מעשיות צדיקים

והנה סיפור נוסף שסיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל בענין
הסיפור אירע בוילנא עם הגאון הצדיק רבי אלעזר משה הורביץ, אב בית דין של קהילת פינסק.

את המעשה, אומר רבי שלום זצ"ל, שמעתי מאדם נאמן שסיפר לי בשם אחד מהמשפחה, שבעצמו היה נוכח בשעת מעשה.

בוילנא הייתה משפחה אחת עשירה מאד בנכסים, והיו בני המשפחה יראי שמים ומופלגים בצדקה, ובית מגוריהם עמד בפרבר מחוץ לוילנא רבתי, בית יפה ונאה בתוך יער קטן ומטופח, מסודר בהרחבה לכל בני המשפחה העניפה.

ומפני שהייתה זו משפחה עשירה, היה להם להתיירא מפני גזלנים וגנבים מנוסים המצויים בדרך כלל בפרברים המרוחקים מהעיר, ובפרט בלילות. בגלל זה רכשו להם בני המשפחה כלבי שמירה עזים, ובשעות היום היו קשורים בשלשלאות של ברזל למקומם, ואילו בלילות ניתקו אותם מהשלשלאות והיו מסתובבים מסביב לבית, כך שכל אדם זר שהיה מתקרב לשם, היו מתנפלים עליו בנביחות חזקות, דבר שהיה מזעיק את אנשי הבית לבדוק מי הוא האדם שמתקרב.

ואולם, בין הגזלנים נמצאו גם כאלה שידעו להתחכם אף על תחבולה זו, ולא פעם אירע שהיו זורקים מרחוק לכלבים בשר שתובל ברעל. הכלבים היו נופלים למלכודת הפתיון הזה, אוכלים את הבשר ומתים מיד, ואז היו השודדים הללו יכולים לחדור לבית בשקט ולהשיג את שללם. בגלל זה נאלצו בני הבית לשכב לישון כל אחד עם כלי נשק במיטתם, כדי שאם יקרה דבר כזה יוכלו להדוף את המתנכלים בנשקם.

והנה, בלילה אחד לאחר חצות, מתעוררים בני המשפחה הזו לקול דפיקות בדלת. הם נפחדו ונבהלו בהיותם בטוחים שקרה להם כמקרה הזה, שהרי הכלבים שותקים ומישהו זר דופק בדלת. האין אלה שודדים שהצליחו במעלליהם להרעיל ולהמית את הכלבים כדי לבצע את זממם?

חיש מהר קפצו כולם ממיטותיהם, נטלו את כלי נשקם בידיהם ופתחו בזעקה: "מי שם?" אבל למרבה תדהמתם שומעים הם בתשובה קול המוכר להם מכבר: "זה אני, אלעזר משה הורביץ". תמהו בני המשפחה ושני דברים היו להם חסרי פשר: ראשית, הכיצד זה שתקו הכלבים ולא השמיעו אפילו נביחה אחת? ושנית, על מה בא הגאון הצדיק לביתם ממרכז וילנא באמצע הלילה?

ברם, לא המתינו לפתרון חידתם הגדולה אלא מיהרו לפתוח לרווחה את הדלת כראוי לקבלת פני הצדיק הגדול. ומה ראו לנגד עיניהם באותו הרגע? שכל הכלבים נמצאים מאחוריו, נעמדו ליד הדלת והס מסביב. אין הגה יוצא מפיהם!

הגאון רבי אלעזר משה לא השתהה הרבה, עוד בעמדו בפתח הדלת פתח ואמר להם: מבקש אני את סליחתכם על שהערתי אתכם משנתכם, אבל ההכרח לא יגונה, עסקתי כל היום במצות פדיון שבויים, ודרוש לזה סכום גדול, כך וכך, וככל שיגעתי עד עכשיו לא הצלחתי להשלים את הסכום הדרוש, לכן נאלצתי לבוא אליכם כעת, כדי לשתף אתכם בגמר המצוה בכי טוב, עד אור הבוקר.

מבן מאליו שמיד נתנו לו בני המשפחה העשירה מה שביקש בעין יפה וברוח נדיבה, ואך יצא מן הבית, נילוו אליו מיד הכלבים והלכו אחריו עד חוץ לגבולם.

והנה, זה פשוט וברור שהגאון רבי אלעזר משה זצ"ל לא ידע כלל מכל המעשה של הכלבים ולא ראה אותם, אבל אנשי המשפחה, מובן שלא שככה התפעלותם ימים רבים, וידעו לספר לאחרים מה שראו במו עיניהם, והרגישו על ידי זה בכל חושיהם היאך מסר הקב"ה את עולמו לשומרים ושיעבד להם את כל החיות והבהמות, להיות להם עבדים, ככתוב בתורת משה במעשה בראשית כמו שנתבאר.

(ספר "שאל אביך ויגדך" חלק א')

