוֹתוֹ. וְכָךְ צָעַד עִם הַמֵּת - כְּרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה - "עוֹסֵק בַּמִּצְוָה". הוּא צָעַד בִּזְרִיזוּת וּבְרֶצֶף, שְׁלֹשָׁה קִילוֹמֶטְרִים בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, עַד הַכְּנִיסָה לָעִיר. שָׁם פָּגַשׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי 'חֶבְרָא קַדִּישָׁא' וּמָסַר אֶת הַנִּפְטָר לְיָדָיו. כְּשֶׁסִּיֵּם מִצְוָתוֹ, תֵּכֶף וּמִיָּד שָׁב לְדַרְכּוֹ, רָץ בַּחֲזָרָה אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ. וְגַם עַתָּה לֹא רָאוּ אוֹתוֹ, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, עַד שֶׁהִגִּיעַ וְנִכְנַס לַחֲפִירָה וְשָׁב לִמְקוֹמוֹ כְּאִלּוּ לֹא הִתְרַחֵשׁ דָּבָר (הַקְּצִינִים הָרוּסִים שֶׁפִּקְּדוּ עָלָיו לֹא הֵעֵזּוּ לְהִסְתּוֹבֵב בֵּין הַחַיִּים לַמֵּתִים, רַק בַּלַּיְלָה עָבְרוּ בֵּין הַחַיָּלִים וְחִלְּקוּ מְעַט מְזוֹנוֹת, לָכֵן לֹא הִבְחִינוּ בְּהֶעְדֵּרוֹ). בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, נֻצְּחוּ הָרוּסִים הַשַּׁלִּיטִים עַל סְטוּצִ'ין וְהָעִיר נִכְבְּשָׁה עַל-יְדֵי הַגֶּרְמָנִים. הַבָּחוּר הַצַּדִּיק הַזֶּה קִבֵּל אִשּׁוּר לָשׁוּב לָעֲיָרָה. חָלְפוּ יָמִים מֻעָטִים. הַגֶּרְמָנִים הַכּוֹבְשִׁים חִפְּשׂוּ אַחֲרָיו וְגִיְּסוּ אוֹתוֹ לְשֵׁרוּתָם. לְאֵיזֶה תַּפְקִיד? שׁוֹמֵר הַבְּהֵמוֹת. וַיְהִי הַיּוֹם, בֹּקֶר אֶחָד בִּרְעוֹתוֹ בְּרַחֲבֵי הַשָּׂדוֹת הָעֲנָקִיִּים בְּקִרְבַת הָעִיר, נִקְלַע שֵׁנִית לְעֵסֶק עִם עִנְיְנֵי מֵתִים: בָּאֹפֶק נִשְׁמַע קוֹל יְרִיָּה, וְהוּא הִצְלִיחַ לְהַבְחִין מֵרָחוֹק בְּחַיָּל הַנּוֹפֵל תַּחְתָּיו. הוּא לֹא רָאָה אָדָם נוֹסָף בְּקִרְבַת מָקוֹם, לָכֵן הֵבִין כִּי הַחַיָּל יָצָא לַשָּׂדֶה וְאִבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת. בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע קָם וְהֵחֵל לָרוּץ לְעֶבְרוֹ, לְנַסּוֹת וּלְהַצִּיל אֶת חַיָּיו. הַבְּהֵמוֹת לֹא הָיוּ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו, אֶלָּא הַצָּלָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ אֵלָיו, הִבְחִין לְשִׂמְחָתוֹ שֶׁהוּא עֲדַיִן חַי וְנוֹשֵׁם. פָּשַׁט אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, קָרַע אוֹתָהּ וְהֵחֵל בִּמְלֶאכֶת חֲבִישָׁה (וּסְתִימַת עוֹרְקִים) כְּדֵי לְהַשְׁאִירוֹ בַּחַיִּים. אַךְ לֹא עָלָה בְּיָדוֹ. לְאַחַר דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת, מֵת הַחַיָּל. בְּעוֹדוֹ מִתְעַסֵּק בְּנִסְיוֹנוֹת הַצָּלָה אַחֲרוֹנִים, הִגִּיעוּ חַיָּלִים וְרָאוּ עַל הַקַּרְקַע חַיָּל הָרוּג וּלְיָדוֹ בָּחוּר נוֹסָף. מִהֲרוּ לְהַקִּיף אוֹתָם, וְכָפְתוּ אֶת הַבָּחוּר (הַצַּדִּיק, בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה) בַּהֲבָנָה מֻחְלֶטֶת שֶׁהוּא יָרָה בֶּהָרוּג לַמָּוֶת... לָקְחוּ אוֹתוֹ לְכֶלֶא צְבָאִי. כַּעֲבֹר שָׁעוֹת אֲחָדוֹת, הֵבִיאוּ אוֹתוֹ לְבֵית מִשְׁפָּט צְבָאִי וּבְשִׁפּוּט קָצָר גָּזְרוּ אֶת דִּינוֹ לְמָוֶת. לִפְנֵי גְּזַר הַדִּין נָתְנוּ לוֹ זְכוּת דִּבּוּר לַהֲגָנָה. כַּמּוּבָן, הוּא הִתְחַנֵּן עַל נַפְשׁוֹ, כִּי "אַדְרַבָּה, רַק בִּקַּשְׁתִּי לְהַצִּילוֹ. אֵינִי מַכִּירוֹ וּמֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה לִי מְרִיבָה עִמּוֹ. רַק רָאִיתִי מִישֶׁהוּ נוֹפֵל וְחַשְׁתִּי לְהַצָּלָתוֹ". תַּחֲנוּנָיו הָיוּ כְּקוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר. לְעֻמָּתוֹ, הִנִּיחַ הַתּוֹבֵעַ מִטַּעַם הַצָּבָא עַל שֻׁלְחַן בֵּית הַמִּשְׁפָּט שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רְאָיוֹת לִכְאוֹרָה לְכָךְ שֶׁהוּא כֵּן הָרַג אוֹתוֹ (כָּךְ מַמָּשׁ סִפֵּר לִי). אַתֶּם יוֹדְעִים כִּי 'עוֹרֵךְ דִּין' יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מִיּוֹם לַיְלָה וּמִלַּיְלָה יוֹם... בְּקִצּוּר, גָּזְרוּ עָלָיו דִּין מָוֶת. הָעֹנֶשׁ נוֹעַד לַמָּחֳרָת בְּשָׁעָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. אָז יַעֲמִידוּהוּ לִפְנֵי כִּתַּת חַיָּלִים לַהֲרִיגָה. כָּךְ מִתְנַהֲלִים הָעִנְיָנִים בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, רַחְמָנָא לִצְלַן. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע הַשָּׁעוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ לוֹ הֵטִילוּ אוֹתוֹ כְּשַׂק עֲצָמוֹת לְתוֹךְ צִינוֹק. בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הוּא עָמַד מִשְׁתּוֹמֵם, כִּי נִרְאָה לוֹ, בְּהָקִיץ אוֹ בְּנִמְנוּם, הַיְּהוּדִי מֵהַסִּפּוּר הַקּוֹדֵם; אוֹתוֹ חַיָּל שֶׁהֱבִיאוֹ לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל כְּחָדְשַׁיִם טֶרֶם הַמַּעֲשֶׂה. הָאִישׁ שָׁאַל אוֹתוֹ: "לָמָּה אַתָּה נִפְחָד כָּל כָּךְ? אַל תִּפְחַד וְאַל תַּחְשֹׁשׁ, כִּי בִּזְכוּת זֶה שֶׁטָּרַחְתָּ וְהֵבֵאתָ אוֹתִי לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל - תִּנָּצֵל! וַאֲפִלּוּ תַּעֲמֹד בְּשַׁעֲרֵי מָוֶת, לֹא יַהַרְגוּךָ". הוּא נֶעֱלַם. 'הַאִם זֶה דִּמְיוֹן אוֹ לֹא?' - לֹא הָיָה לוֹ זְמַן רַב וְכֹחַ לַחְשֹׁב. כָּךְ רָאָה וְשָׁמַע, וְדַיּוֹ בְּכָךְ. לִקְרַאת הַשָּׁעָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ, סָחֲבוּ אוֹתוֹ מֵהַצִּינוֹק, כִּסּוּ אֶת עֵינָיו וְהוֹבִילוּהוּ כִּבְרַת דֶּרֶךְ לְעֵבֶר שָׂדֶה פָּתוּחַ סָמוּךְ לִסְטוּצִ'ין. הֶעֱמִידוּהוּ לְיַד קִיר מוּל כִּתַּת חַיָּלִים. כַּאֲשֶׁר מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן הִצְבִּיעוּ עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְּדִיּוּק, צָעַק הַקָּצִין: "אַחַת". שָׁתַק שְׁנִיָּה וְצָרַח: "שְׁתַּיִם". עוֹד לֹא הִסְפִּיק לְהַכְרִיז: "שָׁלֹשׁ", וּמֵרָחוֹק הֵגִיחַ וּבָא חַיָּל דּוֹהֵר עַל סוּס בִּצְעָקוֹת רָמוֹת, כְּשֶׁהוּא מְנוֹפֵף בַּמִּטְפַּחַת שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁיַּמְתִּינוּ!!! הִמְתִּינוּ לְבוֹאוֹ חֲצִי דַּקָּה, וְכַאֲשֶׁר הִתְקָרֵב, נִפְנֵף בְּיָדוֹ בְּפִסַּת נְיָר בְּאָמְרוֹ: "לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה, כַּאֲשֶׁר קָבַרְנוּ אֶת הַחַיָּל, מָצָאנוּ בְּכִיסוֹ מִכְתַּב פְּרֵדָה מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ. בַּמִּכְתָּב כָּתַב שֶׁהוּא מְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לָדַעַת. הִנֵּה הַנְּיָר"... כַּמּוּבָן, הֵסִירוּ אֶת הַמִּטְפַּחַת מֵעַל פְּנֵי הַבָּחוּר וֶהֱנִיחוּהוּ לְנַפְשׁוֹ. וּבָאֹפֶק, אֵי-שָׁם