חבורת קבצנים היתה עושה דרכה בין עיירות ישרא'ל. הם נהגו לנדוד מעיירה לעיירה ולקבץ למחייתם בגדים ומזון.
היו עיירות בהן התקבלו בסבר פנים יפות וזכו למתת יד נדיבה והיו עיירות בהן הסכום הנאסף היה כה זעום עד כי לא הספיק לחלקו בין כולם.
החבורה היתה מורכבת מצעירים ומבוגרים כולם ידועי עוני ומחסור. מאחר ובילו זמן רב יחד אט אט למדו להכיר אחד את השני
ולחיות בינהם בשלום ואחווה ואף הקפידו לשמור על מצב רוח מרומם.
בינהם היה קבצן זקן שחי בעולם משלו. הוא לא התערבב עימם והיה קשה לחבורה להתחבר אליו. הוא המעיט בדיבור וענה בקצרה לכל שנשאל והיה גם מוכה שחין מכף רגל ועד ראש. הם כינו אותו "אלימלך מוכה שחין".
על פי הנוהג המקובל אז בעיירות אנשי העיירה היו מארחים את הקבצנים בביתם לסעודת שבת. בליל שבת היו הקבצנים נאספים בקרבת דלת בית הכנסת ובתום התפילה היו המתפללים עוברים לידם וכל אחד מהם הי'ה מזמין קבצן אחד מהחבורה להצטרף לביתו ולסעוד עימו על שולחנו.
באותה שבת בכפר לאפאחי'י סמוך לליטא עמדה חבורת הקבצנים בירכתי בית הכנסת. בתום התפילה כל אחד מהמתפללים זימן אורח
לביתו לסעודת שבת. כאשר בית הכנסת התרוקן נותן ר' אליעזר ליפמן אחרון המתפללים. הוא נודע כיהודי צנוע ושקט המהדר מאוד במצוות הכנסת אורחים. ר' ליפמן התבונן סביבו וראה כי איש מהקבצנים לא נותר אלא, אותו קבצן מוכה השחין שאיש לא פנה אליו.
במהרה התעשת מתחושת האי נוחות והבין כי הוא יהיה אורחו בשולחן שבת. ר' ליפמן ניגש אליו הושיט לו יד חמה קרא: "שבת שלום ר'יהודי ודאי תסכים לסעוד אצלי בשבת".
ר' ליפמן הבחין כי עיניי הקבצן אורו במבין הקמטים והפצעים שעל פניו. ר' ליפמן הגיע לביתו עם האורח והכניסו פנימה. אשתו מיריש שהיתה רגילה באורחים נאלמה לרגע דום למראה הקבצן שנכנס לביתה, אולם מיד התעשתה.
אף היא כמו בעלה היתה ידועה בהכנסת האורחים הנדיבה שלה. ומאותו רגע הרב ואשתו עשו כל שביכולתם להנעים את שהותו של האורח. מיריש הגישה מטעמים לרוב והרב הרבה בדברי תורה ובניגוני שבת בדביקות.
בסיום כשנפרדו לשלום הרב ואשתו מהאורח לפתע פנה אליהם אלימלך הקבצן ואמר: "אני מאחל לכם שבכל החסד שעשיתם עימי,תזכו ללכת בנים כמוני..." הרים את ידו נופף לשלום ויצא מהבית.
בני הזוג היו המומים הם לא הבינו את "ברכת העני" וחשבו כי קיללם או שהיה זה ביטוי של עוגמת נפש על סבלו ומצבו הקשה.
הם חפשו בראשם שמא העליבו את הקבצן או לא נהגו עימו כשורה? אולם לבסוף החליטו כי אין הם מתחרטים על שאירחו אותו למרות הכל.

חלפה שנה והאשה הרתה וילדה בן. בליבם של בני הזוג קינן החשש מ "ברכתו" של העני. אולם כאשר התינוק התפתח לילד ברוך כישרונות
פג חשש זה מליבם. עם השנים האשה ילדה עוד שלושה בנים. עד מהרה עמדו הכל על תכונותיהם המיוחדות לצד תפיסתם המבריקה ויראת השמים שלהם. רק אז הבינו ההורים כי אותו קבצן היה צדיק נסתר וברכתו שלא הובנה תחילה כהלכה אינה אלא, ברכה מיוחדת
במינה ואכן הם זכו לבנים כמותו, ושניים מהם נודעו בתפוצות ישרא'ל - רבי משולם זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק.