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'" (ל-ח) מְיַחֲלִים אָנוּ בְּכָל לֵב, כִּי בְּסִיּוּמָהּ שֶׁל שָׁנָה לֹא קַלָּה, שָׁנָה שֶׁל מְתָחִים וּמְצוּקוֹת, שָׁנָה שֶׁהָיוּ בָּהּ כֹּה הַרְבֵּה צָרוֹת וּתְאוּנוֹת, מַחֲלוֹת אַף אֲסוֹנוֹת, וַהֲרֵי 'לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ' (מִשְׁלֵי יד-י), כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר עָבַר עָלָיו וְעַל מִשְׁפַּחְתּוֹ; 'אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ' (מְלָכִים א' ח-לח), יוֹדֵעַ כַּמָּה רָחוֹק הוּא מֵאֹשֶׁר וּרְוָחָה, כַּמָּה זָקוּק הוּא לִבְרִיאוּת וּלְשִׂמְחָה - מְיַחֲלִים אָנוּ אֵפוֹא כִּי יִתְקַיֵּם בָּנוּ 'תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ - תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ'. שֶׁהַשָּׁנָה הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה תָּאִיר אֵלֵינוּ פָּנֶיהָ. תִּהְיֶה שְׁנַת רְוָחָה וְכַלְכָּלָה, שְׁנַת בְּרִיאוּת וּרְפוּאָה, שְׁנַת בְּרָכָה וִישׁוּעָה, חַיִּים וְשֹׂבַע וְשָׁלוֹם. שָׁנָה שֶׁהַכֹּל יֵלֵךְ בָּהּ כַּשּׁוּרָה. אָמֵן וְאָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן. אוּלָם, מַדּוּעַ לְהִסְתַּפֵּק בְּתִקְוָה וּבְיִחוּל אִם הַמַּפְתֵּחַ נִמְצָא בְּיָדֵינוּ?! הַמַּפְתֵּחַ לָאֹשֶׁר, לַטּוֹבָה וְלַבְּרָכָה. מַפְתֵּחַ זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בְּהַבְטָחָה נִצְחִית. וְכָךְ נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ: 'וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ... וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ (פֵּרֵשׁ הַסְּפוֹרְנוֹ: יִתֵּן לְךָ הַצְלָחָה יְתֵרָה מִכָּל הַצְלָחָה קוֹדֶמֶת), בִּפְרִי בִטְנְךָ (נַחַת מֵהַיְּלָדִים) וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה... כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ' (ל-ח). הַמַּפְתֵּחַ בְּיָדֵינוּ - 'כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ'! וּמִי שֶׁלֹּא יֵעָזֵר בּוֹ לִפְתֹּחַ לְעַצְמוֹ וְלִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ עִמּוֹ אֶת שַׁעֲרֵי הַהַצְלָחָה, שַׁעֲרֵי הָאוֹרָה וְהָרָצוֹן, לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לִמְשָׁלוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי אַבְרָהָם עַנְתֶּבִּי זצ"ל, ראב"ד אֲרָם צוֹבָא. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁנִּקְלַע לִמְצוּקָה כַּסְפִּית חֲמוּרָה. חוֹבוֹתָיו הָלְכוּ וְתָפְחוּ, וְהַנּוֹשִׁים עָמְדוּ לְעַקֵּל כָּל אֲשֶׁר לוֹ. הָלַךְ בָּרְחוֹב וְעֶשְׁתּוֹנוֹתָיו נְבוֹכִים: מֵהֵיכָן יַשִּׂיג אֶת הַהוֹן הֶעָתָק הַדָּרוּשׁ לוֹ לְכִסּוּי חוֹבוֹתָיו. נָשָׂא עֵינָיו לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו רָחֲשׁוּ תְּפִלָּה: 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְלַעְתִּי לְצָרָה, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא'. וַה', שׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁוְעָה. רוּחַ קַלָּה הֵבִיאָה לְרַגְלָיו פִּסַּת נְיָר. גָּחַן וֶהֱרִימָהּ, וְהִנֵּה כַּרְטִיס הַגְרָלָה בְּיָדוֹ. תּוֹהֶה וּמַשְׁמִים הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. עָבַר לְיַד דּוּכַן פַּיִס וְהִסְתַּקְרֵן. מִבַּחוּץ תְּלוּיָה הָיְתָה כְּרָזָה וְעָלֶיהָ מִסְפְּרֵי הַזְּכִיָּה. הִבִּיט בַּכַּרְטִיס וְהִשְׁוָה, וְרָאָה שֶׁזָּכָה בַּזְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה. אַךְ מִיָּד נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו. חָשַׁב, 'וּמַה, הַאִם עָלַי לִנְסֹעַ לְבֵית מִפְעַל הַפַּיִס, לְהַצִּיג אֶת הַכַּרְטִיס, לָלֶכֶת מִפָּקִיד לְפָקִיד... לֹא חֲבָל עַל הַטִּרְחָה?' הִנִּיחַ לַכַּרְטִיס לִנְשֹׁר מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו וְהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, כְּשֶׁהוּא תּוֹהֶה מֵהֵיכָן יְכַסֶּה אֶת חוֹבוֹתָיו. וּשְׂפָתָיו מְמַלְמְלוֹת בִּכְאֵב לֵב, 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָתַי תִּשְׁמַע לִתְפִלָּתִי וְתִשְׁלַח לִי יְשׁוּעָה!?'... עַד כָּאן הַמָּשָׁל. וְהוּא כֹּה מְקוֹמֵם... גַּם כַּאֲשֶׁר אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנַחְנוּ הִנֵּנוּ הַנִּמְשָׁל. שֶׁהֲרֵי 'כַּרְטִיס הַהַגְרָלָה' בְּיָדֵינוּ, הַכַּרְטִיס הַזּוֹכֶה, הַמְּזַכֶּה בְּכָל טוּב. "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'" וְאָז יָבוֹאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְיַשִּׂיגוּנוּ. מַה נִדְרָשׁ מֵאִתָּנוּ? 'לְסוֹבֵב אֶת הַמַּפְתֵּחַ'. לְהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה, לְהַקְפִּיד יוֹתֵר בִּשְׁמִירַת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. וְזוֹ טִרְחָה קְטַנָּה אַף יוֹתֵר מֵהַצָּגַת כַּרְטִיס הַהַגְרָלָה לַפִּדְיוֹן. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מְעִידָה: '...קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ' (דְּבָרִים ל, יד). וְרַבֵּנוּ הַסְּפוֹרְנוֹ זצ"ל מְפָרֵשׁ זֹאת עַל מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה. אֵין קַל מִמֶּנָּה. 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ', לְהַכִּיר בְּלִבְּךָ אֶת חַטָּאֲךָ, לְהִתְחָרֵט, לְהִתְוַדּוֹת עָלָיו בְּפִיךָ, וְאַחַר כָּךְ "לַעֲשׂוֹתוֹ", לִשְׁמֹר אֶת הַמִּצְווֹת וְלַעֲשׂוֹתָן. וּמֻבְטָח, בְּהַבְטָחָה אֱלֹקִית, שֶׁנִּזְכֶּה עַל יְדֵי כָּךְ בְּשָׁנָה טוֹבָה וּמְאֻשֶּׁרֶת. הָבָה נִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַפְתֵּחַ הַזָּהָב וְנִפְתַּח לְעַצְמֵנוּ שַׁעֲרֵי אוֹרָה. (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)                                 מתעלם מה' - אינו מציאות   "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'" (ל-ח) אַחַת הַדְּרָכִים הַמּוֹבִילוֹת בְּאֹפֶן יָשִׁיר אֶל הַתְּשׁוּבָה, הִיא הַהֲלִיכָה בְּדַרְכֵי הָעֲנָוָה. אָדָם שֶׁאֵינוֹ מִתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מִתְפָּאֵר עַל אֲחֵרִים, שַׁעֲרֵי הַתְּשׁוּבָה פְּתוּחִים לְפָנָיו. וּכְבָר הִמְלִיצוּ וְאָמְרוּ עַל כָּךְ שֶׁהַמִּלָּה 'אֱלוּל' מְכִילָה אֶת הַמִּלִּים 'לֹא' וְ'לוֹ', לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאִם תִּהְיֶה 'לֹא', כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא 'תַּחְזִיק' מֵעַצְמְךָ יוֹתֵר מִדַּי - אֲזַי תִּהְיֶה שַׁיָּךְ 'לוֹ', לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכַמָּה שֶׁתִּהְיֶה יוֹתֵר 'לֹא' תִּהְיֶה יוֹתֵר שַׁיָּךְ 'לוֹ'. הָעֲנָוָה מְבִיאָה אֶת הָאָדָם לִמְצִיאַת חֵן בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם. בִּפְשִׁיסְחָא הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי שֶׁהִתְפַּרְסֵם כְּחַיָּט מֻכְשָׁר, הַמּוֹצִיא מִתַּחַת לְיָדָיו בְּגָדִים נָאִים. רַבִּים מֵאַנְשֵׁי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית וְגַם בְּכִירֵי הָאֲצֻלָּה מִבֵּין הַגּוֹיִים, הִזְמִינוּ אֶצְלוֹ חֲלִיפוֹת, וְהַכֹּל יָצְאוּ מְרֻצִּים וְשִׁבְּחוּ אֶת מַעֲשֵׂי יָדָיו. יוֹם אֶחָד חָזַר הַפָּרִיץ מִבִּקּוּר מְמֻשָּׁךְ בִּמְדִינוֹת זָרוֹת, וְהֵבִיא מִשָּׁם בַּד יְקַר-עֶרֶךְ. עַז הָיָה חֶפְצוֹ לִתְפֹּר מִבַּד זֶה חֲלִיפָה יָקְרָתִית, שֶׁיּוֹפִיעַ בָּהּ רַק בְּאֵרוּעִים חֲגִיגִיִּים. יוֹעֲצָיו יַעֲצוּהוּ, שֶׁכְּדַאי לוֹ לְהַזְמִין אֵלָיו אֶת הַחַיָּט הַיְּהוּדִי שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ בְּכָל הָאֵזוֹר. בְּוַדַּאי רַק הוּא יֵדַע לְהָפִיק אֶת הַמֵּרַב וְאֶת הַמֵּיטָב מֵהַבַּד הַיָּקָר. שָׁמַע הַפָּרִיץ לַעֲצָתָם, וְהִזְמִין אֶת הַיְּהוּדִי לְאַרְמוֹנוֹ. הֶרְאָה לוֹ אֶת הַבַּד הַמְּיֻחָד, וּבִקְּשׁוֹ שֶׁיִּתְפֹּר מִמֶּנּוּ חֲלִיפַת אֲצֻלָּה יָקְרָתִית. הַיְּהוּדִי שָׁב לְבֵיתוֹ וְכֻלּוֹ קוֹרֵן מֵאֹשֶׁר, עַל הַזְּכוּת שֶׁנָּפְלָה בְּחֶלְקוֹ לִתְפֹּר חֲלִיפָה לַפָּרִיץ בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ. הוּא לֹא הָיָה מְסֻגָּל לְהִתְאַפֵּק, וְסִפֵּר זֹאת לְכָל מִי שֶׁבָּא עִמּוֹ בְּמַגָּע, בָּרְחוֹב וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת. כָּל אֶחָד שֶׁנִּכְנַס לַחֲדַר הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ בַּשָּׁבוּעוֹת שֶׁבָּהֶם הָיָה עָסוּק בִּמְלֶאכֶת הַתְּפִירָה, שָׁמַע מִמֶּנּוּ עַל אוֹדוֹת הַהַזְמָנָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל הַפָּרִיץ. וְאָכֵן הִשְׁקִיעַ הַחַיָּט בִּמְלָאכָה זוֹ אֶת כָּל מִרְצוֹ וְכִשּׁוּרָיו, וְתָפַר לַפָּרִיץ חֲלִיפָה מְהֻדֶּרֶת וּמְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ.כַּאֲשֶׁר סִיֵּם אֶת הַמְּלָאכָה, אָרַז אֶת הַחֲלִיפָה בְּצוּרָה מְהֻדֶּרֶת וְיָצָא לְאַרְמוֹן הַפָּרִיץ. וְשׁוּב, כְּשֶׁכֻּלּוֹ קוֹרֵן מֵאֹשֶׁר, וְהַפַּעַם בִּגְלַל הַכֶּסֶף הָרַב שֶׁיִּכָּנֵס עוֹד מְעַט קָט לְכִיסוֹ. הוּא מִתְדַּפֵּק עַל שַׁעֲרֵי הָאַרְמוֹן וּמֻזְמָן לְהִכָּנֵס אַחַר כָּבוֹד לְלִשְׁכָּתוֹ שֶׁל הַפָּרִיץ, וּבְגַאֲוָה בִּלְתִּי מֻסְתֶּרֶת מוֹצִיא אֶת הַחֲלִיפָה מִתּוֹךְ הָאֲרִיזָה. אַךְ אוֹיָה, שֹׁד וָשֶׁבֶר. הַפָּרִיץ מִתְבּוֹנֵן בַּחֲלִיפָה וּפָנָיו מַבִּיעוֹת אִי-שְׂבִיעוּת רָצוֹן מֻחְלֶטֶת מֵהַיְּצִירָה שֶׁל הַחַיָּט הַיְּהוּדִי. עֵינָיו יוֹצְאוֹת מֵחֹרֵיהֶן מֵרֹב כַּעַס, עַד שֶׁהוּא צוֹעֵק: 'תִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ, הֲזוֹ הַחֲלִיפָה שֶׁתָּפַרְתָּ לִי מֵהַבַּד הַיָּקָר שֶׁהִפְקַדְתִּי בְּיָדְךָ?! הַאִם זוֹ נִקְרֵאת בְּעֵינֶיךָ יְצִירָה מַלְכוּתִית?! הֲרֵי אֵין בַּחֲלִיפָה זוֹ מְאוּמָה מִן הַיֹּפִי, מִן הַחֵן וְהֶהָדָר שֶׁצִּפִּיתִי לִרְאוֹת בָּהּ. וְעַכְשָׁו גַּם הָרַסְתָּ לִי אֶת הַבַּד וְתִצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם לִי אֶת מְחִירוֹ הַמָּלֵא'. הַיְּהוּדִי לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מֵרֹב תַּדְהֵמָה, וְלֹא הֵבִין מַה דֹּפִי מָצָא הַחַיָּט בַּחֲלִיפָה זוֹ. הוּא רָצָה לִשְׁאֹל אֶת הַפָּרִיץ עַל אֵיזֶה פְּגָם הוּא מְדַבֵּר אֲבָל זֶה הִשְׁלִיךְ אֶת הַחֲלִיפָה מִיָּדָיו מֵרֹב כַּעַס עַד שֶׁהַיְּהוּדִי נֶאֱלַץ לַעֲזֹב אֶת הָאַרְמוֹן בְּבֹשֶׁת פָּנִים וְהַחֲלִיפָה בְּיָדוֹ... עִם שׁוּבוֹ לְבֵיתוֹ, נִכְנַס הַחַיָּט לְמָרָה שְׁחֹרָה וְשָׁכַב בְּמִטָּתוֹ לְלֹא נוֹעַ. הַדִּכָּאוֹן הֶעָמֹק פָּגַע בּוֹ בְּהַעֲלוֹתוֹ עַל לוּחַ לִבּוֹ אֶת הַבּוּשָׁה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עַתָּה מִכָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁסִּפֵּר לָהֶם עַל 'הַתְּפִירָה הַמַּלְכוּתִית'. מַה יַּעֲנֶה עַכְשָׁו לְכָל מַכָּרָיו וּקְרוֹבָיו שֶׁיְּבַקְּשׁוּ לָדַעַת מֶה עָלָה בְּגוֹרַל הַחֲלִיפָה? אֲבָל כַּאֲשֶׁר הַפַּרְנָסָה הֵצִיקָה לוֹ, קָם הַיְּהוּדִי וְהֶחְלִיט לִשְׁאֹל בַּעֲצַת הָרַבִּי מִפְּשִׁיסְחָא, וּלְהִוָּעֵץ בּוֹ וּבְפִקְּחוּתוֹ הַנּוֹדַעַת. אוּלַי הוּא יֵדַע אֶת דְּבַר הַפְּגָם שֶׁמָּצָא הַפָּרִיץ בַּחֲלִיפָה... הָרַבִּי שׁוֹמֵעַ אֶת הַדְּבָרִים, מֵלִיט אֶת רֹאשׁוֹ בְּכַפּוֹת יָדָיו כְּמִי שֶׁשּׁוֹקֵעַ בְּמַחְשָׁבָה עֲמֻקָּה, וּלְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת הוּא אוֹמֵר לַחַיָּט: 'בּוֹא וְאִיעַצְךָ עֵצָה טוֹבָה. קַח אֶת הַחֲלִיפָה שֶׁהַפָּרִיץ הֶחְזִירָהּ לְךָ, תִּפְרֹם אוֹתָהּ לַחֲלוּטִין וְתִתְפֹּר חֲלִיפָה חֲדָשָׁה מֵאוֹתוֹ בַּד וּבְדִיּוּק בְּאוֹתָהּ גִּזְרָה שֶׁתָּפַרְתָּ אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וְתָבִיא אוֹתָהּ שׁוּב לִידֵי הַפָּרִיץ'. הַחַיָּט הִבִּיט בָּרַבִּי וְלֹא יָכוֹל הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַדְּבָרִים יוֹצְאִים מִפִּיו. הוּא הָיָה בָּטוּחַ שֶׁגַּם הָרַבִּי שׂוֹחֵק לְמִשְׁבַּתּוֹ... אֲבָל הָרַבִּי חָזַר עַל דְּבָרָיו שֵׁנִית. 'לֵךְ וַעֲשֵׂה כִּדְבָרַי וְתִרְאֶה שֶׁלֹּא תַּפְסִיד', אָמַר. בְּלֵית בְּרֵרָה חָזַר הַחַיָּט לְבֵיתוֹ וְעָשָׂה כִּדְבָרָיו שֶׁל הָרַבִּי. וּבְתוֹךְ יָמִים אֲחָדִים הֵבִיא אֶת הַחֲלִיפָה 'הַמְּחֻדֶּשֶׁת' לְאַרְמוֹנוֹ שֶׁל הַפָּרִיץ. וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא, כִּדְבָרָיו שֶׁל הָרַבִּי כֵּן הָיָה. הַפָּרִיץ הִתְלַהֵב עַד מְאֹד מֵהַחֲלִיפָה, וְלֹא גָּמַר לְשַׁבֵּחַ אֶת הַחַיָּט הַיְּהוּדִי עַל כִּשּׁוּרָיו הַמְּיֻחָדִים, וְאַף קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיִּרְאוּ אֶת הַחֲלִיפָה בְּרֹב הֲדָרָהּ. 'בְּדִיּוּק לַחֲלִיפָה כָּזוֹ צִפִּיתִי'... אָמַר בְּהִתְפַּעֲלוּת, וְשִׁלֵּם לַחַיָּט טָבִין וּתְקִילִין. עַכְשָׁו חָזַר הַחַיָּט אֶל בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל הָרַבִּי וּשְׁאָלוֹ לֵאמֹר, 'יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, בְּמָה שׁוֹנָה הַחֲלִיפָה הָרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה?' הֵשִׁיב לוֹ הָרַבִּי: 'הַפָּסוּק אוֹמֵר 'וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן'. לָכֵן, בַּחֲלִיפָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁתָּפַרְתָּ וְהִתְגָּאִיתָ בָּהּ לִפְנֵי כָּל חֲבֵרֶיךָ וּמַכָּרֶיךָ וְ'הוֹצֵאתָ אֶת הָעֵינַיִם' לְכֻלָּם - לֹא מָצָאתָ חֵן בְּעֵינֵי הַפָּרִיץ וּמִמֵּילָא גַּם חֲלִיפָתְךָ לֹא מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו וְהוּא סִלֵּק אוֹתְךָ בְּבֹשֶׁת פָּנִים. בְּרַם, כַּאֲשֶׁר נַפְשְׁךָ הָיְתָה שְׁפֵלָה וְהִתְנַהַגְתָּ בָּעֲנָוָה, וּבַהַרְגָּשָׁה כָּזֹאת תָּפַרְתָּ לוֹ אֶת הַחֲלִיפָה, הֲרֵי הַקָּבָּ"ה נָתַן חִנְּךָ בְּעֵינָיו וְהַסּוֹף הָיָה טוֹב. וְזוֹ גַּם הַדֶּרֶךְ לַחֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה. (עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ) "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" (כט-יח) מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ אַדִּיר וְרַב חֶסֶד. בַּמַּס שֶׁגָּבָה מִנְּתִינָיו, סָלַל לָהֶם דְּרָכִים וּבָנָה גְּשָׁרִים, נָטַע שְׂדֵרוֹת וְהֵיטִיב אֶת מַצָּבָם כְּשֶׁהוּא מוֹסִיף עָלָיו כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה מֵאוֹצַר הַמְּלוּכָה. יוֹם אֶחָד יָשְׁבוּ מִסְפַּר סוֹחֲרִים בְּפוּנְדָּק וְהֵיטִיבוּ אֶת לִבָּם בַּיַּיִן. הִתְבַּשְּׂמוּ, וְהֵחֵלּוּ לְהִתְאוֹנֵן עַל גֹּבַהּ הַמִּסִּים. הַנֵּטֶל מֵעִיק. מַדּוּעַ חַיָּבִים הֵם לָתֵת לַמֶּלֶךְ כֶּסֶף שֶׁהִרְוִיחוּ בְּזֵעַת אַפָּם. לֹא זָכְרוּ אֶת חַסְדֵי הַמֶּלֶךְ, לֹא הִזְכִּירוּ לְעַצְמָם שֶׁהַכְּסָפִים נִגְבִּים לְטוֹבָתָם, וְכִי מִסְחָרָם מַצְלִיחַ תּוֹדוֹת לַדְּרָכִים שֶׁסָּלַל הַמֶּלֶךְ וּבִזְכוּת הַסֵּדֶר הַטּוֹב שֶׁצְּבָאוֹ מַשְׁלִיט. 'נַכְרִיז עַל מֶרֶד מִסִּים', קָרָא הָאֶחָד 'וּמַה יֹּאמַר הַמֶּלֶךְ?' שָׁאַל רֵעֵהוּ. 'נַחְלִיט שֶׁאֵין מֶלֶךְ', הֱשִׁיבוּהוּ. הִתְעָרֵב בַּעַל הַפּוּנְדָּק וְאָמַר: 'שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְכִי בִּשְׁבִיל שֶׁכָּךְ הֶחְלַטְתֶּם נֶעֶשְׂתָה הַמְּדִינָה הֶפְקֵר וְנָמוֹג שִׁלְטוֹן הַמֶּלֶךְ?! וַהֲלֹא כַּמָּה וְכַמָּה גְּדוּדִים לוֹ, וְכָל אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְקַעְקֵעַ אֶת עִירֵנוּ'...  וְהַנִּמְשָׁל, מוּבָן.