מוּל כִּתַּת יוֹרִים בְּפַאֲתֵי סְטוּצִ'ין, כְּאִלּוּ הִתְחַלֵּף קוֹל הַיְּרִי הָרַצְחָנִי בְּקוֹל הָעָם הַיְּהוּדִי; קוֹלָם הַנִּצְחִי שֶׁל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹמְרֵי מִצְווֹת בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ. הִנֵּה לָכֶם - מְסַיֵּם ר' שָׁלוֹם אֶת סִפּוּרוֹ - "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ". שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. (לְהַגִּיד - חֻמַּשׁ הַמַּגִּידִים)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2009 08:11 |
|
| |
יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים
"יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (א-יא) כְּדַאי לְהָבִיא מִדִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי בָּרוּךְ רְפָאֵל טוֹלִידָאנוֹ זצ"ל. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אָמַר: "ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ... כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם". וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁיֵּשׁ כָּאן שְׁתֵּי בְּרָכוֹת. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בֵּרֵךְ אֶת הָעָם, שֶׁיִּהְיוּ פִּי אֶלֶף. עוֹד הוֹסִיף, שֶׁהַקָּבָּ"ה יְבָרֵךְ אוֹתָם לְלֹא גְּבוּל. וְקָשֶׁה, מַדּוּעַ לֹא נָתַן אֵפוֹא אֶת בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה בִּלְבַד, וּ"בִכְלַל מָאתַיִם - מֵאָה"?! דְּהַיְנוּ, הֲלֹא בִּרְכָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּבָר כְּלוּלָה בְּבִרְכַּת שָׁמַיִם. וְהַתְּשׁוּבָה: אָמְנָם בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא בְּרִבּוּי עָצוּם, אַךְ כָּל זֶה בִּתְנַאי שֶׁהָעָם זַכַּאי לַבְּרָכוֹת וְשׁוֹמֵר תּוֹרָה וּמִצְווֹת. עַם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי כְּנִיסָתוֹ לָאָרֶץ, אָכֵן הָיָה זַכַּאי וְצַדִּיק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם" (דְּבָרִים ד-ד). לְפִיכָךְ בֵּרְכָם מֹשֶׁה שֶׁיִּהְיוּ צַדִּיקִים פִּי אֶלֶף: ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם - כְּצִדְקַתְכֶם - אֶלֶף פְּעָמִים. וְאָז מִמֵּילָא תִּהְיוּ זַכָּאִים לְבִרְכוֹתָיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה בְּמִדָּה גְּדוּשָׁה וִיתֵרָה; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם, בְּכָל הַבְּרָכוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. אַשְׁרֵי הַמְּחַכֶּה לְתַשְׁלוּמִים מֻכְפָּלִים פִּי כַּמָּה וְכַמָּה, מֵה' הָרוֹאֶה הַכֹּל בִּשְׁמֵי מְרוֹמִים, אָמַר הַגָּאוֹן רַבִּי אֵלִיָּהוּ מִדּוּאַר מִגֶּ'רְבָּה. כְּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה: הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ לְהָסִית מַלְכּוֹ נֶגֶד הַיְּהוּדִים. עָנָהוּ הַמֶּלֶךְ: "אֵין נְבוֹנִים וַחֲכָמִים מֵהֶם. מִיּוֹם שֶׁגֵּרְשׁוּם מִסְּפָרַד, יָרְדָה הַמַּמְלָכָה עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אֲחוֹרַנִּית וְהָיְתָה לַשְּׁפָלָה שֶׁבַּמַּמְלָכוֹת. הָבֵא לְפָנַי יְהוּדִי, וְתִוָּכַח כַּמָּה חֲכָמִים הֵם".