לבקש אוכל מאדם במחנה היה כמו לבקש מצולל במעמקי הים את מסֵכת החמצן שלו. משמעות הבקשה הייתה שר' לייביש ייאלץ לוותר על מנת הלחם היומית שלו. לחם זה היה יבש ומעופש, אבל זה היה הדבר היחיד שהחזיקו בחיים. ובכל-זאת, בראותו את מצבו של ר' שמואל ובשמעו את התחינה בקולו, לא היסס ר' לייביש לרגע; הוציא מכיסו חתיכת לחם והושיטה לחברו".                                בתוך האפלה הגדולה ששררה במחנות הריכוז וההשמדה הבליחו לא-מעט ניצוצות-אור הקשורים בהתנהגות הקרבנות כלפי בוראם ובינם לבין עצמם. על-אף הרעב, הייסורים וההשפלות, שהיו מנת חלקם יום-יום ושעה-שעה, הצליחו רבים מהם להתעלות על עצמם בגבורת-נפש מופלאה ולשמור על צלם אנוש, בתוככי הגיהינום. היהודים האלה ידעו, גם במצבים הקשים ביותר, להושיט יד תומכת ומסייעת לאח ורע.  המקרה הזה אירע במחנה סוביבור. שם היו, בין השאר, שניים מבני עירי, ויאז'בניק-סטרחוביצה – ר' לייביש הרבלום ור' שמואל, שכינויו היה "ר' שמואל אברך-המשי". זה היה כשבועיים לפני כניעת הנאצים יימח-שמם. ר' שמואל היה שלד מהלך, כולו עור ועצמות, תשוש לגמרי. בקושי רב שירך את רגליו אל חברו ר' לייביש וביקש ממנו אוכל. "אני גווע ברעב וכוחותיי אוזלים; אנא השג לי דבר-מה לאכול!", התחנן. לבקש אוכל מאדם במחנה היה כמו לבקש מצולל במעמקי הים את מסֵכת החמצן שלו. משמעות הבקשה הייתה שר' לייביש ייאלץ לוותר על מנת הלחם היומית שלו. לחם זה היה יבש ומעופש, אבל זה היה הדבר היחיד שהחזיקו בחיים. ובכל-זאת, בראותו את מצבו של ר' שמואל ובשמעו את התחינה בקולו, לא היסס ר' לייביש לרגע; הוציא מכיסו חתיכת לחם והושיטה לחברו. ''החייתני!", אמר ר' שמואל לחברו, לאחר שסיים לאכול את פרוסת הלחם שקיבל ממנו. כעת היה על ר' לייביש להחיות את נפשו-הוא. שעה ארוכה התהלך בחוצות המחנה, עד שלבסוף הצליח למצוא, ליד גדרות התיל, כמה רצועות של קליפות תפוחי-אדמה. הוא שמח עליהן כמוצא שלל רב. רחץ את הקליפות, מלח אותן במעט מלח שהיה לו ואכלן. "ממש טעם גן-עדן!", אמר בעידוד לחברו ר' שמואל, שראה אותו אוכל את הקליפות והתייסר ברגשות אשם. המלחמה תמה והניצולים החלו לחפש את דרכם לעתיד חדש. ר' לייביש נענה להזמנת שליחי העלייה מארץ-ישראל והחליט לעלות ארצה. לעומתו, ר' שמואל בחר לחפש את גורלו באמריקה. "ידעתי סבל ותלאות דיי והותר; כעת אני רוצה לפתוח דף חדש ולחיות בשקט ובשלווה. באמריקה אוכל לעשות זאת!", הסביר לחברו, שניסה לשכנעו להתלוות אליו ארצה. ואמנם כך היה: ר' שמואל היגר לארה"ב ור' לייביש עלה ארצה. ר' לייביש קיבל צריף מגורים במעברת רעננה, והחל לגשש את דרכו בחיפוש אחר מקור מִחיה. כעבור זמן-מה פתח חנות, אך העסקים בה היו כושלים ובקושי רב הצליחה החנות לפרנס את בעליה. כל פניותיו לשלטונות, לסייע לו למצוא מקום-מגורים אחר, ראוי יותר, לא נענו. הוא חי את חייו – חיים של עוני ומחסור – בשקט ובהשלמה.  יום אחד הונחה על מפתן מעונו מעטפת דואר, ועליה בול וחותמת של ארצות-הברית. התרגשות רבה אחזה בו כשגילה על המעטפה את שם חברו, ר' שמואל. במכתב ארוך ומפורט גולל ר' שמואל את קורותיו מאז בואו לארה"ב. הוא סיפר על התאקלמותו הטובה בארץ החדשה ועל חייו הטובים והנעימים שם. ר' לייביש קרא ושמח בשמחת חברו. לרגע אחד לא חשב שהדברים עשויים להיות קשורים אליו.  בסוף המכתב באה ההפתעה: את מכתבו חתם ר' שמואל בהזמנה לחברו לבוא לארה"ב. "לא שכחתי את פרוסת הלחם שחסכת מפיך ושהושטת לי בעמדי על סף מוות", כתב. "כעת אני רוצה לגמול לך טובה תחת טובה. בוא לכאן כי הכנתי לך דירה מרוּוחת ותעסוקה שתפרנס אותך בכבוד. אל-נא תתמהמה". למכתב צורף אישור כניסה רשמי לארה"ב, שהסדיר ר' שמואל בעבור חברו. ר' לייביש היה נפעם. הזמנת חברו העמידה אותו לפני התלבטות קשה: מצד אחד, בכל מאודו אהב את ארץ-ישראל ולא רצה לעזבה. מצד שני, פרנסה לא הייתה לו, והנה גלגלה יד ההשגחה לפתחו הצעה מפתה. לבסוף החליט להיענות להזמנת חברו ולנסוע לארה"ב, לכמה שנים בלבד. "לאחר שאתבסס ואחסוך מעט כסף, אשוב לארץ אבותיי", אמר בליבו.  כעבור שבועות אחדים הגיע ר' לייביש לארה"ב והתקבל בזרועות פתוחות על-ידי חברו שאכן – כהבטחתו – דאג לכל מחסורו. גם ר' לייביש עמד בהחלטתו, ולאחר כמה שנים של עבודה וצבירת סכום כסף נכבד, שב לארץ. בידו היה עתה הכסף שאִפשר לו לקנות מפעל קטן ולהתפרנס ממנו בכבוד.  נתקיימו אפוא בר' לייביש דברי הכתוב, "שלח לחמך על-פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו                                               

אחד מהחוזרים בתשובה בישיבת "אור החיים" של הרב אלבז שליט"א עמד להינשא לבת זוגתו, חוזרת בתשובה אף היא. ההכנות היו רבות. והנה, כשעה לפני תחילת החופה, מתחרט החתן: "לא למדתי מספיק, עדיין אינני חזק מספיק, אינני מוכן בשום אופן לחתונה..."
הרב ניסה לדבר על ליבו, לרכך אותו, להזכיר לו איזה מפח נפש הוא גורם לכלה,
איזה צער הוא עושה לה....אך הכל לשווא. החתן מסרב.
כבר השעה תשע, הכלה והמוזמנים מחכים באולם וחתן אין...
הרב החליט לפעול. הוא ביקש מהכלה ומקרוביה לחכות באולם עד שהוא יבוא חזרה.
עלה מהר אל המכונית של אחד מתלמידיו וביקש להביאו חיש מהר אל ה"סטייפלער" בבני ברק.
בהגיעו לשם, נתקבל מיד – מבלי לחכות בתור – נכנס ועמד, סיפר את סיפורו ושאל מה לעשות.
לתדהמתו השיב לו ה"סטייפלער" בלשון זו: "תגיד לי, יש לך בישיבה מישהו אחר דומה לחתן, שיכול להתאים לה?"
הרב אלבז נדהם מן השאלה ולאחר שהתאושש חשב ואמר: "כן, יש מישהו ושמו פלוני פלוני בן פלוני".
אז אמר ה"סטייפלער": "תגיד לו שהיא הזיווג שלו מן השמים. שלא ירתע ולא יהסס אלא יתחתן עמה, כי היא בת זוגו..."
נפעם הרב אלבז וניסה לטעון: "אבל הבחור הזה מסתמא ישן..." השיב לו ה"סטייפלער": "אין דבר, תעיר אותו."
חזר הרב ושאלו לגבי שאלה הלכתית המתעוררת במקרה כזה, והשיב לו ה"סטייפלער": "
תיסע לרב אלישיב חזרה לירושלים ותשאל עליו מה ההלכה למעשה".
חזר הרב אלבז למכוניתו ונסעו במהרה אל בית הרב אלישיב בירושלים. ברבע לחצות דפקו בביתו, נכנסו ושאלו מה ששאלו.
הרב אלישיב ענה מה שענה ופסק: "להעמיד חופה הלילה!" תיכף נשלח שליח להודיע לכלה ולבקש להתאזר בסבלנות מעטה.
הרב נסע לישיבתו להעיר את אותו בחור וכשהתעורר לא האמין למראה עיניו...
אולם הרב ישב עימו, דיבר איתו דברים ברורים וגם הודיע לו שה"סטייפלער" בירך אישית את הנישואין האלה.
הבחור ניאות ותיכף הובל להתרחץ. חבריו עזרו לו, נמצאה לו חליפה מתאימה...
ובשעה טובה ומוצלחת נישאו השנים בשעה אחת אחר חצות...
עד היום – מסיים הרב אלבז את סיפורו – חיים השניים באושר ובנעימים בלי שום מכשול הכי קטן בדרכם...
כמובן בזכות ברכתו של הצדיק ה"סטייפלער" זיע"א. 
(אור דניאל).
*מן הסיפור ניתן לילמוד שלכל אדם יש את ההשגחה הפרטית שלו מן השמים,
וגם מה שנראה לנו לפעמים כדבר רע ומצער כמו בסיפור הוא גם לטובה
כי השם יודע היטב מה שהוא עושה ואנו לא יודעים חשבונות שמים.

בס"ד

אתרוג מגן עדן

היה זה היום הראשון של חג הסוכות, בעיר ליזנסק – בבית מדרשו של הצדיק המפורסם רבי אלימלך. בבית המדרש הורגשה אוירת חג, כשרבי אלימלך ניצב לפני העמוד והחל לומר את ההלל.

אך היה משהו בלתי רגיל בהתנהגותו של הרבי השנה. מדוע הוא הפסיק בפתאומיות את הנענועים של האתרוג והלולב? ומדוע לא היתה התפילה כימים ימימה? היה ברור כי משהו מטריד את מנוחתו של הרבי. משהו שלא נותן לו מנוח.

מיד עם סיום התפילה נחפז רבי אלימלך אל אחיו, רבי זושא, שבא לבלות את החג יחד אתו ואמר לו: "בוא ותעזור לי למצוא את האתרוג הממלא את כל בית-הכנסת בריח של גן עדן".

השניים הלכו מספסל לספסל, מאיש אל איש, עד שעברו את כל בית המדרש והגיעו אל אחת הפינות האחוריות, שם עמד אדם פשוט למראה, שקוע בהרהורים". "זהו זה"! קרא רבי אלימלך בשמחה. "בבקשה ידיד יקר, אמור נא לי מי אתה וכיצד השגת את האתרוג הנפלא שברשותך".

האיש, מופתע מהשאלה הבלתי צפויה השיב לאיטו כשהוא בוחר את המילים בקפדנות: "עם כל הכבוד לך רבי, זהו סיפור ארוך. התרצה לשמוע את הסיפור כולו"?

"בוודאי! אני בטוח שיהיה זה סיפור הראוי להישמע" השיב הרבי.

"ובכן" החל הזר את סיפורו, "שמי הוא אורי ואני בא מן העיר סטרליסק.

"מאז ומתמיד היתה מצוות נטילת הלולב והאתרוג חביבה עלי, וכך, למרות שאני אדם עני, אני משתדל לרכוש אתרוג יפה ומהודר בכל שנה. אשתי עוזרת לי בפרנסת הבית ועובדת כטבחית, ואילו אנוכי מלמד בעיר סמוכה. מחצית משכרי אני מוציא לצרכי הבית, ואילו בחצי השני אני רוכש אתרוג בלמברג. כדי שלא לבזבז כסף על הנסיעה לשם, אני הולך ברגל.

"גם השנה הייתי בדרכי ללמברג ובכיסי 50 זהובים, אותם הקדשתי למטרת רכישת אתרוג. בדרך עצרתי בפונדק כדי לשתות משהו ולנוח קצת. הואיל והיתה זו שעת מנחה, נעמדתי באחת הפינות והתפללתי מנחה.

"כאשר הייתי באמצע תפילת "שמונה עשרה", שמעתי לפתע צעקה נוראה ולאחריה אנחות וגניחות של מישהו שנמצא כנראה בצרה גדולה. באופן אינסטיקטיבי הרגשתי, כי האדם הנתון בצרה הוא יהודי, אם כי אי-אפשר היה לשמוע ממנו אף מילה ברורה אחת. מהרתי לסיים את תפילתי כדי לראות מה הענינים וכמה אפשר לעזור לאיש הנתון בצרה. נתגלתה לפני דמות של אדם נרגש ונרגז, לבוש בבגדי אכרים ומחזיק בידו שוט בו הוא נפנף בהתרגשות גדולה.

"התברר לי, כי האיש הינו בעל עגלה יהודי עני, נשוי לאשה ואב למספר ילדים, שבקושי רב מוציא את פרנסתו מהובלת אנשים בעגלה הרתומה לסוס צנום אחד. עתה קרה לאיש אסון נורא: סוסו כרע תחתיו לפתע, התמוטט ומת. ככל הנראה סיים הסוס המסכן את ה"קריירה" שלו לתמיד, ועתה – צעק בעל העגלה במר נפשו – לא נותר לו, אלא לתלות את עצמו על עץ ולגמור את חייו, באשר בלי הסוס נשבר מטה לחמו ואין לו יותר מה לעשות בעולם הזה.

"לא יכולתי לראות את הסבל והיאוש הנשקפים מעיני היהודי הפשוט ונסיתי לנחמו. אמרתי לו, כי אסור לו לשכוח כי בורא העולם יכול לעזור לו במצוקתו, ככל שהיא נראית לו חמורה ונטולת פתרון. גם בעל הפונדק ריחם על האיש ואמר לו, כי הוא מוכן למכור לו ב-50 זהובים סוס מצויין, השווה 80 זהובים, רק כדי לעזור לו לצאת מן המיצר.

"בעל העגלה מיאן להתנחם ואמר כי אין לו בכיס אפילו 5 אגורות, על אחת כמה וכמה 50 זהובים, וכי מי שמציע לו לקנות סוס ב-50 זהובים עושה ממנו צחוק.

"הרגשתי באותו רגע, כי אין אני יכול להמשיך ולהחזיק בכיסי את 50 הזהובים השמורים עמי לקניית אתרוג בלמברג, שעה שלפני עומד יהודי שכל חייו תלויים בכך. שאלתי, איפוא, את בעל הפונדק מהו המחיר הסופי שבו הוא מוכן למכור את הסוס? בעל הפונדק הביט בי בפליאה כמי שלא מאמין למשמע אוזניו ואמר, כי אם אשלם לו מיד ובמזומנים, הוא מוכן לתת את הסוס ב-45 זהובים, אולם אף פרוטה לא פחות.

"מיד הוצאתי את הכסף מכיסי ושקלתי לידי בעל הפונדק 45 זהובים. בעל העגלה, שהביט בנו כשעיניו כמעט יוצאות מחוריהן, הביט בנו בתדהמה מוחלטת. הוא לא היה מסוגל להוציא מילה מפיו ושמחתו היתה בלתי ניתנת לתיאור.

"אתה רואה" אמרתי לו, "אפילו במצב שנראה חסר כל תקוה, בורא העולם יכול לעזור לך". הוא מיהר עם הפונדקאי כדי לרתום את הסוס לעגלה שעמדה תקועה ביער.

"מיד כשהם הלכו מהרתי לאסוף את חפצי וללכת, כי לא רציתי להיות "קרבן" לרגשי התודה העולים על גדותיהם של בעל העגלה המאושר. כך הגעתי ללמברג, כשבכיסי חמשת הזהובים הנותרים. מובן מאליו, כי במצב החדש נאלצתי להסתפק בקניית אתרוג כשר, אך פשוט למראה ולא מהודר כפי שהייתי רגיל תמיד. מובן מאליו, כי בסכום זה לא קיבלתי משהו מיוחד במינו. בכל השנים היה האתרוג שלי בעיר האתרוג היפה והמהודר ביותר והרבה אנשים היו רגילים לבוא אלי ולברך עליו. אולם השנה פשוט התביישתי ללכת הביתה עם אתרוג כה פשוט ובהסכמת אשתי באתי הנה, לליזנסק, מקום שאיש אינו מכיר אותי, כך שאיני צריך להתבייש" סיים אורי את סיפורו.

"אבל רבי אורי"! קרא רבי אלימלך. "האתרוג שלך אכן מיוחד במינו! רק עכשיו אני מבין מדוע יש לאתרוג שלך ריח של גן עדן! הבה ואספר לך את המשך הסיפור: כאשר בעל העגלה אותו הצלת ממצבו הנואש, הרהר במה שאירע עמו, הוא הגיע למסקנה שאתה היית לא אחר מאשר אליהו הנביא בדמות אדם, אותו שלח האלוקים כדי לעזור לו במצוקתו.