רבי יעקב היה עני מרוד כבר תקופה ארוכה ולא היה לא מזון יום לפני יום כיפור אשתו התחננה לו שיביא קצת אוכל
לפחות לפני הצום הרב לא הצליח להביא אוכל וביום כיפור מהבוקר הוא כבר נכנס לבית כנסת
רבי משה היה הגביר של העיירה בניו היה לו עסקים רבים עזר היה תורם ביד רחבה
בתפילת הנעילה רבי יעקב היה לו קשה עם הצום והוא ביקש מרבי משה מעט טבק להריח
רבי משה צעק עליו לפני כולם איך אתה לא מתבייש תפילת נעילה ואתה עם הראש בטבק ממה ביזה אותו
רבי יעקב יצא מבית הכנסת בוכה אמר ריבונו של עולם מה אני אפילו לא שווה מעט טבק אני כבר יומיים בצום
באותו רגע גזרו בשמיים על היפוך ביניהם רבי יעקב יהפוך לעשיר ורבי משה לעני
במוצאי החג הודיעו לרבי משה ששתי ספינותיו טבעו יער עם עצים שלו כולו נרקב עם תולעים
 בקיצור תוך חודש איבד את נכסיו מכר את כל רכושו ואט אט הפך לעני
במקביל במוצאי כיפור הביאו לרבי יעקב יהלומים לסחור בהם ובמהירות הוא החל להתעשר
רבי משה שם לב שמשהו לא הגיוני פתאום הוא רואה את רבי יעקב תורם בכל מצווה ושמזלו החל להאיר לו פנים
בדיוק שלו התהפך המזל
רבי משה פנה לרבי יצחק מברדיצוב סיפר לו את זה רבי יצחק אמר אולי פגעת בו
רבי משה סיפר על זה ורבי יצחק מברדיצוב סיפר שכך גזרו משמים אבל ניתן לבטל את הגזרה אם רבי יעקב יפגע בך
כמו שפגעת בו
ומאז רבי משה חושב מתי הוא יתפוס את רבי יעקב בקטע שהוא יוכל לפגוע בו הוא חיכה 7 שנים
ביום שבו בנו התחתן שהוא היה צריך למסור לרב המקדש את הכתובה אמר לו רבי משה בשיא הלחץ
יש לך מעט טבק רבי יעקב עצר את כולם לרגע ואמר לרבי משה בבקשה הטבק
רבי משה לא ידע את נפשו מרוב צער ואחרי החופה אמר לרבי יעקב אחרי החתונה
אתה בא איתי לרבי יצחק מברדיצוב
אחרי החתונה הלכו לרב וסיפרו לו את זה ורבי יעקב מחל לרבי משה על שפגע בו באותו יום כיפור
רבי יעקב העביר לרבי משה חצי מהונו ושניהם המשיכו לחיות בעושר
כמה צריך להיזהר ביום הדין שלא לפגוע באנשים לפעמים אומרים משהו ולא שמים לב מי יודע מה יכולה לעשות אותה פגיעה
זה שאנחנו לא רואים זה לא אומר שזה לא חמור הכל נחתם עכשיו צריך להיות 200%
מה יודע אולי רצו לתת לנו השנה את מה שחפצנו אבל בגלל זלזול במצווה או פגיעה באדם זה נמנע מאיתנו
יש בדיחה שמספרת שיום כיפור נכנס אדם כולו לבוש לבן עם זקן ובוכה כל התפילה הקב"ה מסתכל עליו ואומר למלאכים
אתם רואים את היהודי הזה אני רוצה שתיתנו לו כל מה שהוא מבקש.
אחרי שנה הוא שוב פעם חוזר עם אותם בכיות הקב"ה שואל את המלאכים למה לא עשיתם מה שביקשתי?
הם אומרים חיפשנו אותו אבל לא מצאנו אותו כל השנה בבית כנסת.