מיָצָא הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֶל הָרְחָבָה שֶׁלִּפְנֵי הָאַרְמוֹן. עָבְרוּ שָׁם כַּמָּה יְהוּדִים, וְחָשַׁשׁ מִפִּקְּחוּתָם. רָאָה יֶלֶד יְהוּדִי, סִפְרוֹ בְּיָדוֹ. לְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בֵּרֵךְ הַיֶּלֶד בִּרְכַּת "שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם". שְׁאָלוֹ הַמֶּלֶךְ: "הַבּוֹרֵא בָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְשָׁבַת בַּשְּׁבִיעִי. מַה מַּעֲשֵׂהוּ מֵאָז?" עָנָה הַנַּעַר: "הֲיוֹאִיל הוֹד מַלְכוּתוֹ לָקוּם מִכִּסְּאוֹ?" תָּמַהּ הַמֶּלֶךְ וְקָם. עָלָה הַנַּעַר וְיָשַׁב עַל כִּסְּאוֹ... "מַה זֹּאת?" תָּמַהּ הַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעַר עָנָה: "תְּשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה. מֵאָז - מַנְהִיג הַבּוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, מוֹרִיד מְלָכִים מִכִּסְּאָם וּמוֹשִׁיב אֲחֵרִים בִּמְקוֹמָם. לְפִיכָךְ עַל הַמֶּלֶךְ לְוַדֵּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְמִשְׂרָתוֹ, שֶׁלֹּא יַדִּיחוּהוּ מִמָּרוֹם..." "אָכֵן, חֲכָמִים אַתֶּם מִכָּל הָאֻמּוֹת", הִתְפַּעֵל הַמֶּלֶךְ. אָמַר לְשָׁלִישׁוֹ: "תֵּן לוֹ חֲמִשִּׁים זְהוּבִים". "אָנָּא", מִהֵר הַנַּעַר לוֹמַר, "יוֹרֵהוּ הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא לָתֵת". "מַדּוּעַ?" תָּמַהּ הַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעַר הִסְבִּיר: "כְּשֶׁנִּקְרֵאתִי לְכָאן, הָיִיתִי בְּדַרְכִּי לְבֵיתִי. עַכְשָׁו אֲאַחֵר. יִשְׁאֲלוּנִי הֵיכָן הָיִיתִי, וְאֹמַר שֶׁהוּבֵאתִי לִטְרַקְלִין הַמֶּלֶךְ וְאַף יָשַׁבְתִּי בְּכִסְּאוֹ. מוּבָן, כִּי לֹא יַאֲמִינוּ לִי... אַרְאֶה לְאָבִי אֶת חֲמִשִּׁים הַזְּהוּבִים כְּהוֹכָחָה, וְיִלְעַג לִי. יֹאמַר: 'לֹא יִתָּכֵן שֶׁהַמֶּלֶךְ הָאַדִּיר יַעֲנִיק חֲמִשִּׁים זְהוּבִים בִּלְבַד...'". צָחַק הַמֶּלֶךְ לְפִקְּחוּתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד, וְהוֹרָה לְהַעֲנִיק לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים... נוּכַל אֵפוֹא רַק לְשַׁעֵר מָה רַב יִהְיֶה שְׂכַר הַמִּצְווֹת, כְּשֶׁמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הוּא שֶׁיִּתְּנוֹ. זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (סַנְהֶדְרִין ק.): הָאָדָם נוֹתֵן מְלֹא חָפְנָיו לֶעָנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקָּבָּ"ה מַעֲנִיק לוֹ מְלֹא חָפְנָיו - שֶׁל הַקָּבָּ"ה - טוֹבָה לָעוֹלָם הַבָּא. אַף כָּאן, הָאָדָם מְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת כִּיכָלְתּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים, וְהַקָּבָּ"ה מְעַנְּגוֹ כִּיכָלְתּוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. הֲיֵשׁ לָנוּ מֻשָּׂג בְּגֹדֶל הָעֹנֶשׁ וְהַשָּׂכָר?! (פְּתִיחַת "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים") בְּרַם, לַגָּאוֹן רַבִּי בִּנְיָמִין צְבִיר עָשׁוּשׁ זצ"ל מִגֶּ'רְבָּה מָצִינוּ תְּנַאי בְּהַפְלָגַת הַשָּׂכָר: מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ, שֶׁשָּׁמַע שֶׁנַּגָּן פְּלוֹנִי הִגִּיעַ לְמַסַּע הוֹפָעוֹת וּשְׁמוֹ הוֹלֵךְ לְפָנָיו. הַכֹּל מִתְפַּעֲלִים