"כשהגיע למסקנה זו, הוא חיפש דרך להביע את רגשי תודתו לבורא העולם. אך בעל העגלה המסכן אינו יודע לקרוא, כך שלא היה מסוגל לבטא את רגשותיו בתפילה. הוא ייגע, איפוא, את מוחו הפשוט, כדי למצוא איזו דרך הולמת להבעת תודתו. בסופו של דבר הוא לקח לידו את השוט שלו, הניף אותו אל על, נפנף בו בכל כחו וקרא בקול גדול: "ריבונו של עולם! אני אוהב אותך כל כך! אני אוהב אותך יותר מאשר את אשתי וילדי! מה אוכל לעשות כדי לשכנע אותך באהבתי אליך? אצליף בשוט שבידי לכבודך, כאות וכסמל לאהבתי"! ובאומרו זאת, הניף בעל העגלה את השוט והצליף בו באויר שלש פעמים.

"היה זה באחד מימי עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור. ביום כיפור ישב הקב"ה בבית דין של מעלה והאזין לתפילות היום הקדוש. אותה שעה היה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, דוחף קרון מלא מצוות שעשו היהודים במשך השנה, אל שערי השמים. ברגע האחרון הופיע השטן והפריע לו בכך שזרע בדרך עברות שעברו בני ישראל במשך השנה, כך שרבי לוי יצחק נתקע שם ולא הצליח להתקדם הלאה. אחי, רבי זוסיא ואני עצמי, נתנו לו כתף, כדי לעזור בדחיפת הקרון קדימה, אולם כל זה היה לשוא, גם המאמצים המשותפים של שלשתנו עלו בתוהו.

"לפתע נשמע רעש מוזר ואת האויר פילח קול צליפת השוט, שוטו של בעל העגלה. הקול הפך לקרן אור בעל עוצמה אדירה, שהאיר את כל היקום עד למעלה, בשמי השמים. אפשר היה לראות את המלאכים ואת כל הצדיקים יושבים מסביב, משבחים ומפארים לה' וכאשר נשמע קולו של בעל העגלה, שהצהיר על אהבתו לה' בעודו מצליף בשוט, ענו כולם ואמרו: "אשרי המלך שעבדיו משבחים לו כך"!

"באותו רגע הופיע המלאך מיכאל כשהוא מוביל אחריו סוס ואחריו את בעל העגלה עם השוט ביד. המלאך מיכאל רתם את הסוס לקרון המלא מצוות ובעל העגלה הצליף בשוטו. וראה זה פלא: הקרון זינק קדימה, דהר על פני כל עוונות בית ישראל שחסמו קודם לכן את הדרך והגיע הישר אל כיסא הכבוד. ה' מלך מלכי המלכים, קיבל אותו בחסד וברחמים ומיד קם מכסא הדין וישב על כסא הרחמים. כך נחתמה שנה טובה ומאושרת לכל בית ישראל".

סיים רבי אלימלך את סיפורו, והוסיף: "ואתה ר' אורי היקר, ראה נא כי כל זה בא בזכותך, בזכות מעשה החסד שעשית. לך הביתה והיה למנהיג בישראל. תנהג את עדתך ברמה, כי הוכחת שהנך ראוי לכך. אולם לפני שאתה הולך, תרשה נא לי לברך על האתרוג המופלא שלך".

ואותו אורי, התפרסם לימים כ"השרף" – רבי אורי מסטרליסק, זכרו יגן עלינו.

 

ראש ישיבת סלוצק, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, חי בסוף ימיו בירושלים, שם כיהן כראש ישיבת "עץ החיים". פעם הבחינו בו כשהוא פוסע הלוך ושוב ליד ביתו, ונראה היה שמסיבה כלשהי אינו רוצה להיכנס לביתו, בחור ישיבה ניגש אל ראש הישיבה והציע את עזרתו. ראש הישיבה סירב להצעה באמרו שאין לו כל צורך בעזרה. כיון שהמשיך בפסיעותיו אנה ואנה, ניגש אליו הבחור שוב, והפציר בו להניח לו לסייע בידו. ראש הישיבה חזר והשיב שאין לו כל צורך בעזרה, והסביר את התנהגותו: "כשנכסתי לביתי הבחנתי במשרתת, אשה גלמודה וענייה, שהייתה עסוקה בשטיפת  הרצפה. המשרתת, נהנית לשיר לעצמה בשעת העבודה, אך כיון שהיא יודעת שאסור לי לשמוע את שירתה, היא מפסיקה מיד שהיא מבחינה בי, אין ברצוני לגזול מאשה אומללה זו את הנאתה, וכן אני מעדיף להניח לה לסיים את מלאכתה, ורק לאחר מכן אכנס לביתי. בינתיים, אני ממתין כאן בחוץ"
ר' איסר זלמן לא יכול היה לחמוק הביתה פנימה, משום שהמשרתת הייתה ממשיכה לשיר, ואסור היה לו לשמוע את שירתה מפאת האיסור של "קול באשה ערוה". מאידך, הוא לא רצה לגרום לא להפסיק את שירתה, מתוך התחשבות ברגשותיה. לכן למרות שזמנו היה יקר לו, נשאר בחוץ עד שסיימה, ועמדה לעזוב.
כך היא דרכם של גדולי הדור. דאגתם לקיום ההלכה {בין אדם למקום} ודאגתם לזולתם{בין אדם לחברו} מושלמת למופת. יתר על כן, הם אינם מקריבים בחינה אחת על חשבון חברתה, אלא תמיד ימצאו דרך כיצד למלא התחייבויותיהם כלפי שמיא וכלפי אדם, פעמים רבות במחיר נוחיותם האישית