ששים אלף קברים                                                                                                               "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (טו-ג) סִפֵּר רַבִּי שַׁבְּתַי יוּדֵלֶבִיץ': לְאַחַר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים, בָּא אֵלַי אֵיזֶה חֶבְרֶה'מַן, חַיָּל בַּצָּבָא: "רַבִּי שַׁבְּתַי, אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּדַבֵּר קְצָת לַחַיָּלִים. תְּחַזֵּק אוֹתָם בְּיִרְאַת שָׁמַיִם". "תַּעַזְבֵנִי לְנַפְשִׁי", נִסִּיתִי לְהִתְחַמֵּק, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. הוּא שִׁגֵּר בַּקָּשׁוֹת רַבּוֹת, כָּךְ שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נָתַתִּי אֶת הַסְכָּמָתִי. בְּדַרְכִּי לַבָּסִיס הַצְּבָאִי הִרְהַרְתִּי לְעַצְמִי, כִּי סָבִיר שֶׁיִּתְאַסְּפוּ כַּמָּה עֶשְׂרוֹת חַיָּלִים בִּלְבַד. אַךְ כַּאֲשֶׁר נִכְנַסְתִּי לַמָּקוֹם, 'נִהְיָה לִי חֹשֶׁךְ בָּעֵינַיִם'... אַלְפֵי חַיָּלִים... הֵם יָשְׁבוּ וְהִמְתִּינוּ לְבוּשִׁים בְּמַדֵּיהֶם, עִם הַ"פָלָפֶל" עַל הַכָּתֵף וְכוּ', וְתָאֲרוּ לְעַצְמְכֶם שֶׁהָיְתָה זוֹ תְּקוּפָה שֶׁל גַּאֲוָה צְבָאִית. צַהַ"ל הָיָה אָז עֵרֶךְ מְקֻדָּשׁ, שֶׁזָּכָה לְהַעֲרָצָה עֲצוּמָה. כִּמְעַט חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי, אַךְ לֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה וְנִכְנַסְתִּי. הִתְיַשַּׁבְתִּי בַּמָּקוֹם הַמּוּכָן לִי. כַּמּוּבָן, הָיִיתִי טָרוּד בְּמַחְשָׁבוֹת לִקְרַאת דְּרָשָׁתִי, אֶלָּא שֶׁבַּד-בְּבַד גַּם הֶאֱזַנְתִּי בַּחֲצִי-אֹזֶן לִנְאוּמוֹ שֶׁל מְפַקֵּד בָּכִיר מֵרָאשֵׁי הַצָּבָא. הוּא דִּבֵּר בִּזְחִיחוּת דַּעַת עַל עִנְיָנִים צְבָאִיִּים שׁוֹנִים, כָּךְ שֶׁנָּתַן לִי זְמַן לַהֲכָנַת הַדְּרָשָׁה. לְפֶתַע, לִקְרַאת סִיּוּם נְאוּמוֹ, נֶעֱמַד לוֹ הַמְּפַקֵּד בְּגֵו זָקוּף, שָׁתַק שְׁתִיקָה קְצָרָה, הִגְבִּיהַּ אֶת יָדוֹ, פָּנָה אֵלַי וְאָמַר: "מִי לֹא יוֹדֵעַ, כִּי חֵיל הָאֲוִיר הָיָה שֻׁתָּף מָלֵא לַנִּצָּחוֹן הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַמִּלְחָמָה? הֵם הֲרֵי הִתְקַדְּמוּ בְּכָל הַחֲזִיתוֹת. חֵיל הַהַנְדָּסָה - נִרְתְּמוּ גַּם הֵם בִּמְסִירוּת בִּתְחוּמִים אַחֲרָאִיִּים בְּיוֹתֵר. חֵיל רַגְלִים - מָסְרוּ אֶת נַפְשָׁם וְקִדְּמוּ אֶת הַצְלָחַת הַמַּעֲרָכָה. בְּקִצּוּר, הַנִּצָּחוֹן הַגָּדוֹל הִגִּיעַ בִּזְכוּת תְּרוּמָתָם שֶׁל חַיָּלֵינוּ בַּיַּבָּשָׁה, בָּאֲוִיר וּבַיָּם. וְהִנֵּה, חַיָּלִים נִכְבָּדִים, הִגִּיעַ לְכָאן רַב מִירוּשָׁלַיִם, אוּלַי מִמֵּאָה שְׁעָרִים מַמָּשׁ אוֹ מִישִׁיבָה אַחֶרֶת, כְּדֵי לְהַצִּיג לִפְנֵיכֶם אֶת מִסְפַּר הָאֲחוּזִים שֶׁאוֹתָם תָּרְמוּ לַנִּצָּחוֹן בַּחוּרֵי הַיְּשִׁיבוֹת"... הָאֲלָפִים מָחֲאוּ כַּף בְּעֹז, וּנְאוּמוֹ הִסְתַּיֵּם: "בְּבַקָּשָׁה, כְּבוֹד הָרַב", הִכְרִיז בְּצִינִיּוּת וְשׁוּב מָחֲאוּ כַּפַּיִם. עָלִיתִי עַל הַבִּימָה וּפָתַחְתִּי בִּדְבָרִים, כַּאֲשֶׁר בִּפְנִים אֲנִי רוֹתֵחַ מִזַּעַם: "חֶבְרֶ'ה, חַיָּלִים נִכְבָּדִים. נִשְׁאֲלָה כָּאן שְׁאֵלָה: מַה תָּרַמְנוּ לַנִּצָּחוֹן? כַּמָּה אֲחוּזִים הֶעֱנִיקוּ בְּנֵי הַיְּשִׁיבוֹת לַנִּצָּחוֹן? אֶפְתַּח אֶת דְּבָרַי בִּתְשׁוּבָה קְצָרָה לְגוּפוֹ שֶׁל עִנְיָן, אַחַר כָּךְ נַעֲסֹק בְּנוֹשְׂאִים אֲחֵרִים: כְּפִי הַיָּדוּעַ לִי וְלָכֶם, הַתַּחֲזִית הַכְּלָלִית שֶׁל מְפַקְּדֵי הַצָּבָא הָיְתָה שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בְּפִתְחָהּ שֶׁל מִלְחָמָה עֲגוּמָה. לִפְנֵי פְּתִיחַת הַמִּלְחָמָה דִּבְּרוּ עַל כְּשִׁשִּׁים אֶלֶף הֲרוּגִים רח"ל, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהֻחְלַט לְהַקְצוֹת אֶת גִּנּוֹת הָעִיר הַגְּדוֹלוֹת בְּכַמָּה עָרִים לִקְבוּרָה אַרְעִית בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הַמִּלְחָמָה. בְּכַמּוּת כָּזוֹ שֶׁל הֲרוּגִים, שֶׁלֹּא תָּבוֹא, מִי הָיָה עוֹסֵק בִּקְבוּרָתָם? בַּחוּרֵי הַיְּשִׁיבוֹת. הֵם אֵלֶּה שֶׁהָיוּ מִתְגַּיְּסִים לִקְבוּרָתָם, כְּ'חֶבְרָא קַדִּישָׁא' הַמּוֹסְרִים נַפְשָׁם לְמִצְוָה קְדוֹשָׁה זוֹ. וְאָז, כַּמּוּבָן, הַמְּפַקֵּד הַנִּכְבָּד הַנּוֹאֵם הָיָה מַכְרִיז שֶׁתָּרַמְנוּ רַבּוֹת לַמַּעֲרָכָה... אֲבָל, חַיָּלִים נִכְבָּדִים, הַקָּבָּ"ה לֹא רָצָה שֶׁנִּתְבַּטֵּל מִתּוֹרָתֵנוּ, עַל כֵּן הֻכְרַז בְּפָמַלְיָה שֶׁל מַעְלָה כִּי מְוַתְּרִים עַל אוֹתָם שִׁשִּׁים אֶלֶף הֲרוּגִים וּזְכוּת לִמּוּד הַתּוֹרָה תָּגֵן עֲלֵיהֶם. אִם כֵּן, אֲנִי מוֹדִיעַ בָּזֹאת מֵעַל הַבִּימָה, כִּי אָנוּ, בְּנֵי הַיְּשִׁיבוֹת, תָּרַמְנוּ שִׁשִּׁים אֶלֶף אֲנָשִׁים. כְּמוֹ-כֵן, תָּרַמְנוּ אֶת גַּנֵּי הָעִיר בְּתֵל אָבִיב וּבִירוּשָׁלַיִם... וְכִי רְצוֹנְכֶם דַּוְקָא לִהְיוֹת בַּקְּבָרִים?! מָה אִכְפַּת לָכֶם שֶׁה' הֶעֱנִיק חַיִּים לְרִבְבוֹת חַיָּלִים, וּבִמְקוֹם קְבָרִים אֲרָעִיִּים יֵשׁ גִּנּוֹת עִם דֶּשֶׁא יָרֹק?... קוּמוּ עַל רַגְלֵיכֶם וְהוֹדוּ לַקָּבָּ"ה!". מְחִיאוֹת כַּפַּיִם רָמוֹת נִשְׁמְעוּ בָּאוּלָם. לֹא שַׁבְתִּי לִמְקוֹמִי, אֶלָּא הֶחְלַטְתִּי לָתֵת לָהֶם קְצָת "בַּשִּׁנַּיִם", שֶׁיָּבִינוּ מְעַט כִּי אִם קַיֶּמֶת גַּאֲוָה בְּנֻסַּח "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי", אֶפְשָׁר לְאַבֵּד אֶת הַנִּסִּים. וְכִי הַצָּבָא נִצֵּחַ?! הֲרֵי בַּמִּלְחָמָה (שֵׁשֶׁת הַיָּמִים) הִתְרַחֲשׁוּ נִסִּים מְשֻׁנִּים שֶׁאֵין לְתָאֵר. מַה יֵּשׁ בִּכְלָל לְהִתְגָּאוֹת?! ה' הוּא כִּבְיָכוֹל הַגֶּנֶרָל שֶׁל כָּל הַמִּלְחָמוֹת, "ה' אִישׁ מִלְחָמָה". כְּלוֹמַר, הוּא לְבַדּוֹ בַּעַל הַמִּלְחָמוֹת וְהוּא בַּעַל הַנִּצָּחוֹן. דִּבַּרְתִּי עַל עוֹד עִנְיָנִים עֲמֻקִּים וְיָרַדְתִּי מֵהַבִּימָה. הַגְּמָרָא (עֲבוֹדָה זָרָה ב) מְסַפֶּרֶת, שֶׁלֶּעָתִיד לָבוֹא יִתְכַּנְּסוּ הַגּוֹיִים לְבַקֵּשׁ שָׂכָר, וְיֹאמְרוּ: "הַרְבֵּה מִלְחָמוֹת עָשִׂינוּ, וְכֻלָּם לֹא עָשִׂינוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיַּעַסְקוּ בַּתּוֹרָה". יֹאמַר לָהֶם הַקָּבָּ"ה: "מִלְחָמוֹת - אֲנִי עָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: 'ה' אִישׁ מִלְחָמָה'". הַיְנוּ, הַמִּלְחָמוֹת אֵינָן בִּשְׁלִיטַת בֶּן אֱנוֹשׁ, הָאָדָם בְּסַךְ הַכֹּל נִגְרָר לְתוֹכָן. מִלְחָמוֹת אֵינָן "הָעֵסֶק הַפְּרָטִי" שֶׁל הַצָּבָא וְאֵין הוּא יָכוֹל לִיזֹם מִלְחָמוֹת כִּרְצוֹנוֹ. אַל לָהֶם "לְהָרִים אֶת הָאַף" בְּגַאֲוָה. אוֹי... "מִלְחָמוֹת - אֲנִי עָשִׂיתִי!"; "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף". (לְהַגִּיד - חֻמַּשׁ הַמַּגִּידִים) גדול העצה ורב העליליה"