מִנְּגִינָתוֹ. הִזְמִינוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁיְּנַגֵּן לְפָנָיו. הִזְמִין אֶת כָּל שָׂרָיו וְהַיּוֹשְׁבִים לְפָנָיו רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת, וְהַנַּגָּן הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת בִּנְגִינָתוֹ. הִשְׁקִיעַ בָּהּ כָּל מַעֲיָנָיו, כָּל רִגְשׁוֹתָיו, כָּל כִּשְׁרוֹנוֹ. יָצְאוּ הַשּׁוֹמְעִים מִגְּדֵרָם, הִתְפַּעֲלוּ בְּלִי דַּי. כְּשֶׁסִּיֵּם, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: "נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה". הֵשִׁיב הַנַּגָּן: "אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲנִי מִלֵּאתִי רְצוֹנְךָ בִּשְׁלֵמוּת כְּכָל יְכָלְתִּי, תֵּן לִי שְׂכָרִי בִּשְׁלֵמוּת, כְּפִי יְכָלְתְּךָ..." זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (אָבוֹת ב-ד): "עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ". וּבְמִלִּים אֲחֵרוֹת: כְּפִי שֶׁיַּשְׁקִיעַ הָאָדָם בְּמִצְווֹת וּבְשַׁבָּת, כָּךְ "יַשְׁקִיעַ" הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בִּשְׂכָרוֹ... (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ, עֲנַף עֵץ עָבוֹת)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2009 08:08 |
|
| |
חזרה לחיים בזכות קבלת מצוות
|
בס"ד
אחד מנכדיו של הגאון הצדיק רבי משה חיים מנדל זצ"ל זכותו יגן עלינו, סיפר לגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפור על סבו. גם בני המשפחה שידעו מגדולתו וצדקותו של הרב מנדל זצ"ל נדהמו להיווכח שעינו שלא כהתה מצליחה לראות עד מרוקו הרחוקה. פרטי המעשה אומתו על ידי בני המשפחה והתבררו כנכונים.
ומעשה שהיה כך היה:
נער יהודי ממרוקו נפצע באורח אנוש בתאונת דרכים קטלנית, וכל מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו. הנער, שהוא והוריו התרחקו משמירת מצוות שכב בבית החולים במצב שהוגדר על ידי הרופאים כמוות קליני. לאביו של החולה יש אח חרדי בבני ברק. מששמע על האסון מיהר לביתו של הרב מנדל. הצדיק עצם את עיניו, פניו התלהטו ולפתע שמעוהו צועק: "הוא יבריא, הוא יבריא".
עד שהצליח הדוד להתקשר למרוקו ולבשר את הבשורה להורי הפצוע, התקשרו הם אליו ובישרו לו בקול חנוק שהילד התעורר לחיים. כשביקש לדעת את השעה המדוייקת בה אירע הנס, התברר שהיה זה בדיוק בעת שיצאו המילים מפיו של הצדיק.
זה חלקו הראשון של המעשה, שגם הוא מצמרר עד לאימה, והנה חלקו השני:
כמה דקות לאחר שהתעורר, שאל הנער הפצוע את הרופאים ואת קרוביו שסבבוהו מכל עבר: "מי זה הרב מנדל, מי זה הצדיק הרב מנדל?" משנרגע מעט סיפר, שכאשר היה שרוי במוות הקליני שלו ראה את עצמו נכנס להיכל בתוך היכל, וחולף בדרכו על פני היכלות רבים, כהגדרתו, עד שבהיכל אחד פגש את סבו שהיה צדיק מפורסם במרוקו, וזה אמר לו כדברים האלה: "היודע אתה שהינך נמצא בעולם העליון, ובבית דין של מעלה גזרו עליך מיתה?! אולם, יש צדיק אחד בארץ ישראל ושמו הרב מנדל שדבריו נשמעים כאן, והוא מתחנן לפני בוראו שישאיר אותך בחיים, אבל בתנאי שתתחיל לשמור את כל תרי"ג המצוות. האם הינך מוכן להתחייב על כך שברגע שתתעורר לחיים תחזור בתשובה?" והשבתי מיד, מספר הנער, שאני מוכן לקבל על עצמי עול תורה ומצוות.
(טובך יביעו, הובא מגליון עקבתא דמשיחא 258)
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|