עולם חסד יבנה                                                                                                                         "ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלקים" (ו-כב) תלמיד היה לסבא מסלבודקה זצ"ל, ובהבחנתו החודרת ראה כי ברכה בו, ויהיה למאור גדול. פדגוג אומן היה הסבא, ואף הפעם צדק בהבחנתו. לימים נודע שמו של התלמיד כ"המשגיח ממיר", הגאון הצדיק רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ"ל, שהרב דסלר זצ"ל כינהו: "גדול המעמיקים בדורנו!". הסבא מסלבודקה כמעין המתגבר היה, אוצר בלום של חכמה ומוסר, וגידל דורות תלמידים לתפארת. אבל יהלום נדיר זה דרש ליטוש מיוחד. עמד הסבא מסלבודקה ושלחו לבית מדרשו של הסבא מקלם זצ"ל, גדול תלמידיו של הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל, מייסד תנועת המוסר. והיה זה בשנת חייו האחרונה. מזה עשרות בשנים היה הסבא מקלם חולה במחלת לב קשה ומייסרת שכילתה את כוחותיו. אמנם, הוא לא נכנע. המשיך לשמור על סדר יום קפדני – ישן היה שעתים וחצי ביממה, כשהוא מקיץ בכל חצי שעה כדי שלא לטעום טעם מיתה. לומד היה שתים עשרה שעות רצופות ובעמידה. סיפרו שהתקין לעצמו עמוד, "סטנדר", בלי מסמרים, רופף, ועליו הניח את הספר. כדי שאם ישען עליו, יתמוטט ויקרוס! הרופאים ציוו עליו דיאטה קפדנית, וקבעו שבדרך הטבע לא יכול היה לחיות. לא אחת נאלץ להפסיק את תפילתו – אף תפילת העמידה – כדי לסעוד את לבו. תוך כדי שיחת מוסר פורץ היה שטף דם מגרונו. ממתין היה כמה דקות וממשיך בשיחה. לאחריה, נופל היה באפיסת כוחות. את מכתבי ההדרכה שכתב לתלמידיו (וקובצו בספרי "חכמה ומוסר", "אור רש"ז" ו"כתבי הסבא מקלם") כתב פיסקאות פיסקאות, כי לא יכול היה לכתבם ברצף אחד. ומחלתו הלכה והחמירה, ובשנתו האחרונה – כאשר כל צעד כרוך היה בייסורים, וכל פעולה בקשיים ובמאמצים – נשלח רבי ירוחם ללמוד מפיו. נשלח והגיע לבית המדרש. בכל בית מדרש יש כיור בכניסה לנטילת ידים שלפני התפילה.ובאותם ימים לא היו מים בברזים ולא היה כיור לניקוזם. נוטלים היו ידים מן החבית לתוך גיגית. כשנכנס רבי ירוחם למבוא בית המדרש, ראה מולו את הסבא הנערץ, חולה הלב, בשנות השמונים לחייו, נושא את הגיגית המלאה והכבדה כדי לשפכה. מיהר והושיט ידיו לנטלה מידו – והתחיל את לימודו בקלם בשגיאה נוראה! הסבא נתן בו מבטו, ואמר: "מי אתה, שתעז ליטול ממני את הזכות העצומה לשרת את באי בית המדרש!..." משכילה מלאכתו ושפך את המים, קידם את פני רבי ירוחם בשלום, ולימדו את השיעור הראשון שלא נשכח מלבו: "בשעתו, כשעולם שלם חרב, ונח ובניו נבחרו לייסד עולם חדש, באיזו זכות נבחרו, מה נדרשו לעשות? נדרשו לשרת שנה שלמה את כל החיות והבהמות, העופות והרמשים, הזוחלים והמעופפים! כי"עולם – חסד ייבנה", אין זכות ואין חובה נעלים יותר מעשיית חסד, מהטבה לזולת! ודרגות דרגות יש: נח היטיב לבעלי חיים, אברהם אבינו היטיב לנכרים, משה רבינו יצא אל אחיו וראה בסבלותם, היטה שכם לעזור לכל אחד. שלא לדבר על הטבה ללומדי תורה. אבל העיקר – להיטיב, לשרת, לעזור ככל היכולת!"... אשרי גבאי בתי הכנסת אשרי הנוטלים חלק בנקיון בית מקדש מעט, הדואגים לסדר את הסידורים ולערוך את השולחנות, לנווט את העליות, להשגיח על השקט בשעת התפילה והקריאה. מה גדול שכרם, מה רבה זכותם, כמה נדרשים אנו להוקירם ולהכיר להם תודה! ומהמישור הקהילתי למישור המשפחתי. חובת החסד היא בראש ובראשונה בבית. בהלכותיה נאמר, כי 'הקרוב – קודם'(קידושין כא.), ולפיכך, לא רק חובה, אלא בראש ובראשונה זכות היא, לעזור בהדחת הכלים, בריקון הפח, בהשבת הסדר למקומו. כי לא רק "עולם, חסד יבנה". גם חיי המשפחה נבנים בחסד. בנשיאה בעול ובהקלתו! (מעין השבוע)

"בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים" (כה-טו) מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ, כִּי "לֵיכָּא מִידֵי דְּלָא רְמִיזָא בְּאוֹרָיְתָא", דְּהַיְנוּ: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָמוּז בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. וְהַגָּאוֹן מִוִּילְנָה זצ"ל כָּתַב, כִּי כָּל מְאֹרְעוֹת הָעוֹלָם, מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, רְמוּזִים בַּתּוֹרָה. נְסַפֵּר סִפּוּר אֶחָד הַשַּׁיָּךְ לְפָרָשָׁתֵנוּ, שֶׁיָּעִיד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ. הַמַּעֲשֶׂה אֵרַע בְּמִצְרַיִם לִפְנֵי כְּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. בְּנוֹ בֶּן הָעֶשֶׂר שֶׁל אֶחָד מֵעֲשִׁירֵי הַמְּדִינָה בָּרַח מִבֵּיתוֹ וְנִתֵּק כָּל קֶשֶׁר עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ. שְׁנֵי אֶחָיו נִשְׁאֲרוּ בִּמְחִצַּת הָאָב הֶעָשִׁיר, וְעִם מוֹתוֹ יָרְשׁוּ אֶת רְכוּשׁוֹ. כַּעֲבֹר זְמַן-מָה הוֹפִיעַ עֶלֶם חֲמוּדוֹת וְטָעַן שֶׁהוּא-הוּא הַבֵּן הַנֶּעֱלָם. מִזֶּה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה נָע הוּא וְנָד, רָאָה עוֹלָם, וְעַתָּה בְּשָׁמְעוֹ שֶׁהוֹרָיו נִפְטְרוּ, הִגִּיעַ לָקַחַת אֶת חֶלְקוֹ בַּיְּרֻשָּׁה. וְהוּא עָמַד בַּחֲקִירָה צוֹלֶבֶת, סִפֵּר פְּרָטֵי-פְּרָטִים עַל הוֹרָיו וּקְרוֹבָיו, עַל הַמָּעוֹן וְהָרִהוּט, מִקְרִים וּמְאֹרָעוֹת שֶׁזָּכַר מִיַּלְדוּתוֹ. בִּקְּשׁוּ הָאַחִים לְפַצּוֹתוֹ בִּסְכוּם נִכְבָּד וּלְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, אַךְ הוּא דָּרַשׁ לְהָבִיא שַׁמַּאי וְלִשְׁקֹל לְיָדָיו שְׁלִישׁ בִּמְדֻיָּק. חָרָה בָּם אַפָּם, וְאָמְרוּ: "אֵין אַתָּה אָחִינוּ וְלֹא נִתֵּן לְךָ דָּבָר!". הִתְעַצְּמוּ בְּדִין וְהִגִּיעַ מִשְׁפָּטָם עַד לַמֶּלֶךְ. תָּמַהּ הַמֶּלֶךְ: "הֵיכָן הָיִיתָ זֶה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה? מַדּוּעַ לֹא כָּתַבְתָּ מִכְתָּב?" הִסְבִּיר שֶׁנִּלְקַח בַּשְּׁבִי לִמְדִינַת הוֹדוּ וְנִבְצַר מִמֶּנּוּ לִיצֹר קֶשֶׁר עִם הָעוֹלָם הַחִיצוֹן, עַד שֶׁאָזַר עֹז וּבָרַח מִשִּׁבְיוֹ. סוֹף דָּבָר, נִלְאָה הַמֶּלֶךְ לָרֶדֶת לְחֵקֶר הָאֱמֶת וְקָצְרָה יַד חֲכָמָיו. אָמַר הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ: "רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהִנֵּה חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ סִפּוּרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה". וְהִסְבִּיר: כְּשֶׁקָּצְרָה יַד הַמֶּלֶךְ וְהַחַרְטֻמִּים, שָׁלְחוּ לִקְרֹא לְנַעַר עִבְרִי שֶׁיָּאִיר עֵינֵיהֶם, כִּי אֵין פִּקְּחִים כַּיְּהוּדִים! הוֹרָה הַמֶּלֶךְ לָצֵאת לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וּלְהָבִיא לְפָנָיו אֶת הַיְּהוּדִי הָרִאשׁוֹן שֶׁיִּמְצְאוּ. בְּאוֹתָם יָמִים חַי בְּמִצְרַיִם צוֹרֵף זָהָב צָנוּעַ וּשְׁמוֹ אַהֲרֹן פַּרְדּוֹ. עָנָו הָיָה וְנֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים. מַחֲצִית הַיּוֹם עָסַק בִּמְלַאכְתּוֹ וּמַחֲצִית הַיּוֹם הִקְדִּישׁ לְתוֹרָה. בַּלַּיְלָה הַהוּא חָלַם אַהֲרֹן פַּרְדּוֹ שֶׁהוּא נִצָּב בְּבֵית כְּנֶסֶת כָּלוּל בַּהֲדָרוֹ, מְפֹאָר כִּטְרַקְלִין מְלָכִים וְגָדוּשׁ בְּנִכְבְּדֵי עַם. הוֹצִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּקְרָאוּהוּ לַעֲלוֹת רִאשׁוֹן, וְהִנֵּה הַפָּרָשָׁה, פָּרָשַׁת תְּרוּמָה, וּשְׁלִיחַ הַצִּבּוּר קוֹרֵא: "בְּטַבְּעוֹת אַהֲרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ". תִּקְּנוֹ אַהֲרֹן: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן", אַךְ שְׁלִיחַ הַצִּבּוּר בְּשֶׁלּוֹ: "בְּטַבְּעֹת אַהֲרֹן". וַיִּיקַץ וְהִנֵּה חֲלוֹם. הָלַךְ לְהִתְפַּלֵּל, וְנַפְשׁוֹ פְּזוּרָה עָלָיו. אָכַל, וְהוּא הוֹגֶה בַּחֲלוֹמוֹ הַמּוּזָר. הָלַךְ לַחֲנוּתוֹ, וְהִנֵּה כַּפְרִיָּה יְשִׁישָׁה נִכְנֶסֶת. לֹא הָיָה זֶה סוּג הַקּוֹנִים הָרָגִיל, מָה עוֹד שֶׁשָּׂמָה עֵינֶיהָ בְּטַבָּעוֹת מְשֻׁבָּצוֹת וּבִרְבִידֵי מַרְגָּלִיּוֹת. "הֲיֵשׁ לָךְ כֶּסֶף?" שָׁאַל בַּחֲשָׁד, חָס עַל זְמַנּוֹ. "עַתָּה אֵין לִי", עָנְתָה בְּקוֹל חוֹרֵק. "עַכְשָׁו בָּאתִי לְבָרֵר מְחִירִים. מָחָר אֶהְיֶה עֲשִׁירָה וְאָבוֹא לִקְנוֹת בְּכֶסֶף מְזֻמָּן". תָּמַהּ הַסּוֹחֵר: "מִנַּיִן יִהְיֶה לָךְ מָחָר?" וְעָנְתָה: "בְּנִי מְנַהֵל מִשְׁפָּט נֶגֶד אֲנָשִׁים עֲשִׁירִים, וְהַיּוֹם יֻכְרַע הַמִּשְׁפָּט לְטוֹבָתוֹ". לִהֲגָה וּפִטְפְּטָה, סִפְּרָה עַל בְּנָהּ וְעַל חָכְמָתוֹ, וְאֵיךְ הִבְטִיחַ לְחַלְּצָהּ מִכְּפָרָהּ הַדַּל וּלְהַנְחִילָהּ חַיֵּי עֹשֶׁר וּרְוָחָה. סוֹף דָּבָר, הִבְטִיחָה לָשׁוּב וְלִקְנוֹת בְּיָד רְחָבָה. הַכַּפְרִיָּה הָלְכָה, וְעַרְבִי עָשִׁיר הִגִּיעַ. בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת מִסְפַּר טַבָּעוֹת יְקָרוֹת, וְהִצִּיעַ לַסּוֹחֵר שֶׁיָּבוֹא אִתּוֹ לְבֵיתוֹ כְּדֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ תִּבְחַר אֶת הַטַּבַּעַת שֶׁתִּשָּׂא חֵן בְּעֵינֶיהָ. נֵאוֹת הַסּוֹחֵר, סָגַר אֶת חֲנוּתוֹ וְהָלַךְ עִם הָעַרְבִי. הָלְכוּ בְּכִכַּר הָעִיר, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי מִשְׁמַר הַמֶּלֶךְ מַגִּיעִים לִקְרָאתָם. עָצְרוּ אֶת הַסּוֹחֵר וּלְקָחוּהוּ עִמָּם לָאַרְמוֹן: הֵן נִצְטַוּוּ לְהָבִיא אֶת הַיְּהוּדִי הָרִאשׁוֹן שֶׁיִּמְצְאוּ. יָרֵא וְחָרֵד הֻבְהַל אַהֲרֹן פַּרְדּוֹ בְּמַעֲלֵה מַדְרֵגוֹת הַשַּׁיִשׁ. הוּבַל דֶּרֶךְ הֶחָצֵר רַחֲבַת הַיָּדַיִם, וּבָהּ שְׂדֵרַת עַמּוּדִים, מִסְדְּרוֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת. וְהִנֵּה עוֹמְדוֹת רַגְלָיו בִּטְרַקְלִין הָאַרְמוֹן, וְהוּא זֵהֶה לַטְּרַקְלִין שֶׁרָאָה בַּחֲלוֹמוֹ. אֶלָּא שֶׁבִּמְקוֹם בִּימָה נִצָּב כֵּס מַלְכוּת מַרְהִיב בְּיָפְיוֹ, וְהַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ פּוֹנֶה אֵלָיו, מְסַפֵּר לוֹ אֶת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמְּאֹרָע וְשׁוֹאֵל לְדַעְתּוֹ. הִתְבַּלְּעוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו. מַה יַּעֲנֶה וּמַה יֹּאמַר? וְהִנֵּה הִבְזִיק בְּמֹחוֹ רַעְיוֹן. הִבִּיט בַּטּוֹעֵן לַיְּרֻשָּׁה, וְשָׁאַל: "הַאֵין שִׁמְךָ כָּךְ וְכָךְ?" חָוְרוּ פְּנֵי הָאִישׁ, וְהַצּוֹרֵף הִמְשִׁיךְ: "הַאֵין אַתָּה יְלִיד כְּפָר פְּלוֹנִי, בְּנָהּ שֶׁל אִשָּׁה פְּלוֹנִית?" --- פָּקוּ בִּרְכָּיו שֶׁל הַשַּׁקְרָן, וְהוֹדָה בְּכָל כְּזָבָיו... הִשְׁתָּאוּ הַכֹּל, כֵּיצַד חָשַׂף הַיְּהוּדִי אֶת הַתַּרְמִית, אֵיךְ הֵסִיר אֶת הַלּוֹט?! סִפֵּר לָהֶם עַל חֲלוֹמוֹ וְכֵיצַד הֵבִין אֶת פִּשְׁרוֹ: בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן - אוֹתִיּוֹת "אַהֲרֹן" - "יִהְיוּ הַבַּדִּים". בִּגְלַל הַטַּבָּעוֹת שֶׁבָּאָה הָאֵם הָעַרְבִיָּה לִרְכֹּשׁ אֵצֶל אַהֲרֹן, הִתְחַוֵּר סִפּוּר הַבַּדִּים וְנֶחְשְׂפוּ הַכְּזָבִים.