"ד
הדבר היה לפני כמה שנים, ילדתו החמודה של אחד האברכים, התלוננה על כאבי בטן, ההורים לא הוטרדו. זה יעבור לך כך השיבו לה, ופנו לעיסוקיהם.

אלא שלתדהמתם, בתוך זמן קצר החלה הבטן להתנפח! התופעה היתה ''מוזרה'', הילדה מתפקדת כרגיל אבל הבטן שלה נפוחה מאד. ההורים הנבוכים פנו לרופא, והלה הפנה אותם ''בדאגה'' לבית החולים הדסה עין כרם.

כאן החלו ההורים המתוחים בסידרת בדיקות והתרוצצויות, ממקום למקום וממחלקה למחלקה, עד אשר נאמרה באזניהם המילה הנוראה ''וילמס'', ילדה חמודה מאד בת שנתיים וחצי עם ''וילמס''.

''וילמס'' זה שמו של גידול סרטן מסוכן ואכזרי, התוקף לפעמים בבטן החולה, וגורם לו יסורים קשים במשך איזו תקופה, בדרך כלל עד שממיתו.

עולמם של ההורים ''חרב'' עליהם, הם החלו להתעסק עם ילדתם בטיפולים רפואיים שונים, החלו סדרות כדורים ותרופות, החלו סדרות הקרנות, החלו סדרות טיפולים כימותרפיים, ימים ולילות שהו ההורים במחלקה האונקולוגית בהדסה. כבר התרגלו לא לישון, או לישון על כסא.

מצבה של הילדה ''הלך והתדרדר'', היא כבר בת יותר משלש, אבל רזה ומפחידה מאד. צלם של עצמות, וגוף שרוף מהקרנות. השמחה פנתה ויצאה לה מביתה של משפחה זו, הילדה טופלה על ידי המומחה העולמי פרופסור ש... אך לא הועיל, כמה דמעות שפכו ההורים בשנה זו. כמה תפילות ותחנונים ביקשו מה'. אבל ''שערי שמים'' כאילו נסגרו.

מצבה הלך והתדרדר מאד. כמעט שנה כבר עברה, יום אחרי יום של צער נורא, של יגון ודאגה, עצביהם של ההורים נתרופפו מאד, כבר לא עסקו בשום דבר בחייהם פרט לטיפול בילדתם זו.

ימים ולילות שהו בבית החולים, קראו תהילים, ''פרצו בבכי'' פעמים רבות, התחננו אל ה', ביקשו מצדיקים להתפלל עבור הילדה, שיפרו את מעשיהם, נתנו צדקות, וה' הסתיר את פניו כאילו אינו שומע.

היא מוגדרת כמתה

המצב הוסיף להתדרדר, הילדה הועברה למחלקת טיפול נמרץ, היא כבר חדלה לאכול בכוחות עצמה מאפיסת כוחות, היא אף חדלה לנשום בכוחות עצמה מאפיסת כוחות. חיברוה למכונת נשימה ולעוד צינורות שונים ומסובכים.

מצבה ''הלך ושקע'', היא נכנסה לחוסר הכרה מוחלט, דופק לבה עלה לקצב מטורף של 240 פעימות בדקה!!!. בשלב מסויים, כבר לא הורשו ההורים לשהות בחדרה, הם ישבו בחוץ על ספסל, קוראים תהילים ובוכים.

לאחר כמה שעות, יצא הפרופסור אל ההורים. אתם יודעים שה''מצב רע'' הוא אמר להם. מה פירוש - הגיבו ההורים - בודאי שאנו יודעים. ''רע מאד'' - חזר הפרופסור ואמר, ונעץ את עיניו באבא. האבא מרגיש שהוא קורס תחתיו, מה כוונתך? - הוא שואל. הפרופסור משיב לו שלש מילים, שלש מילים קשות מנשוא: ''היא מוגדרת כמתה''.

הפרופסור מסביר לאבא, כי כרגע הילדה עוד נושמת בעזרת המכונה, אבל כבר לא יקח הרבה זמן.

אפילו חרב חדה מונחת אל ימנע עצמו מן הרחמים

האבא מרגיש את ''הבכי חונק אותו'', אבל הוא אינו מאבד זמן, הוא נזכר במה שאמרו חכמינו ז''ל (ברכות דף י' ע''א): ''אפילו חרב ''חדה'' מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים''. האבא היינו קרוב משפחתו של הראשון לציון מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט''א, הוא מצלצל אליו, ושופך את בכיו המר לתוך השפופרת. הרב שליט''א השיב: ''אני בא עכשיו'', הוא בא.