אל ביתו של רבי אברהם מרדכי מגור נכנס עני ובקש נדבה מהרבי.
הורה הרבי לעני להמתין ויצא אל החדר השני שם היו מנחות תפלין קדושות ויקרות ערך,אותן כתב
הצדיק רבי משה מפשרסק.רבים השתקקו לתפלין הללו, ונאותו לשלם בעבורן סכומי עתק, אך הרבי
אברהם מרדכי לא הסכים למכרן תמורת על הון שבעולם.
ועתה, הוציא הרבי את התפילין הקדושות ממקומן, שב עמן אל החדר בו ישב עדין העני והמתין, והגישן
לעני."קח את התפילין הללו, ר' יהודי",אמר,
"אני נותן לך אותן במתנה . כדאי לך לקחת אותן אל אחי הצדיק, רבי משה בצלאל. הוא בודאי ישלם לך בעבורן סכום
גדול מאוד,כי זה ימים רבים משתוקק הוא לתפלין הקדושות האלו. ובכסף שתקבל ממנו,תוכל לקים את
משפחתך ואף לפתןח לך עסק ראוי לשמו".
בלי להסס נטל העני את התפילין מידי הרבי.  תודה רבי תודה" הפטיר ,ומהר אל ביתו של הרבי משה
בצלאל.הן שם יצפוי לו סכום ענק עבר זמן ושני האחים הצדיקים נפגשו.שאל רבי
משה בצלאל את אחיו, רבי אברהם מרדכי: " מדוע נתת לו , לאותו עני ,את התפילין הקדושות
והיקרות.הרי יכולת לתת לו כסף או חפץ יקר ערך אחר!"
השיב לו רבי אברהם מרודכי: "הן נאמר בתורה 'כל חלב לה", כלומר ולפי מה שדורשים חז"ל על הספוק הזה
--כל דבר מבחר וטוב שיש לו,לאדם,עליו לתת אותו  לה',כלומר, להקידשו לצורך מצוה. ומכיון שהחפץ
החשוב והיקר ביותר שהיה לי בביתי היאו אותן תפילין קדושות --נתתי אותן לעני, לקים בכך את מצות ה

הסיפור היומי מתוך שופר

 הנער הנעים שלמה משה נ''י עלה ממרוקו לישראל, עם שאיפה יוקדת להפוך לתלמיד חכם וגדול בתורה. והימים, ימי מדינת הבוסר, שנות ה- 50 למניינם, הצנע הסגפנות, מצב בטחוני מעורער, העליות הגדולות בצפון-אפריקה. שלמה משה הקטן ידע כי הסכנה מבית חמורה מן הסכנות מבחוץ. מסע העברה על דת שניהלה התנועה הציונית אכל כל חלקה טובה ואיים גם עליו. רבבות ואלפים נשאבו אל תוך הואקום הציוני, למושבים, לקיבוצים, לתנועות הנוער, ומשם קצרה היתה הדרך לאבד את הצלם היהודי, ולצעוד בעינים עיוורות אחרי ההבל.
בחסדי השם, ועם הרבה שאר-רוח ואמביציית נעורים חסרת פשרות, הצליח שלמה משה להיכנס לד' אמותיה של הישיבה המעולה והקדושה ''תפארת ציון'', שהוקמה בהנחיית ''החזון איש'' כדי לקלוט ולרומם גם בני נוער עולים, כדי להצילם מיד הכורת הציוני שהרחיב את מעגלי הצחיחות והשממה בקרב בני עדות המזרח התמימים, שרובם צעדו לעברו כצאן המובל לטבח הרוחני.
חינו של הנער כבש לבבות, ובמיוחד קרב אותו הגאון הגדול הרב שמריהו גרינימן זצ''ל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים שבדור. פקחותו, שנינותו ותמימותו של הנער שבו את ליבו, והוא נהג לאמצו בחום אל ליבו, ולהשתעשע עמו בפלפולי הגמרא. הנער העולה ממרוקו, היה חריף ובקיא, וזכרונו חבק מכמנים עצומים בכל הש''ס, אשר על כן ניהלו השניים פולמוסים סוערים ובוערים על אמיתותן של סברות במצולות האינסופיים של הוויות אביי ורבא.
הרב שמריהו אמר לכל מי שהאזין לו ''זה הקטן גדול יהיה''.
באחד הימים הובהל הרב שמריהו גרינימן לבית החולים. לאחר איבחון ובדיקות מקיפות, הוחלט לאחר התייעצות עם ה''חזון איש'', כי יש להטיסו לצרפת, לרופא בעל שם עולמי, המתמחה בבעיה הרפואית ממנה סבל.
הפרידה בין הנער למיטיבו היתה נרגשת. פיו של שלמה משה לא פסק מתפילה ומתהילים לרפואת רבו מיטיבו.
אחרי מספר שבועות חזר הרב גרינימן מצרפת, חזק ובריא יותר. לאחר מספר ימי מנוחה ביקש שלמה משה לבקר את הרב, ולשמחו עד כמה שניתן. עיניו ברקו מהתרגשות כשנפתחה הדלת, הוא צעד פנימה אל הקודש והתיישב סמוך למיטתו.
''אמור לי ידידי הצעיר'' פנה אליו הרב גרינימן ''האם למדת לאחרונה מסכת גיטין?''.
כן. השיב.
''האם אתה מונח היטב על פרק פלוני?''.
כן.
''האם אתה שולט כמו שצריך בדף פלוני אלמוני?''.
דומני שחזרתי עליו כמה פעמים.
''האם זכורים לך דברי התוספות בדיבור המתחיל...?''.
זכורים, כבוד הרב.
''אם כן, חזור על דברי התוספות במקום''.
הנער שלמה משה חזר על דברי התוספות כמעט מילה במילה...
ואז הקשה הרב גרינימן קושיה על דברי התוספות וביקש מידידו הצעיר להשיב על הקושיה.
ובכן, השיב שלמה משה, קושייתך כבוד הרב, היא קושייתו של המהרש''ל על דברי התוספות והוא אף מתרץ את קושייתו וזה לשון התרוץ...
אורו עיניו של הרב, ופיו לא הפסיק מלחייך חיוך מאושר של חדוות התורה.
שלמה משה שאל בביישנות על מה גדולה השמחה, הלוא סוף סוף סוגיה זו ידועה ומפורסמת ואין כל חידוש בדבר, הקושיה והתרוץ מוכרים.
''ובכן ידידי'' סיפר הרב ''במהלך הטיפול הרפואי שלי בצרפת נפגשתי עם גוי משכיל, פרופסור הנושא 13 תארים באוניברסיטת סורבון. לאחר שווידא שאני יהודי, שאל אם אני לומד תורה. סיפרתי לו שכל אחי ובני עוסקים בתורה ואז שאל אותי את הקושיה העצומה על דברי התוספות . אלא שמזכרוני נשמטה קושיית המהרש''ל. אבל לאחר הרהור קל, תרצתי לפרופסור הגוי בדיוק את תרוצו של המהרש''ל''.
עיניו של שלמה משה נפערו בתמהון. אינני מבין, כבוד הרב מספר לי שגוי צרפתי היקשה עליך קושיה מדברי התוספות במסכת גיטין, הלוא היה עליו לדעת את דברי רש''י בסוגיה על בוריים, ולהיות מונח ישר והפוך בפשט הסוגיה על כל אופני השקלא והטריא... קשה להאמין, פשוט קשה להאמין.
''כן ידידי, אכן כך. הפרופסור הגוי היה בקיא בסוגיה כמו אחד מן הצורבים... אף אני תמהתי מן העובדה הזו ולשאלתי השיב הגוי: אני מדען מאד מפורסם בצרפת ובעולם כולו. לפני מספר שנים נפגשתי עם קבוצת מדענים יהודיים שעסקו בלימוד ובהתנצחות סביב ספר... שאלתי אותם על מה הויכוח, והם השיבו לי יש כאן ספר תלמוד, ובספר הזה טמונות כל החוכמות עלי אדמות. כל החוכמות? כן השיבו המדענים היהודים, הכל טמון כאן, ב''מדע התלמודי'', שהוא בעצם נקודת החיבור עם השכל האלוקי, של מי שאמר והיה העולם. הסקרנות אכלה בי בכל פה, והחלטתי ללמוד את ''המדע היהודי'' שבספר המשונה שלהם. התחלתי ללמוד א' ב', ואחר כך כתב רש''י, ומשם התחלתי ללמוד חומש, פסוק אחר פסוק, ותנ''ך ומשניות, עד שהגעתי לגמרא. ואני כבוד הרב גיליתי שאכן כנים דבריהם, וכל החוכמות בתבל גנוזות כאן בתלמוד. אסטרונומיה, פיסיקה, כימיה, רפואה, גאולוגיה, גאוגרפיה, חיזוי העתיד, תעלומות העבר. ה-כ-ל. ומאז כבוד הרב, אני שוקד על התלמוד יומם ולילה. מתרוצץ כאחוז אמוק ממסכת למסכת גומע את דברי הראשונים ואת דברי האחרונים מתעכב על כל קוצו של יוד. ומאחר וגיליתי שכל החוכמות כאן בתלמוד, אינני פותח אף ספר מדע אחר. רק גמרא וגמרא, אין שום צורך בספר אחר...''.
''ואז'' מספר הרב גרינימן לתלמידו ''שאג לפתע הגוי, שאגה גדולה ומבהילה. שמריהו!!! למה אתם אוכלים ושותים? מאיפה יש לכם את החוצפה להתבטל מלימוד הגמרא? אם הייתם יודעים איזה עומק יש בגמרא, איזה חוכמות מופלאות עד אין חקר, לא הייתם ישנים, הייתם שקועים בה מבוקר עד בוקר... אני שואל אותך קושיה קטנה בתוספות ואתה צריך לחשוב? ככה לומדים שמריהו? ככה לומדים?!''.
בתוכחה דוקרת זו תקף הפרופסור הגוי את הגאון האדיר ר' שמריהו גרינימן... והדברים נוקבים ומבהילים.
הסיפור המדהים הזה סופר לא מכבר על ידי הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר, בעצרת אלפים לסיום הש''ס בישיבת ''תפארת למשה'' בעיר נתניה.
הראשל''צ הוא הנער בסיפורנו, ולמותר לציין שאוזניו שמעו מפי קודשו של הרב גרינימן זצ''ל את התוכחה של הפרופסור מסורבון. יהודים! על מה ולמה ביטול תורה?''. הגוי אומנם נשאר גוי, אך מה יהא עלינו.
וכל מילה מיותרת.