הרופאים לא הרשו לו להכנס, הפעילו לחץ, הרב שליט''א רחץ ידיו במים וסבון, לבש חלוק לבן ונכנס לבדו, אחרי דקה יצא. איש אינו יודע מה עשה שם. ''ה' יעזור'' כך הפטיר כאשר יצא.

הרופאים נכנסו שוב, ויצאו חזרה לקרוא לאבא ''רגעים אחרונים'' - כך הוגדר המצבי האבא הביט בבתו האהובה, לבו נקרע לגזרים, עמד וחיכה מתי ישמע את מילת האיוב מפי הרופאים.

''והנה הילדה זזה'' הרופאים הביטו בה בחוסר אימון, אבל הסבירו לאבא ''שלפעמים'' זה קורה, על כל פנים אין זה משנה את מצבה של הילדה, לפעמים הגוף זז מעט לפני הסוף. האבא השבור לא היה יכול להמשיך להסתכל, מבטו נע מן הילדה, ונתקע בצג האלקטרוני המורה את פעימות הלב, הוא לא יכל לעצור צעקה שפרצה מפיו: ''הדופק ירד ל-160 פעימות בדקה''! הפרופסור ''קפא'' על עמדו בהשתוממות, ''הרב שלך עזר'' אמר לו.

ראו שהוא בוכה

אמנם המצב עדיין חמור מאד והיא בסכנת מוות ממשי, אבל יותר טוב ממקודם. לשאלת האבא השיב, כי אם תמשיך כך ההשתפרות, הילדה תקום על רגליה בתוך חודש וחצי, האבא העביר את הדברים להגאון רבי עובדיה יוסף שליט''א, הוא השיב שיבא מחר שוב, כשבא למחרת נתקבל ביראת כבוד. הרופאים והאבא נכנסו עמו. הרב שליט''א אמר פרקי תהילים, ''ראו שהוא בוכה'', בירך את הילדה ויצא.

הדופק ממשיך לרדת. והנה תפנית חדה: הילדה פתחה את עיניה ''וקרעה'' את צינור ההנשמה מעל אפה! מיד קפץ הפרופסור להשיב את הצינור (כדי שלא יהיה מעבר קיצוני שכזה), אך הפרופסור הבכיר עצר בעדו: ''בתוך כמה שניות היא לא תמות'' אמר לו, ''נחכה טיפה לראות את התגובה''. עברו כמה שניות, הילדה המשיכה לשכב ולהסתכל עליהם באופן בוהה, נושמת באפה ''בחופשיות'' כדרך שאר בני אדם...

הרופאים המהוללים הקשוחים בוכים

באותה שעה עמדו בחדר, הפרופסור העולמי המהולל, הפרופסור השני והד''ר. ''השתררה דומיה'', כולם הרגישו שאינם יכולים לדבר, ''הם בוכים'', האחות הראשית נכנסה. וקטעה את הליכתה באחת: שלושת הרופאים המהוללים הקשוחים מרוב מקרים קשים ''בוכים''! ''מה קרה''? - היא שאלה.

איש לא היה ''מסוגל'' לענות הדממה נמשכה עוד כחצי דקה, הילדה הזיזה כבר את העינים והביטה באופן ישיר, הפרופסור הראשי התעשת הראשון ואמר לאחות: ''אם לא ראית אף פעם תחיית המתים תסתכלי עכשיו''. באותה המחלקה כבר מתו ''הרבה'' ילדים רח''ל ממחלה זו. הפרופסורים לא זוכרים ''מקרה אחד'' של מצב כמו הילדה שנותרה בחיים.

הדופק של הילדה המשיך לרדת. עבר שבוע, גם הטיפולים הכימותרפיים נגמרו ידיו של הפרופסור הראשי רעדו כאשר חתם על ''תעודת השחרור'', גם ''דמעה'' אחת הכתימה אותה. היום הילדה חננית, מלאה ובריאה, יעזור ה' ויזכו הוריה לרוות ממנה נחת לאורך ימים ושנים (ילקוט אברך תשנ''ב עמוד שס''ח)

אזהרה באישון לילה                                                                                                                                                                                                                 היה זה לפני חג הסוכות. מקורביו של רבינו זצוק"ל, טיכסו עצה כיצד להעמיד על תילה סוכה נאה, כשרה ומהודרת, שתוכל לשמש את רבנו זצוק"ל במשך ימי החג. כמה ממקורבי הרב שעבדו בנמל אשדוד, פנו אל מתי עייש הי"ו, שהיה אז בחור צעיר ומלא מרץ, והוא נטל על עצמו בשמחה ובהתלהבות, את המצווה הגדולה של בניית סוכה, עבור רבינו זצוק"ל.
 "ההתמסרות לצדיקים באה אצלנו מקטנות" סיפר מתי עייש לימים, "השם של רבי משה אהרון פינטו הקדוש והטהור הלך לפניו באשדוד ובארץ כולה. ידענו שיש שתי צדיקים בעיר, רבי משה אהרון פינטו, והבאבא מאיר זכותם תגן עלינו. בשבילנו, הם היו הדמויות ששמרו לנו על העיר".
 מתי שבנה את הסוכה, זכה עוד כמה שנים לפני כן בזכות גדולה עוד יותר. הוא זכה להיות ערב על המשכנתא הבנקאית שנטל רבינו זצוק"ל, וזאת ללא שהכיר את הרב כלל. "הרב חיים פינטו בנו של רבינו זצוק"ל בא אלי, ואמר לי 'לך וזכה במצווה זו'. והנה, אחרי שזכיתי להיות ערב, נפלה בזכותי המצווה לבנות את סוכתו של רבינו זצוק"ל".
 הימים עברו ועימם השנים, אבל רבינו זצוק"ל, לא נשאר חייב לדורש שלומו וטובתו. בסביבות שנת תש"ן (1990), חזר מתי מישיבה עסקית שקיים בעיר תל אביב בשעה מאוחרת מאוד. הוא נכנס לביתו לאחר חצות הליל, ורואה שאשתו תחי' רכשה כמות גדולה של בשר לפסח. "מאיפה קנית את הבשר"? שאלתי אותה. "קניתי אותו בתל אביב, אצל יהודי בשם יעקב כהן".
 מתי, שהקפדה על חוקי הכשרות בבית היא נר לרגליו, שאל את אשתו לגבי כשרות הבשר. לאחר שאמרה לו כי הבשר ממקור כשר ללא שום פיפוקים, נפנה מייד למלאכת הכשרתו. הוא שטח את הבשר בחדר האמבט, פיזר מלח על הבשר, ושטף אותו כנדרש. בשעה ארבע לפנות בוקר החליט מתי ליטול פסק זמן מהעבודה המאומצת, וניגש להתיישב על הספה בסלון, כדי לנוח מעט.
 מול ספת הישיבה בסלון הבית, עמדה תמונה גדולה של שני הצדיקים, רבי משה אהרון פינטו זיע"א, והבאבא מאיר זיע"א. מתי מתיישב ולוגם מכוס הקפה שהכין לעצמו, ותוך כדי מנוחה, ללא שום סיבה, הוא מוצא את עצמו מדבר במרוקאית אל תמונת הצדיקים ושואל אותם. "מורי ורבותי, תספרו לי בבקשה את מקורו של הבשר הזה".
 הסיבה לחששו של מתי, הייתה בגלל העובדה שהייתה זו הפעם הראשונה שאשתו רכשה את הבשר. הוא היה אפוף תחושות רעות לגבי מקורו של הבשר, וחשש שמא תמימותה של אשתו, עלולה להכשיל את בני המשפחה, ברכישת בשר ממקור לא מהימן. תוך כדי שהמחשבות חולפות בראשו ניצחה אותו העייפות, והוא צלל אל שינה עמוקה. שנת ישרים.
 תוך כדי שהוא יישן, חולם לפתע מתי ששני הצדיקים מתקרבים אליו. הוא מתאמץ לזהות את דמותם, ואז הוא רואה שהשניים לא אחרים מאשר רבינו זצוק"ל והבאבא מאיר, לבושים בגדי לבן כמלאכים, ופניהם כאשר היו בחיי חיותם. הצדיקים התקרבו אליו תפסו בזרועו, ורבינו זצוק"ל אמר לו בחלום, "מרדכי בני, קום! כי הבשר אשר בביתך חנוק (טרף)" מתי נבעת, והתעורר משנתו, הוא הרהר בחלום אולם בגלל כובד עייפותו נרדם שוב.
 לא עברו מספר דקות, ושוב הצדיקים באו אליו, תפסו בזרועו בחוזקה וטלטלו אותו, תוך שהם שבים וצועקים עליו. "מרדכי קום! הבשר בבית חנוק". הוא נבעת וקם כשכולו שטוף בזעה קרה. הוא כבר לא יכל להירדם, וניגש ליטול ידיים. מתי נטל את שקית הטלית והתפילין והלך להתפלל תפילת שחרית. בשובו, העיר את אשתו, ואמר לה, "אני רוצה ליסוע לתל אביב, ללכת לחנות הבשר ממנה רכשת, ולברר את פשר העניין".
 מתי ואשתו מיהרו לנסוע לתל אביב. שם, ליד התחנה המרכזית בתל אביב, שגשגו אטליזים רבים באותם הימים. יחד עם אשתו חיפש מתי את האיטליז המדובר. לאחר כמה דקות, הצביעה אשתו על האיטליז, ומתי ניגש ליעקב כהן הבעלים. "האם אתה מכיר את האישה הזו"? שאל מתי והצביע על אשתו, לתדהמתו, ובטרם שאל את בעל החנות למקור הבשר, ענה לו האיש, "אני מכיר אותה, האם כתוב לי על המצח שאני מוכר בשר כשר, או האם כתב לה על המצח שהיא לא אוכלת טרף".
 מתי חישב להתעלף. "היודע אתה שכמעט והכשלת משפחה שלמה מישראל באכילת נבילות וטרפות"? שאל אותו בזעם. המוכר הצטדק ואמר, "ומה חשבתם, כל כך הרבה בשר, במחיר כל כך זול, האם אין לכך סיבה"? מתי נפנה לצאת מן החנות, אולם המוכר עצר אותו בשאלה, "תגיד, איך ידעת שהבשר אינו כשר"?
 מתי הסתכל בעיניו של בעל החנות ואמר לו. "שני צדיקים גדולים באו אלי אתמול בחלום, והזהירו אותי שלא לרכוש מן הבשר בחנותך". בעל החנות בשומעו את הדברים, אמר למטי, "אני מוכן להשיב לך חצי ממחיר הקנייה בחזרה". מתי ענה לו על אתר, "תחלק את הכסף לעניים כקמחא דפיסחא, והלוואי שבזכות זה תחזור בתשובה ותפסיק למכור בשר טרף".
 מתי עזב את החנות, בלב גואה מהתרגשות. "מה גדול ונשגב דבר זה" חשב לעצמו. הרבנים הצדיקים, אשר שמרו עלי מלאכול בשר טרף, הצילו אותי מאיסורי תורה ומשברון לב. אכן, רבינו זצוק"ל, לא נשאר חייב טובה לאנשי שלומו, וגמל עם מתי, שזכה לסייע לו בחייו, חסד אמיתי והצלה מופלאה.

פרנסה לכל החיים עודד מזרחי באחד הימים הגיע לביתו של רבי מאיר אביחצירא בארפוד שבמרוקו, יהודי פשוט. האיש היה תמים באופן מיוחד. הוא לא התמצא בהוויות העולם, והיה מאמין גדול בבורא העולם ובצדיקים. כאשר גמר בדעתו לעלות לארץ הקודש, בא להיפרד מהמרא דאתרא. הוא ידע שיש מנהג לשבת בבית הרב ולבכות לפני שיוצאים לדרך ארוכה, וגם הוא חפץ לעשות כן, ובפרט שיש לו סיבה טובה לכך. האיש נתן את קולו בבכי ולא פסק. רבי מאיר תמה על בכיו שכמוהו לא ראה, ושאל לפשר הדבר. "בבא מאיר", ענה היהודי התמים, "אתה מכיר אותי היטב ויודע שאין בי שום חוכמה, ואפילו צורת אות איני מכיר, ומעולם לא אחזתי בספר כדי לקרוא בו. עד היום התפרנסתי ממסחר פשוט עם הגויים, אבל מה יהיה אתי להבא?! הרי בארץ ישראל כולם מלומדים ואף אחד לא יסתכל על בור ועם הארץ כמוני, שאפילו לא יודע להבדיל בספר בין העמוד הראשון האחרון... ממה אתפרנס?! מה אעשה כל היום?!" סיים האיש והמשיך לבכות. הביט רבי מאיר באיש ואמר: "שמע. דווקא העובדה שאתה נבער מדעת ואינך בקי בכלום, תעמוד לימינך ותעזור לך להסתדר בארץ ישראל. אי ידיעתך לקרוא ולכתוב, תיתן לך פרנסה לכל ימי חייך!". האיש הפשוט נדהם לשמוע את דברי הרב, ולאחר שעיכל אותם, החל להתעודד. הוא הודה לרבי מאיר על ברכתו ויצא מלפניו בכריעה והשתחוויה. כאשר עלה האיש לארץ באונייה היה שליו ושמח. הוא חייך ואמר לכל הסובבים אותו: "אין לי מה לדאוג, הרי הצדיק הבטיח לי פרנסה לכל החיים. למרות שאני טיפש גמור ואיני יודע כלום, אתפרנס בכבוד כל ימי!". האנשים שמעו את דבריו התמוהים, ונדו לו בראשם בחמלה. הגיע האיש לארץ הקודש והתיישב בכפר אתא שנמצא בין חיפה לעכו. בניו שהיו חכמים ומשכילים הלכו ללמוד במוסדות אקדמיים, ולאחר מכן יצאו לעבוד ועשו חיל. אחד מהם החל לעבוד ברפא"ל - הרשות לפיתוח אמצעי לחימה - והתחבב על אחד מבכירי מהנדסי הטילים, שמינה אותו להיות עוזרו האישי. יום אחד סיפר המהנדס לעוזרו על בעיה מטרידה שהתעוררה בעבודתם: מדי יום נערמים הררי ניירת של תוכניות טילים סודיות ביותר, שרטוטי טיוטות של אמצעי לחימה סודיים נוספים שאין בהם צורך ואין מי שיבערם. הארונות בחדרי המהנדסים מלאים וגדושים, אך ידיהם מלאות עבודה, ואין להם זמן לעסוק בביעור התוכניות. העוזר הציע את עצמו, אבל המהנדס הבהיר לו שהוא אינו רשאי להציץ בתוכניות הכה סודיות. ואז הציע העוזר: "לדעתי כדאי להביא אדם שאינו יודע קרוא וכתוב ולמנותו לתפקיד". המהנדס המלומד תמה: "האם יש בארץ אנשים שאינם יודעים לקרוא ולכתוב?!". "יש אדם כזה בישראל", הכריז העוזר, "אבא שלי!". המהנדס נדהם. איך יתכן שאדם נבער לגמרי הינו אביו של בחור כה משכיל?! הוא העביר את הרעיון למנהלי המפעל והם שמעו אותו בעניין. אנשי הביטחון של רפא"ל קיבלו את שמו של האיש, והחלו להתחקות אחריו כדי לוודא שאין לו קשר עם גורמים עוינים. כאשר הגיעו לביתו בכפר אתא מצאו אותו יושב באפס מעשה במרפסתו. הם דיברו עמו וראו שהוא אדם פשוט ותמים בתכלית. כאשר נתנו בידו עיתון לקרוא החזיק אותו ברוחב, וכאשר שאלו אותו כיצד הוא מתפלל, הסביר כי אינו משתמש בסידור ותפילותיו שגורות בפיו מאז ילדותו. ראו החוקרים כי האיש מתאים למשימה, והוא הוזמן להיות משמיד התוכניות הסודיות של מכוני רפא"ל. הוא קיבל חדר מיוחד, שבו ישב מבוקר עד ערב, קרע את הטעון קריעה ושרף את הטעון שריפה. בסוף החודש קיבל משכורת נאה, ולא היה מאושר ממנו. לאחר שלושים שנות עבודה, הגיע זמנו לפרוש לגמלאות. הוא קיבל פיצויי פרישה הוגנים ונשלח לביתו. בא האיש לפני רבי דוד חי אביחצירא, בנו של רבי מאיר זצ"ל (ונכד הבבא סאלי זצ"ל), וקבל בפניו בדמעות: "אביכם הקדוש הבטיח לי פרנסה לכל ימי חיי, ואילו כעת שלחו אותי מעבודתי. איך ייתכן?!". רבי דוד חי הבטיח שברכת אביו תקוים במלואה. לא ארכו הימים ומנהלי העבודה ברפא"ל ביקשו ממנו שישוב לעבודתו למרות גילו המבוגר, מפני שלא הצליחו למצוא מישהו שימלא את מקומו...