מעשה היה, שהרב המוכיח מו"ה אריה ליב מפלנאה, חשקה נפשו מאוד ללמוד חכמות שיחת בהמות ועופות ושיחת דקלים, מצד שנצרך לו זה לתוכחה. ואמר שהיה כוונתו לשם שמים. נגמר בדעתו ליסע להבעש"ט ולבקש ממנו שילמד אותו חכמת הנ"ל. והנה בדעתו שבוודאי ימלא הבעש"ט רצונו בזה, מאחד שכוותנו לשם שמים.

והנה בבואו להבעש"ט לחדר שלו, והיו שם הרבה אנשים, לא פנה הבעש"ט אליו כלל וכלל. ואחר זה כשעמד שם הרבה, נתן לו הבעש"ט שלום בשפה רפה וכלאחר יד. והמוכיח הנ"ל נשתומם על המראה, כי היה מקורב אצלו, והבעש"ט היה מחבבו. והנה על כל זה מגודל תשוקתו ללמוד חכמות הנ"ל לא נפל מתשוקתו, ונתעכב עוד אצלו, כי אמר אולי מקרה הוא ואמצא שעת הכושר וישב אצלו.
ויהי היום נזדמנה נסיעה להבעש"ט ליסע לקהילת קודש קאמינקע ומריאמופליע, ואמר הבעש"ט להמוכיח שיסע עמו. ונתמלא שמחה, שבדרך בוודאי ישיג מבוקשו. ונסעו יחד עוד עם כמה אנשים. ויהי בדרך במלון, וילך הבעש"ט לישון בחדר מיוחד בעליה, והמתין המוכיח עד עת הקיצו משנתו, והלך על הסולם להעליה אשר שם הבעש"ט. ובבואו על המדרגה העליונה ראה את הבעש"ט יושב ומייחד ייחודים, ופניו בוערות כלפידים, ויחרד מאוד עד שמגודל הפחד כמעט שנפל מהמדריגה, עד שגער בו הבעש"ט ואמר לו: עמוד אל תירא, מה אתה מבקש. ומחמת הפחד נשתתק ולא ענה.

ויהי בנסעם מהמלון אמר הבעש"ט להמוכיח שישב עמו בעגלה שלו. וישב עמו. ויאמר לו הבעש"ט, הלא ידוע לי שכל עיקר בואך אלי היה רק למען תלמד חכמת שיחת עופות וכו', בוא ואלמדך באר היטב.
והפתיחה היה: <*>הנה ידוע שבמרכבה העליונה הוא פני שור פני אדם פני נשר פני אריה. והנה המובחר שבמרכבה הוא פני אדם, וממנה נמשך החיות לאדם התחתון. ומפני שור של מעלה בהשתלשלות המדרגות דרך מטילה וטלול וצמצומים רבים, נמשך החיות לכל הבהמות של מטה. ומפני אריה נמשך החיות לכל החיות שלמטה, ומפני נשר לעופות שלמטה. וזה סוד פרק שירה, כי כפי הדיבור במרכבה העליונה בכל בעל חי ובעל חי, כן משתלשל למטה מטה בבהמות חיות ועופות. והנה מי שהוא חכם ומבין מדעתו ומסתכל בכל דבר על שורשו של מעלה במרכבה העליונה, יוכל לדעת ממילא כל פרטי אופני הדיבור בבהמות חיות ועופות. זהו כללו של דבר. ופרטי הדברים בזה אמר לו סודות נוראים ונפלאים, עד שהמוכיח ידע הדבר על בוריו.
והנה הבעש"ט מאחרי שגילה לו עיקר עומק סוד חכמה זו, היה מבאר לו אגב גררא מאמרים בזוהר ותיקונים, והיה שומעם באזנו אחת ובאזנו השניה היה שומע האיך העופות משיחים והאיך הבהמות וחיות משיחות, וכל אלו הסודות היה מבארם לו בנסיעה זו עד קרוב לעיר.

ובבואם קרוב לעיר אמר לו הבעש"ט: הבנת היטב חכמה זו? ואמר לו הן. והעביר הבעש"ט ידיו על פניו של המוכיח, ונשכחו ממנו כל פרטי הסודות שבחכמה זו, ולא נשאר לו לזכרון כי אם ההקדמה.
ושחק הבעש"ט ואמר, וכי אם היה נצרך לך לידע חכמה זו, והיה תועלת לך מזה לעבודת הבורא, מעצמי הייתי מזדרז ללמדך. לזאת למדתיך החכמה הזאת לרוות צמאונך, ונשכחה ממך כי אין זה מעבודתך, ותמים תהיה וכו' וד"ל.