את הסיפור הבא, סיפר ממקור נאמן בנו של רבינו זצוק"ל, הרה"צ ר' יעקב פינטו שליט"א, רב קהילת "פינטו סנטר" בלוס-אנג'לס, והוא נסוב סביב התקופה שטרם עלייתו של רבינו זצוק"ל לארץ, בזמן שהגיע לביקור בארץ הקודש, במסגרת היערכותו לעלייה סופית ומוחלטת לארץ ישראל."במהלך אותה שנה", סיפר הרה"צ רבי יעקב פינטו שליט"א, "החליט אבא כי הוא נוסע לארץ ישראל, ומגיע למספר ערים בהם ישהה, כדי לבחור את המקום הטוב ביותר עבורו למגורים. אבא הגיע לעיר בית שאן, ומכיוון והמועד היה קרוב ליום שבת קודש, החליט לשבות בעיר"."השמועה על בואו של אבא זצוק"ל פשטה בעיר כאשר בשדה קוצים. כולם הגיעו ורצו לחזות בפניו ולקבל מברכתו, וכן קיבל אבא הזמנה מאחד מבתי הכנסיות בעיר, לבוא ולהתפלל עימם בשבת בבית הכנסת, ולכבד את המתפללים הרבים, בהשתתפותו בתפילות כולן"."אבא ענה לגבאים שבאו אליו, כי יסכים להתארח בבית הכנסת, אך מכיוון ושבת זו הינה שבת שירה, אשר היא חשובה לו עד מאוד, ומקפיד הוא לעלות לתורה לשירת 'אז ישיר משה', מבקש הוא כי יבטיחו לו שאת העלייה הזאת לא ימכרו לאחרים, אלא יתנו לו לעלות לתורה לעלייה זו"."הגבאים מיד אמרו וענו. 'בוודאי ובוודאי שנכבד את הרב לשירה'. ואמרו כי זכות גדולה היא להם לעלות את רבינו זצוק"ל לעלייה. אבא נפרד מהם לשלום. ובבוקר יום השבת השכים קום כהרגלו, צעד לבית הכנסת, ושם הצטרף לתפילתם של הציבור, שחש התרוממות הנפש מנוכחות הצדיק במקום"."כשהגיעו להוצאת ספר התורה, הודיעו הגבאים בבית הכנסת, כי מפני כבודו של הצדיק זצוק"ל, לא תימכר העלייה הרביעית בפרשה. וכי היא הובטחה לו עוד מלפני השבת. לפתע קם אחד מן הנוכחים שהיה עשיר גדול, ואמר, 'מה פתאום לא למכור? אני רוצה לעלות לשירה'!"אבא זצוק"ל, אמר לגבאים, 'אם כך, תמכרו את השירה'. הקהל נרעש ונרגש מחוצפתו של האיש, והחל להתמודד יחד על קניית העלייה מולו, כדי להביסו ולכבד את הרב בעלייה. אולם אותו עשיר איבד את עשתונותיו, והחל להפריז ולהעלות במחיר גבוה כל כך , עד שבסופו של דבר זכה בעלייה לבדו, נגד רצונו של הרב וההבטחה שניתנה לו, מאת הגבאים"."הקהל פנה לאותו עשיר, וביקש ממנו לכבד את רבינו זצוק"ל בעלייה. העשיר שליבו הקשיח. לא הסכים וטען כי הוא קנה את העלייה ולא יוותר עליה בשום אופן. לגבאים לא נותרה כל ברירה, והם קראו לאותו לעשיר לעלות לתורה. אבא זצוק"ל ישב בצד אחוז בשערפיו, ולא אמר מילה"."ברגע שירד העשיר מן הבימה, כאילו באחת השתחררו כל המחסומים שהיו בליבו, והוא הבין את הטעות המרה שחולל במו ידיו, בהתעקשותו התמוהה והטפשית נגד הצדיק הקדוש. הוא הזדעזע ממעשיו וניגש אל הצדיק, לחץ את ידיו ואמר לו, 'רבי, אני רוצה לבקש ממך מחילה'"."אבא זצוק"ל הסתכל בעיניו של אותו אחד ואמר לו, "אני מוחל לך בלב שלם, אולם דע לך כי באותו רגע בו עלית לתורה, נגזרה עליך גזרה בשמיים, ועם צאת השבת, אתה תיפטר מן העולם". העשיר ששמע זאת נחרד מאוד אל ליבו, והוא החל לבכות ולהתחנן לפני הצדיק שיעתיר בעדו, אבא הביט בו ואמר, 'כבר נגזרה גזירה ואין בידי לבטלה'".
"הצדיק הלך לביתו ובית הכנסת געש ורעש. כל המתפללים החלו לטכס עיצה, כיצד לעזור לאותו עשיר ולהעתיר רחמים אצל אבא זצוק"ל שיבטל את הגזירה שנגזרה. לאחר מחשבה מרובה החליטו להמתין לבואו של הרב בתפילת מנחה, לבכות לרגליו ולבקש ממנו רחמים על העשיר שמעד"."אכן, באותו רגע שבו חזר אבא זצוק"ל אל בית הכנסת, החל הקהל כולו לבכות ולהתחנן לו שיעתיר בתפילה בעד חברם. אבא שליבו הרחום לא עמד בדימעותיהם של המתפללים, אמר להם כי יקראו לעשיר שיבוא לפניו. לא עברה דקה אחת, והאיש בלב חרד ומאובן התייצב לפני הצדיק"."אבא זצוק"ל פנה ליהודי ושאל אותו, 'האם תסכים לקבל על עצמך להיות עני לכל חייך? האיש שהבין כי כלתה אליו הרעה קיבל על עצמו את רוע הגזירה ואבא אמר לו. 'אם כך עני חשוב הרי כמת, ולכן בצאת השבת תפסיד את כל רכושך, ועונש המיתה יתחלף בעונש העוני"."במוצאי שבת, חזר העשיר לביתו, ולא הבין כיצד יהפוך לעני. אחרי כשעה קיבל שיחת טלפון מאחד מחבריו שהציע לו להגיע לביתו למשחק קלפים עם חברים נוספים. האיש הסכים ונסע לבית חברו. החבורה התיישבה ליד שולחן המשחקים, וההתערבויות בין החברים החלו"."לפתע, נתקף האיש בולמוס והחל להמר עם חבריו על סכומים גבוהים ומטורפים. בכל פעם שהתערב העשיר על סכום גבוה והפסיד, מיהר להמר על סכום גבוה יותר. משך שעות המשיך האיש בטירופו, ועד שעות הלילה הקטנות הספיק להפסיד את כל רכושו במשחקי ההימורים. רק כשקם מן השולחן עני מרוד, הדהדו בו מילותיו של רבינו זצוק"ל שאמר לו, "בצאת השבת תפסיד את כל רכושך".אכן כך פעלו דבריו של רבינו במרום בעוצמה רבה וחזקה, וכך זכו אנשי דורו לראות מופתים עין בעין, אשר חולל הקב"ה למול עיניהם. כי כדברי חז"ל, "כי עקיצתן עקיצת שרף, ונשיכתם נשיכת נחש, וכל דבריהם כגחלי אש".                                            

ביום בהיר אחד, פסע לאטו, בדרכו למסירת שיעור כהרגלו, ולפתע הגיחה מהפינה, מכונית הנהוגה בידי אישה, ופגעה ברבנו, הנהגת שנבהלה עד עמקי נשמתה יצאה אחזת תזזית מהרכב, היא ראתה את רבנו עומד ליד רכבה וארשת פניו נינוחה. אולם האישה שהיתה היסטרית, התנצלה עשרות פעמים ושאלה לשלומו, רבנו ענה לה בסובלנות שאין לה ממה לחשוש, וכי הוא חש בטוב, הוא אף דאג לבקש את סליחתה על שנבהלה כל כך בגללו... אולם, לרבנו היתה בקשה קטנה מכבוד הנהגת, מובן שאותה אישה חפצה בכל לב לעשות את דבר הרב, ולכן הטתה אזנה ושמעה את כבוד רבנו אומר: שמא תואיל הגברת הנכבדה ליסוע מעט קדימה עם האוטו, מכיוון "שהגלגל עומד על רגלי"... כאשר נרגעה מעט אותה נהגת בקשה מרבנו את פרטיו האישיים, היא רצתה לפנות לביטוח ולפצות את רבנו על העול שגרמה לו, תם לו וישרו הפנימי גרמו לרבנו להגיב באופן נחרץ "מה אשם הביטוח? עוונותי גרמו זאת"...                       באחד הימים חפץ רבנו להזמין ארון, הוא קרא לנגר על מנת לשטוח בפניו את בקשתו, כאשר הגיע הנגר, פנה אליו רבנו בזו הלשון: " אני מתרה בך", אמר רבנו, "תן לי מחיר אמיתי ולא מחיר מוזל"! הנגר שהכיר את מעלת כבודו של רבנו נקב בסכום של שלוש מאות שקלים לבצוע הארון ולהרכבתו בבית הרב. העסקה נחתמה והארון הוצב במקומו זמן קצר לאחר מכן.
כעבור מספר ימים שב רבנו לביתו, וגילה שאנשים זרים פקדו את ביתו, בהעדרו, ונטלו עמם ארבע מאות שקלים שהיו שמורים בארון החדש, ואותם שמר רבנו לעת הצורך. רבנו לא אבד את עשתונותיו, הוא התיישב בכיסאו בנחת רוח ובקש לקרא אליו את הנגר. כאשר הגיע אליו הנגר אמר לו רבנו: "עכשיו אני יודע את מחירו האמתי של הארון, ואם היית נוקב מחיר האמתי בהתחלה היית מרוויח עוד ארבע מאות שקלים שהם שכרך". הנגר נדהם למשמע אוזניו, הוא בקש מיד את מחילת הרב, והודה בפה מלא שאכן מחירו האמתי של הארון הוא שבע מאות שקלים, מובן שרבנו השלים מיד את החסר. זוגות רבים נהגו להיוועץ עם רבנו בצרתם. בין האנשים שפקדו את ביתו של רבנו הגיעאברך צעיר מבוהל עד עמקי נשמתו, ובפיו שאלה לכבוד רבנו, וכך סח: "אשתי שהיתה בחדש הראשון להריונה הרגישה חולשה כללית, כאבים עזים ממקום מושבו של העובר וכן תחושות זרימה מוגברות. היא התקשרה לאמה לספר לה על תחושותיה. האם שהיתה למודת ניסיון הודיעה לביתה כי כך בדיוק היא עברה את ההפלה הטבעית הראשונה שלה ומאז לא זכתה לבנים. מיד יצרנו קשר עם בית החולים הקרוב וספרנו על המאורעות. נאמר לנו להגיע בדחיפות עם אמבולנס למחלקה, ואולם מראש דאגו לומר לנו שעל פי הממצאים אין הרבה תקוות ח"ו ". רבנו שמע את הספור בתשומת לב, ואחר פנה לאברך הצעיר ואמר אני מרגיש שאשתך בסכנה וכך גם העובר. צערו של האברך גבר, דמעות נקוו בעיניו, הוא נאחז בשביבי התקווה האחרונים ושאל את רבנו מה נתן לעשות, רבנו שלא יכל לראות את צערו של האברך אמר לו: "רשום על פתק את שם אשתך ושם אמה, הגש לי וחכה כאן". כעבור כמחצית השעה נפנה רבנו מתפילותיו ופנה אל אותו אברך, "הכל בסדר" אמר, "אשתך יצאה מכלל סכנה וכך העובר, זכית בבן זכר, תקרא לו על שמי, ואם ירצה ה' אהיה סנדק בבריתו". האברך הנבוך פנה לרבנו בדמעות שמחה, הוא ספר לרבנו שרצה לקרוא לבנו על שם אביו ושם אביו אברהם, ענה לו רבנו "כן אני יודע" אמר, "גם שמי אברהם"...